החצוף הארצישראלי

א. ילדות: במעבדת הקסמים של העברית בן נולד לבן-יהודה

בט"ו באב שנת התרמ"ב למניין ישראל (1882) ראיתי אור עולם בירושלים, בפנים חומות העיר, אני בן בכורם של אליעזר בן-יהודה ודבורה לבית שנ"ה (שלמה נפתלי הרץ) יונאס. הורתי ולידתי היו בקדושה, כי הורי דיברו ביניהם רק עברית. בנם הבכור נועד עוד בטרם היוולדו להיות "הילד העברי הראשון" מאז חדלה הלשון העברית להיות לשון דיבור.

אם מאושרים מאוד היו הורי על ילדם הראשון, שנולד להם בסימן טוב ובמזל טוב בירושלים, הרי אני עצמי לא הייתי, כנראה, מאושר ביותר כבר מיומי הראשון. קודם כול היה משקלי פחות מן הרגיל, עד שהרופא מאזוריקי1 - כך סיפרו לי, בהיותי כבר מבוגר ובעל משקל - חשש לאריכות ימי. במשך ארבעה ימים רצופים לא היה לי כוח אפילו לבכות קצת, והייתי מוטל עצום עיניים וללא כל תנועה. בשבוע השני להיוולדי הפילתני המיילדת מתוך אי-זהירות או התרגשות, ומכאן, כך משערים, עצבנותי היתרה בשנים שלאחר כך. גם במזון כלשהו מאסתי. בגלל תשישותי אמר אבי לדחות לכמה ירחים את הכנסתי בבריתו של אברהם אבינו, אך אמי, שהיתה נאמנה למסורת, התנגדה לכך בכל תוקף. כך מספרים.

בינתיים היה דבר לידתו של הילד הראשון בבית הכופר בן-יהודה, החוטא ומחטיא את הרבים, עניין לענות בו בירושלים, שמנתה אז לא יותר מעשרת אלפי יהודים, כולה שקועה באדיקות ובנימוסים קרתניים. משום מה פשטו שמועות מוזרות, שהתינוק - כלומר אני - הוא יצור לא שכיח, לא טבעי. את המיילדת שלי, פייגה, היו מקיפים בשאלות על צורתי המדויקת, וכל מכריה היו דורשים ממנה לתארני בשרד2 נאמן, אותי ואת פרצופי וגופי וכל אבר מאיברי. והיו שסיפרו בוודאות גמורה, כי נולדתי בפה סתום, והרופאים נאלצים להזינני בצינורות מיוחדים שלא בדרך הטבע. על כל פנים ברור היה לכל יושבי קרנות בירושלים העתיקה, כי הנולד בעל מום מלידה הוא, ונשים צדקניות היו מנידות ראש על אותה בת ישראל אומללה ומסכנה, כלומר אמי, שנענשה על עוונות בעלה וניתן לה פרי בטן שאינו בגדר אדם כלל.

בעיניים אחרות ראו את הנולד בבית בן-יהודה החלוצים הצעירים, הראשונים ליישוב החדש, והם אנשי ביל"ו ברובם, שהתרכזו כבר מסביב לפתח תקווה וראשון לציון. גם מנהל מקווה ישראל, בית הספר הראשון לעבודת האדמה, איש המעוף ומרחיק הראות, שארל נטר.3 כל אלה הכירו את בן-יהודה ועקשנותו העברית, וידעו את הייעוד אשר הועיד לבנו בכורו. בפיהם היה התינוק התשוש הנאבק עדיין על קיומו הגופני מכונה "הילד העברי הראשון". כי אבי הכריז שהוא "מקריב את בנו על מזבח התחייה של הדיבור העברי", והוא יהיה הראשון בדורנו ששפת אמו תהיה עברית. בלי תחיית הלשון הלאומית, גם תחיית הארץ לא תהיה.

גם גדולים וטובים, חכמים וסופרים ונאמני התורה, פקפקו אם יש ערך מעשי להזיותיו של בן-יהודה. ובין המפקפקים שהזהירו את אבי שלא לעשות את בנו בכורו לבעל מום רוחני לכל ימי חייו היה גם ר' יחיאל מיכל פינס, ראש חכמי ירושלים באותה תקופה, סופר עברי רב-כישרונות ועשיר סגנון, איש פיקח ונבון.4

יותר מכול דיכאו את רוחה של אמי דבריו של ר' יחיאל מיכל פינס, והיתה מתמוגגת בדמעות על הגורל הצפוי לבנה יחידה בעתיד הקרוב והרחוק. והיה בבכייה של אמי - כך אני מתאר לעצמי בדמיוני - מעין בכייה של שרה אמנו בראותה את אברהם מוליך את בנו לעקידה על הר המוריה.

ועוד אדם גדול וחשוב ונבון היה באותם ימים בירושלים, הוא ר' שמואל סלנט, הרב הראשי לעדת האשכנזים.5 והיה לא רק שר וגדול בתורה וביראה ושמו הולך למרחקים, אך גם אדם נוח לבריות היה, דרכיו דרכי נועם ולא במקל חובלים, ומקובל על כל חוגי הציבור, לרבות החופשיים בדעות. גם אבי, שהיה רחוק בדעותיו ובמחשבותיו ובשאיפותיו מאלו של הרב סלנט, היה מכבדו מאוד.

סמוך ליום הברית שלי בא שליחו של הרב סלנט אל אבי והזמינו אליו לשיחה. אבי נענה מיד להזמנתו, ולא פעם סיפר לי על הפגישה הזאת בדירתו הצנועה של הרב, אשר במעלה החורבה.6 הרב קיבלו בסבר פנים יפות וניגש מיד אל העיקר בעברית רבנית:

"שמענא אישי בן-יהודה, קראתיך אלי כדי לייעצך לחדול מהטפתך לדיבור עברי בחיי יום-יום. קראתי מאמריך ב'השחר', ב'המגיד' וב'החבצלת'.7 עט סופר מהיר בידך, ודבריך נכנסים אל הלב. אלא שלא הגיע עדיין הזמן בדורנו לשדד מערכות כאלו שאתה רוצה. גם אנחנו, ברוך ה', יודעי לשון הקודש אנחנו, ואין לנו צורך לחללה בכל ימות החול. חזור בך, ושוב והיה נא כאחד מאיתנו, ואם אלוהים חננך בכישרון סופר ומליץ, היה מחבר ספרי מליצה ודקדוקים, וה' יהיה בעזרך. אם כזאת תעשה, בני, אהיה מוכן להיות הסנדק בבריתו של בכורך."

רבנו שמואל סלנט כסנדק לבכורה! כששמעה זאת אמי, הפצירה באבי להיענות לפחות לכמה מדרישותיו של הרב, ובלבד שהרב יהיה סנדק לבנה. וכל כך למה? כי סנדקאות זו תהיה אות לאדוקים הקנאים לא להתגרות עוד בבית בן-יהודה, לא להחרידה ממנוחתה, לא להטיל עליו חרם ונידוי, כפי שעשו עד אז. לא יכול אבי לראות בצערה של אמי, אישה אצילה ומרת נפש, ידועת מכאובים ולמודת סבל, הדואגת לגורל עוללה הרך, ומתוך חשש לבריאותה אמר: "אנסה לעשות רצונך."

בשבת הקרובה לבש אבי את ג'ובייתו,8 התעטף בטליתו המצויצת והלך להתפלל בבית הכנסת של החורבה אשר לרחוב היהודים. הן גם שם יוכל לעשות נפשות לדיבור העברי. עמד לו בפינה צדדית והתפלל. וכאן אירע משהו לא-צפוי. מעם עזרת הנשים נשמעה צריחה ארוכה וזעקה גדולה בז'רגון:9 "כיצד העז הכופר להיכנס למקום קדוש זה? צא מכאן, אפיקורס! אם לא ירצה בקיתון של שופכין מצדי." היתה זו אישה בעלת לשון מן הצדקניות, ואחריה החזיקו עוד אחרים, ובבית הכנסת קמה מהומה, ולא הועילו גם המרגיעים והמשקיטים. ואבא נמלט משם כל עוד רוחו בו.

בצער ובבושת הודיע אבי לאמי, שהניסיון לא הצליח. הרב סלנט לא היה סנדקי בברית, וגם לא רב אשכנזי אחר. הרבנים הספרדים, שלא הלכו בדרך האדיקות הקנאית והיו נוטים חסד לאבי, הם אשר הכניסוני בבריתו של אברהם אבינו, ומהם היה גם הסנדק. וכפי שסיפרו לי אלה שהשתתפו בחגיגה זו, נעשה שם הכול כמנהג היהודים הספרדים, לרבות עיטורה של אמי ביזמה ספרדית על מצחה,10 ולרבות רקחים ובשמים שנוהגים לבשם בהם את מיטת היולדת.

אך כאן היתה תקרית קטנה בעניין השם לרך הנולד. אם הילד מיועד לשינוי ערכים, יש להבליט את הדבר גם בשמו. וכששאל המוהל את אבי: "ונקרא שמו בישראל?"

