החיים הסודיים של הסופרים

1. התכונה החשובה ביותר אצל סופר

התכונה החשובה ביותר אצל סופר היא היכולת לשבת על התחת.

— דני לפרייר

שלישי, 11 בספטמבר, 2018

1

הרוח צלפה במפרשים על רקע שמיים מרהיבים.

הסירה נטשה את חוף ואר מעט אחרי השעה אחת בצהריים, ועכשיו שטה לה במהירות חמישה קשר לעבר האי בומון. ישבתי ליד ההגה לצדו של הקברניט, נתון לכישופה של הבריזה מן המים, מהופנט לחלוטין מהזהב הזוהר על פני הים התיכון.

באותו בוקר יצאתי מדירת הסטודיו שלי באזור פריז כדי לעלות על הרכבת המהירה שיצאה בשעה שש לאביניון. מעיר האפיפיורים נסעתי באוטובוס להייר, ואז במונית עד לנמל הקטן סן־ז'וליאן־לה־רוז, המזח היחיד שממנו יוצאת מעבורת אל האי בומון. בגלל איחור נוסף של שירות הרכבות פיספסתי בחמש דקות בלבד את ההסעה היחידה שיצאה באמצע היום. בזמן ששוטטתי על הרציף, גורר איתי את המזוודה, קברניט של סירת מפרש הולנדית שעמד לאסוף את לקוחותיו מהאי הציע לי ברוב טובו להצטרף אליו ליעד.

זה עתה מלאו לי עשרים וארבע, ונקלעתי לתקופה מסובכת בחיי. שנתיים קודם לכן סיימתי את לימודיי בפקולטה למנהל עסקים בפריז, אבל לא חיפשתי מִשֹרה שתאמה את הכשרתי. בחרתי בתחום הלימודים הזה רק כדי להרגיע את הוריי. לא רציתי שחיי יהיו שקועים בניהול, בשיווק או בפיננסים. בשנתיים האחרונות דילגתי בין עבודות שונות כדי לשלם שכר דירה, ואת כל כוחותיי היצירתיים הקדשתי לכתיבת רומן, "ביישנות הפסגות", שנדחה על ידי עשרה מוציאים לאור. נעצתי את כל מכתבי הדחייה שקיבלתי על הלוח שמעל שולחן העבודה שלי. ועם כל נעיצה הרגשתי כאילו הנעץ דוקר את לבי.

עד כדי כך נפגעה תשוקת הכתיבה שלי.

למזלי, הדיכאון הזה לא נמשך תקופה ארוכה. עד עכשיו הצלחתי לשכנע את עצמי שכישלונות כאלה הם הדלת להצלחה. כדי להאמין בכך נאחזתי בכמה דוגמאות מפורסמות. סטיבן קינג הִרבה לציין, ששלושים הוצאות לאור דחו את ספרו "קארי". חצי מהמו"לים בלונדון חשבו שהספר הראשון בסדרת הארי פוטר "ארוך מדי לילדים". לפני שהפך לספר המדע הבדיוני הנמכר ביותר בעולם, "חולית" מאת פרנק הרברט נדחה עשרים פעם, ואילו פרנסיס סקוט פיצג'רלד קישט את קירות חדר העבודה שלו, כך נאמר, במאה עשרים ושניים מכתבי דחייה מעיתונים שסירבו לפרסם את הנובלות שכתב.

2

אבל השכנוע העצמי הזה הגיע אל גבול המיצוי שלו. למרות רצוני הטוב התקשיתי לחזור לכתיבה. זה לא היה שיתוק מחרדת הדף הלבן או מהיעדר רעיונות, אלא מהתחושה הממאירה שאני לא מתקדם בכתיבה שלי. התחושה שכבר איני יודע לאיזה כיוון ללכת. הייתי זקוק למבט חדש על הכתיבה שלי, נוכחוּת מעודדת אך בלתי מתפשרת. בתחילת השנה נרשמתי אפוא לסדנת כתיבה יוצרת שאירגן מוציא לאור יוקרתי. תליתי בה תקוות רבות, אבל התפכחתי במהירות. הסופר שהנחה אותה — ברנאר דופי, מחבר רומנים שידע ימי תהילה בשנות התשעים — הציג את עצמו בתור "צורֵף סגנון", בלשונו. "כל העבודה שלכם צריכה להתמקד בשפה ולא בסיפור," הוא חזר ואמר כל הזמן. "הסיפור בא רק כדי לשרת את השפה. ייעודו היחידי של הספר הוא לחקור את הצורה, המקצב, ההרמוניה. רק שם טמונה המקוריות האמיתית, כי מאז שייקספיר נכתבו כבר כל הסיפורים."

