החיבור המושלם

 פרולוג

נפילתה של מעריצה שרופה קיילין   לפני שמונה שנים

"המפתח להצלחה הוא לראות אותה בעיני רוחך."

הקול המרגיע אוחז במלוא תשומת ליבי, בעיקר משום שאוזניות תחובות עמוק באוזניי וכל רעשי הרקע נעלמו. אני שולטת בדחף לבדוק שוב את מערכת השעות שלי. אני יודעת בדיוק איפה השיעור משום שכבר אתמול עשיתי את המסלול מדירתי שמחוץ לקמפוס, כך שבמקום זאת אני מתמקדת בפודקאסט שלו אני מאזינה. היום אני מתחילה בלימודי התואר הראשון במשפטים, ואני נחושה להתחיל בראש נקי.

"עצמו את עיניכם ודמיינו איך נראית ההצלחה שלכם. דמיינו הצלחה."

"דמייני הצלחה," אני ממלמלת לעצמי ועוצמת את עיניי בזמן שאני חותכת את המדשאה בדרכי. זה קיצור דרך, אבל זה גם המקום שבו הסטודנטים מבלים בהפסקות.

"נשפו את החרדות שלכם," לוחשת באוזניי האישה בפודקאסט המוטיבציוני, "ושאפו לקרבכם את ההצלחה." גברת פודקאסט שואפת באוזניי שאיפה חורקת. אני פוקחת עין לכדי סדק, רק כדי לוודא שלא סטיתי ממסלולי.

"איך נראית ההצלחה שלכם? דמיינו את ההצלחה הזאת. חִזרו אחריי..."

אני עוצמת את עיניי וחוזרת אחריה, רואה בעיני רוחי את מבחני הסיום ואת טקס סיום התואר שאחריו אני מתקבלת להתמחות הכי טובה שאפשר, משום שיהיה לי את ממוצע הציונים הגבוה בכיתתי, וממשיכה לדמיין את המשרה המדהימה שבה אזכה. אני שבה ומשננת את המילים בזמן שאני עושה את דרכי לעברה השני של המדשאה הירוקה, חשה התרגשות הולכת וגוברת לקראת השיעור הראשון.

אני הולכת להפציץ השנה. אני הולכת להביס כל אחד ואחת מבני כיתתי ולטפס עד לפסגת ההר. כמו הר אוורסט, אלא הרבה פחות מסוכן. באמצע החלומות בהקיץ שלי, שבהם אני זוכה במשפט הראשון שלי, צעקה רמה מחרידה אותי משיגיונותיי.

אני פוקחת את עיניי בדיוק בזמן לראות פריזבי טס היישר לעברי, אבל גרוע מהפריזבי הוא הבחור גדול הממדים המזנק אחריו בניתור עצום שדווקא די מרשים, רק שלרוע המזל, מסלול התקדמותו הוא מסלול התנגשות ישיר, ואני האובייקט שבו הוא עומד להתנגש. תרמיל הגב מחליק מכתפי ואני מועדת עליו בניסיון לחמוק מהפריזבי ומהבחור. המנטרה שבאוזניי נקטעת כשהאוזניות נתלשות מהן.

"תיזהרי!" מישהו צועק. אני מסתובבת בחטף, מבולבלת, והבחור בעל הזינוק המדהים מתרסק עליי.

"שיט!" הוא צועק.

אני תופסת באינסטינקט בכתפיו, כושלת על התיק המטומטם שלי ומושכת אותו לקרקע איתי. שנינו נוחתים יחד על הקרקע בגניחה. ידיי עדיין לופתות את חולצתו כשאני מנסה להבין איך כל זה קרה ובה בעת חושבת לעצמי שלא ככה דמיינתי הצלחה.

"שיט, אני ממש מצטער. את בסדר?"

הוא הודף את גופו מעלה בזרועותיו במה שנראה כמו שכיבת סמיכה. זה היה יכול להרשים אותי לולא הייתי כה נבוכה והוא לא היה שוכב עליי. "הייתי יותר בסדר אם אנשים היו מסתכלים לאן הם הולכים," אני ממלמלת ומנסה לחלץ את ידיי ואת רגליי מתחתיו בלי לגרום לאף אחד מאיתנו נזק. רגליו פשוקות משני צידי רגליי כך שכל תזוזה מיותרת תפגיש בין ברכי לבין יהלומי הכתר שלו באופן לא ממש ידידותי. אני שמה לב שנודפים ממנו ניחוחות של כביסה נקייה, של דיאודורנט ושל מעט אפטרשייב, עם נגיעות של מסטיק אבטיח שבפיו.