"עֵבֶר!" קרא אבי בקול.

"איך? איך? מה השם?" חזר השואל, כמי ששמיעתו לקתה פתאום.

"עבר!" הרים אבי את קולו יותר.

"מעולם לא שמעתי שם כזה. אין שם כזה נהוג בקהילותינו."

לשווא ניסה אבי להסביר, כי עבר הוא "אבי כל בני עבר",11 זקן-זקנו של אברהם העברי. הקהל לא נרגע, ראה בשם זה מין פריצת גדר.

"מה השיגעון החדש הזה? מדוע לא לקוראו אברהם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, יוסף וכדומה?"

גם על השם איתמר - שמו של אחד מבני אהרן הכוהן. זה השם שאמי רצתה בו מאוד. בחצר ביתנו גדל היה עץ תמר, ואמי שבאה מארץ הצפון אהבה את העץ הזה ואת שמו - היו מהססים. וכדי לשים קץ לוויכוח הציע אבא: "יהי, אם כן, בן-ציון."

וכך קורא שמי בישראל: בן-ציון לבית בן-יהודה.

את הסיפור הזה שמעתי מפי אבי. אך על השם איתמר, שבחרה לי אמי הטובה, לא ויתרתי. בהגיעי לבגרות, אימצתי לי את השם.

אליעזר בן-יהודה מוביל בנו לעקידה

"כאברהם העברי" - היה אומר ר' יחיאל מיכל פינס -

"כן אליעזר העברי מוביל בנו לעקידה".

כל מעייניו של אבי היו נתונים יום ולילה ליצור סביבי אווירה עברית, להרחיק ממני כל קול ומגע לא עברי, להקליט לתוך מוחי את כל העצמים הסובבים אותי רק בשמותיהם העבריים. את מיילדתי-מטפלתי המסורה פיטר אבי בשבוע שלאחר הברית, ולא חלילה מטעמי קימוצים בהוצאות, אלא בגלל היידיש שבה התמידה לדבר בטפלה בחיתולַי המרובים. אמי נטלה על עצמה גם את מלאכת המטפלת. כשהיו באים מבקרים סקרנים לראות בפלא של אם המדברת לעוללה בשפת הקודש, היה אבי מבקש להרדימני ככל האפשר, לבלתי יקלטו אוזני שמץ מן הלשונות הזרות שדיברו בהן האורחים למדינותיהם השונות. בכל רגעיו הפנויים היה אבי נוהג לקרוא בקול רם ליד עריסתי פרקים מן המקרא, כדי להרגיל את אוזני לצלילי הלשון ולמליצותיה. אמי היתה מתאוננת שהוא מעייף את אוזני הילד, שיספיק לשמוע את כל הפסוקים הנאים האלה בבית הספר, אך כל דבריה אליו לא הועילו. "זה שולחן," "זה כיסא," "זו עריסה," "זה שעון," וכך בלי סוף, עד שאמי היתה גוערת בו על עייפו את התינוק. וכשהגעתי לירחי הרביעי, היה אבי מנסה להעמידני על רגלי, כדי שיוכל לקרוא באוזני: "עמוד."

אכן ארנב ניסיון הייתי לאבי. בראש ובראשונה רצה לראות במו עיניו ולהקשיב במו אוזניו לכל דופק ודופק בהתפתחות היצור המיוחד, וכל תגובה קלה של היצור בגופו הקטן והדל, היה בה כמובן חידוש רב בהתפתחות העברית החיה. פעם בערב - ואני מתקרב לשנתיים - ישב אבי לידי ועשה כל מיני להטוטים כדי לשמחני, וכאשר שיכל את אצבעות שתי ידיו, נראה הצל כראש עז בעלת קרניים ופעורת פה, ואבי מוציא מפיו קול פעייה כקול עז. התינוק בעריסה - זה אני - צחק בצחוק אדיר.

"דבורה! דבורה!" התפרץ אבי אל המעקה בצהלה, "השמעת את בן-ציון? הוא צחק בעברית."

"ועוד מעט," ענתהו אמי בתוכחה, "עוד מעט ותבשרני שבן-ציון בכה בעברית."

עברו ימים ולילות, כשאבי ואמי טרודים שניהם לבלי די בדאגת המשפחה ובדאגת הציבור. אמי היתה מורה בבית הספר לבנות, אך בשכרה לא היה כדי לפרנס את המשפחה. היא עצמה היתה מסתפקת במאכלים קלים, ולאבא היתה נותנת מאכלי בשר, כדי לסעדו, כי הרי ידוע חולי היה כל ימיו. לאבא היתה מספרת שכבר אכלה.

לא ארכו ימי אושרה, אושר של עניים השמחים בחלקם למען ילדיהם, כי ביום אחד הרגישה פתאום בחולשה וזרם דם פרץ מגרונה. הרופא, ד"ר אהרן מזי"א12 שהובהל אליה, רמז לאבי, כי נתגלו באמי סימנים של מחלת השחפת, ויהיה עליה לעזוב את ההוראה בבית הספר.

גם בחלתה את המחלה הארורה, אשר קיצרה את ימיה, הטרידתה דאגה אחת ויחידה - בנה, זה אני, שכבר נכנס לשנתו השלישית ועודנו מפגר בדיבור ועדיין לא הוציא מפיו אף מילה אחת. גם היא, גם אחותה פולה (חמדה) וכן יתר אחיה ואחיותיה הקדימו לדבר, בהיותם פחות מבני שנה.

"האין אילם במשפחתך?" קנטרה את אבי.

"דברים בטלים!" ניסה להרגיעה. אך גם בלבו, עם כל אמונתו בעצם שליחותו, נתעוררו פקפוקים למראה העובדה התמוהה הזאת. מה יהיה, אם חלילה וחס יישאר הילד אילם? פקפוקים אלה גברו עוד יותר כשבאחד הימים נכנס לביתנו ידידו הנאמן ר' יחיאל מיכל פינס, הראשון שנתן ידו לייסוד שפה ברורה, אגודה של דוברי עברית,13 וכך אמר לאבא ולאמא:

"הן ידעתם, ידידי היקרים, כי רוחש טוב אני לכם, אני ומשפחתי. גם שתיים מבנותי הן מבאות ביתכם התדירות, ויודעים אנו יפה את כל המתרחש אצלכם. תחיית השפה העברית? יפה! דיבור עברי בין מבוגרים? נאה ויאה, 'על ראשי ועל עינַי', כמאמר הערבי. אבל לענות ילד מסכן זה בדיבור עברי," ובדברו הורה באצבעו עלי, ואני ישן בעריסתי שנת ישרים, "אין שיגעון גדול מזה. לא נעשה עוד ניסיון כזה בילד בשום עם מעמי תבל. הלטינית מתה כשפת דיבור ולא תוסיף קום, היוונית העתיקה מנוחתה עדן, ואתה רוצה להחיות בחיי יום-יום את העברית שחדלה להיות שפת דיבור לפני אלפיים שנה? הן אפילו התלמוד נתחבר כבר בארמית, שפת הדיבור של רוב עמנו בימים ההם. דבר עברית איתי ועם אנשים כגילי כרצונך. אבל לילד הנח. הרי אתה מתחייב פשוט בנפשו."

דברי האיש החכם והנבון הזה היו כמלח על פצעי אמי, אם אוהבת החרדה קודם כול לגורל פרי בטנה, והכאיבו גם לאבי, שעמד נבוך ומחריש, כמי שהרסו פתאום את כל היקר והקדוש לו. ור' יחיאל מיכל פינס הוסיף:

"חוסו עליו, על יצור חמוד ואומלל זה," והפעם פנה בעיקר אל אמי, "והפסיקו את הניסיון אשר לא יצליח לעולם. העברית סופה לנצח בספרות, בעיתונות, גם בבתי המדרש. על ילדינו לדבר בלשון בני אדם מן היישוב - יידיש או צרפתית, אנגלית, איטלקית, אף גרמנית - שפות הנהוגות לאורך כל ים התיכון, כדי שיבינו מה שהם מדברים."

כאן קפץ אבי ממקומו, כמי שהכישו נחש:

"רבי ומורי, אין זו דעתי כלל ועיקר. הניסיון קשה אמנם, אך זוז לא אזוז ממנו ויהי מה."

"ומה תעשה," קם פינס כדי להיפרד מעליהם, "אם בנכם זה יישאר הדיוט - כלומר אידיוט - כל חייו? זו תהיה עקידת יצחק בנוסח ימינו, אך שום מלאך אלוהים לא יבוא לעזרתו."

"או אז," ענהו אבי ישירות, "אמשיך את הניסיון בילדי השני, השלישי, הרביעי, עד שאנצח."

ואמי מקשיבה ברעדה ומתעלפת כמעט.

"אבא!"

