החיים

חוט קרוע

לזכר אחי דוד מאור

בין שתי החצרות, שבאחת מהן, ברחוב פיק"א מספר שבע־עשרה, גרו הילדים, ובסמוכה היה מטע עצי פרי מוזנח ומכוּנם ומקלט תת־קרקעי ישן שנחפר בימי מלחמת העולם השנייה, כשהאיטלקים באו להפציץ את תל אביב, היתה גדר ברזל חלודה וקרועה. הילדים יכלו לעבור דרכה אל החצר הסמוכה, ומשם עד לרפת של משפחת כהן שגבלה בה, ובעצם נמצאה ברחוב ביל"ו המקביל.

הם אהבו ללכת להתבונן בפָּרות, או לקטוף פרחים שגדלו בין עצי הפרי מוכי השחין שלא הצמיחו עוד פירות ולא הושקו מעולם. אבל פרחי הבר — הצבעונים האדומים בעלי הלב השחור שפרחו כה סמוך לקרקע, והתורמוסים התכולים, שהיו ממתינים להבשלת פריים כדי לאכול את גרגריו הצהובים, והסביונים ושאר פרחים ששמם לא נודע, פרחו בעונתם, הגשם דאג להם ולא היה בהם מחסור.

יום אחד שיחק הילד הקטן לבדו בחצר ליד הגדר והחליט לחמוק בעדה וללכת לראות את הפרות ברפת של משפחת כהן. הוא אהב בעלי חיים, ובכל שבוע כמעט היה נוסע עם הסבתא לגן החיות בתל־אביב. אבל בעודו עושה את דרכו בחציית הגדר, נתקע בעינו הימנית חוט ברזל חלוד. קצהו של החוט הקרוע של הגדר היה מעוקל כמו קרס ונאחז בעפעף התחתון. הילד נשאר עומד קפוא על עומדו, קרס הברזל תקוע בעפעף התחתון של עינו, והוא מפחד לזוז פן תיעקר העין. "אמא, אמא," צעק הילד. ואולי צעק "מוּטי! מוּטי!" כבר אין לדעת.

האם נחפזה לבוא לעזרתו. לפי צליל הצעקה ידעה שקרה דבר־מה נורא. כשראתה אותו ניצב כך וחוט הברזל תקוע בעינו פלטה, "אוי," ולא יספה. היא כמעט קרסה, אבל נשמה נשימה עמוקה, ייצבה את עצמה לשלוט בבהלתה, התעשתה והתבוננה בנעשה בדקדקנות האופיינית לה. ואז, בזהירות רבה, תפסה בקרס הברזל והוציאה אותו מעפעף עינו של בנה הקטן. איזה מזל, אמרה לילד, זה לא פגע בעין, רק בעפעף התחתון, אבל ליתר ביטחון נלך לרופא העיניים כי יש לנו כאן סכנת זיהום. היא היתה רופאה וידעה.

רופא העיניים, ד"ר סובול, הציל את העין. בעוד אבינו חי, היה ד"ר סובול שותפו של אבי בהגשת עזרה רפואית לפלחים מן הכפרים שבסביבת המושבה. הכפרים האלה נמחקו, כמובן, מעל פני האדמה.

עין הילד נרפאה בתוך שבוע. כל השבוע טפטפה האם טיפות בבוקר, בצהריים ובערב לעינו של הילד עד שהחלים כליל. אבל משום־מה, כמו שדברים כאלה מתרחשים, לקתה בעצמה בדלקת עיניים חריפה והיו לה כאבים איומים, כפי שאמרה לבתה שהרגישה אשמה, כי אולי לא השגיחה היטב על אחיה. ואולי נדבקה האם בחדר ההמתנה של דוקטור סובול שהיה מלא תמיד בחולים?

עינו של הילד הבריאה, אבל בלבו נותרה צלקת קטנה, שאליה יתוספו במהלך הזמן צלקות נוספות, קטנות וגדולות. וכך, לאט־לאט, צריך היה הילד הגדל והולך ללמוד לראות את העולם בלא חמלה. אבל דבר זה לא צלח. אולי היה זה ההומור החשאי והשקט שלו, שמשח עליהן משחה משככת כאב. והוא היה כמלך דוד, שאת שמו נשא, המלך ששמואל משח אותו בקרן השמן. שהלוא גם הוא היה אדמוני יפה עיניים.

שבר

הילד אהב את מיכל, הבת של השכנים ממול, ידידי ההורים. שם הילד היה דוד, וכשמיכל ודוד שיחקו, היה מר ברזילי, אבא של מיכל, צוחק ואומר: "אהבת דוד ומיכל, תראו איך שהיא נמשכת כבר יותר מאלפיים שנה." הוא התכוון לדוד המלך ולמיכל בת שאול. אבל הילדים היו קטנים. הם עוד לא הכירו את הסיפור ולא הבינו את כוונתו.

כל יומיים אחרי הצהריים, היה דוד הולך אל הבית ממול, דופק על הדלת של משפחת ברזילי ושואל: "מיכל ישְנָה?" ואז היו מוליכים אותו לחדר הילדים. היו שם שלושה. מיכל היתה בת גילו של דוד והוא היה משחק איתה ואחר כך חוזר הביתה לארוחת הערב. ביום הבא היתה מיכל באה לחצר הבית של דוד והם היו מטפסים על עץ התות, מתנדנדים בנדנדה, חופרים בארות קטנות ומשקים ערוגות שבהן הטמינו זיתים שנשרו מן העצים.