אלף האירו ששילמתי לסדנת הכתיבה הזאת — שהתקיימה לאורך שלושה מפגשים של ארבע שעות כל אחד — הכעיסו ורוששו אותי. אולי דופי צדק, אבל אישית חשבתי בדיוק ההפך: הסגנון אינו מטרה בפני עצמה. התכונה החשובה ביותר לסופר היא היכולת לכבוש את הקורא באמצעות סיפור טוב. סיפור שמסוגל לתלוש אותו מחייו ולהשליך אותו אל לב האמת ואל עולמן האישי של הדמויות.

הסגנון אינו אלא אמצעי לעצב את הסיפור ולהפוך אותו לחיוני ותוסס. בסופו של דבר, לא נזקקתי לדעתו של סופר אקדמי כמו דופי. הדעה היחידה שרציתי לשמוע, היחידה החשובה בעיניי, הייתה זו של האליל שלי משכבר הימים: נתן פולס, הסופר האהוב עליי.

גיליתי את ספריו בסוף גיל ההתבגרות, זמן רב אחרי שפולס פרש מכתיבה. קיבלתי את "ההלומים", הרומן השלישי שלו, כמתנת פרידה מדיאן לָבּוֹרי, חברתי בכיתה י"ב. הרומן הזה טילטל אותי יותר מאובדן האהבה, שבפועל לא התממשה. לאחר מכן קראתי את שני ספריו הקודמים, "לורליי סטריינג'" ו"עיירה אמריקנית". מאז לא קראתי אף ספר מטלטל באותה מידה.

בכתיבתו הייחודית הרגשתי שפולס פונה ישירות אליי. הרומנים שלו היו קולחים, תוססים, עוצמתיים. אני, שאיני מעריץ איש, קראתי את ספריו שוב ושוב כי הם דיברו עליי, על יחסיי עם אחרים, על הקושי שבלשלוט בחיי האדם, בפגיעוּת האנושית ובשבריריות הקיום. הם העניקו לי כוח והמריצו בי את הדחף לכתוב.

בשנים שלאחר פרישתו היו סופרים שניסו לאמץ את סגנונו, לשאוב מעולמו, לחקות את דרכי בניית הסיפור שלו או את רגישותו. אבל בעיניי איש לא הגיע לקרסוליו. היה רק נתן פולס אחד ויחיד, בין שאוהבים אותו ובין שלא. העובדה היא שפולס סופר יחיד במינו. אפילו בקריאה עיוורת, די היה לעבור על עמוד מאחד מספריו כדי לדעת שהוא כתב אותו. מה שלדעתי הוא הסימן המובהק לכישרונו.

גם אני פירקתי את ספריו לגורמים כדי לפענח את רזיו, ואז התפתחה בי השאיפה ליצור קשר איתו. על אף שאיבדתי תקווה לקבל תשובה, כתבתי לו כמה פעמים דרך המו"ל שלו בצרפת והסוכן שלו בארצות הברית. גם שלחתי לו את כתב היד שלי.

ואז, לפני עשרה ימים, בניוזלטר של האתר הרשמי של האי בומון, הבחנתי בהצעת עבודה. "שושנת הארגמן", חנות הספרים הקטנה באי, חיפשה עובד. הגשתי מועמדות במֵייל ששלחתי לחנות, ובאותו יום גרגואר אודיבֶּר, המנהל, התקשר אליי בפֵייסטיים כדי להודיע לי שזכיתי בתפקיד. המִשרה הייתה לשלושה חודשים. המשכורת לא גבוהה במיוחד, אבל אודיבר סיפק לי דיור ושתי ארוחות ביום ב"פוֹר דה קפה", אחת המסעדות בכיכר העיר.

שמחתי לקבל את המשרה הזאת, שלפי מה שהבנתי ממנהל החנות, תספק לי את הזמן לכתוב בסביבה מעוררת השראה ותאפשר לי, כך האמנתי, להיפגש עם נתן פולס.

3

תמרון של הקברניט האט את הסירה.

"יבשה לפנינו!" הוא צעק וכיוון בסנטרו אל קווי המִתאר של האי שהופיע באופק.