גזר דינו הקשה של אביר סופרי ישראל בארץ ישראל בימים ההם, שהיה מפורסם בספרו "ילדי רוחי", עשה לו כנפיים לא רק בירושלים הפנימית, אלא גם ביתר שלוש הערים הקדושות: צפת, טבריה וחברון, ובחמש המושבות החדשות, הלא הן ראשון לציון, פתח תקווה, זכרון יעקב, ראש פינה ומשמר הירדן, ועד אודסה, מרכז חובבי ציון, הגיעה בשורתו הרעה. בצער רב הביע משה לייב ליליינבלום14 לאבי, במכתב מיוחד, כי "אין דעתו נוחה מהניסיון הנפסד עם בנו וכי לטובת הרעיון היישובי בגרעינו, עם בית הספר העברי הראשון שנפתח זה מקרוב ביפו העיר,15 טוב להימנע משים מכשולים על דרך התפתחותו של הילד בניסיונות נפסדים כאלה".

לא כן היתה דעתם של אחדים מצעירי הביל"ויים, מייסדי חמש המושבות הנזכרות, אף על פי שרובם המשיכו לדבר במאמע-לשון, הרי אחדים מהם יצאו בגלוי להגנת "הניסיון הנועז" של "מחיה הדיבור העברי", כאשר החלו לכנותו אז בעל פה ובכתב. בראש דוברי העברית אשר יצאו להגנת אבי ואמי בניסיונם הנועז נמנו ידידיהם דוד ילין,16 דוד יודילביץ',17 (יודה-לב-איש, כפי שעִברר את שמו ברבות הימים), ישראל בלקינד18 ויהודה גרזובסקי,19 יצחק אפשטיין20 ויוסף בר"ן מיוחס וארוסתו.21 אלה היו מעין משמר כבוד לאבי, בתקוותם הנאמנה לראותני פותח סוף-סוף את פי למלמל עברית חיה.

את כל הדברים שסיפרתי - מפי אבי ומעדי שמיעה שמעתים. הם היו ידועים בעצם לכל ירושלים, איש מפי איש, ואני איני אלא רושמם לשם השלמת סיפור חיי. אך מבין באי בית הורי היו אחדים שדיוקניהם נחרתו במוחי בהיותי בן שלוש, בעוד לא היה הדיבור בפי: אותו אדם הדור פנים, ר' יחיאל מיכל פינס, שהיה ממבקרי ביתנו כמעט יום-יום; בתו איטה,22 שנישאה לדוד ילין, שהיתה מרכיבתני על ברכיה ומשעשעת אותי; שמחה הספרדייה שהיתה שומרת עריסתי בשעות שאמי הלכה ללמד בבית הספר לבנות; ואחרון-אחרון, האיש שנתחבב עלי יותר מכולם, הוא דוד יודילביץ', שהורי כינוהו בקיצור "הדוד". כשאמי היתה אומרת לי "הנה בא הדוד," מיד ידעתי כי אליו נתכוונה והייתי מכפכף לקראתו בצהלה יתרה.

דוד זה בא לארצנו מרומניה כצעיר בן י"ח, ללא חתימת זקן ושפם. משום כך היה נראה לי, לילד שהיה מוקף בעיקר אנשים קשישים ובעלי זקן, כאדם הקרוב לי יותר בגיל. לא עוד, מכל באי ביתנו בסמטת הסנהדרין, היה הוא הצייתן והכרוך ביותר אחרי אבי, נשמע לפקודותיו ונזהר מלהפליט מפיו אף מילה לא עברית. הוא היה, כמסופר, מן המעודדים והמרגיעים את אמי בכל הנוגע לעתידי, וכן היה מן העוזרים על ידה בכול. חרש עץ במלאכתו היה, ועבד במנסרת צימירינסקי בירושלים, אמן נפלא לכל עבודה ומלאכה בבית. הספה שעל מעקה דירתנו נמסרה לו ללינה כל זמן היותו בירושלים. וכל כך ידיד ונאמן היה בביתנו, עד שנטל עליו את התפקיד של שומר הילד בהיעדר שמחה הספרדייה מן הבית. האם פלא הוא, שקווי פניו החיוורים ושערותיו העבותות נחרתו במוחי לבלי הימחות?

ביום חורף, כשירושלים התעטפה במעטה שלג לבן - להתפעלותי הגדולה ולשמחתי הרבה - בא אלינו דודי האהוב, והנה התבוננתי שהוא מתקרב אל הספה אשר במעקה, כאילו אמר לשכב עליה. רצתי לעומת הדלת הפתוחה אל המעקה והתייפחתי בבכי מר. לא הועילו שידולי הדוד להשקיטני, אך בתנועות וברמזים הצבעתי על הספה השלוגה.

"הבינותי, ציון יקר (הוא היה מקצר שמי מבן-ציון), אתה ירא פן אישן עליה גם הלילה על הספה השלוגה, ואתה בא להזהירני." והוסיף: "אל תחשוש, ילד טוב, כי הערב תלון עמי בתוך המטבחית, על השטיח, התרצה?"

נענעתי בראשי לאות הסכמה.

הדוד נתן פרסום לכל המעשה הזה, כפי שהיה נראה בעיניו, והעיקר שהסיק מסקנה כי מבין אני כל מה שמדברים, ואינני חס ושלום חסר בינה, אלא שקשה לי עדיין לבטא בדיבור את מחשבותי. את הדבר הזה בישר גם לאמי וגם לר' יחיאל מיכל פינס, שביקר בביתנו באותו יום.

אך רבי יחיאל מיכל לא כן חשב, ונדנד את ראשו מתוך היסוס רב. בעצם בא להזהיר את אמי מפני שני דברים: שלא תיתן לאבי לנסוע מחר עם ידידו הרומני (יודילביץ') על גבי חמורים לראשון לציון. על חמורים ביום שלוג, כשחזהו חלש כל כך, הרי זו סכנת נפשות ממש, איבוד לדעת; והדבר השני, הוסיף פינס, הוא העניין הישן, עניין הילד המסכן, שבעוד ירחים מספר ישלים את שנתו השלישית והוא אילם ולא יפתח פיו.

"ומה יהיה בסופו? אל נא תִשעי לדברי הוזים המרגיעים אותך. נסי לדובב את ילדך בשפה מדוברת. אם ביידיש ואם ברוסית היפה השגורה בפיך, או בצרפתית, לשון שאת שומעת. שירי נא לו מן השירים הידועים לך בלשונות החיות. את מחלת האילמות הסירי ממנו."

את הנסיעה החמורית לראשון לציון דחה אבי בכמה ימים, להפצרת אמי, עד שהפשיר השלג והשתפר מזג האוויר.

בימי היעדרו של אבי, בהיותה בודדת לנפשה, ורק אני, ילדה האילם, איתה, עצמו געגועיה וגברה מצוקת נפשה, והיא נטלתני על זרועותיה ומלבה הכאוב החלו משתפכים צלילי שירים נשכחים של ארץ הצפון הרחוקה, רוסיה מולדתה. זה שנים לא שרה את השירים האלה ולא שירים אחרים בכל לשון לועזית שהיא, כי חזקה עליה מצוות בעלה "אך ורק עברית". ערבים לאוזני היו השירים האלה, גם מפני רוניותם וגם מפני שאמי האהובה שרה אותם. לשון זרה היתה לי הלשון ששמעתי בפעם הראשונה, ורק שורה אחת מתוך אחד השירים נחרתה במוחי, שורה אשר רדפה אחרי כל ימי חיי:

"נא סיניאם וולנום אוקיאנה".23

זהו חרוז משירו של לרמונטוב, אחד המשוררים האהובים על אמי, שהרבה משיריו ידעה על פה. ואני התרפקתי על אמי, וביקשתי בעיני עוד ועוד מן השירים אשר היטיבה כל כך לשירם, והיא חזרה עליהם בכל זמן היעדרו של אבי מן הבית. וקרה, שהיא שרה שיר רוסי גם ברגע שאבי חזר מדרכו, ואמי לא הרגישה בכניסתו הביתה. נסער ונרגש כולו, בעודו לבוש בגדי הדרך, ואדרתו ונעליו מלוכלכים בבוץ, התחיל אבי שואג:

"מה עשית? את כל אשר בנינו שנינו בבית העברי הראשון הרסת ביום אחד? רוסית בביתנו זה ולבננו בכורנו! רוסית! רוסית! רוסית!"

לשווא ניסתה אמי להצטדק, להטיל קצת מן האשמה על פינס וקצת על בדידותה ועל געגועיה שהעלו מתוך זיכרונה שירים שהיו אהובים עליה. ומתוך כעס של אדם הרואה את כל אשר בנה מוטל הרוס לעיניו, הטיל אבי אגרופו בשולחן - שולחן קטן, שעליו החלה יצירתו של המילון העברי הגדול - ופוצצו לשברים.

"אין סליחה על כך, דבורה, כי שלחת יד בנפשי ובנפש בננו הבכור!"

למראה אבי הסוער ורותח, ואמי המתייפחת כתינוק שנתפס בקלקלתו, תפסתי במוחי הקטן את כל המתחולל בבית, הזדנקתי לעומת אבי מתוך יצר ילד המגן על אמו אפילו בפני אביו, ואזעק:

"אבא!"

