החיים הכפולים של לידיה בירד

ערה יום חמישי, 10 במאי

פרדי האנטר, הידוע גם כאהבה הגדולה של חיי, מת לפני חמישים ושישה ימים.

רגע אחד אני מקללת אותו בגלל שהוא מאחר והורס לי את הארוחה החגיגית ליום ההולדת, ורגע אחר כך אני מנסה להבין מה אומרות לי שתי שוטרות במדים בסלון שלי, אחת מהן מחזיקה את ידי כשהיא מדברת. אני בוהה בטבעת הנישואים שלה ובטבעת האירוסים שלי.

"אין מצב שפרדי מת," אני אומרת. "אנחנו מתחתנים בשנה הבאה."

כנראה אינסטינקט השימור העצמי מקשה עליי לזכור בדיוק מה קרה אחר כך. אני זוכרת שמסיעים אותי בניידת לחדר המיון לצלילי סירנה, ואחותי מחזיקה אותי כשהרגליים שלי כושלות בבית החולים. אני זוכרת את עצמי מפנה גב לג'ונה ג'ונס כשהוא מופיע בחדר ההמתנה, כמעט בלי שריטה, רק עם יד חבושה ותחבושת על עין אחת. זה הוגן? שניים נכנסים למכונית ורק אחד יוצא. אני זוכרת מה לבשתי, חולצה ירוקה חדשה שקניתי במיוחד לארוחת הערב. תרמתי אותה בחנות צדקה; לא רוצה אותה על הגוף שלי בחיים.

מאז אותו יום נורא טחנתי לעצמי את הראש וניסיתי להיזכר בכל מילה מהשיחה האחרונה שלי עם פרדי, ורק זכרתי שרטנתי כי הוא התכוון להגיע למסעדה על הקשקש. ואז באה מחשבה אחרת. האם הוא מיהר כדי שאני אהיה מרוצה? האם התאונה קרתה באשמתי? אלוהים, הלוואי שהייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו. אם הייתי יודעת שזאת הפעם האחרונה שאדבר איתו בחיים, הייתי אומרת, ברור שהייתי אומרת. מאז שזה קרה, לפעמים אני רוצה שהוא יהיה חי עוד קצת, מספיק זמן כדי שננהל עוד שיחה אחת אחרונה. מצד שני, אני לא בטוחה שהלב שלי יעמוד בזה. אולי טוב שהפעם האחרונה שאת עושה דבר רב-חשיבות חולפת בלי רעש וצלצולים: הפעם האחרונה שאימא שלי אספה אותי משער בית הספר, ידה המרגיעה סביב ידי הקטנה; הפעם האחרונה שאבא שלי זכר את יום ההולדת שלי.

אתם יודעים מה הדבר האחרון שפרדי אמר לי ביום ההולדת העשרים ושמונה שלי? רות, סוף. זה היה הרגל שלו, משהו שהוא עשה כבר שנים, מילים מטופשות שנהפכו לאחד הביטויים המשמעותיים בחיי.

כל כך מתאים לפרדי להיפרד ממני סופית עם ביטוי כזה. הייתה לו תאווה לחיים שלא ידעה שובע, גישה קלילה במקביל ליצר תחרותי של קילֶר — כיפי אבל קטלני, אם תרצו. אף פעם לא פגשתי מישהו עם כישרון כזה תמיד לדעת מה לומר. יש לו — הייתה לו — יכולת לגרום לאחרים לחשוב שהם ניצחו כשבעצם הוא השיג בדיוק מה שרצה. הוא נכנס לקריירה בפרסום והמריא בסולם התפקידים כמו מטאור, עם העיניים כל הזמן על ההישג הבא. הוא היה המבריק מכולם, זה שתמיד בדרך להיות מישהו או לעשות משהו שגרם לאנשים לזכור את שמו הרבה אחרי שהלך.