האי בומון שכן במרחק שלושת־רבעי שעה הפלגה מחוף ואר. אי דמוי סהר, קשת של עיגול שאורכה כחמישה־עשר קילומטר ורוחבה כשישה. נופו תואר כפראי ושמור היטב. אחת מפניני הים התיכון עם מפרצונים של מי טורקיז, נקיקים, יערות אורן וחופים זרועי חול. הריביירה הצרפתית ללא תיירים, זיהום ובטון.

בעשרת הימים האחרונים היה לי די זמן לאסוף מידע רב על האי. מאז שנת 1955 השתייך בומון למשפחה דיסקרטית של תעשיינים איטלקים, משפחת גָלינארי, שבראשית שנות השישים השקיעו סכומי עתק בפיתוחו, ביצעו עבודות לשיפור אספקת המים ועיבוד האדמה, ויצרו יש מאין את אחת המרינות הראשונות בחוף.

לאורך השנים המשיכו בפיתוח האי מתוך תפיסה ברורה: לא מקריבים את רווחת התושבים על מזבח המודרנה כביכול. עבור תושבי האי, האיומים התבטאו בשני היבטים מובהקים: משקיעים ותיירים.

כדי להגביל את עבודות הבנייה אימצה מועצת האי כלל פשוט — מספר קבוע של מדֵי מים, אסטרטגיה שהועתקה מהעיירה בולינאס בקליפורניה שעשתה כך לפני שנים רבות. עקב כך במשך שלושים שנה נעה האוכלוסייה סביב אלף וחמש מאות איש. בבומון לא הייתה סוכנות נדל"ן: חלק מהנכסים הועברו ממשפחה למשפחה, והשאר הועברו על ידי צירוף חברים לאגודה. באשר לתיירות, היא רוסנה בזכות שמירה קפדנית על היחסים עם היבשת. בשיא העונה ובאמצע החורף, רק ספינה אחת — "הנועזת" המפורסמת, שנקראה בטעות המעבורת — ביצעה שלוש הפלגות יומיות הלוך ושוב, ולא יותר, בשעות 8:00, 12:30 ו־19:00 מרציף בומון לסן־ז'וליאן־לה־רוז. הכול התנהל בשיטה הישנה: בלי הזמנות מראש, ועם מתן קדימוּת לתושבים.

זה לא שבומון היה עוין לבואם של תיירים, אלא שדבר לא תוכנן למענם. באי היו בסך הכול שלושה בתי קפה, שתי מסעדות ופאב. לא היה בו בית מלון, והמקומיים כמעט ולא הציעו מקומות לאירוח ולהשכרה. אבל ככל שנמנע מאנשים להגיע, כך הפך המקום למסתורי יותר ולפופולרי יותר. מלבד האוכלוסייה המקומית שגרה כאן כל השנה, תושבים עשירים החזיקו כאן בתי נופש. משך עשרות שנים תעשיינים ואמנים התלהבו מהסביבה האופנתית, הפסטורלית והשלווה. בעל חברת הייטק ושניים־שלושה בכירים בתעשיית היין הצליחו לקנות במָקום וילות. אבל ללא קשר לרמת העושר או הפרסום, כולם שמרו על פרופיל נמוך. הקהילה לא התנגדה להיטמעותם של חברים חדשים בה, בתנאי שיקבלו את הערכים שעומדים בלִבּו של בומון. יתרה מזו, תושבים חדשים היו בדרך כלל המגינים התקיפים ביותר על האי שאימצו.

מצב זה משך ביקורת רבה — ואף תיסכל את מי שהיו מחוץ לעניינים. בתחילת שנות השמונים תיכננה הממשלה הסוציאליסטית לרכוש את בומון — רשמית כדי לדרג את המקום כאתר מוגן, אבל בפועל כדי לשים סוף למעמדו המיוחד. המהלך עורר זעקה גדולה, והממשלה נסוגה מהחלטתה, ולימים התפכחה וקיבלה את העובדה, שהאי בומון הוא מקום מיוחד. ואכן במרחק צעדים מחוף ואר התקיים לו גן עדן שטוף מים צלולים וזוהרים, חלק מצרפת שאינו באמת צרפת.