אבי כרע על הכיסא הקרוב, ואמי תפסתני בין ידיה והעתירה עלי נשיקותיה החמות. שניהם הרגישו פתאום, כי מן העז יצא מתוק, ובתוך הזעזוע הגדול שעבר עלי בראותי את אבי ברוגזו ואת אמי בצערה ובבכייה, הוסר האלם מעל שפתי והדיבר בא אל פי.

באותו רגע שכח אבא את לרמונטוב, את "גלי ים התכלת" ואת כל הסערה שנתחוללה בגללם, סלח לאמי את חטא הפרת הנדר, והיא מחלה לו את חטא ניפוץ השולחן. פני שניהם האירו מתוך פיוס: ניצחה העקשנות. הילד העברי הראשון הוציא מפיו את הדיבור העברי הראשון.

מעבדת קסמים ללשון העברית

"לא יתואר," סח לי מקץ שנים רבות ר' אלפנדרי,24 הישיש המופלג שלעת זקנתו עבר לדור בטבריה, "מה שקרה בירושלים לאחר שפתח אלוהים את פיך למלמל עברית. השמועה התפשטה עד מהרה בכל העיר ותהי לשיחת היום. דרי העיר העתיקה זרמו בהמוניהם לבית הוריך לראות בפלא הגדול. ובהיות שבימי אילמותך אצרת במוחך מילים רבות בלי להוציאן החוצה, התחלת להזרימן פתאום לקראת אורחיך בשפע נחל גורף, למרבה הפלא וההנאה."

מי לא בא לביתנו לראות בפלא? פינס בכבודו ובעצמו ואיטה ילין בתו, וההירשנזונים,25 שהביאו איתם לקח ויין עתיק, ונסים בכר26 וגם אחותו, חיים קלמי27 ויוסף בר"ן מיוחס, וטרבלוס,28 ואדלמן,29 וצימירינסקי,30 ואמדורסקי,31 וקמיניץ,32 וד"ר ד'ארבלה,33 והרצברג,34 והרב הצעיר יעקב מאיר,35 ויחזקאל יהודה,36 וחגיז37 - כולם-כולם, במתנותיהם ובברכותיהם, באו לפני הקידוש של שבת ולאחריו.

"יחי אליעזר בעל הנס!" התלהבו אחדים.

"ותחי דבורה אשת לפידות החדשה!" הוסיפו אחרים.

"ויחי בנם, הילד העברי הראשון!" לא קיפחו אחרים גם את חלקי, והשמחה היתה במעוננו.

נשים זקנות מיששוני בידיהן, לראות אם באמת בשר ודם אנוכי. כמה מן האמהות, הצעירות שבהן, מצאוני אם לא יפה, הרי לפחות חינני ונעים, לטיף ונועז, וניבאו לי עתידות גדולים; ואיטה ילין החזיקתני על זרועותיה והכריזה בפני כולם בנדיבותה: "אהבתיו כאת בני בכורי." ואישה אחרת שכרסה בין שיניה, שאת שמה שכחתי, קראה: "הלוואי וילדי יהיה כמוהו." ואמי - פניה מאירות והיא מתמוגגת מרוב מחמאות. אך היו גם נשים שעיקמו חוטמיהן מתוך הסתייגות של ביטול.

גם לגברים היתה לכל אחד דעה מיוחדת משלו: יוסף בר"ן מיוחס מצאני לפי טעמו והבטיח לאמי, כי בבוא הזמן יפרוש כנפיו עלי כמורה וכמחנך. ישראל בלקינד הזהיר שלא לפנקני יותר מדי, כי שונא תפנוקים היה.

"ספרדי קטן," הפליט יעקב מאיר, החכם-באשי לעתיד.

"לא, כי דווקא אשכנזי טהור," התריס כנגדו סוסניצקי רופא השיניים, אשר גמר לא מכבר את לימודיו בגרמניה. בהערתו זו היתה הדגשה של גאווה, שיצור פלא זה ממעי אשכנזים יצא.

אבל מה היו כל אלה לעומת כניעת הווידוי של ר' יחיאל מיכל פינס בכבודו ובעצמו, אשר ראה מחובתו לפצות את אבי ואמי ולפייסם על כל הנבואות השחורות שניבא לבנם בכורם:

"ניצחתני, בן-יהודה, ניצחתני."

ואל אמי אמר:

"סלחי נא לי על שהכעסתיך בתוכחתי על דבר בנך, כי רק טובתך דרשתי ולעתידו של הילד דאגתי. חששתי שמא לא יפתח פיו לעולם וערל שפתיים יישאר. עקשנותכם העברית ניצחה, ומי ייתנך חובקת עוד בנים כאלה."

אף אם לא הבינותי את אשר דובר, חשתי בחושי הילדותי, שאני הוא הציר שעליו סובבים כל הדיבורים. הרגשתי שאני גיבור היום העומד במרכז ביתנו, תל שכל הפיות פונים אליו ותולים בו עיניהם. אך הנה נכנס פתאום החדרה אותו צעיר אשר הודיעני חיבה יתרה וניחם את אמי בימי אילמותי, ובהגיע אליו השמועה עלי, עשה את דרכו מראשון לציון על גבי סוס מהיר, להיווכח במו אוזניו בנס. עזבתי את כל המסובים עלי וזינקתי לקראתו בקריאת אושר:

"דוד! דוד!

"דוד, דוִד, דוֹד טוב," כשאמי רואה ומתמוגגת מנחת אין גבול.

אם סבורים אתם כי בזה תמו צרותי אנוכי וצרותיה של אמי, אינכם אלא טועים. דווקא עכשיו החל הפרק הקשה ביותר בחיינו המשותפים, מטעם פשוט מאוד: אבי חשש מיד, פן תקלקל האווירה הכללית מסביבי את אשר עלה בידו להשיג בכל כך עמל וסבלנות. מה עשה? עמד וקבע חוק בל יעבור, כי לא יניחני בשום פנים מהיום ואילך לבוא בקשרים ישרים כלשהם עם הילדים בסמטתנו, אף לא עם שתי השכנות אשר בתוך חצרנו עצמה, האחת - תינוקת ספרדייה בת חצי שנה, והשנייה - אשכנזייה בת עשרה ירחים, עם פטפוטה הז'רגוני הזורם כבר מפיה בשפע מדאיג.

"אסור לתת לו לא רק לגשת אליהן, אלא אפילו להאזין לפטפוטיהן," היה דברו לאמי. "צריך לשמור, שעד היום שבו יזכה לאח או לאחות שישוחחו איתו בשפת אמו, לא ישמע ולא ידע כי יש שפה אחרת בעולם! צריך שאוזנו תקלוט רק את דיבורינו העבריים. אילו יכולתי, הייתי אוסר עליו להאזין אפילו לצפצופי הציפורים וצהלת הסוסים, נעירת החמורים ופרפורי הפרפרים, כי אף הם סוף-סוף לועזית לשונם, על כל פנים לא עברית."

וכאשר מיחתה אמי נגד פקודות דרקוניות אלו, הוסיף:

"ובעניין הלשון והחייאתה, תני נא לי להיות המכריע. אילו ידעו הלטינים כיצד להשליט שפתם הנשכחה, לא היו מתים לעולם. ואילו ידע לפחות אחד מהם להחיותה, כי עתה חזרה להיות לשפה הבינלאומית הנפוצה והמקובלת ביותר. העברית, אם תקום לתחייה, לא רק שפה לעברים תהיה, אלא עתידה היא להתפשט גם בין כל עמי העולם. אך קודם כול, הבה נַחיה את העברית בפי בני עמנו. צו לצו, קו לקו, זעיר פה, זעיר שם, שבע השנים הראשונות יהיה בננו בכורנו רק עברי ואסיר ביתנו, אחר כך לא אחשוש יותר לעתידו העברי."

ספק, אם איזו אם אחרת היתה מסכימה לעשות את ילד טיפוחיה לאסיר בית למשך שבע שנים. אמי האהובה, אמי הטובה, חמדת האמהות, אשר דמות דיוקנה ניצבת לעיני תמיד - נכנעה גם לגזירה זו, באהבתה את בעלה וברצותה להציל את בכורה מידי העקידה השנייה. רק נחמה אחת היתה לה לאמי: אותה חצר המטרה שנוצרה בשבילי בפקודת בעלה, אליעזר בן-יהודה, הפכה לאט-לאט למעבדת קסמים של הלשון העברית. אמי היתה שוקדת על חיבורי פסטלוצי,38 כדי ללמוד מהם כיצד לחנך את התינוקות בגיל ארבע-שש. והחצר העליונה, ליד המעקה המלא בארגזי פרחיו סמוך לתומר היחיד, הפכה לגן ילדים ראשון, של ילד אחד, והציפורים עם הפרחים היו עוזריה בחינוך. אבי העשיר את ספרייתו במילונים לעשרות, הן בעברית והן בלועזית, כדי להכין לתלמיד היחיד הזה את ראשית הדעת בלשון העברית, שהיתה ענייה עדיין בימים ההם במושגים ובניבים של חיי יום-יום.

