החיים המסובכים והנפלאים שלנו

1

ההווה

אלי

זהו לובי אופנתי ללא פשרות, ובו מדרגות זכוכית המיתמרות אל קומת ביניים מרווחת, פסנתר כנף וסידורי פרחים שעוצבו בידי מעצב פנים. אני עומדת בלב ים חליפות טוקסידו ושמלות קוקטייל, פטפוטים וגביעים המשיקים זה בזה, ותרה במבטי אחר פרצוף מוכר.

"אפשר להציע לך מרטיני עם רוזמרין?" מלצרית מופיעה לידי, ובידה מגש משקאות. גזרתה הדקה אסופה היטב בשמלת מיני שחורה.

"תודה," אני עונה ונוטלת את אחד הגביעים. אני לוגמת מהמשקה, שואלת את עצמי אם הזרד שצף בתוכו הוא מה שמבדיל בינו ובין סתם ג'ין עם טוניק, ובינתיים מטה את צווארי מעל הקהל.

אני יודעת שנמצאים כאן עוד אנשים מהאוניברסיטה: פֶּטְרה, הבוס שלי אליסטר ואשתו מורין. כולם עובדים איתי בחוג לפיזיולוגיה תאית ומולקולרית. אני יודעת שלא כדאי לי לעשות את זה, אבל בסתר ליבי אני מטפחת תקווה שיושיבו אותי ליד אחד מהם ולא על יד אדם זר. לא שאני לא מסוגלת לנהל שיחה קלה. להיפך. אבל אני נהנית להיות מוקפת באנשים בעלי דעות דומות לשלי, ולו רק כדי לרכל על הרומן בין המרצה הבכיר החדש שלנו ובין הפוסט דוקטורנטית האוקראינית.

אבל לא משנה איפה אשב הערב, אין עוררין על כך שנשף התרמה נוצץ הוא שינוי בתפאורה לעומת ערבי השישי הקודמים שביליתי במעבדה בהתבוננות מבעד למיקרוסקופ ובצילום תמונות של חלבונים פלורוסנטיים. מאחר שפטרה אוהבת לומר לי שלא כך צריכה אישה פנויה בת שלושים ושלוש לבלות את סופי השבוע שלה, זה לפחות ישביע את רצונה.

"איזה יופי את נראית! אני מתה על העקבים שלך." אני מפנה את הראש ורואה את פטרה, שמגחכת לעבר כפות רגליי. "לא יכול להיות שהנעליים האלו נוחות."

"אני לא ממש הולכת על אוויר, לא," אני מודה.

לחייה העגולות של פטרה מודגשות באמצעות תסרוקת מסובכת ומפותלת, והיא לבושה בשמלה צהובה ויפה. אני כבר מרגישה שהיא מתחרטת מרות שלבשה אותה אם לשפוט על פי הנחישות שבה היא מכסה את המחשוף שלה בצעיף ההודי שלצווארה.

"השמלה שלך מקסימה," אני אומרת.

"את באמת חושבת?" היא עונה ושוב מגביהה מעט את המחשוף. "בדרך פנימה נתקלתי בסגן נשיא האוניברסיטה, ואני לא חושבת שהיא מצאה חן בעיניו במיוחד."

"טוב, אני לא בטוחה שהיא הייתה מתאימה לו, אבל עלייך היא מדהימה." היא פולטת נחרת לעג.

אבל אני אומרת את האמת, ולא רק מפני שבימים שבהם עבדנו על הפרויקט המחקרי המשותף שלנו, שעסק בפגמים בחלבון ה־CFTR בתרביות תאי שריר חלק של דרכי נשימה, הייתי רגילה יותר לראות אותה מסלקת שאריות דגני בוקר משערה בכניסה למעבדה. המחקר ההוא היה חשוב, משך תשומת לב והיה כרוך בעבודה תמידית עד שעות מאוחרות. אמנם בשבילי זה לא היה קורבן גדול, אבל אני יודעת שלפטרה היה קשה להחמיץ את שעת ההשכבה של שתי בנותיה הקטנות.

