החיים הם הרע במיעוטו

אוגוסט 2006, על מכונת כביסה בזלצבורג

 

יומני היקר והנבון והגאון והחמוד והחכם והכל-יודע והחזק והנחמד, המתמחה במעשי אהבים, סעד, כלכלה, שירותים לאזרח, טיפוס הרים וכיו"ב.

 

הריני לבשר לך חגיגית, קבל עם ועמה, שמיום זה והלאה, משעה זו, כשמוחי קודח מול המחשב – אכתוב לך כל יום כמעט. כלומר, מעכשיו תצטרך לסבול אותי על בסיס קבוע. לא הייתי מבקש זאת מאף אחד חוץ ממך, כי אתה מבין הכול, אף פעם לא תתנגד למה שאכתוב לך.

 

בתמורה לשירות ולהבנה, אני אעמיד פנים כדרך ילדות קטנות שיש לך באמת אישיות, מוח, לב, נשמה ועוד כמה דברים אנושיים. בעיניי אתה בן אדם לכל דבר, לטוב ולרע. אתה בטח חושב שאני אידיוט – ייתכן שאתה צודק.

 

ובכן, יומני היקר, בדרך כלל אנשים כותבים ליומניהם את כל מה שהם מסתירים מהשאר: פחדים, תקוות, מאוויים סודיים, התלבטויות ומחשבות רעות. אני מבטיח לך חגיגית שממני לא תשמע שום דבר כזה, שום דבר!

 

לא אספר לך את האמת הפנימית והרדודה שלי, אלא רק שקרים. שקרים ובדיחות, שקרים ומהתלות, וגם סתם שקרים ועוד שקרים.

 

נכון, פרדוקס השקרן אומר שאם אני כותב שאני כותב שקרים ואני תמיד צודק, אז יוצא שאני דובר אמת, אבל החיים הם לא היקש לוגי, אז אני לא משקר לך בזה שאני משקר לך. אם אני כותב לך רק שקרים ואחד השקרים הללו מתברר חלילה כאמת – אז אני יוצא שקרן.

 

ובכן, האם אפשר להתחיל?

 

עשרה כיכרות לחם

אם כן, אספר לך מה קרה בפעם האחרונה שבה קניתי עשרה כיכרות לחם במינימרקט השכונתי.

 

כן, עשרה כיכרות לחם.

 

שניים יותר ממה שקניתי, שלושים ושישה יותר ממה שקניתי ביום הקודם. אני גר לבד, מדי פעם באים אליי אורחים, אבל הם לא אוכלים כל כך הרבה.

 

בכלל, הקיבה שלי קטנה ולא יכולה להכיל את כל זה. חילוף החומרים שלי מהיר, אבל עדיין לא מאפשר לאכול כל-כך הרבה. במינימרקט השכונתי יודעים שאני גר לבד, ומאז השבוע האחרון מביטים בי בצורה תמוהה וחשדנית. למשל, כשניגשתי לקופה בפעם הראשונה לפני שבוע וקניתי שלושה כיכרות, הקופאית חייכה חיוך זחוח, ניהלנו שיחת חולין משעממת, ויצאתי. אך ביום שלאחר מכן, כשכבר קניתי ארבעה כיכרות לחם, היא שאלה: "כבר סיימת את הלחם של אתמול?”

 

התחמקתי בחיוך מתשובה, והיא המשיכה בשלה. כנראה הניחה שהיו אצלי אורחים, למרות שבטח מוזר שחוץ מלחם לא קניתי אתמול כלום, ופחית שימורים של זיתים, נאמן לסוּפר השכונתי שלי. אני שואל את עצמי אם היא זוכרת את כל הדברים שאני קונה. בהחלט לא ייתכן שאדם בימינו יגיש לאורחיו דברים כאלה, או לפחות רק דברים כאלה.

 

שלשום היה יותר גרוע, קניתי שמונה כיכרות לחם, ואישה מבוגרת, שעמדה מאחוריי בתור, התחילה לשאול שאלות, ואני ברוב טיפשותי ניסיתי לענות לה.