"כיצד תקרא ל-Rose?" היתה אמי חוקרתהו.

"ורד," היה עונה אבי.

"הלא קראו לו שושנה?"

"בטעות," היתה תשובתו, קצרות.

"ול-Violette?"

"סגולית," ענה ללא פקפוק.

"ול-Papillon?"

"פרפר."

"ומה בדבר Poupee? הן לזה לא תמצא שם."

"בובה," הזניק כלאחר יד, על משקל "דובה" מ"דוב".

"ובכן, ל-Poupee בלשון זכר נקרא בּוּבּ?"

"קלעת אל המטרה, דבורה."

וכה הלכה המעבדה העברית הזאת לייצור שמות לבלי סוף. שכן זו היתה תורתו של מחיה הלשון, מראשית היוולד בנו בכורו: לא להרשות שירגיש מחסור כלשהו במילים עבריות. טובה מילה עברית רצוצה ומפוקפקת, היה אומר, ממילה לועזית נהדרה. ואם אין מקור למילה עברית בערבית או בארמית, הלשונות האחיות, טוב ליצור יש מאין, ובלבד שלא ניקחנה מלשונות לועזיות מערביות.

והיתה יצירה זאת לשניהם לתענוג הגדול ביותר בחייהם. מיום ליום הלך ורב מספר המילים החדשות עד הגיען לעשרות, למאות, לאלפים. כי גם בתי הספר, בהם למדו לפי שיטת "עברית בעברית",39 התחילו פונים לאבי ודורשים ממנו מילים לילדים גדולים יותר, לנערים ולבוגרים גם יחד. ביפו החל בית הספר מייסוד חובבי ציון ללמד גם את המדעים הכלליים רק בעברית. במושבות הטיפו ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי, דוד יודילביץ' ויצחק אפשטיין ללימודים כלליים בעברית. גם במקווה ישראל הסכים שארל נטר למונחים עבריים בעבודת האדמה, שחכמי התלמוד השתמשו כבר בהרבה מהם.

מכל המקומות הללו היו פונים ל"מילון החי" - כפי שהיו מכנים את בן-יהודה. מכתבים הציפו את מעבדת הקסמים הזאת. ובעקבות המורים הלכו הסוחרים ובעלי המלאכה, וכן פועלים, ואפילו נוצרים מכומריותיהם - כדומיניקנים וכפרנציסקנים - אשר ראו בבן-יהודה אב ומורה בכל הנוגע בענייני לשון התנ"ך.

מאודסה וממוסקבה, מברלין, מלונדון ומניו יורק, ממצרים, מתימן, ממרוקו ומארגנטינה, החלו זורמים מכתבים וקלפים טעונים רשימות מלאות לכל המונחים אשר לא ידעו לתרגמם לעברית, ומדור מיוחד לתחיית השפה נפתח גם בעיתונו של אבי.40

"בוא יבוא היום," היה אבי נוהג לחלום בהקיץ, "אזכה לראות בייסוד 'מדרש הלשון העברית', כדוגמת ה-Academie Francaise,41 וזה יהיה היום היותר גדול לחיי, יום גדול יהיה היום."

זכור לי יום אחד בו היינו מכינים את עצמנו לצאת לטיול אל מחוץ לעיר הפנימית מוקפת החומה. פתאום קפצתי לקראת הורתי:

"אמא! אמא! הנה מצאתי סביבון לחנוכה."

אמי חיבקתני והעתירה עלי נשיקות מרוב התפעלות:

"מה יפה המילה אשר יצרת, בני."

הנה כך נוצר הסביבון, השגור זה עשרות שנים בפי כל הילדים העברים. אני, כותב הזיכרונות האלה, יצרתיה בעודי ילד, עם עוד מילים כאלו לאינספור, שכבר נתאזרחו בלשוננו ואין יודע מי אביהן. מאז החילותי לדבר, לא בלבד שהוכרזתי עילוי על ידי מעריצי אבי ואמי, לא רק בגלל המהירות המפליאה אשר בה ספגתי כל מילות לשוננו הן מאוצרה העתיק והן מן המעבדה העשירה של הורי, אלא שגם אני עצמי יצרתי מילים חדשות לבקרים תוך כדי דיבור. למפה קטנה קראתי מפית, לעגלת עבודה קראתי עגלילה, ומן הפועל רעש יצרתי רעשן של פורים, ומנחש עשיתי נחשן למעופף עשוי נייר. וכשאמי היתה רוחצת אותי בפיילה, הייתי מתחנן לפניה: אמא, אל תסבניני, כי שונא אני סבון יותר מכול. לא עוד, אלא שכבר אז יצרתי את הסלנג הראשון לשפתנו, וכשכעסתי על הילדים אשר ראיתים מרחוק ואגרופיהם קמוצים נגדי, ולי אסור לגשת אליהם מפני לשונות דיבורם, הכרזתי לאבי כי ביום שירשני להתרחב, כלומר לרדת לרחוב, אחרבנם, זאת אומרת אחריב אותם בכל כוח. את שתי הבנות בחצר התחתונה כיניתי בשם סמרטוטיות, ובשומעי את משרת המערכת בעיתונו של אבי אומר לאבא בעברית כי מצבו זיפת, הפסקתיו ותיקנתי לו כי בעברית אומרים זיפתי, או טוב יותר מזופת. ואלה הן רק מקצת יצירותי הלשוניות. כל ילד היום בארצנו יוצר כמותן, ואלפים מיצירותי התאזרחו כבר.

חברי הכלבלב

אם האמנתי לרגע, כי בדירתנו החדשה אשר בסוכת שלום42 אהיה חופשי יותר בתנועתי ובמעשַי - הרי טעיתי. דווקא בדירה זו, שהיו בה שני חדרים וחצרה היתה נשקפת לרחוב מגובה של מטר מוקפת גדר ברזל, הושם עלי מצור כעל אסיר מלחמה. דלת הברזל, אשר חצצה בינינו לבין שכנינו הקרובים, היתה נעולה, כשמפתח אחד בידי אבי והשני בידי אמי. דבר זה הרגיזני ביותר, כי מחלון חצר זאת הייתי רואה את כל הילדים הקטנים עוברים או רצים ברחוב הצר, ולי אין כל אפשרות להצטרף אליהם. רק אחרי הצהריים, בשעה שאבי היה יורד העירה דרך רחוב יפו, רכוב על חמורו, לעבודתו במערכת עיתונו - היתה אמי מרשה לי לצאת אל החצר, בלי לגרוע עין ממני ממקום עיסוקה במטבח. אך אסור היה לי לבוא במגע עם מישהו, גדול או קטן, כדי שלא להיכשל בלשון לועז.

בין הבאים לבית אבי בימים ההם: יהושע ברזילי,43 אשר האיר לי פניו והיה מביא לי תמיד שוקולד שווייצי במתנה. גם דב חביב (לובמן),44 שאת בנו אשר נולד לו קרא בשם בר-כוכבא, והיה בא אלינו לראות כיצד מתפתח "הילד העברי". דודי, דוד יודילביץ', נתמנה אז למנהל בית הספר בראשון לציון,45 ועל כן נעשו ביקוריו נדירים ביותר. מקרה לא נעים אירעני כאשר ביקר בביתנו הסופר אשר גינצברג, אחד העם.46 הוא בא ארצה, כידוע, לבקר וגם "לבקר" את הכול, למן פקידות הברון עד לעיתונות הארץ, ועד ועד... משום מה עשה רושם מדהים עלי, הילד, בקרחתו, במשקפיו ובסיגרה העבה אשר לא משה מבין שפתיו. כשראיתיו, נמלטתי לחדרנו הפנימי, הוא חדר השינה של אמי ואבי. פחדי זה מפני אורח חשוב הפתיע את אבי, כי בדרך כלל הייתי נוח לאורחים ומתקרב אליהם, והוא רדף אחרי והביאני אל אחד העם שישב בתוך כורסה בדירתנו החדשה.

"שלום לך, בן-ציון," פתח האורח את דבריו אלי, כשהוא מרכיבני על ברכיו, "מה שלומך?"

"שלום, אדוני קורח," השיבותי, בלי להרגיש כי פגעתי בנקודה רגישה ביותר.

אחד העם קפץ מכורסתו בזעף מתפרץ, הורידני מעל ברכיו ופנה לאבי כנשוך עקרב:

"לא, לא! אם כאלה יהיו דוברי עבריתך להבא, אדוני בן-יהודה, מוטב שלא ידברוה בכלל. על כל פנים לא יהיה בנך מופת לבני אני."

במשך הזמן הבינותי את סיבת רוגזו של אחד העם, יוצר הציונות הרוחנית, המבקר החריף, שהיה בימים ההם איש ריבם של הציונים המעשיים והמדיניים. באומרי "אדוני קורח", נתכוונתי אני לקרחת אשר בראשו, והוא נתכוון לקורח איש המדנים שנבלע עם בני עדתו באדמה. סבור היה, כי מפי המבוגרים שמע הילד את הכינוי הזה.