ובכל זאת, שתינו רואות במחקר את החלק המתגמל ביותר של העבודה. המחקר הוא זה שגרם לי לחצות את בריטניה, והמחקר הוא זה שהחזיר אותי כמו בומרנג אל האוניברסיטה החברה בקבוצת ראסל, שמשגשגת בעיר הולדתי מאז שנת 1881, שמובילה בתחומי מפתח של המחקר המדעי ושכבר הוציאה מתוכה תשעה חתני פרס נובל. זה גם מוקד אירועי הערב הזה. כל פרוטה מהכספים שייתרמו הלילה תוקדש למחקר מחלת הסיסטיק פיברוזיס, ולפחות חלק מהסכום יתועל אל תחום המחקר שלי. כך שבהחלט כדאי לי להכין את עצמי לניהול שיחה קלה.

"אני רואה שהחבר שלך אֵד יישא את הנאום המרכזי," אומרת פטרה. "אני מתרשמת שיש הרבה כסף באולם הזה, אז אני מקווה שהוא יהיה משכנע."

"גם אני."

"לפי מה שאני שומעת, ההצלחה הפיננסית שלו מרשימה," היא ממשיכה. "אז אנחנו יכולות רק לקוות שהוא ידהים את הקהל."

המחשבה מעלה חיוך על שפתיי לא מפני שאני לא חושבת שאד יכול להיות מדהים. חזיתי במו עיניי בהשפעת הנוכחות שלו על אנשים משני המינים, וראיתי איך אפילו האדם הנוקשה ביותר מתרכך במחיצתו. ובכל זאת, למרות כל הישגיו, בעיניי הוא עדיין הילד הרזה שישבתי לידו בקומה העליונה של אוטובוס מספר שמונים ושש שחלונותיו היו מכוסים אדים, ושנינו התפקענו מצחוק.

"לא הצלחת לפתות את סיימון להצטרף אלייך הערב?" ברגע שאני אומרת את זה עולה בדעתי שאני מתקשה להיזכר בפעם האחרונה שפטרה הביאה את בעלה לאירוע כזה.

"לא הצלחתי להשיג בייביסיטר. וחוץ מזה, הוא לא סובל אירועים שקשורים לעבודה. דעי לך שיש סיבה שבגללה כל כך הרבה מדענים מתחתנים עם מדענים אחרים. אנחנו משעממים זה את זה עד מוות."

"דברי בשם עצמך," אני אומרת.

פטרה פורצת בצחוק.

המנחה מבקש את תשומת ליבנו ומזמין את כולם להתיישב במקומותיהם. האולם גדול ומואר באור ורדרד ונעים, שמפיצים הנרות המונחים במרכז כל אחד מהשולחנות. אני מתיישבת ליד גבר, שמושיט לי מייד את ידו ללחיצה. "ערב טוב! אני טדי האנוֹק." אני משערת שהוא בתחילת שנות השישים לחייו, אמריקאי, בעל פרצוף עליז ועיניים שמוטות עפעפיים.

"אה, נדמה לי שאני זוכרת שאד הזכיר את השם שלך. אני אליסון קוּלְפֶּפֶּר."

זווית פיו מתרוממת ומסגירה את שביעות רצונו. "אנחנו מנסים לחתום על עסקה עכשיו. את עובדת אצלו?"

"אלוהים, לא. אני בטוחה שהוא בוס מקסים, אבל אנחנו רק חברים ותיקים. אני עובדת באוניברסיטה. אני עוסקת במחקר אקדמי."

"אז את פרופסור אליסון קולפפר?"

"דוקטור." תמיד התקשיתי לדבר בשבח עצמי, ולפעמים אני נאלצת להזכיר לעצמי שהרווחתי ביושר את התואר הזה ואת הסמכות המתלווה אליו, ולכן אסור לי להצטנע. "אבל גם זה יגיע עם הזמן."

"במה את מתמחה?"

"פיזיולוגיה," אני עונה. על פניו מצטיירת הבעת הבנה מעורפלת, שמזכירה לי קצת את אחייני בן השש, שמשוכנע שסיסטיק פיברוזיס הוא שם של משקה קל.

"יש לך קשר כלשהו לעמותה הזו?" הוא ממשיך.