4

כשהגענו אל החוף, גררתי את המזוודה שלי על אבני המרצפת של כבש הספינה. המרינה לא הייתה גדולה במיוחד אבל מסודרת כראוי, תוססת ושטופת קסם. העיירה התפרשה על פני כל המפרץ בדומה לאמפיתיאטרון: שורה של בתים צבעוניים שזהרו תחת שמי המתכת. המראה הבוהק שלהם ומיקומם הזכירו לי את האי הידרה ביוון שבו ביקרתי בנעוריי עם הוריי, אבל כעבור כמה רגעים, כששוטטתי בסמטאות הצרות והתלולות, חזרתי לאיטליה של שנות השישים. בהמשך, כשעליתי למקום גבוה יותר וראיתי לראשונה במבט־על את החופים והדיונות הלבנות, נזכרתי במרחבי החול של מסצ'וסטס. מרגע המגע הראשון עם האי — בשעה שגלגלי המזוודה שלי הידהדו על אבני הדרך שהובילו למרכז העיר — הבנתי את הייחודיות והקסם של בומון, שמקורם בדיוק במארג החמקמק הזה. בומון היה כמו זיקית, אי ייחודי בלתי ניתן להגדרה, שאין כל טעם לפרש אותו.

עד מהרה הגעתי לכיכר המרכזית שהזכירה כפר בפרובנס, כאילו יצאה מרומן של ז'ונו. כיכר הקדושים הייתה מרכז העצבים של בומון. טיילת מוצלת תחומה במגדל שעון, אנדרטת מלחמה, מזרקה ומגרש משחקי כדור.

תחת הסבכות, זו לצד זו, שוכנות שתי המסעדות של האי: "סנט ג'ון היבר" ו"פור דה קפה". במרפסת של "פור דה קפה" זיהיתי את גופו דק הגזרה של גרגואר אודיבר, שסיים לאכול ארטישוק מוחמץ. הוא נראה כמו מורה בסגנון הישן: זקנקן אפרפר, אפודה וז'קט פשתן ארוך ומקומט.

מוכר הספרים זיהה אותי, ושכה יהיה לי טוב, הזמין אותי לשולחנו והגיש לי לימונדה כאילו אני בן שתים־עשרה.

"אני מעדיף להזהיר אותך מיד: אני סוגר את חנות הספרים בסוף השנה," הודיע ללא כחל וסרק.

"מה זאת אומרת?"

"לכן אני מחפש עובד, כדי שיעשה קצת סדר, הנהלת חשבונות וספירת מלאי גדולה אחרונה."

"אתה סוגר את העסק?" הוא הינהן, ומעט שמן זית ניתז מהפרוסה שלו.

"אבל למה?"

"כבר אי־אפשר יותר להחזיק את המקום. העסק מידרדר בהתמדה עם השנים, ואין שום שיפור. בסופו של דבר, הסיפור ידוע: הרשויות מאפשרות לענקיות האינטרנט לשגשג, ואלה לא משלמות מיסים בצרפת."

מוכר הספרים נאנח בהרהור כמה שניות לפני שהוסיף ספֵק בעוקצנות ספק בהשלמה כואבת: "צריך להיות מציאותיים. למה לטרוח לבוא לחנות ספרים, כשאפשר להזמין את הספר בשלוש לחיצות באייפון?"

"יש הרבה סיבות! ניסית למצוא קונה?"

אודיבר משך בכתפיו.

"לאף אחד לא אכפת. אין היום דבר רווחי פחות מספרים. חנות הספרים שלי היא לא הראשונה שתיסגר וגם לא האחרונה."

הוא מזג את שארית קנקן היין לכוסו ושתה הכול בלגימה.

"אעשה לך סיור ב'שושנת הארגמן'," אמר וקיפל את המפית שלו לפני שקם.

חציתי את הכיכר בעקבותיו אל חנות הספרים. חלון הראווה, עצוב ומַשמים, הציג ספרים שצברו אבק במשך חודשים. אודיבר פתח את הדלת וזז הצדה כדי לאפשר לי לעבור.

גם פְּנים החנות היה קודר. הווילונות מנעו חדירה של אור. מדפי העץ שיוו למָקום אופי, אבל נשאו אך ורק ספרי עיון קלאסיים מתנשאים ליודעי חן. הספרות כאן הייתה בעיקר אקדמית. משהתחלתי להבין את אופייה של החנות, דמיינתי את אודיבר חוטף התקף לב אם ייאלץ למכור מדע בדיוני, פנטזיה או מנגה.

"אראה לך את החדר שלך," הוא אמר והצביע על גרם מדרגות בירכתי החנות.

המנהל עצמו גר בקומה הראשונה. החדר שלי שכן בקומה השנייה: דירת סטודיו שהשתרעה לכל אורך עליית הגג. כשפתחתי את הדלתות הצרפתיות החורקות, שמחתי לגלות מרפסת שמשקיפה אל הכיכר. הנוף המרהיב שהתרחב אל הים עודד אותי מעט, מבוך של סמטאות בין מבני לבֵנים חומים־צהובים דהויים שהוביל אל החוף.