ועכשיו הוא באמת הלך, המכונית שלו נמעכה על עץ אלון ונראתה כמו אקורדיון, ואני מרגישה כאילו מישהו פתח לי את הגרון וקשר את קנה הנשימה שלי. כאילו אני לא מצליחה להכניס מספיק אוויר לריאות — אני קצרת נשימה וכל הזמן, כל הזמן, על גבול הפניקה.

הרופא סוף-סוף הסכים לתת לי משהו כדי שאירדם אחרי שאימא שלי צעקה עליו אתמול בסלון, אספקה לחודש של כדור מסוג חדש, והוא לא היה לגמרי בטוח אם צריך לרשום לי אותו כי את האֵבֶל "צריך לעבור בעיניים פקוחות כדי להצליח לצאת ממנו." אני לא ממציאה את החרא הזה; באותן מילים ממש הוא השתמש כשדיבר איתי לפני שבועיים, כששלח אותי הביתה בידיים ריקות, והלך הביתה בעצמו לאשתו החיה מאוד והילדים שיחיו.

לגור מרחק של פינת רחוב מאימא שלך זה ברכה וקללה, בעוצמות משתנות. כשהיא מכינה את צלי העוף המטורף שלה ומביאה סיר שעדיין חם מהכיריים, למשל, או מחכה לי בקצה הרחוב בבוקר קר של נובמבר כדי לתת לי טרמפ לעבודה — בהזדמנויות כאלה הקִרבה בינינו היא ברכה. בפעמים אחרות, למשל אם אני במיטה, מעורפלת מהנגאובר, והיא מופיעה בחדר השינה כאילו אני עדיין בת שבע עשרה, או אם לא סידרתי את הדירה איזה יומיים והיא מרימה את האף כאילו אני איזו אגרנית פסיכית כמו שרואים בתוכניות ריאליטי, הקִרבה שלה היא קללה. ככה גם כשאני מנסה להתאבל בפרטיות והווילונות בסלון סגורים עדיין בשלוש אחרי הצהריים ואני באותה פיג'מה שלבשתי כשהיא ביקרה אצלי אתמול ושלשום; מכינה לי תה שאשכח לשתות וכריכים שאקבור בעומק המקרר כשהיא למעלה, מנקה את האמבטיה או בחוץ, סוגרת את פחי האשפה.

אני מבינה, כמובן. היא מגוננת עליי בחירוף נפש, במיוחד כרגע. היא גרמה לרופא לשקשק מפחד אחרי שהוא נפנף את הרעיון לרשום לי כדורי שינה. האמת שגם אני לא לגמרי משוכנעת שטוב לבלוע כדורי שינה, אבל אלוהים יודע שאני נמשכת לשכחה. לא יודעת למה הכנסתי את אלוהים לעסק. פרדי הוא אתאיסט גמור, וגם היה ממשיך להיות, ולי יש יחס אמביוולנטי כלפי אלוהים, אז אני לא מניחה שהוא היה קשור איכשהו לעובדה שהכניסו אותי לניסוי קליני למי ששכלו לאחרונה את יקיריהם. הרופא המליץ שאכנס לניסוי התרופתי, כנראה בגלל שאימא שלי דרשה ממנו כדורי וליום במינון מקסימלי, ואת הכדורים החדשים האלה מהללים כאופציה מתונה והוליסטית יותר. אבל בכנות, לא מזיז לי מה הם; עכשיו אני רשמית שפן הניסיונות הכי עצוב ועייף בעולם.