מאז נתקררו היחסים בינו לבין אבי ונתחדדו חילוקי הדעות. רק לאחר כמה שנים, לכשהושם אבי במאסר,47 הוקלו במידת מה היחסים שביניהם. גם זלמן-דוד לבונטין,48 בזקנו הארוך, הרבה לבקר בביתנו והיה מתפעל מכישרוני ליצור כלאחר יד מילים עבריות. בייחוד נהנה הנאה יתרה מן המילה עזאזלן, שבניתיה על יסוד הסלנג היהודי-ספרדי עז-פן לעז פנים.

"אויה," היה לבונטין אומר, "אם בעל המצאות כזה יהיה, הרי עתיד הוא להגדיל גם את מספר הקללות שבתוכחה."

כל הדברים האלה אמללוני (גם זו, אגב, מיצירותי הלשוניות), ויום אחד ניגשתי אל אמי מלא טרוניות: "לא אוכל לסבול עוד, אמא יקרה. לא אוכל. הרשיני נא לצאת החוצה רק לרגעים אחדים יום-יום. אנא! אנא! רק לרגעים אחדים." היא פקפקה, אבל כה טרדניות היו הפצרותי, שלסוף קמה ממקומה והביאה את המפתח, כשעיני קודחות משמחת אין סוף. אך בעוד המפתח במנעול הדלת, ונעירת חמורו של אבי בישרה את חזרתו קודם המועד הרגיל. כמי שנתפס בקלקלתו בעצם המעשה, נמלטתי לחדר המיטות.

"התדעי, דבורה, מדוע הקדמתי לחזור?" שאל. "כי עלינו לבקר היום בחתונת ר' שלמה מלכא, הרב המרוקני, אחד ממוקירי הראשונים. הוא לא יסלח לנו, אם לא נעשה לו זאת."

בלי חשק רב, ורק כדי למלא רצון בעלה, הסכימה לכך. הורי יצאו מן הבית, ואותי השאירו לבדי בהיותי מנמנם למחצה. לא חששו להשאירני, כי הרי מקום החתונה היה סמוך מאוד לדירתנו, באותה שכונת סוכת שלום. כשנתעוררתי מנמנומי ואין איש בבית, יצאתי אל המעקה, ומאין המפתח בידי טיפסתי על פני סורג הברזל וקפצתי לרחוב. נפלתי וראשי נחבל קצת. חבורת ילדים וילדות, שעברה במקרה ברגע נופלי, נבהלה כנראה למראה היצור שנתגלה לעיניה בפעם הראשונה, ונמלטה מן הסמטה כשרק מילה בודדת הגיעה לאוזני מפי מישהו מן החבורה - "משוגע".

היה זה, כנראה, הכינוי שבו היו מכנים ברחוב את אבי ואותי.

וכך, בודד ועזוב, בראש שנחבל קצת בשעת הנפילה ורגליים כושלות, עמדתי וכבשתי את בכיי, מחשש פן ישמע אבי. זחלתי על ארבע כדי לחזור לגדר ביתנו, כשפתאום הגיעה לאוזני יבבה דקה ומתמידה. והנה כלבלב נחמד, עזוב ובודד כמוני, מתייפח ללא הפסק. חשתי בלבי איזו קרבה מיוחדת ליצור החי והמסכן הזה, נטלתיו על זרועותי ואימצתיו אל לבי חזק-חזק כאח לצרה. דיברתי אליו דברי חיבה בעברית כלבית, והיתה לי הרגשה שהוא מבין אותי. וכך, תוך כדי משחק עם הכלבלב, נרדמתי מעייפות והתרגשות ליד עץ זית במרחק מה מביתנו כשהכלבלב בזרועותי. הקיצותי לקולות:

"בן-ציון! בן-ציון! אייךָ?"

אבי ואמי היו אלה, אשר חרדו לי מאוד בחזרם מהחתונה ולא מצאוני בדירתנו.

"האוכל להביא את כלבלבי איתי?" שאלתי בפחד.

"בוודאי, בוודאי, כי הנה יהיה לך מעתה במה להשתעשע."

"אך גם איתו תדבר רק עברית," הוסיף אבי.

וכרועה הנושא את גדיו על צוואריו, כך נשאתי את כלבלבי זה, שקראתי שמו בישראל בשם "מהיר", מהיר המרוץ ומהיר ההבנה.

וכך התקרבתי לסוף שנתי הרביעית, וכלבלבי כלב לכל פרטיו ודקדוקיו, והוא שומע עברית על בורייה. הכלב העברי הראשון. ויהי לפלא לכל רואיו ושומעיו. הוא היה, כנראה, מגזע הכלבים הזאבים, ובארבעת הירחים מיום שאימצתיו לי לכלב, גדל עד כדי יותר מחצי קומתו הטבעית. ידיד נאמן היה לי, מחסי ומגני בכל שעה שניסיתי להתגנב שוב אל הרחוב לרגעים מספר. נביחתו היתה כה זועפה וקולנית ומראהו מבעית בקופצו החוצה מפעם לפעם, שכל הסביבה היתה נתונה במצוד ממש כשמהיר היה עובר בה.

אך לא ארכו ימי מהיר הכלב. ביום פגרה, יום חול המועד, כשיצחק המשרת לא בא, עשאני אבי שליחו - ואני רק בן ארבע וחצי - לשלוח מכתב מבוטח בדואר הרוסי49 ולקבל קבלה. צוהל ומאושר על השליחות החשובה שהוטלה עלי וגם על ההזדמנות לצאת קצת מד' אמותי ולראות את העולם הסגור בפני, קראתי למהיר כלבי ויצאנו אל רחוב יפו הקרוב, דרך בית החולים הגרמני, לעבר חצר הרוסים, שבה היה עובד דוד-אבי, אחי-זקנתי, שעלה לא מכבר מרוסיה ושימש כמזכיר בקונסוליה הרוסית וכמשגיח על המכתבים המגיעים מרוסיה.

היתה זו חוויה, וגם הרפתקה גדולה בשבילי. הליכה זו דומה בעיני כנסיעה למרחקים. אותה שנה, שנה גשומה היתה, וכל השטחים הריקים מסביב, שרק בתים מועטים היו פה ושם, כוסו פרחי בר וחרולים לרבבות, בכל שלל צבעיהם. הייתי שיכור ממראה עיני, ונטיתי מן השביל המוביל לחצר הרוסים אל השביל המוביל למאה שערים. מתוך שיכרוני לא הרגשתי כי כלבי אינו על ידי. כמוני, כן גם הוא היה מאוהבי הטבע וממבקשי חברה, ובדרך טיולו נלווה אל כלבים אחרים אשר לא ראם עד אז.

"מהיר! מהיר!" קראתי בכל כוחי.

והכלב איננו.

"מהיר! בוא הנה!" קראתי שלישית ורביעית.

ואין קול ואין נובח.

עוד אני מגרין50 את שמו העברי של הכלב, והנה לקראתי אנשים ונשים, זקנים וצעירים, לבושי ארוכים, משי וקטיפה מגוונים שונים, מצנפות שיער וטליתות מצויצות. מבתי הכנסת יצאו עכשיו, לאחר גמר תפילתם. נבוך ומבולבל ותוהה עמדתי למראה הקהל הרב הזה, על לבושיו וקישוטיו, שראיתיו זו הפעם הראשונה בחיי. והנה בחור מבין הקהל מצביע עלי בידו וקורא ביידיש, שכבר קלטתי מילים בודדות מתוכה, בפרט כשהיו מלוות גם תנועות יד:

"הנהו! הנהו!"

"מי? מי?"

"בן-יהוד'קה הכופר!"

בחושי הטבעי הרגשתי כי כלתה אלי הרעה ופורענות מתחוללת על ראשי. ידעתי כבר אז, בגילי הרך, שאיזה חיץ מפריד בין אבי לבין הסביבה. ילדים מתרחקים ממני, מבוגרים מביטים בי בעין רעה ומראים עלי באצבע.

"מהיר, אייךָ," נזעקתי בשארית כוחי, בקוראי לעזרה את ידידי הנאמן.

ואכן חש הפעם כלבי את הסכנה הצפויה לי, ומיהר אלי ממקום היעלמו, עם נביחותיו הזאביות על ימין ועל שמאל.

מה שקרה אחר כך לא ידעתי עוד. אזכור רק זה בלבד, כי דוד-אבי, מזכיר הקונסוליה הרוסית, אשר יצא מחצר הרוסים לחזור לביתו דרך אותו שביל, אספני מעל פני הרחוב מוכה ופצוע. כעבור שנים מספר סיפר לי, מה היתה סיבת ההתרגשות של אנשי מאה שערים, שבגללה כילו חמתם בי, ילד בן ארבע וחצי. בשמעם את השם "מהיר", בו כיניתי את כלבי, חשבוהו ל"מאיר", וחשדו כי אבי, בן-יהוד'קה הכופר, כפי שנהגו לכנותו בירושלים, קרא במתכוון את כלבו בשם רבן של ישראל, כדי להתקלס בו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ועל כן היכוני ופצעוני עד זוב דם מחוטמי, מאוזנַי ומשיני, ואת יתר חמתם כילו בכלב אשר חש לעזרתי. אותו סקלו באבנים עד שנפח את נשימתו האחרונה.

