אנחנו נמצאות כאן
בוקר, פנים, אצל כולנו בבית - דברים שהארון נאלץ לשמוע מאיתנו על בסיס יומיומי:
אין לי מה ללבוש.
למה אין פה אפילו זוג מכנסיים אחד שממש בא לי ללבוש?
מאיפה הגיעו לכאן כל כך הרבה גלביות?
הנה חולצה נורמלית.
לא, יש לה חור באמצע, באזור הכפתור של הג'ינס.
איפה הג'ינס שאני אוהבת?
בכביסה.
לא, אני לא יכולה ללבוש שוב את השמלה הזאת!
הכול שחור? זה מרזה, אבל לא מתאים לעונה.
ג'ינס עם ג'ינס. קראתי איפשהו שזה בסדר.
חבל שהחולצה הזאת מגרדת.
למסור אותה? אין סיכוי! אני זוכרת כמה היא עלתה.
המכנסיים האלה מעולים!
טוב, הם היו מעולים כשהייתי במידה הזאת.
* הספר נכתב מכוון בלשון נקבה, אבל כל המינים והמגדרים מוזמנים. ברוכות וברוכים הבאים!
רגע, אם הארון עולה על גדותיו ובכל זאת אין לנו מה ללבוש, מה בעצם ממלא את הארון?
הנה תרגיל פשוט שאפשר לנסות כבר עכשיו:
תסתכלי רגע כלפי מטה, על הבגדים שאת לובשת. לבשת כבר את החולצה הזאת בחודש האחרון? ומה לגבי המכנסיים? או השמלה? אפשר להמר שהתשובה חיובית. רובנו חוזרות שוב ושוב אל אותם בגדים אף על פי שיש לנו ארון מלא באפשרויות אחרות.
ועכשיו, שאלון.
האם בארון שלך יש:
* בגדים שקנית ולבשת רק פעם אחת?
* בגדים שכבר לא מתאימים לך אבל את לא מסוגלת לזרוק?
* בגדים חדשים שעוד לא יצא לך ללבוש?
אם ענית בחיוב על סעיף אחד או יותר, את לא לבד. לרובנו יש ארונות מלאים בבגדים שרבים מהם לא רואים אור יום. מחקרים מראים שעשרים אחוז מהבגדים שלנו נלבשים שמונים אחוז מהזמן. העיקרון הזה, הידוע כעיקרון פארטו, מגלה למעשה ששמונים אחוז מהבגדים שברשותנו מיותרים.
מי קנתה כל כך הרבה בגדים? ולמה? ויותר חשוב, למה עכשיו, כשאנחנו יודעות שהם לא מועילים לחיינו, אנחנו ממשיכות לבזבז עליהם מקום בארון ובו בזמן לקנות בגדים חדשים?
פרט טריוויה: לרובנו יש בבית יותר
בגדים מאשר כל מוצר צריכה אחר
בתור תושבות העולם המערבי, יש ברשותנו המון בגדים. הבגדים שלנו משרתים אותנו מדי יום (או לפחות עשרים אחוז מהם משרתים אותנו מדי יום), הם מסייעים לנו לספר את הסיפור שלנו, אבל אנחנו, מצידנו, לא טורחות לדעת עליהם יותר מדי. ממה הם מורכבים? כן, מבד, אבל מאיזה בד ואיך ייצרו את הבד הזה? מי ייצר את זוג המכנסיים הזה ובאילו תנאים הוא עבד? כמה זמן הבגד שקניתי אמור להחזיק? איך השמלה השחורה תיראה אחרי כביסה? איך יכול להיות שהיא כל כך זולה? ולמה הסוודר הזה יקר כל כך למען השם? ואיך אמורים לטפל בו? ולמה הוראות הכביסה כתובות בצופן שאף אחד לא מצליח לפענח?
כשאנחנו קונות בסופר או במכולת אנחנו משתדלות להפוך כל מוצר ולבדוק את המרכיבים שלו – כמויות הסוכר, החומרים המשמרים, תאריך התפוגה. גם זו תופעה חדשה יחסית, אבל זה כבר קורה; זה הפך להרגל. כשמדובר בבגדים יש לפנינו עוד דרך ארוכה.
הכירי את הפרדוקס: ארון מלא, ואין מה ללבוש
מדובר על חוויה של קצוות. בשנים האחרונות אנחנו חיות בעולם שיש בו יותר מדי מהכול. יותר מדי מידע, רעש, רשתות חברתיות, דימויים, צפיפות, וכן – גם בגדים. בעולם כזה, לא פלא שהבשורה של צמצום ודיוק הפכה כמעט לדת או לפחות לפולחן הכולל טקסים, שפה ומנהיגים רוחניים (אין להזכיר את שמה של מארי קונדו, גורו הסדר היפנית, לשווא). אנחנו מכירות מקרוב את המושג omof, הפחד לפספס משהו. נדמה לנו שדברים קורים כל הזמן ובכל מקום, ואנחנו לא שם. אבל כשזה מגיע לקניות, אנחנו מתנהלות כמו קהל מורעב מול בופה.