תבינו, לפרדי ולי יש מיטה מהאגדות. נשמע לא הגיוני, אבל מלון סבוי הוציא מיטות למכירה פומבית בכמעט-חינם כדי לפנות מקום למיטות חדשות, והמיטה הזאת היא גן עדן, מגרש משחקים בממדי ענק. בהתחלה אנשים הרימו גבה: אתם קונים מיטה מיד-שנייה? "למה שתעשו דבר כזה?" אימא שלי אמרה, מזועזעת כאילו קנינו מיטות שדה משומשות ממקלט להומלסים. די ברור שהספקנים האלה לא התאכסנו אף פעם בסבוי. האמת שגם אני לא, אבל ראיתי בטלוויזיה משהו על המיטות בעבודת יד שלהם וידעתי בדיוק מה אני מקבלת. וכך קרה שהפכנו לבעלי המיטה הכי נוחה ברדיוס של מאה וחמישים קילומטר, מיטה שבה פרדי ואני ירדנו על אין-ספור ארוחות בוקר של יום ראשון, צחקנו ובכינו ועשינו אהבה מתוקה עד כאב לב.

כשאימא שלי סיפרה שהיא החליפה לי את הסדינים כמה ימים אחרי התאונה, היא בלי כוונה הביאה עליי התמוטטות פתאומית. צפיתי בעצמי כמו ממרחק, שורטת את דלת מכונת הכביסה, מתייפחת ורואה איך הסדינים מתגלגלים בין הבועות, מסירים זכר אחרון לעור ולריח של פרדי ושוטפים אותו אל הניקוז.

אימא שלי יצאה מגדרה, ניסתה להרים אותי מהרצפה, התקשרה לאחותי שתבוא לעזור. בסוף מצאנו את עצמנו מחובקות על רצפת העץ העירומה, מסתכלות על הסדינים, בוכות בדמעות, כי זה כל כך לא הוגן לעזאזל שפרדי כבר לא כאן יותר.

מאז לא נכנסתי למיטה. האמת, אני חושבת שמאז עוד לא ישנתי כמו שצריך. אני רק מנמנמת לפעמים: עם הראש על השולחן לצד ארוחת בוקר שלא אכלתי; על הספה, מכורבלת במעיל החורף של פרדי; אפילו בעמידה, נשענת על המקרר.

"קדימה, לידס," אחותי אומרת עכשיו ומנערת בעדינות את כתפי. "אני אעלה איתך."

אני מעיפה מבט בשעון, שמבלבל אותי יותר כי היה עדיין אור יום כשעצמתי עיניים ועכשיו חשוך מספיק כדי שמישהי, אֶל כנראה, תדליק את האורות. אופייני לה להיות כל כך מתחשבת. תמיד חשבתי עליה בתור הגרסה המוצלחת יותר שלי. אנחנו כמעט זהות בגובה ובמבנה הגוף, אבל הצבעים שלה כהים ושלי בהירים — השיער, העיניים. היא גם יותר נחמדה וטובת לב ממני, הרבה פעמים נחמדה יותר מדי. היא בילתה כאן במשך רוב שעות אחר הצהריים — נראה לי שאימא ארגנה לוח תורנויות, לוודא שלא אשאר לבדי במשך יותר משעה-שעתיים. יש מצב שהוא תלוי על דלת המקרר שלה, צמוד לרשימת הקניות שהיא מוסיפה לה פריטים במשך כל השבוע, ויומן האכילה שהיא ממלאת למפגשי הדיאטה שלה. תמיד אהבה רשימות, אימא שלי.

"תעלי איתי לאן?" אני שואלת בעודי מזדקפת, מבחינה בכוס מים וחפיסת כדורים בידה של אֶל.

"למיטה," היא אומרת, גוון של נוקשות בקולה.

"טוב לי כאן," אני מפטירה, אם כי הספה שלנו לא הכי נוחה לשינה. "עוד לא הגיע הזמן לישון. אנחנו יכולות לראות..." אני מנופפת בידי לכיוון הטלוויזיה בפינה, מנסה להיזכר בשמה של אופרת הסבון. אני נאנחת, מעצבן אותי שהמוח העייף שלי לא עומד במשימה. "נו, זה עם הפאב והגברים הקירחים והצעקות."

היא מחייכת ומגלגלת עיניים. "איסט-אֶנדֵרְז, את מתכוונת."