 

הזקנה התעניינה מה אני עושה בכל הלחם הזה. ניסיתי להתחמק בתירוץ שהוא יהפוך לפסל סביבתי בשירות הקהילה. זה גרם לה להתעוות, לצעוק ולהטיף במשך כמה דקות, וכל הקונים בסופר מסתכלים. הערתי לה שיהיה מישהו שייהנה מהלחם, ולא רק הנאה אסתטית, כי גם היונים, שמאכילים אותן בכיכרות בשאריות לחם ישן, יוכלו סוף סוף ליהנות מטריות ומאמנות גם יחד.

 

הזקנה לא קנתה את זה. היא כעסה והוכיחה אותי. ככה היא ליוותה אותי בצעקות כמעט עד הבית, ואני שתקתי והקשבתי לרעשי המנועים ברחוב.

 

אך בכל זאת משהו ממה שהיא אמרה התקבע בראשי. אז נכנסתי הביתה, הנחתי את הלחם, הסתכלתי מסביב על השולחן במטבח בפרספקטיבה של מישהו מבחוץ, ותהיתי לעצמי:  “מה לעזאזל אני עושה?” הרי קיבלתי חינוך טוב, אז מה באמת אני עושה עם כל הלחם הזה?

 

שאלה טובה שצריך לתת עליה את הדין: קודם כול, אני באמת נהנה מזה שאני יכול להרשות לעצמי. כיכרות לחם בישראל מסובסדים על ידי הממשלה. משמע שבעשרים ושמונה שקלים אפשר לקנות שמונה כיכרות. כן, אבל להיות אקסצנטרי – כלל וכלל לא. אז זוהי הנחמה פורתא שלי.

 

ככה התייחדתי במטבח עם הכיכרות ועם המחשבה הבלתי נמנעת: ובכן, מה הלאה? התשובה הכמעט אוטומטית היא: להמשיך לחשוב מה לעשות בכל הלחם הזה.

הרי חוץ מפרוסה פה ושם, לא אוכל לאכול כל כך הרבה. אני גם לא רוצה להרגיש רע, וגם לא להתנפח. וזוהי הטרגדיה: הרי לחם הוא לא דבר שאפשר לצבור. אי אפשר לחסוך כיכר לחם לבן ליום שחור. כיכרות לחם במזווה של איזה מחסן לא יהיו ראויים לאכילה בתוך כמה ימים. לכן צריך לצאת בכל בוקר ולקנות לחם, ולעבוד בשביל הלחם ולנקות אחריך.

 

המפריש לחם מן הארץ

 

אחרי זה בא השלב של תהליכי העיכול וההתרוקנות, וזה דבר שבניגוד לאנשים חלולי מוחין, אני מתייחס אליו בשיא הרצינות. זה לא אומר שאני אחד מאותם סוטים פטישיסטים, המתרגשים מהפרשות הגוף המלוכלכות, כמהים אליהן ומתגרים מהן מינית. עם זאת, יש איזושהי היררכיה של הפרשות גוף, שבהקשר החברתי שאנחנו נמצאים בו זוכות לייחוס כלשהו של זוהר.

***

זה כמובן נוגע להפרשות גוף מלוכלכות. לא כמו זרע, שהוא כמו מים חיים, נוזל טהור.

עוד מהפעם הראשונה שפלטתי זרע בגיל ההתבגרות, הרגשתי שכל מי שסולד מפליטת זרע הוא אדם חולה, מסכן ושיש לו בעיה כלשהי עם כוח החיים. אבל זה לא הנושא.

ובכן, הפרשות הגוף זוכות לכמה מדרגים של זוהר. למשל, דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: שירותים מעוצבים של מועדון מצליח שמנגן מוזיקה אלקטרונית אלגנטית, והבאים למסיבותיו, על כל חסרונותיהם, עומדים קצת מעל העם הפשוט.