פניו כחמישה־עשר סנטימטר מפניי, כך שאת המבט הזועף שלו אני רואה מקרוב. "את נכנסת היישר לאמצע המשחק שלנו."

אני מביטה ימינה ושמאלה ורואה שהוא צודק. הייתי כל־כך שקועה בלראות את ההצלחה שלי בדמיוני עד שלגמרי דפקתי להם את המשחק. "אני מצטערת. הקשבתי לפודקאסט — " אני משיבה את מבטי לפניו וההסבר שלי נתקע בגרוני כשאני עוצרת לשנייה כדי באמת להתבונן בו.

הפנים האלה כיכבו באלפי פנטזיות שלי לאורך כל שנות נערותי. בעצם גם בשנות בגרותי, ואם להודות על האמת, עד השבוע שעבר, בערך.

המבט הזועף שלו מתחלף במבט משועשע כשאני בוהה בו בלסת שמוטה. חולצתו עדיין נתונה באגרופי הקמוץ והוא עודנו שוכב מעליי. הירך של דקסטון יוז בין רגליי.

"פאק!" קולי יוצא בצפצוף גבוה והרבה יותר מדי חזק, בייחוד בהתחשב בכך שפניי במרחק זעום מפניו. זה כאילו אני ילדה בת אחת־עשרה שוב. "אתה דקסטון יוז! אני מאוהבת בך!" אני מפתיעה אותו לגמרי כשאני משליכה את זרועותיי סביבו, מה שגורם לו לאבד את שיווי המשקל ולנחות על גופי. הוא כבד, אבל לא אכפת לי בכלל כי גופינו צמודים. לא אשכח את הרגע הזה עד סוף ימיי. דקסטון יוז שוכב עליי! כמה חבל שאנחנו לא בחוף הים, לבושים בבגדי ים. או במיטה, עירומים.

זרועותיי עדיין לופתות אותו כשהוא מתרומם וגורר אותי איתו לישיבה. האופן שבו ברכו של כל אחד מאיתנו קרובה באופן מסוכן למפשעתו של האחר מביכה. אני פתאום קולטת שהוא התקשה, וגם קולטת את מה שכרגע יצא לי מהפה ואת המצב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו במדשאה פתוחה, מוקפים אנשים.

אחוזת בעתה אני משחררת אותו מאחיזתי ובסוג של הליכת סרטן נסוגה לאחור, כמעט מכניסה לו ברך ביהלומי הכתר. אני נאבקת לעמוד על רגליי ופוסעת לאחור בזמן שהוא הודף את עצמו ומזדקף למלוא קומתו.

אלוהים, כמה הוא גבוה, יותר ממה שציפיתי. ורחב, אבל אני מניחה שהוא גדל מאז כיכב בתוכנית הטלוויזיה האהובה עליי. ידיי מתנפנפות לצידי. למה, לעזאזל, ידיי מתנפנפות? אני חייבת לעצור את גופי מלעשות דברים מוזרים, אבל איבדתי שליטה וההתרגשות השתלטה עליי, משלחת אותי ללא רסן אל התנהגות מביכה. יש יותר מדי עדים לאירוע.

עיניו הכחולות־ירוקות כצבע אוקיינוס טרופי מתרחבות, ולשנייה קצרה החיוך המשגע שלו מתפוגג. אני מבינה גם למה. משום שאני מתנהגת כמו הבחורה ההיא. אני לעולם לא הבחורה ההיא. מלבד עכשיו.

אני מצליחה להשתלט כמעט לגמרי על ידיי וממירה את הנפנוף הנרגש במשהו המתיימר להיות נפנוף אדיש בניסיון למחוק את המילים שיצאו מפי לפני רגע, אולם את הנעשה אין להשיב. מתברר שאני לא מסוגלת לעשות הרבה מלבד להקיא עליו בליל שטויות חסרות היגיון ומביכות.

"זאת אומרת, אני מתה על התוכנית שלך. כאילו, בטירוף. היא הייתה התוכנית האהובה עליי כל החיים, כאילו. ראיתי אותה בכל יום שלישי בערב במשך שנים. לאורך כל חטיבת הביניים ואז כשהייתי בתיכון, שידרו מרתונים בסופי שבוע של 'אלה הם חיי', ואני והחברות שלי ישנו זו אצל זו וצפינו בה כל הלילה. היית מדהים בתור דסטין. אני חושבת שהעונה השלישית היא האהובה עליי, או שאולי זו העונה הרביעית. אלוהים, אני לא מאמינה שאתה עומד פה מולי. אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך." אני לא מאמינה שאני לא סותמת את הפה.

