על האושר שבחיי נישואין
נולדתי בשנת העשרים ושמונה לשילטון צְ’יֶן-לוֹנְג, בעשרים ושניים לחודש האחד-עשר – בעיצומו של דור שלווה ושפע – למשפחת משכילים שגרה ליד ‘סוכת גלי התכלת’ בעיר סוּ-ג’וֹ. אפשר לומר איפוא שהשמים השפיעו עלי רוב טובה. סוּ דוֹנְג-פּוֹ אמר: “הדברים הם כמו חלום אביב, חולפים ללא סימן”, ואם לא ארשום אותם במכחול ודיו הרי אחטא לשמים שנטו לי חסדם.
מכיוון ש’קריאת השָלָך’ הוא הראשון לשלוש מאות השירים, העמדתי את חיי עם אשתי בראש זכרונותי ואת יתר הדברים השארתי לפרקים האחרים. לצערי לא למדתי הרבה בילדותי וידיעותי מעטות, כך שלא אמסור אלא את מעשי ואת רגשותי כהווייתם, ומי שיבקש סיגנון נאה ברשימותי דומה למי שתובע ברק מראי שלא מירקוהו.
בילדותי אורסתי לבת למשפחת יו’, מג’ין-שָה. זו מתה בשנתה השמינית, ואני נשאתי לי לאשה בת למשפחת צֶ’ן. שמה היה יו’ן וכינויה שוּ-גֶ’ן – והיא בתו של אח אמי, מר שו’ן-יו’. כבר מלידתה ניכרו בה כשרונותיה: בזמן שלמדה לדבר קראו באוזניה את ה”בלדה לפִּי-פָּה”, ומייד יכלה לדקלם את השיר בשלמותו. בשנתה הרביעית מת עליה אביה והמשפחה – אמה, בת למשפחת ג’ין, ואחיה קֶה-צ’אנג – ידעה מחסור. כשגדלה יו’ן הצטיינה בריקמה, ועשר אצבעותיה קיימו שלושה פיות. קֶה-צ’אנג לא פיגר מעולם בתשלומיו למורו. יום אחד מצאה בסל ניירות את ה’בלדה לפִּי-פָּה’, ומכיוון שידעה כבר את השיר בעל-פה, למדה בעזרתו לקרוא. בשעות הפנויות ממלאכת הריקמה החלה אט-אט לכתוב שירים, ובאחד מהם השורות:
צל האדם דק משתוקפו הסתיו
פרחי החרצית עבים משצובעם הכפור.
בן שלוש-עשרה הלכתי עם אמי לבקר בבית הוריה. יו’ן ואני היינו קטנים ולא ידענו בושה, וכך זכיתי לראות את מה שכתבה. התפעלתי מכשרונותיה, אך חששתי שבעטיים לא יארך אושרה. אלא שלא חדלתי לחשוב עליה ואמרתי לאמי: “אם תבחרי אשה בשבילי, לא אשא אחרת כי אם את אחותי שוּ.” אמי אף היא אהבה את רכּוּתה, ונתנה לי את טבעת הזהב שעל אצבעה כאות לאירוסינו. היה זה בשנה הארבעים לשילטון צְ’יֶן-לוֹנְג, בשישה- עשר לחודש השביעי.
בחורף של אותה שנה, נישאה אחיינית אחרת של אמי, ושוב ליוויתי את אמי לבית הוריה. יו’ן ואני נולדנו באותה שנה, אך כיוון שהיתה מבוגרת ממני בעשרה חודשים, קראנו זה לזה מילדות “אחותי הבכירה” ו”אחי הצעיר”, ולכן המשכתי לכנותה “אחותי שוּ”.
כל בני הבית היו לבושים בגדי חג, ויו’ן לבדה לבשה שימלה פשוטה, ורק נעליה היו חדשות. שמתי לב לריקמתן העדינה ומששאלתי מי רקם אותן נודע לי לראשונה שתבונת מכחולה לא היתה אלא אחד מכשרונותיה.
כתפיה היו שמוטות וצווארה ארוך, רזונה לא חשף את עצמותיה, גבותיה מקושתות, עיניה נוצצות, ומבטה הבהיר העיד על שאר-רוח. רק שתיים משיניה, שהיו בולטות מעט, נדמה שלא בישרו טובות. רכּוּת ועדנה היו נסוכות עליה, ואלה המסו את ליבי וקשרו את נפשי.