 

לשירותים אלו נכנסת בחורה יפהפייה, שקשה להאמין שאלוהים יצר דבר יפה כל כך.

היא נופלת על הרצפה ומקיאה את נשמתה מרוב שתייה, שעלתה על קיבול בטנה או מסמים וכיוצא בזה. התרחישים הם להלן:

1. קיא

2. שתן, רוק ועשן (בשנות התשעים זה נחשב לשיא ה"גלאם")

3. הפרשות וסת

4. יציאות

 

קרה לכם פעם שהכרתם מישהי באיזו הופעה נוסכת עשן ופתאום נקשרתם בעבותות? כאילו לא יכולתם להוריד ידיים זה מזה? כן, אלו הם הנעורים. אך הניסיון הפרטי שלי היה קצת אחר. כשפגשתי מישהי, הכול התנקז למעין תערובת של רוק, זיעה ועשן, המגעילים לכשעצמם. אך בהקשר ההוא זה היה הדבר הכי רומנטי שאני יכול להעלות על הדעת.  ומה לגבי הפרשות אחרות? הפרשות אוזניים, עיניים ואף? באילו אין כל זוהר. שום "גלאם" בשום הקשר חברתי שאני מכיר ובשום סיטואציה. אבל שוב אני סוטה.

 

שנים-עשר כיכרות לחם

 

היום יצאתי לקניות, ורציתי שנים-עשר כיכרות לחם, אך בדרך נתקלתי באותה אישה מבוגרת, והיא התנפלה עליי בצעקות, בלי בכלל לשאול אם אני מוכן לכך. גם ככה היו הרבה דברים שהטרידו אותי, אבל היא לא ויתרה. ”בשביל מה נלחמנו והקמנו את המדינה הזאת? בשביל מה?”, ואני עניתי: ”בשביל שאנחנו נוכל לשאול את השאלה הזאת". זאת לא הייתה סתם תשובה מגעילה, זה סימן של עוצמה ורווחה של ניצחון, שבסוף אנחנו יכולים להגיע למצב טוב כל כך, שאנחנו יכולים לשאול את השאלות המגעילות האלו. מעניין אם גם השכנים שלנו, בני הדודים, שואלים את עצמם את השאלות האלה. לכן כל פעם שאני קונה הרבה יותר כיכרות לחם ממה שאני צריך, אני מהרהר: ”אם אבות המזון - הפחמימות, השומנים וכל השאר - משמשים אבני הבניין של הגוף, ללא תהליכי העיכול לא היה קיום. הם בונים את התאים, שומרים על הרקמות, מפתחים, מגדלים, מקטינים וממשיכים את קיומו התקין של הגוף. אבל מה קורה כשיש עודף לאורך זמן? אנשים משמינים. כשאני חושב על מלחמת אוכל, עודף שומנים, חומרים שונים שהאוכל השומני גורם להם כמו מוגלה. המשחקים חסרי הדעת הילדותיים ולא הטעם הרע באוכל ובהפרשות שהוא יוצר גורמים לי בחילה. אני יודע למה אנשים מגיעים למצב הזה.

 