פלאח ערבי הביא את הכלב המת לביתנו, בשכר מועט, ובחצרנו אשר בסוכת שלום קברנו את הכלב העברי הראשון, שמת מות גיבורים בהגנו על הילד העברי הראשון.

1. מאזוריקי - רופא יווני. שימש רופא בבית החולים היווני ובבית החולים משגב לדך בירושלים, וכן עבד כרופא ממשלתי. מאזוריקי היה זה שנתבקש לבדוק את אקלימה של אומלבס (פתח תקווה) ופסל את האפשרות להתיישב במקום.

2. שֶׂרֶד - חרט, קנה לשרטוט או לחריטה, על פי "נטה קו יתארהו בשרד" (ישעיהו מד, י"ג).

3. קרל נטר (1826 שטרסבורג-1882 מקווה ישראל). יליד שטרסבורג, בן למשפחת רבנים, ממייסדי חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח) ובית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל, מקווה ישראל.

4. יחיאל מיכל פינס (1843 בלארוס-1913 ירושלים) - הוגה דעות וסופר, ממתיישבי ארץ ישראל ומחלוצי הציונות הדתית. ב-1882 הקים בירושלים בית מדרש לבעלי מלאכה, ובאותה שנה ייסד יחד עם אליעזר בן-יהודה את האגודה "תחיית ישראל", שמעיקריה היו יישוב הארץ ודיבור עברי. נמנה גם עם מייסדי ועד הלשון. פינס היה אמן הלשון העברית לתקופותיה, ובעברית החדשה יצר מילים כ"מחוג", "שעון" ו"עגבנייה". כינס את רעיונותיו העיקריים בספרו "ילדי רוחי".

5. ר' שמואל סלנט (1816 ביאליסטוק-1909 ירושלים) - ב-1841 עלה לירושלים ונתמנה "מורה הוראה" לעדה האשכנזית. כיהן עד פטירתו כרבם של האשכנזים בעיר וכמנהיג היישוב הישן. מתון ביחסו להשכלה ולציונות, ממייסדי ישיבת עץ חיים, תמך בייסוד שכונות מחוץ לחומה, צידד בלימוד עברית וערבית. היה הדמות הבולטת והיציבה ביותר בהיסטוריה של ירושלים במשך יותר משישים שנה. הגורם המלכד והמעצב של העדה האשכנזית בעיר.

6. בית הכנסת חורבת ר' יהודה החסיד ניצב במקום שבו עמדה מהמאה החמש-עשרה חצר האשכנזים הקדומה של ירושלים. חרב ב-1870 בעת בניינו, נחנך פעם נוספת ב-1864, ופוצץ על ידי הכוחות הירדניים ב-1948, עם כיבוש הרובע היהודי על ידם. שופץ ונחנך שוב ב-2010.

7. "השחר" - ירחון עברי שהוציא לאור בווינה הסופר והעורך פרץ סמולנסקין משנת 1862 ועד מותו ב-1885. הפיץ את רעיונות ההשכלה בעיקר בקרב יהדות מזרח אירופה. ב-1829 פורסם בכתב העת מאמרו הראשון של אליעזר בן-יהודה, "שאלה נכבדה", שעסק בהתעוררות הלאומיות היהודית ובכללה גם תחיית הלשון העברית.

"המגיד" - עיתון עברי שיצא לאור בליק שבפרוסיה ואחר כך בברלין, בקרקוב ובווינה בשנים 1856-1903. משנת 1881 תמך העיתון, בעריכתו של דוד גורדון, בתנועת חיבת ציון ובהתיישבות בארץ ישראל.

"החבצלת" - כתב עת עברי שיצא לאור בירושלים משנת 1863 על ידי ישראל ב"ק. בשנים 1868-1911 נערך על ידי חתנו, ישראל דב פרומקין, מאנשי היישוב החסידי הישן. תמך במצוות יישוב ארץ ישראל, ובשנים 1882-1883, שבהן שימש אליעזר בן-יהודה עורכו בפועל, הטיף מעל דפיו להחייאת השפה העברית.

8. ג'ובייה - גלימה מזרחית רחבת שוליים.

9. ז'רגון - עגה, כינוי מזלזל ליידיש.

10. יזמה - צעיף תחרה דק.

11. בראשית י, כ"א: "ולשם יולד גם-הוא אבי כל-בני-עבר אחי יפת הגדול".

12. ד"ר אהרן מזי"א (1858 מוהילב-1930 ירושלים) - רופא, בלשן, איש ציבור, מהנדס ופרדסן. ממחדשי השפה העברית, בעיקר בתחום מונחי הרפואה. ב-1902 החל במפעל כתיבת המילון לרפואה ולמדעי הטבע (שהושלם לאחר מותו בידי שאול טשרניחובסקי). מ-1926 ועד מותו שימש נשיא ועד הלשון העברית.

13. חברת "שפה ברורה" הוקמה ב-1889 והיתה הבסיס להקמתו של ועד הלשון ב-1890. יעדה של החברה היה הנהגת הדיבור העברי בקרב יהודי ארץ ישראל, ולשם כך נסתייעו גם בנשים דוברות עברית בתלמודי התורה ובבתי הספר.

14. משה לייב ליליינבלום (1843 קיידאן, ליטא-1910 אודסה) - סופר ופובליציסט, מראשוני תנועת חיבת ציון ותומך נלהב בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל. החייאת השפה העברית היתה בעיניו בראש ובראשונה משימתם של הסופרים העברים.

15. בית הספר העברי הראשון ביפו הוקם בשנת 1890 על ידי ישראל בלקינד, ובו התחנכו בנים ובנות. בשל מחלוקת על שפות ההוראה ועל אופי החינוך שיינתן לבנות, פוצל שנתיים לאחר מכן לשני בתי ספר נפרדים, לבנים ולבנות.

16. דוד ילין (1864 ירושלים-1941 ירושלים) - מורה ומנהל בית המדרש למורים, חוקר לשון וספרות עברית, עסקן ציבור וחבר בארגונים ובמוסדות שונים ביישוב, בכללם בעירייה ובוועד הלאומי. ממייסדי האוניברסיטה העברית וממוריה. ייסד יחד עם אליעזר בן-יהודה את ועד הלשון העברית.

17. דוד יודילביץ' (יודה-לב-איש) (1863 יאסי, רומניה-1943 ראשון לציון) - מורה לעברית בבית הספר העברי הראשון בראשון לציון. ביתו היה הראשון דובר העברית במושבה.

18. ישראל בלקינד (1861 בלארוס-1929 ברלין) - ממייסדי ביל"ו ומחלוצי החינוך, מייסדו של בית הספר העברי הראשון ביפו ומחברם של ספרי לימוד.

19. יהודה גרזובסקי (גור) (1862 בלארוס-1950 תל אביב) - מילונאי, מתרגם, פובליציסט ומורה. מן התומכים הראשונים בתחיית השפה העברית. משפחתו היתה מן הארבע הראשונות שהקפידו לדבר אך ורק עברית בירושלים.

20. יצחק אפשטיין (1863 רוסיה-1943 ארץ ישראל) - מחנך ובלשן, מורה וחקלאי, מייסד בית הספר הכפרי בראש פינה, מנהלו של בית הספר למורים על שם לוינסקי, חוקר הלשון העברית ומחבר ספרי לימוד ראשונים בשיטת "עברית בעברית". ממייסדי "ברית שלום" ומראשוני הכותבים על שאלת היחסים עם הערבים.

21. יוסף בר"ן מיוחס (1868 ירושלים-1942 ירושלים) - עסקן העדה הספרדית בישראל, סופר, מתרגם, פולקלוריסט ומחנך, חתנו של יחיאל מיכל פינס. בן למשפחה היהודית הראשונה בסילואן (כפר השילוח). זיכרונותיו פורסמו בספרו "הפלחים".

22. איטה ילין (1868 בלארוס-1943 ירושלים) - בתו של יחיאל מיכל פינס ואשתו של דוד ילין, עסקנית למען מוסדות חסד בירושלים, נשיאת לשכת "בנות ברית", מחברת ספר הזיכרונות "לצאצאי".

23. רוסית: על פני גלי ים התכלת.

24. הרב שלמה אליעזר אלפנדרי (1828 איסטנבול-1930 ירושלים) - פוסק ומקובל, רבה הראשי של קהילת דמשק ולאחר מכן של צפת. ידוע בכינויו "סבא-קדישא". מתנגד חריף לציונות ולתנועות המזרחי ואגודת ישראל.