ביקשתי לראות את טיוטות שיריה, ולא היו בידיה אלא שורות ספורות, או צמדים אחדים, ברובם לא גמורים. שאלתי לסיבת הדבר והיא ענתה בחיוך: “כתבתי אותם בלי מורה. אני רוצה למצוא ידיד קרוב ומורה מוכשר שיעזור לי להשלימם.” בשחוק כתבתי על כריכת הקובץ: “חרוזים יפים בנרתיק רקום”, ולא ידעתי שבכך טמון הגרעין למותה בטרם עת.
באותו ערב ליוויתי את הכלה אל מחוץ לעיר, וכשחזרתי – באשמורת השלישית – הייתי רעב וביקשתי לאכול. אחת המשרתות הביאה לי דבלים, אך מתיקותן לא ערבה לחיכי. יו’ן משכה בשרוולי בחשאי, והלכתי אחריה לחדרה, שם ראיתי שהחביאה דייסת אורז וקעריות אחדות של תבשילי ירקות. נטלתי בשימחה את מקלות האכילה ולפתע שמעתי את יו’-הֶנְג, בן דודה של יו’ן, קורא: “אחותי שוּ, בואי מהר!” יו’ן מיהרה לסגור את הדלת והשיבה: “אני כבר עייפה והולכת לישון.” יו’-הֶנְג דחק את גופו אל הדלת ונכנס, ראה אותי אוכל את הדייסה וחייך אל יו’ן בלגלוג: “זה עתה ביקשתי אותך דייסה ואמרת לי שאין עוד, והנה החבאת אותה במיוחד בשביל חתנך!” יו’ן הסתלקה מהחדר, בני הבית והמשרתים צוחקים למבוכתה, ואילו אני מיהרתי מדוכדך לביתי בלוויית משרת זקן.
מאז הפרשה המגוחכת של הדייסה, נמנעה יו’ן מלפוגשני כל אימת שבאתי לביתה, אך ידעתי שהיא חוששת מלעגם של האחרים.
בערב כלולותינו, שחל ביום העשרים ושניים לחודש הראשון של השנה הארבעים וחמש לשילטון צ’יֶן-לוֹנג, ראיתי אותה שוב, גופה דק ועדין כמקודם, וכשהסירה את צעיפה, הסתכלנו זה בזה וחייכנו. אחרי ששתינו מהכוסות התאומות ישבנו לארוחה, כתפינו נוגעות וידי אוחזת בחשאי בידה החמה, הרכה והחלקה מתחת לשולחן, וליבי פועם בחוזקה. ביקשתי אותה לאכול והיא סיפרה לי שזה שנים אחדות אינה אוכלת אלא ירקות. חישבתי ומצאתי שצומה התחיל בדיוק בזמן שחליתי באבעבועות-רוח, ואמרתי בחיוך: “בפני לא נותר סימן, אחותי, האם לא תוכלי להתיר את נדרך?” יו’ן הביטה בי בחיוך והנהנה בראשה.
אחותי עמדה להינשא בעשרים וארבעה בחודש, ומכיוון שהעשרים ושלושה היה יום אבל לאומי שבו אסורה הנגינה, חגגנו את כלולותיה בערב שלפניו, ויו’ן השתתפה אף היא בסעודה. אני שיחקתי עם שושבינת הכלה ב”נחֵש כמה אצבעות”, ומשום שהפסדתי כל הזמן נרדמתי שיכור לחלוטין. כשהתעוררתי היתה יו’ן עסוקה עדיין ברחצת הבוקר.
כל אותו יום באו קרובים ומכרים ללא הפסק, ולעת ערב פתחנו בנגינות. לקראת חצות ליוויתי את אחותי לבית החדש, וכשחזרתי, בסוף האשמורת השנייה, הטילו שרידי הנרות אור קלוש על הבית השקט. נכנסתי חרש לחדרנו, המשרתת ישנה על הריצפה ליד המיטה ויו’ן עצמה כבר הסירה את בגדי החג אבל עוד לא שכבה לישון. לאור נר גבוה בפמוט כסף ישבה, צווארה רכון על ספר כלשהו, שקועה בו כולה. הנחתי את ידי על כתפה ושאלתי: “הימים האחרונים היו קשים, הייתכן שאינך עייפה?”
יו’ן הפנתה את ראשה, קמה ואמרה: “רציתי כבר לשכב לישון, אבל כשפתחתי את הארון מצאתי את הספר הזה, ושכחתי שאני עייפה. מזמן היכרתי בשם את ‘רשומות החדר המערבי’, אבל היום אני רואה אותו לראשונה. ראוי הוא אומנם להיקרא יצירת מופת, אבל סיגנונו בכל זאת חריף מדי.”