עם כל וידוי היוצא מפי שריר קופץ בלסתו. אני לא מצליחה לקלוט אם אני מביכה או מעצבנת אותו. מן הסתם שניהם. הלוואי שמישהו היה מוריד לי אלת בייסבול על הראש וגורם לי לאבד את ההכרה כדי שאוכל לעצור את הקטר הדוהר הזה. אני מאה אחוזים מוכת אבק כוכבים וחרף העובדה שברור לי לגמרי שאני עושה מעצמי צחוק, אני לא מצליחה להפסיק.

"אפשר לקבל חתימה? אולי תוכל לחתום על מערכת השעות שלי. או על מפת הקמפוס שלי. אה! אתה יכול לחתום עליי!"

אני מרימה את תיק הגב, ואת הנייד והאוזניות אני תוחבת לכיס הג'ינס שלי. אני מושיטה יד לתוך כיס התיק בחיפוש אחר מכשיר כתיבה כלשהו. אני מעלה בחכתי שלל אפשרויות, כולל טוש מדגיש בוורוד זוהר.

"אתה חושב שיראו את הצבע הזה על זרועי? רגע! מה עם החולצה שלי? זאת אומרת, הוורוד לא ממש מתאים, אבל למי אכפת, נכון?"

הוא מניח את ידו על ידי. הוא נוגע בי שוב. בכוונה! הוא מביט לכל הכיוונים ורוכן לעברי.

"אחתום על מה שאת רוצה, אבל ככל שאני אוהב את ההתלהבות שלך, אני מנסה להישאר מתחת לרדאר, ולך יש ריאות של נבחרת שלמה של מעודדות!"

קולו שקט בהרבה משלי, ואני מבינה שזה ניסיון להרגיע אותי. אני מכסה את פי בכף ידי. "הבנתי. סליחה. אלוהים, אני מצטערת. זה כזה מביך. פשוט אני... אין לך מושג. או שאולי יש לך. לא חשבתי שתהיה עד כדי כך גבוה. ואתה נראה אפילו טוב יותר במציאות. תמיד חשבתי שאתה פשוט מרכיב עדשות מגע צבעוניות. יש לך עיניים כאלה יפות." אני מכסה שוב את פי בידי ועוצמת את עיניי בחוזקה. "באמת כדאי שאסתום את הפה."

הוא מגחך. "גם לך יש עיניים יפות."

אני פוקחת את עיניי לכדי סדק צר והוא שולח לעברי חיוך מעוקם בעודו שולף את הטוש מידי ומקשקש חתימה על תיק הגב שלי. לעולם לא אפטר מהתיק הזה. לעולם.

"יוז, אנחנו צריכים ללכת," מישהו קורא.

הוא מסמן לו להמתין, משיב את המכסה לטוש ומושיט אותו אליי. "אני חייב ללכת לשיעור, אבל אולי עוד נתראה." הוא קורץ לי ופונה ללכת, עובר לריצה קלה ותופס את תיק הגב שלו שחברו זרק לו.

"פגשתי כרגע את דקסטון יוז והוא אמר שיש לי עיניים יפות," אני אומרת לעצמי וממשיכה לחצות את המדשאה. שתי בנות שיושבות תחת עץ מעיפות בי מבטים מוזרים, אולם לא אכפת לי. זה היום הראשון הכי שווה בעולם. המבוכה מכה בי שוב כשאני קופצת לרגע לחדרי השירותים כדי להשתלט על עצמי ולמנוע קוצר נשימה בשל התרגשות יתר. התנהגתי כמו מעריצה שרופה, והוא היה נחמד. והוא נגע בי.

תמיד דמיינתי לעצמי שאם אפגוש אחד מהידוענים האהובים עליי, אתנהג בקוליות, אהיה קצת אדישה ואתייחס אליהם כאל אנשים רגילים. טעיתי, מן הסתם.

ביליתי הרבה יותר מדי זמן בחדרי השירותים, מנסה לסדר את עצמי שאראה חצי נורמלית, ועל כן נאלצתי ללכת במהירות לבניין שבו היה השיעור שלי. עד שהגעתי לשם נותרו רק עוד כשתי דקות לשיעור ואבד הסיכוי לתפוס מקום טוב. הכול בסדר. דמייני הצלחה.