"בדיוק," אני אומרת, לא מרוכזת, כי אני סורקת את החדר ומחפשת את השלט-רחוק של הטלוויזיה כדי להדליק אותה.

"הפרק של היום כבר נגמר. חוץ מזה, לא ראית איסט-אנדרז חמש שנים או יותר," היא אומרת, לא מוכנה לקבל את שיגעונותיי.

אני מעקמת את הפרצוף. "כן ראיתי. יש שם את... האישה ההיא עם העגילים המתנדנדים... וזאת שמגלמת ברברה וינדזור," אני אומרת בסנטר מורם.

אֶל מנענעת בראשה. "מתו, שתיהן," היא אומרת.

מסכנות, אני חושבת, וגם המשפחות מסכנות.

אֶל מושיטה את ידה. "הגיע הזמן ללכת למיטה, לידיה," היא אומרת ברגישות ובנחישות, יותר כמו אחות רחמנייה ופחות כמו אחות שלי.

דמעות חמות דוקרות את הרשתיות שלי מאחור. "לא חושבת שאני מסוגלת."

"את מסוגלת," היא אומרת, נחושה, ידה עדיין מושטת. "אחרת מה את מתכוונת לעשות? לישון על הספה מעכשיו ועד סוף חייך?"

"זה יהיה כל כך נורא?"

אֶל מתיישבת לידי ולוקחת את ידי, הכדורים בחיקה. "זה יהיה נורא, האמת, לידס," היא אומרת. "אם פרדי היה נשאר כאן לבדו במקומך, היית רוצה שהוא יישן כמו שצריך, נכון או לא?"

אני מהנהנת, אומללה. כמובן זה מה שהייתי רוצה.

"האמת שהרוח שלך הייתה רודפת אותו בלי בושה עד שהוא היה נרדם," היא אומרת, מלטפת באגודלה את פרקי האצבעות שלי, ואני כמעט נחנקת מכדור הדמעות הנצחי שסביבו ניסיתי לנשום מהיום שבו פרדי מת.

אני מסתכלת איך היא מוציאה כדור שינה קטן בצבע ורוד זוהר אל כף ידה. מה, זה כל מה שדרוש כדי להחזיר אותי למוטב? כמה שבועות של שינה טובה ואני חדשה ונוצצת, מוכנה לשוב ולצאת לחיים?

אֶל לא נרתעת ומיישירה אליי מבט, ודמעות מחליקות על לחיי כשאני תופסת איזה שבר כלי אני; הגעתי למקום הכי נמוך שאליו יכולתי להגיע, רגשית וגופנית. או לפחות אני מקווה שהגעתי הכי נמוך כי אני לא חושבת שאשרוד נפילה נוספת. אני לוקחת את הכדור באצבעות רועדות, מכניסה לפה ושוטפת במים. ליד דלת חדר השינה אני פונה אל אֶל.

"אני צריכה לעשות את זה לבד," אני לוחשת.

היא מסלקת מעיניי את שערי הדליל. "את בטוחה?" עיניה הכהות בוחנות את פניי. "אני יכולה להישאר איתך עד שתירדמי, את רוצה?"

אני מושכת באף ומביטה ברצפה, בוכה כמו תמיד. "אני יודעת שאת יכולה," אני אומרת, אוחזת בידה ומחזיקה חזק. "אבל אני חושבת שעדיף שאני..." אני לא מצליחה למצוא את המילים שאני צריכה; אני לא יודעת אם זה בגלל שהכדור משפיע כבר או פשוט בגלל שאין לי מילים מתאימות.

אֶל מהנהנת. "אני אהיה למטה אם תרצי אותי, אוקיי? אני לא הולכת לשום מקום."

אצבעותיי סוגרות על ידית הדלת. דאגתי שהיא תהיה סגורה מאז שאימא החליפה את המצעים כי לא רציתי להבחין אפילו במקרה במיטה המושלמת בדרכי לשירותים. בראש שלי הפכתי את המיטה למקום זר, מחוץ לתחום, כאילו היא זירת פשע מוקפת בסרטי "משטרה — אין כניסה."