חייכתי ואמרתי: “רק סופרי מופת מסוגלים לכתיבה חריפה.”
המשרתת הזקנה הפצירה בנו ללכת לישון, אך אני ביקשתי אותה לצאת ולסגור את הדלת. ישבתי ליד יו’ן וחייכנו זה לזה כידידים קרובים שנפגשו אחרי פרידה ממושכת. בשחוק הנחתי את ידי על חזה שגם הוא הלם בחוזקה, קירבתי את פי לאוזנה ואמרתי: “אחותי, מדוע פועם ליבך כל-כך?” היא הפנתה אלי את פניה והביטה בי בחיוך מבויש, ונפשותינו נקשרו בעבותות תשוקה. חבוקים נכנסנו אל מאחורי וילונות המיטה ולא חשנו בעלות השחר.
מייד אחרי חתונתנו היתה יו’ן שתקנית מאוד, ומבוקר עד ערב לא הפריע כעס כלשהו את שלוות פניה. כשדיברו אליה הסתפקה בחיוך מבויש. היא נהגה כבוד באלה שמעליה ובנועם עם הכפופים לה, ובכל אשר עשתה לא היה פגם. מדי יום, משראתה את הבוקר עולה בחלון, התלבשה וקמה, כאילו האיץ בה מישהו. “עברו הימים שבהם היית שומרת לי קערת דייסה,” אמרתי לה בחיוך, “האם עדיין את חוששת מלעגם של הבריות?” “אז לגלגו עלי בשל הדייסה שהחבאתי בשבילך, היום איני חוששת אלא שאמך תחשוב את כלתה לעצלנית.” אף-על-פי שהשתוקקתי להישאר במיטה הערצתי אותה על צידקת דרכיה והשכמתי קום בעקבותיה. התחככנו זה בזה כמו אוזן ורקה והיינו קרובים כעצם לצילו, והיה באהבתנו משהו שאין לתארו במילים.
אלא ששימחת המאושרים חולפת מהר, וירח הדבש הסתיים כהרף-עין. באותו זמן שימש אבי, גְ’יָה-פ’וּ, בממשלת אזור גוּאֵי- צ’י, והוא שלח אלי שליח מיוחד להביאני אליו – אני עסקתי אז בלימודי תחת השגחתו של ג’אוֹ שֶׁנְג-ג’אי מווּ-לין. מורי היה איש נוח ומורה מסור, ואם אני מסוגל לכתוב כיום, הרי זה הודות לו.
כשחזרתי לביתי כדי להתחתן הוסכם שאשוב ללימודי מייד לאחר מכן, וכשקיבלתי את מיכתבו של אבי היה ליבי כבד עלי וחששתי שיו’ן תפרוץ בבכי, אלא שבפניה לא ניכר כל שינוי; היא הפצירה בי לצאת לדרכי ופנתה לארוז את חפצי. רק בערב הבחנתי שרוחה לא כתמול שלשום. בעת הפרידה לחשה באוזני: “שמור על עצמך, כי לא יהיה איתך שום איש שידאג לך.”
עליתי על הספינה, והכבל שקשר אותה אל המעגן הותר. בשתי גדות התעלה התחרו האפרסק והשזיף בפריחתם, אך אני הייתי עיוור ליופיים כציפור יער שאבדו לה חבריה, ואפילו השמים והארץ שינו פניהם. זמן קצר אחרי שהגעתי חצה אבי את הנהר בדרכו מזרחה.
חלפו שלושה חודשים שחצצו בינינו כעשר שנים. יו’ן אומנם כתבה לעיתים מזומנות, אך לא קיבלתי אלא מיכתב אחד בתשובה לכל שניים ששלחתי לה, ומיכתביה היו חציים מילות עידוד וחציים דברי הבאי מקובלים, והתעצבתי מאוד אל ליבי. כל אימת שהרוח הרעידה את קני החיזרן בחצר, או שהירח בא אל החלון מעל צמרות עצי הבננה, ראיתי את דמותה האהובה לנגד עיני ושקעתי בחלומות. מורי הבין לליבי וכתב מיכתב לאבי שבו הציע לתת לי עשרה נושאים לכתוב עליהם בבית. חשתי כאסיר שנתמזל מזלו וקיבל חנינה.