אחרי שפרקתי את המזוודה, ירדתי אל אודיבר בחנות הספרים כדי לברר מה הציפיות שלו ממני.

"הרשת האלחוטית לא עובדת טוב," הוא הזהיר והדליק מחשב שולחני ישן. "הרבה פעמים צריך לאתחל את הנתב שמותקן בקומה העליונה."

בזמן שהמחשב התעורר לחיים, המנהל חיבר לשקע פלטה קטנה ומילא מכונת קפה.

"קפה?"

"בשמחה."

הוא הכין לנו שני ספלים, ובינתיים נדדתי ברחבי החנות. על לוח השעם מאחורי השולחן היו נעוצים שערים ישנים של מגזין ספרות, מהתקופה שבה רומן גארי עדיין כתב (אני ממש לא מגזים...). התחשק לי לפתוח לרווחה את הווילונות, להסיר את השטיחים הסגולים והמרופטים ולארגן מחדש את המדפים והשולחנות שהציגו את הספרים.

כאילו קרא את מחשבותיי, אמר אודיבר:

"החנות נפתחה בסביבות 1967. היום היא לא נראית מי־יודע־מה, אבל פעם היא הייתה מוסד ממש. הרבה סופרים מצרפת ומחו"ל הגיעו להיפגש כאן עם הקהל או לחתום על ספריהם."

הוא הוציא ממגירה ספר אורחים בכריכת עור, נתן לי אותו ועודד אותי לעלעל בו. בתמונות זיהיתי את מישל טורנייה, לה קלֶזיו, פרנסואז סגאן, ז'אן ד'אורמסון, ג'ון אירווינג, ג'ון לה קארה וגם את נתן פולס.

"אתה באמת מתכוון לסגור את החנות?"

"באמת ובתמים," קבע. "אנשים הפסיקו לקרוא, זה המצב."

מחיתי על דבריו: "אנשים אולי קוראים אחרת, אבל הם עדיין קוראים."

אודיבר סובב את הכפתור, קוטע את הרחש של מכונת הקפה האיטלקית.

"טוב, אתה מבין למה אני מתכוון. אני לא מדבר על בידור, אני מדבר על ספרות ממש."

כמובן, ספרות ממש... תמיד יש רגע עם אנשים כמו אודיבר שבו הביטוי הזה — או "סופר של ממש" — מוזכר. אבל מעולם לא נתתי לאיש את הזכות להגיד לי מה לקרוא ומה לא, ואין יותר מתנשא מאדם ששם את עצמו כשופט וקובע מהי ספרות.

"אתה מכיר הרבה קוראים סביבך?" שאל מוכר הספרים בלהט. "אני מדבר על קוראים אינטליגנטים שמקדישים זמן משמעותי לקריאת ספרים רציניים."

בלי לחכות לתשובתי, הוא המשיך להשתלהב: "בינינו, כמה קוראים אמיתיים נשארו בצרפת? עשרת אלפים? חמשת אלפים? אולי פחות."

"אתה נשמע לי פסימי."

"לא, לא! אנחנו מוכרחים לפתור את זה, אנחנו נכנסים לשממה ספרותית. היום כל אחד רוצה לכתוב, ואף אחד לא קורא."

כדי לסיים את הנושא הזה, הראיתי לו את התמונה של פולס מהאלבום.

"אתה מכיר את נתן פולס?"

אודיבר קימט את מצחו בזעף מחשיד.

"כן, קצת. אם אפשר להכיר את נתן פולס..."

הוא הגיש לי כוס קפה בצבע ובמרקם של דיו.

"כשפולס הגיע לחתום על הספר שלו ב־1995 או ב־1996, זו הייתה הפעם הראשונה שכף רגלו דרכה באי. הוא מיד התאהב בו. אפילו עזרתי לו לקנות את הבית שלו, 'צלב הדרום'. אבל אחר כך הוא פשוט התנתק."

"הוא עדיין מגיע לפעמים לחנות?"

"לא, אף פעם לא."

"אם אלך לפגוש אותו, הוא יסכים לדעתך לחתום לי על ספר?"

אודיבר ניענע את ראשו באנחה: "אני מציע לך לשכוח מהרעיון הזה. זאת דרך מובטחת לחטוף כדור."