אני נכנסת לאולם ההרצאות מהדלת האחורית כדי שלא אצטרך לעבור מול המרצה בדרכי פנימה. כולי מיוזעת ופרועת שיער אני עומדת וסורקת בעיניי את האולם בניסיון למצוא מקום ישיבה. בטני מתכווצת. רק מקומות ישיבה ספורים נותרו באולם. אני ממלמלת סליחה בעודי נדחקת במורד שורת מושבים, מאלצת את היושבים להזיז את רגליהם ואת תיקיהם. כשאני מתקרבת למושב הפנוי אני נתקלת בזוג רגליים ארוכות הפשוטות לפנים וממלמלת עוד סליחה רפה. אני חשה התרוממות רוח כה עזה מהבוקר המופלא שלי עד שאני לא שמה לב לרצועת התיק שעל הרצפה. אני כושלת שוב ומוצאת את עצמי שכובה על זוג רגליים.

"מה, לעזאזל?"

כוס קפה חד־פעמית נוחתת על הרצפה ותוכנה מותז על פניי ועל חולצתי. שלולית נוצרת מתחת למושב שעליו התכוונתי לשבת. אני נאבקת להזדקף בלי להניח את ידי בשלולית הקפה. "אלוהים, אני מצטערת." ובפעם השנייה בעשרים הדקות האחרונות אני מוצאת את עצמי בוהה בעיניים המוכרות האלה. "זה כמו אחד הפרקים מעונה שתיים!" אני אומרת, רק שהפעם אני נזהרת שלא לדבר בקול רם.

דקסטון מחייך חיוך זחוח, אולי נזכר בפרק שאליו התייחסתי, ההוא שבו הבחורה מועדת ונופלת לחיקו ובסוף הם יוצאים במשך שלוש העונות הבאות. לפני שהוא מספיק לומר משהו הבחור שלצידו מעיר, "לעזאזל, יוז. אי אפשר לקחת אותך לשום מקום בלי שאיזו מעריצה תשליך את עצמה עליך?"

חבריו פורצים בצחוק, אבל דקסטון רק מגלגל עיניים. "אל תהיה חרא, מקווין, ותזיז את התיק הדפוק שלך. בגללך היא מעדה."

הוא מזיז את רגליו ועוזר לי לקום. אני צונחת על המושב הפנוי לצידו, גרוני חנוק ולחיי בוערות מבושה. מאוחר מכדי למצוא מקום אחר, וגם כך כבר משכתי יותר מדי תשומת לב. אנשים נועצים בי מבטים ומגחכים ברשעות. אני צריכה לסדר את רגליי ולאחוז את התיק בחיקי כדי שלא אדרוך בשלולית הקפה. אני שמחה ששערי פזור היום כי פניי בוערות.

"אולי נהמר על כמה צווי הרחקה תצטרך לבקש השנה?" שואל אחד מחבריו בקול רם.

בטני מתכווצת ואני חשה שעורי לוהט ולח. עיניי מאיימות לעלות על גדותיהן, אז אני נועצת את ציפורניי בכף ידי. האירוע במדשאה הוא דבר אחד, אבל כעת יש את כל זוגות העיניים האלה, שמהם לא אוכל לברוח במשך השעה הקרובה.

למזלי, המרצה מבקש מהכיתה להשתתק והגיחוכים שלצידי פוסקים. בסוף השיעור אני מדביקה את מבטי לתיקי בעודי תוחבת לתוכו את ספרי הלימוד. פתק מקופל צונח על השולחן שלי.

"נתראה בשבוע הבא." דקסטון מעניק לי חיוך, מטיל את תיקו על כתפו והולך בעקבות חבריו לאורך המושבים. אני ממתינה עד שהם ילכו לפני שאני פותחת את הפתק.

בדיוק כמו בעונה שתיים ;)

כמו אידיוטית מוכת אהבה אני נושאת איתי את הפתק לכל מקום למשך השנה כולה ולאחר מכן מצפינה אותו במגירת התחתונים שלי למשמורת. בכל פעם שהוא אומר לי שלום אני כמעט מתעלפת. בשיעורים הוא תמיד יושב מאחוריי, ומחייך אליי בכל פעם שהוא חולף על פניי בקמפוס, וכשאנחנו מתחילים לערוך משפטי דמה בכיתה, אנחנו תמיד מתמודדים זה מול זה, וזה נראה לי כמו פלירטוט.

אבל בסופו של יום, גם אם ממש נראה לנו שהמתחרים ידידותיים, כולנו דואגים לעצמנו. בשנה האחרונה ללימודי המשפטים, כשאני פונה אליו בבקשת עזרה, אני באמת לא צריכה להיות מופתעת כשאני מגלה שהוא דפק אותי כדי להשיג את הדבר האחד שעבורו עבדתי קשה כל־כך.

ממש עזרו לי כל התרגילים האלה שבהם דמיינתי את ההצלחה שלי.