על הסירה בדרכי הביתה היו בעיני דקות ספורות כשנה. כשהגעתי הביתה הלכתי תחילה לשאול את אמי לשלומה. כשנכנסתי לחדרנו קמה יו’ן וניגשה אלי, החזקנו זה ביד זה בלי מילה ונפשותינו נתערפלו ונתמזגו, הדים עלו באוזני ולא ידעתי אם גופי איתי. היה זה בחודש השישי ובחדרים עמד חום כבד. למזלנו גרנו ליד ‘מישכן אוהבי הלוטוס’ שב’סוכת גלי התכלת’, שממנו הוביל גשר עץ למרפסת פתוחה ליד המים. המרפסת נקראה ‘כאוות ליבי’, שם שמרמז לשורות:
כשהמים צלולים ארחץ בהם את שרוכי-כובעי
כשהמים עכורים ארחץ בהם את רגלי.
עץ עתיק שצמח ליד המרפסת הטיל צל עמוק על החלון והוריק את פני האנשים שישבו בה, וליד המים טיילו אנשים אנה ואנה במשך כל שעות היום – במקום זה בחר אבי לקבל את פני אורחיו. ביקשתי את רשותה של אמי להביא לכאן את יו’ן, שחדלה מריקמתה מחמת החום, וימים שלמים לא עשינו דבר, רק דיברנו על ספרים ושוחחנו על דברים משכבר הימים, והחלפנו דעות על הירח ועל הפרחים. יו’ן לא ידעה לשתות ולא שתתה יותר משלושה ספלי יין כשהפצירו בה, ואני לימדתי אותה מישחקי מילים שהמפסיד בהם היה חייב לשתות. חשבנו שאין בעולם חיים מאושרים מאלה.
יום אחד שאלה אותי יו’ן: “מבין הסופרים הקדמונים, במי עלינו לראות מופת?” עניתי לה: “’מזימות המדינות הלוחמות’ וה’ג’וּאָנְג דְזֶה’ מצטיינים בדקוּת ואנינוּת, קוּאָנְג הֶנְג ולְיוּ שְׂיאנג בחומרה ובכוח, סֶה-מָה צְ’יֶן ובּאן גוּ ברחבוּת ובגדוּלה, האן יו’ מצטיין בזרימה רכה ואילו לְיוּ דזוֹנְג-יו’אָן בחדוּת תלולה. אוֹ-יאנג שְׂיוּ, סיגנונו משוחרר ומפתיע, ואילו סוּ ובניו בהירים ומשכנעים. מלבדם מצטיינים גם גְ’יָה יו’ ודוֹנג ג’וֹנג-שוּ במאמריהם הפוליטיים, יו’ שין ושו’ לינג בכתיבתם המדודה, לוֹ גֶ’ה במיכתביו לקיסר, ועוד אחרים, רבים מלהזכיר. ההערכה תלויה מכל מקום בתבונת ליבו של הקורא.”
“הפרוזה העתיקה,” אמרה יו’ן, “כל כולה ידיעה רבה ורוח איתנה, ואני חוששת שיקשה על אשה לחדור למעמקיה, אבל דומה שבהבנת שירה יכולתה גדולה מעט יותר.”
“בזמן הטאנג,” אמרתי, “היתה כתיבת שירים אחד מהמיבחנים לקבלת מישרה ממשלתית, והגדולים שבמשוררי הטאנג הם ללא ספק לִי בּוֹ ודוּ פ’וּ. את מי מהם אוהבת את?”
“שירתו של דוּ מרוכזת ומזוככת, תמציתית ומטוהרת, ואילו שירתו של לִי חופשית וזורמת, טבעית ופורצת. הסגירוּת החמוּרה של דוּ אינה משתווה לחיוניות השופעת של לִי.”
“דוּ פ’וּ הוא הגדול והמושלם במשוררים, ומרבית המלומדים רואים בו את אבי השירה, ואילו את יוצאת דופן בהעדיפך את לִי, מדוע?”
“בשלמוּת הצורה, בדיוק של המילים ובבשלות רעיונותיו, דוּ פ’וּ הוא אומנם אחד ויחיד. אלא ששיריו של לִי הם כמו בני- האלמוות שבהר גוּ שֶה. יש בהם משהו שמזכיר עלים נושרים ומים זורמים, משהו שעושה אותו אהוב עלי. לא שדוּ פ’וּ נופל ממנו, אלא שאהבתי את לִי בּוֹ עמוקה מהכבוד שאני רוחשת לדוּ פ’וּ.”
“ואני לא ידעתי שלִי בּוֹ הוא ידיד נפש של צֶ’ן שוּ-גֶ’ן,” אמרתי בחיוך.