* לנשים אמריקאיות יש בממוצע 129 פריטי לבוש בארון. * הממוצע הגברי עומד על 72 פריטים. * אם את אוסטרלית, את קונה בממוצע 27 קילוגרמים של בגדים בשנה – משקל של ילד בכיתה א' או ב'. * אם את מתגוררת בארצות הברית, את קונה לעצמך לפחות בגד חדש אחד בשבוע * כמעט שבעים אחוז מתושבי הונג־קונג מודים שיש להם יותר בגדים ממה שהם צריכים. * למחצית מהאיטלקים יש ארון שיצא מכלל שליטה. * ארון הבגדים הבריטי מכיל כ־152 פריטי לבוש. * שישים אחוז מהצרכנים הסינים מודים שהם לא מצליחים להיגמל מקניות אימפולסיביות. * הצרכן הסיני הממוצע משקיע שעתיים משעות הערות שלו בקניות און־ליין, וארבעים אחוז מהנבדקים הסינים אובחנו כצרכנים כפייתיים (קבוצת סיכון: נשים בנות 34–25, אבל זה לא אומר שנשים מבוגרות יותר, או גברים, מחוסנים). * ב־2017 הוציאו הישראלים כ־13 מיליארד שקל על קניות און־ליין, לעומת כ־1.3 מיליארד שקל ב־2010. * כמחצית מהישראלים קונים און־ליין. על פי ההערכות, כמעט שליש מהן מוקדשות לביגוד והנעלה * מחצית מהמשתתפים במחקר האסייתי מדווחים שהם חשים אשמה על הקניות שלהם ומחביאים את הבגדים החדשים כדי להימנע מעימותים. *
התרגלנו לקנות, והרגלים קשה לשנות. התרגלנו לחשוב על קניות כעל פיצוי ונחמה. אבל האם זה בכלל עובד? בשביל מי שמוכר לנו את הבגדים זה עובד מצוין. בשביל כדור הארץ זה עובד הרבה פחות טוב, וגם בשביל האנשים שמועסקים בתת־תנאים כדי לייצר אופנה מהירה. ולא, בסופו של דבר זה אפילו לא מועיל למצב הרוח או לסגנון האישי שלנו, כי הנה, כל כך הרבה בגדים, ואין לנו מה ללבוש.
העובדה שיש לנו יותר מדי בגדים אבל אין לנו מה ללבוש היא לא פרדוקס, אלא סיבה ותוצאה. המלתחה שלנו רחוקה מאוד מלהתבסס על צורך בלבד, וזאת בדיוק הבעיה: ארון המכיל המון בגדים שנקנו בגלל
גחמות, תשוקות, צורך בפיצוי, מחשבה פרקטית ולא פרקטית, אירועים מיוחדים או פשוט כי שכחנו מה יש לנו.
כשהארון שלך גדוש בעשרות פריטי לבוש, מסתתרים בו קרוב לאלף צירופים אפשריים (יש גם מי שמדבר על אלפים). אולי נדמה שזאת קרן השפע של הטקסטיל, אבל הריבוי הזה רק גורם לכך שנתבלבל. מכשילים אותנו עודף האפשרויות והצורך לקבל עוד החלטה, אפילו אם ההחלטה היא רק מה ללבוש היום, ביומיום שגם ככה עמוס בשאלות ובהחלטות. זאת הסיבה העיקרית שמרבית המלתחה שלנו נשארת חסרת שימוש, ואנחנו בוחרות ללבוש אותם בגדים. אלה הבגדים שלבשנו אתמול, שלשום, בשבוע שעבר – בגדים שאנחנו לא צריכות להשקיע בהם מחשבה יתרה. התרגלנו אליהם, הם נמצאים במקום נגיש וקל להם למשוך את תשומת הלב שלנו.
עולם האופנה, מצידו, עלה עלינו. הם יודעים שאנחנו נהנות ונהנים מקניות (לפחות לכמה רגעים) והם מזהים הזדמנות להרוויח. לכן המפעלים מייצרים יותר ממה שהעולם זקוק לו (ובאופן שגורם לאנשים ולסביבה נזק בל יתואר, אם כי תכף בכל זאת ננסה לתאר אותו), ואנחנו קונים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. לפעמים גם יותר ממה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.