אבל מה לגבי הזוהר שעליו דיברתי קודם? יש בזה משהו בהקשרים מסוימים מודעים כמו באותה הופעה שעליה דיברתי קודם או כמו רגעים כל-כך עילאיים של תחושת קדושה שכבר בכלל לא אכפת לך ביודעין מהגוף  (והלא יודעין שומרים על פרטיות הדבר, אחרי הכול אנחנו לא הודים), אבל מה אני לומד מזה? מה? אני לא שומע חדשות, אף פעם זה לא ממש עניין אותי. אין שום דבר בחדשות שקשור לקיום המיידי שלי. אני קם בכל יום בשתים-עשרה בצהריים, ועוד שעה אני מסתובב לי במיטה. מדי פעם אני עובד, אבל לא במה שכרוך בקימה מוקדמת. פעם יצאתי ככה בשמונה וחצי בבוקר, בטעות, כי היה לי תור לבדיקת דם חשובה, וזאת לצערי, הייתה השעה היחידה שבה יכולתי להיבדק. כשהסתכלתי על העולם בשמונה בבוקר, על צבע השמים המבחיל ועל האווירה, התמלאתי חלחלה. אז נמאס לי.  יצאתי מהבית ונכנסתי לבית קפה עם המחשב הנייד, סגרתי את המחשב, ביקשתי חשבון מהמלצרית והלכתי הביתה לישון קצת ואז לקום ולחשוב על זה. זה לא שאתה לא יכול להבין את זה, פשוט אני לא יכול להסביר. יש לי נטייה להתווכח עם אנשים, להפריך את כל הטיעונים שלהם ואחר כך לקבל את דעתם. האנשים האלה, מה הם עושים פה? ולמה דווקא בשעה כזאת? זה נראה לי מעניין ומוזר, וזה אומר שאני מוצא משמעות בחיים. אנשים שואלים את השאלות האלו, אבל רק כשזה מטריד אותם. אני מתפלא תמיד.

הצרה הגדולה של כולנו, שכולם - לא רק מקבלי ההחלטות בענייני תרבות (הם רק תוצאה עצובה של זה) - מחפשים את המועיל ולא את המופלא. הצרה הגדולה בחיי היא שאני אוהב לכתוב, ממש אוהב לכתוב. אני אוהב מילים. לדעתי, יש לי פה ושם רעיונות טובים, ואני עז מצח מספיק כדי לרצות לחלוק את ההגיגים חסרי התוחלת שלי עם אחרים. זאת נהייתה כזאת אובססיה, עד שפעם חשתי שהבריק בי רעיון גאוני, ורעיונות גאוניים צריכים לרשום מיד, אחרת יתקהו. אבל שוד ושבר, באותו רגע הייתה לי מחברת, אבל לא היה לי עט. יכולתי אולי לשנן בעל פה את הטקסט, עד שאשיג עט, אבל אז, וזה קורה אצל גאונים בעיני עצמם, הזמן שהיה יכול להיות מושקע בפיתוח הרעיון הגאוני היה מבוזבז על השינון. ובכן, לא הייתה לי ברירה, אז פצעתי את עצמי וכתבתי עם הדם. כן, כזאת היא האובססיה לכתיבה. לפעמים זה משתלם. אתמול בערב ניגשתי למחברת ומצאתי את אותו עמוד שכתבתי בדם. פתאום זה נראה ממש שטות. מה כבר אפשר לעשות עם זה? האם היה שווה לפצוע את עצמי בשביל הגיבובים הסתמיים האלו? תלי תלים של מילים. כמה נורא, עכשיו יש לי דף שלם כתוב בדמי, טיוטה כזאת, שבדרך כלל זורקים, שורפים או ממחזרים. אני מתבייש שיראו שכתבתי כזאת שטות, אבל אני לא יכול לזרוק את הדם שלי לעזאזל. ובכן, יומני היקר, במשך שנים אני טוען שאני בן אדם חולה, ואיכשהו אנשים לא משתכנעים. אומרים שיש מטורפים ממני, שאני מניף את דגל הטירוף של עצמי ושבעצם אני אדם רגיל כמו כולם, פשוט, בלתי מורכב. מה אני יכול להגיד להם? ובכן, יומני היקר, אין הנחתום מעיד על עיסתו. לכן רק איתך אני ממתיק סודות שווא. רק אתה יודע כמה אני בעייתי. יומני היקר, האם אתה טוען שאני שפוי?  מה אתה יודע בכלל? האם פגשת אנשים אחרים? האם יש לך איזו פרספקטיבה או ניסיון עם אחרים? באמת, אני מתחיל להתחרט שאני כותב לך. אולי הערכתי אותך לא נכון? אהה, בטח תגיד ששאלות כאלו מעידות על טירוף?

תודה יומני היקר, אמשיך לכתוב לך.