25. חיים הירשנזון (1885 צפת-1935, הובוקן, ניו ג'רזי) - פעיל ציוני, ממייסדי חברת "שפה ברורה". בנו של הרב יעקב-מרדכי הירשנזון. בשנים 1885-1888 הוציא וערך את הירחון לחוכמת ישראל "המסדרונה". בשנים 1892-1893 הוציא עם אחיו בירושלים עיתון יידי, "בית יעקב", כתוספת לעיתונו של אליעזר בן-יהודה "הצבי".

יצחק הירשנזון (1845 פינסק-1896 לונדון) - רב, חוקר ומהדיר כתבי יד עתיקים, בנו של הרב יעקב-מרדכי. אחרי מות אביו נעשה מנהל הישיבה שהקים, השתתף ב"הצבי" והיה חתום זמן מה כעורכו האחראי של העיתון. בסוף ימיו הוציא בלונדון שבועון ברוח ציונית-דתית ששמו "תחיית ישראל".

26. נסים בכר (1848 ירושלים-1931 ניו יורק) - מורה ואיש חינוך, ממחדשי הדיבור העברי. בבית הספר שייסד בירושלים ב-1882 מטעם תנועת כי"ח יישם את שיטתו ללימוד עברית. בשנה הראשונה לקיומו של בית הספר לימד בו אליעזר בן-יהודה, ולאחר מכן דוד ילין.

27. חיים קלמי (1853-1933 ירושלים) - מורה בבית הספר של כי"ח וממייסדי "שפה ברורה". מזכירו וגיסו של נסים בכר, איש ציבור בעדה הספרדית. יחד עם אליעזר בן-יהודה חיבר גם ספר לימוד.

28. טרבלוס - מהמשפחות המיוחסות בירושלים, מוצאה מטריפולי. בניין טרבלוס ברחוב יפו נבנה בשלהי התקופה העות'מאנית, ולאחר קום המדינה ניהלה המשפחה במקום את המסעדה הנודעת בשם זה.

29. מרדכי אדלמן (מיוחס) (1847 פרוסיה-1992 ברלין) - סופר ועסקן, נשיא לשכת "בני ברית", פרסם מאמרים ולוחות בשאלות ארץ ישראל, עמד בראש החברה למען עניי ציון.

30. צימירינסקי - איש ציבור ירושלמי ובעל נגרייה נודעת בירושלים.

31. ירחמיאל אמדורסקי (1876 ירושלים-1933 ירושלים) - מחלוצי המלונאות בארץ ישראל. החזיק שני בתי מלון מפוארים, האחד בירושלים, ברחבת שער יפו, והאחר בעיר יפו.

32. אליעזר ליפמן קמיניץ (1845 ירושלים-1916 יפו) - הקים ב-1878 את המלון המודרני הראשון בארץ ישראל. במלון המפואר התארחו גדולי עולם, ובין היתר נערכה בו הפגישה בין בנימין זאב הרצל לקיסר הגרמני וילהלם השני, ב-1898.

33. ד"ר יצחק ד'ארבלה (אמציטלאבסקי) (1835 אוקראינה-1910 תוניסיה) - רופא ובלשן. נשלח על ידי הברון רוטשילד לארץ ישראל ב-1887, שימש רופא בראשון לציון ובבית החולים רוטשילד. חקר את תולדות היהדות הספרדית וחיבר מילון עברי-ספרדי.

34. זאב וילהלם הרצברג (1827 שטטין-1897 בריסל) - סופר יהודי גרמני, מעסקני היישוב החדש בארץ ישראל, מנהלו של בית היתומים העברי הראשון בירושלים, שהתמזג לאחר מכן עם בית הספר למל. מיוזמי בית הספרים אברבנאל, לימים בית הספרים הלאומי.

35. הרב יעקב מאיר (1856 ירושלים-1939 ירושלים) - שד"ר, יחד עם הרב יצחק הכהן קוק כיהן כרב הראשי של ארץ ישראל, הראשון לציון. פעל לקירוב לבבות בין עדות הספרדים והאשכנזים, ממייסדי "שפה ברורה", חבר בהרכב הראשון של ועד הלשון העברית.

36. אברהם שלום יחזקאל יהודה (1877 ירושלים-1951 ניו הייבן, קונטיקט) - חוקר תולדות עם ישראל והתרבות הערבית, פעיל ציוני, סופר ופובליציסט. שימש מרצה לתנ"ך ולעברית בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין. ממייסדי האוניברסיטה העברית בירושלים. תרם את ארכיונו - אוסף יהודה - לספרייה הלאומית, והוא אחד מן העיזבונות החשובים ויקרי הערך שבה.

37. ר' יוסף לוי חגיז - בעליה של חנות הנייר הגדולה בירושלים.

38. יוהן היינריך פסטלוצי (1746-1847) - מחנך ומבקר חברתי שוויצרי, שהושפע עמוקות מרוסו והאמין בלימוד מיומנויות אקדמיות במשולב עם עבודה פיזית.

39. שיטת "עברית בעברית" היא שיטה בהוראת עברית, שבה חותרים ללימוד הקרוב ככל האפשר ללימוד טבעי, בדומה ללימוד שפת אם: שיתוף החושים, התבססות על סקרנותו ועל התעניינותו של הילד, שילוב שירה ומשחק וכדומה. פותחה כשיטה סדורה על ידי יצחק אפשטיין, יהודה גרזובסקי ודוד ילין.

40. "הצבי" - עיתון שנוסד על ידי אליעזר בן-יהודה בשנת 1884 והופיע בגלגולים שונים עד 1915, תחילה כשבועון ומ-1908 כיומון הראשון בארץ ישראל. נודע כעיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדיניות. באמצעותו נלחם בן-יהודה בכספי החלוקה, למען עבודת האדמה והיישוב החדש ובו פרסם גם את מילותיו החדשות.

41. האקדמיה הצרפתית היא אגודה מדעית הפועלת בצרפת מאז 1637, ומטרתה קידום ענייני השפה הצרפתית. ב-1694 הופיעה המהדורה הראשונה של מילון האקדמיה הצרפתית.

42. סוכת שלום - אחת מן השכונות הוותיקות בלב ירושלים, שבנייתה החלה בשנת 1888, ביוזמתם של הבנקאי פרוטיגר ושל שלום קונסטרום. כיום חלק מגוש נחלאות, במרכז העיר.

43. יהושע ברזילי (1855 בלארוס-1918 שווייץ) - סופר ופעיל ציוני, חבר בתנועת חובבי ציון, ויחד עם אחד העם מייסדו של הארגון החשאי "בני משה", שחתר להכשיר יחידי סגולה להנהגת העם והתנגד להתערבותו של הברון רוטשילד בחיי המושבות. כתב סיפורים קצרים מהווי הארץ, רבים מהם נתפרסמו מעל גיליונות "הצבי". פעל למען הפיכת העברית לשפה לאומית רשמית.

44. דב חביב (לובמן) (1867 בלארוס-1951 ראשון לציון) - חבר בתנועת חובבי ציון, פעיל מרכזי במושבה ראשון לציון ובמוסדותיה, לוחם למען העברית, כורם, סופר ומחברם של מאמרים רבים בענייני השעה.

45. בית הספר בראשון לציון נוסד ב-1886 ופעיל עד היום. בבית הספר נלמדו לראשונה כל המקצועות בעברית. בין מוריו: מרדכי חביב (לובמן), אליעזר בן-יהודה, ישראל בלקינד, הסופר מרדכי טביב ורעייתו רחל.

46. אחד העם (1856 קייב-1927 תל אביב) - בעקבות ביקורו בארץ ישראל פרסם ב-1891 מאמר ביקורת חריף ב"השילוח", "אמת מא"י", על התנהלות ההתיישבות היהודית החדשה בארץ, על פקידות הברון ועל הנהגתו של היישוב.

47. בשנת 1894 נשפט בן-יהודה לשנת מאסר בעקבות מאמר בעל אופי לאומי שפרסם חותנו שנ"ה יונאס בעיתונו "הצבי". לרגל חג החנוכה תרנ"ד, ייחל הכותב ליהודה המכבי של זמנו.

48. זלמן-דוד לבונטין (1856 בלארוס-1940 תל אביב) - מחלוצי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון וממקימי בנק אוצר התיישבות היהודים. מנהלו הראשון של בנק אנגלו-פלשתינה.

49. בשנת 1863 קיבלה החברה הרוסית לספנות ומסחר Repit אישור לתפקד כתואמי שירות הדואר הרוסי. סניף הדואר הרוסי נפתח בירושלים ב-1901, בהנהלתו של אברהם סולומיאק (1863 וילנה-1943 ירושלים), ששימש מזכיר ומתורגמן בקונסוליה הרוסית הכללית, ובמשך שנים היה נציגם של בני היישוב החדש והמושבות, בעיקר של נתיני רוסיה. ב-1889 היה שותף לבימויו של המחזה העברי הראשון שהועלה בארץ ישראל, "זרובבל", מאת משה לייב ליליינבלום.

50. מגרין - קורא במלוא גרון.