"היא מימנה פרויקט מחקר שלי לפני כמה שנים. העניין הראשוני שלי הוא בפתופיזיולוגיה של דרכי הנשימה שקשורה בסיסטיק פיברוזיס. אני גם זו ששכנעתי את אד לקחת חלק בזה. לפני שנתיים הוא רץ במרתון לונדון למטרות צדקה, אז כופפתי לו קצת את היד ושכנעתי אותו שיתחיל להקדיש את המרץ שלו גם לפרויקטים שלי. זה עוזר לי לעבוד כמו שצריך."

עיניו מתכווצות לרגע. "את יודעת, את לא נראית כמו מדענית."

"באמת? טוב, אז בינינו, בימינו כבר מרשים למדעניות לשים אודם. לפחות בימי החופש שלהן."

הוא פורץ בצחוק קולני.

למען האמת, משחתי הערב שכבת שפתון עבה מהרגיל. רווח קטן בין השיניים שלי זיכה אותי בכמה כינויים בוני אישיות בבית הספר, ולכן עדיין נדיר שאמשוך בכוונה תשומת לב אל הפה שלי. אבל האירוע הזה נראה כהזדמנות חשובה מספיק לשנות את המדיניות הזו. השפתון מחמיא לשערי הכהה ולשמלה הירוקה שאוספת יפה גם את האיברים הפחות מוצקים שלי. היא הרטיטה את ליבי ברגע שראיתי אותה.

"גבירותיי ורבותיי, אבקש את תשומת ליבכם." מנהל השיווק של עמותת הצדקה עומד על הבימה. יש לו פנים צנומים, שיער ג'ינג'י מקליש וקול בס עמוק להפתיע.

"לרבים מכם יש היכרות מקצועית עם האדם שאני עומד להציג בפניכם, וחלקכם מכירים אותו גם באופן אישי. 'סְפַּארְק', החברה שבבעלותו, הייתה סיפור הצלחה של השיווק האינטרנטי והפכה לאחת מחברות השיווק הישיר הגדולות בבריטניה. בשלב מוקדם יותר השנה שמחנו מאוד לבשר שהוא ורעייתו ג'וליה הם כעת שגרירים רשמיים של עמותת הצדקה שלנו, ומאז הם עובדים ללא לאות על מנת לגייס כספים ומודעות למחלת הסיסטיק פיברוזיס. מבלי להרבות בדברים, אנא קבלו במחיאות כפיים את מר אדוארד הוֹלְט."

מחיאות הכפיים רועמות באולם, ואני מבחינה בג'וליה שיושבת אל השולחן הראשי לא רחוק ממני. ליופייה הצונן אין מתחרה הלילה. היא נראית כמו אלה בשמלה מבית ולנטינו, והבד התכול של שמלתה מכווץ סביב מותניה הדקים. שערה הבלונדיני אסוף בפקעת רכה ומושך את כל תשומת הלב אל פניה – אל האף הצר, הזרוע נמשים חיוורים, ואל העיניים הגדולות והתמימות. היא מרימה את עיניה, ואנו מחליפות חיוך ידידותי. באולם משתררת דממה כשאד ניגש אל הדוכן ועולה עליו.

בילדותו היו האוזניים שלו סתומות בשעווה, הברכיים שלו תמיד זבו דם, והלכלוך נדבק אליו כמו דבש. אבל בבגרותו הוא הפך לאדם מדהים ביופיו.

יש לו עצמות לחיים חזקות, אבל אין רכות בשפתיו. הוא מקפיד לקצוץ את שערו החום והבהיר, ובעורו נותר רמז לשיזוף הקיץ, אבל עיניו הן הפרט המהמם ביותר בפניו: הן תכולות כים ומוקפות בריסים שחורים מתחת לגבות ישרות, שמשוות לו מראה של אדם רציני יותר מכפי שהוא באמת.

"אם הייתי יודע שאזכה לקבלת פנים כזאת הייתי משקיע יותר זמן בנאום שלי," הוא אומר. ואז הוא מחייך את החיוך הזה, החיוך שיש בו כריזמה, אבל גם איזה ביטול עצמי, וכבר לא צריך יותר כלום. הוא כבר הצליח לקנות את הקהל.