"זאת רק מיטה," אני לוחשת ודוחפת לאט את הדלת. אין שום סרט של המשטרה שחוסם את דרכי ואין מפלצות מתחת למיטה. אבל גם אין שום פרדי האנטר וזה שובר את ליבי בכל דרך אפשרית.

"רק מיטה," אֶל אומרת, ידה המרגיעה על גבי. "מקום לנוח בו."

אבל היא משקרת. שתינו יודעות שזה הרבה יותר מזה. החדר הזה, חדר השינה שלי ושל פרדי, היה הסיבה העיקרית לכך שקנינו את הבית. מאוּורר, רוחץ באור יום הודות לחלונות נמוכים, ורצפת עץ בצבע דבש, עם פסים של אור ירח בהיר בלילות קיץ נקיים מעננים.

מישהו, כנראה אֶל, כבר היה כאן והדליק את המנורה בצד שלי, בריכה של אור רך שתקבל את פניי בברכה, אם כי השמש עוד לא לגמרי שקעה. היא גם סידרה את השמיכה בקיפול נאה, שהופך הכול לדומה עוד יותר לחדר במלון. הניחוח החזק ששולט כאן כשאני סוגרת את הדלת הוא של מצעים שירדו זה עתה מחבל הכביסה. אין שום זכר לבושם שלי מעורב באפטרשייב של פרדי, אין חולצות מקומטות אחרי יום במשרד זרוקות בחוסר אכפתיות על הכורסה, או נעליים שנבעטו מהרגליים ולא נכנסו למגירה התחתונה בשידה. החדר מסודר, נקי ומצוחצח למשעי. אני מרגישה כמו אורחת בחיי שלי.

"זאת רק מיטה," אני לוחשת שוב ומתיישבת על קצה המזרן. אני עוצמת את עיניי כשאני שוכבת, משתבללת על צידי מתחת לשמיכת הטלאים.

הוצאנו יותר כסף מכפי שהיינו צריכים על מצעים שיעמדו ברמה של מיטת הסבוי שלנו; סדיני כותנה לבנים מבד צפוף יותר מאלה שברוב המלונות שבהם התאכסנתי. כשגופי מחליק על הסדין, אני קולטת שהוא כבר חמים. אֶל הכניסה בקבוק חם בשבילי, אחותי הנהדרת, כדי שיסלק את קרירות הסדינים הנקיים. המיטה שלי, המיטה שלנו, עוטפת אותי כמו חברה ותיקה שמעוררת בי אשמה כי הזנחתי אותה.

אני שוכבת על צידי, הגוף שלי כואב מרוב צער, זרועותיי נמתחות כמו תמיד כדי למצוא אותו. ואז אני מעבירה את הבקבוק החם לצד שלו, מחממת את הסדינים ועוברת ושוכבת שם בעצמי, מצמידה אל החזה בשתי ידיי את חומו של הבקבוק. אני טומנת את פניי הרטובות בכרית שלו ומייללת כמו חיה פצועה, רעש זר ומוזר לי, וכן בלתי נשלט.

ואז, לאט-לאט, הבכי שוכך. קצב פעימות הלב מתחיל להתייצב וכל הגפיים שלי כבדות כמו עופרת. חמים לי, אני עטופה, ולראשונה זה חמישים ושישה יום אני לא אבודה בלי פרדי. אני לא אבודה כי אני מחליקה אל מתחת לכנפיה של השינה, וכמעט מרגישה את משקל גופו המוצק נלחץ אל המזרן, מחבק אותי כפּיות, הבל פיו נושף בקצב אחיד על צווארי. גאל אותי מן הים האפל הזה, שאין לו חקר, פרדי האנטר. אני מחבקת ונושמת אותו חזק ושוקעת בשינה עמוקה ושלווה.