עד שבא הקיץ.

בקיץ נסעה משפחת ברזילי עם שלושת ילדיה לצפת, לנוח באוויר ההרים הרענן והצונן.

כל יום בארבע היה הילד הולך אל חֲצַר משפחת ברזילי, נעמד מתחת למרפסת ומתחיל לקרוא, "מִי — כָל ! מִי — כָל!" הוא לא היה מרפה עד שיצאה בעלת הבית, אישה אמריקאית, ואמרה: ״הַי, בּוֹי, הם אֵוֵוי בסָפֵד."

אבל דוד לא הבין. היא היתה אישה זרה, ובכל פעם היה על ראשה קַפְלֵט אחר. פעם היא היתה בלונדינית, פעם חומת שיער, ופעם שחורת שיער, רק ג'ינג'ית, כמו הילד, היא לא היתה אף פעם. לכן היה שב ובא לשם כל יום אחר הצהריים וקורא: "מי — כל! מי — כל!" עד שהגברת האמריקאית היתה יוצאת ואומרת: "בּוי, בּוי, אין מיכל. סָפֶד." והילד היה חוזר הביתה עצוב, ושואל את אמו "מה זה סָפֶד?", ואמו היתה עונה: "כבר אמרתי לך. זה צפת באנגלית. משפחת ברזילי נסעה לצפת לכל החופש." וכך נמשך הדבר עד שדוד אמר נואש ואפילו מצא לו חבר. ואף על פי שמצא לו חבר, הוא היה כל כך עצוב, עד שאביו בנה לו קורקינט מלוח עץ, שני קוגלגרים שנסעו חלק, ומטאטא ישן שהִיפֵּך, וממנו הרכיב את המוט עם הידיות.

בסוף חופשת הקיץ חזרה משפחת ברזילי הביתה, ויום אחד אחר הצהריים שמע הילד קול קורא: "דוד! דוד". מיד ידע שזו מיכל ורץ החוצה. הוא היה מלא שמחה ואמר לה בהתלהבות: "אני רוצה להראות לך משהו."

"מה?" תמהה מיכל.

"בואי, אני אראה לך איך אני מטפס."

סולם של סיידים היה שעוּן אל הקיר החיצוני של הבית, שתוקן לקראת החורף. "תסתכלי," אמר לה, "אני עולה על הסולם הזה וקופץ."

"לא," אמרה מיכל, "זה מסוכן!"

"אבל אני לא מפחד," אמר דוד.

הילד טיפס על הסולם עד לשלב האחרון שלו. הוא הפנה את ראשו, הביט אל מיכל שעמדה למטה ואמר לה, "עכשיו תראי איך אני קופץ."

"לא!" צעקה מיכל, אבל דוד צחק וקפץ. ברכו פגעה באבן שבלטה מן האדמה ודם החל זב ממנה. הילד התחיל לבכות.

"אמא של דוד!" צעקה מיכל, "בואי מהר! יורד לו דם."

אמא של דוד באה, ראתה את הברך השותתת דם, נכנסה הביתה ויצאה עם ארגז של "עזרה ראשונה". היא ניקתה את הברך, ספגה את הדם, חיטאה את הפצע, וחבשה אותו. "בוא, תקום," אמרה, אבל הילד בכה בקול רם.

"די," אמרה האם, "אתה גיבור. גיבורים לא בוכים."

אבל הילד בכה ולחש: "היד, היד."

אמו הביטה ביד וראתה. האמה היתה שבורה.

"אוי ואבוי," אמרה. היא קראה לשכן שהיתה לו מכונית ונסעה עם הילד לבית חולים.

כשחזר הילד מבית החולים עם גבס על אמתו עד המרפק, עלה על מיטתו, הפך את פניו אל הקיר והפסיק לדבר. גם כשמיכל באה לא הפך את פניו. הוא שתק וסירב לאכול. אמהּ של מיכל באה והביאה לו פרוסת עוגה. הוא לא נגע בה. אמו הכינה רפרפת שאהב והוא לא הפך את פניו. היא הכריחה אותו לשתות מים עם סוכר דרך צינורית ארוכה מיוחדת שתחבה לפיו בכוח.

אמא שלו אמרה: "מה יהיה? הוא עוד ימות מרעב."

גברת ברזילי הציעה: "תשימי לו כסא ליד המיטה ועל הכסא תניחי פרוסת לחם עם ריבה או גבינה לבנה. תשאירי אותה שם בלילה."

ואכן, בבוקר נעלמה פרוסת הלחם שהושארה על הכסא. מיכל באה לבקרו, אבל הילד לא דיבר איתה מטוב ועד רע. גם עם אמו לא דיבר, גם לא עם אחותו. האב לא היה בבית באותה עת, כי עבד במקום רחוק.

אחרי שלושה שבועות הורידו את הגבס. וכשהרופא הניע את היד, חייך הילד. אבל אל בית ברזילי לא שב, וגם מיכל חדלה לבוא לבקר. הוא שיחק עם החבר החדש, ישראל מסוף הרחוב. הם היו חופרים בארות, בונים ארמונות מחול, ובערב היו משחקים מחבואי לילה עם ילדים אחרים.

"כמה חבל," אמר אביה של מיכל וצחק, "שבגלל יד שבורה הגיעה לקִצה אהבה בת אלפיים שנה, אהבת דוד ומיכל."