“ומה על המורה הראשון שפקח את עיני, מר בּוֹ ג’ו’-אִי,” השיבה אף היא בחיוך, “גם הוא תמיד בליבי ואינני מצליחה להשתחרר ממנו.”
“למה כוונתך?”
“לא הוא כתב את ה’בלדה לפִּי-פָּה’?” אמרה.
“מוזר מאוד!” חייכתי, “לִי בּוֹ הוא ידיד נפשך, בּוֹ ג’ו’-אִי הוא המורה שפקח את עינייך, ו’סאן בּוֹ’ הוא הכינוי הספרותי של בעלך. איזה גורל קושר אותך למילה ‘בּוֹ’?”
“בגלל הקשר הגורלי הזה ל’בּוֹ’ אני חוששת שכל חיי אכתוב מילֵי ‘בּוֹ’,” חייכה, שכן בסוּ-ג’וֹ קוראים ‘בּוֹ’ למילים הכתובות בשגיאה. שנינו צחקנו.
“מכיוון שאת יודעת שירה, הייתי רוצה גם לדעת מה דעתך על הפ’וּ,” אמרתי.
“מקורם של הפ’וּ הוא כמובן ב’שירי צ’וּ’, אבל ידיעותי מעטות וקשה לי להבינם. מבין משוררי הפ’וּ של תקופות האן וג’ין, נדמה לי שבשל סיגנונו הנאצל ושפתו המזוככת, סֶה-מָה שְׁיָאנְג-רוּ הוא הגדול שבהם.”
“הייתכן שהאלמנה וֶן-גו’ן ברחה איתו בגלל שירי הפ’וּ שלו ולא בגלל כישרונו בנגינה על צ’ין?” אמרתי בשחוק ושוב צחקנו שנינו צחוק גדול.
אני מטבעי גלוי ופתוח ללא רסן, ואילו יו’ן הקפידה בגינונים של טקס כמו מלומד קונפוציאני מהיותר מחמירים. כשעזרתי לה להתלבש או כשיישרתי את שרווליה היתה חוזרת ואומרת “רב תודות!”, וכשהגשתי לה את המניפה היתה קמה תמיד כדי לקבל אותה. בתחילה היה לי הדבר לזרא ואמרתי: “יקירתי, האם רוצה את לכבול אותי בגינונים? הפיתגם אומר, ‘ברוב גינונים יַעֲרים לב’.”
בלחייה של יו’ן עלה הסומק והיא השיבה: “הגינונים הם ביטוי לכבוד שאני חשה כלפיך, ואילו אתה מאשים אותי בעורמה.”
“הכבוד מקומו בלב פנימה,” אמרתי, “ולא באותות חיצוניים וביטויים ריקים.”
“אין לך יחס קרוב מזה של אדם לאביו ולאמו, האם על הכבוד שאדם חש בליבו יש לכסות בהתנהגות חופשית ופרועה?”
“אמרתי מה שאמרתי בשחוק,” השבתי.
“מריבות משפחתיות רבות מתחילות בדברים שנאמרים בשחוק,” אמרה, “מאוחר יותר אל תאשים אותי, כי אז אמות מעוגמת נפש!”
חיבקתי וליטפתי אותה עד ששוב נראה חיוך בפניה. מאותו יום מילאו “רב תודות” ו”הַתֵיאוֹת” את שיחותינו, ובמשך עשרים ושלוש השנים של נישואינו דמינו בנימוסינו ללְיאנְג הוּנְג ומֶנְג קוּאנְג וכל שנה שחלפה עוד חיזקה את רגשותינו זה כלפי זה. כשנפגשנו בתוך הבית, אם בחדר חשוך ואם במסדרון צר, החזקנו תמיד זה בידו של זה ושאלנו “לאן פניך?” בחשאי, בלב פועם, כאילו חששנו שזר יראה אותנו. בתחילה אפילו נזהרנו שלא יראו אותנו יושבים או מטיילים יחד, אך במרוצת הזמן הפסקנו לשים לב לכך. כשראתה אותי יו’ן שעה שישבה ושוחחה עם מישהו, היתה קמה ומפנה לי מקום לידם. נהגנו כך בלי משים, ואם כי בתחילה התביישנו מעט, במשך הזמן נעשה לנו הדבר הרגל. פלא הוא בעיני שבעל ואשה שהיו נשואים שנים רבות רואים זה את זה כאויבים, ואינני מבין מדוע. אמר מישהו: “לולא זה, איך היו חיים יחד עד זיקנה ושיבה?” האם באמת כך הדבר?!
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.