החתן המיועד

אוליביה כבשה אנחת רווחה. זו הייתה המדידה האחרונה, ולתחושתה היא עמדה שעות ועברה מישושים, נעיצות סיכות וסקירות.

אך השמלה הייתה חייבת להיות מושלמת.

בשבוע הבא, תהיה אוליביה כאן בוונציה, כוכבת של חגיגה שתצית תשומת לב כלל-עולמית. השמלה חייבת להיות מיוחדת במינה. הציבור, התקשורת, ומעל הכול משפחתה, מצפים לכך.

ובעיקר, אם הכול יתנהל כמקווה, השמלה תהווה הוכחה ניצחת למשפחתה השמרנית ולמועצת המנהלים הסולדת-מסיכונים של החברה שהיא, וההצעות שלה, מעולות. העניין הציבורי בשמלה ישמש חוד חנית למיזם החדש, שבתכנונו השקיעה מאמצים כה רבים.

היא עשתה את כל מה שמשפחתה דרשה ממנה ויותר. בקרוב, תהיה לה הזדמנות להוכיח את עצמה ולהגשים את חלומותיה. תהיה לה אמירה ממשית בניהול החברה, שאליה עבדה קשות להתקבל.

אוליביה הבחינה בהשתקפותה במראה הענקית זהובת-המסגרת, שלכדה את האור מהגרנד קנאל, אור שזרם לתוך הסלון של הפאלאצו.

האישה במראה העתיקה לא נראתה כמו אוליביה ג'נינגס. אפילו לא אותה אוליביה ג'נינגס, שלמדה בסופו של דבר לשמור על קור רוח בקרב האליטה העשירה של אירופה. להיראות אופנתית ומכובדת.

השמלה הפכה אותה למישהי אחרת.

מרחוק, נראה צבע השיפון והמשי קרמי, אך הם נשאו בחובם חמימות, שנבעה מהעובדה שצבעם היה למעשה ורוד עדין חיוור. השמלה, שהייתה צמודה בחלקה העליון וצנחה בקפלים רכים אל רגליה, קושטה באפליקציות רבות של פרחי שיפון זעירים, שבמרכז כל אחד מהם שובץ קריסטל. החלק העליון היה מכוסה בקריסטלים, ותפזורת נבזקה על השכבה העליונה של החלק התחתון ועל שרוולי השיפון השקופים. עלי כותרת מיניאטוריים זעו עם תנועותיה ואבני קריסטל לכדו את האור, מהחלונות ומהנברשת הוונציאנית העתיקה.

"היא יפהפייה," אמרה התופרת, כשנשענה לאחור על עקביה בהבעה קורנת. "את נראית כאילו יצאת מסיפור אגדה."

"זה בדיוק הרושם שאנחנו רוצים ליצור." סוניה הנהנה. "כל אישה רוצה להיראות כמו נסיכה מהאגדות, לפחות פעם בחייה."

לא כל אישה.

אוליביה לא האמינה באגדות, כבר שנים רבות.

טרגדיה בילדותה גזלה ממנה את האמונה התמימה, שסיפורים נגמרים בסוף טוב. בשנה שמלאו לה שמונה-עשרה, כל שרידי הפנטזיות הרומנטיות שלה גוועו לתמיד.

אך העובדה שהתקוות והחלומות שלה לא תאמו את הפנטזיות המסורתיות, לא העידה על אחרות.

היא התבוננה שוב במראה, ראתה את הפרחים העדינים עולים ונעים קלות עם נשימתה העמוקה והרגישה ערגה משונה מכווצת את בטנה.

היה גבר אחד. רק גבר יחיד, בתשע השנים האחרונות, שגרם לה לחשוב לרגעים בודדים על משיכה מיידית ונפש תאומה.

זו הייתה סטייה משוגעת. רגע של זיהוי, כאילו ברק ריתך את כפות רגליה לרצפה והרקיד את ליבה, לצלילים משונים ונפלאים של הרמוניה חדשה.

מובן, שזה לא הוביל לשום מקום.

הוא אפילו לא חיבב אותה.

והיא... טוב, היא השתמשה ביכולת שסיגלה לעצמה. אוליביה קברה את אכזבתה והמשיכה הלאה. סבה וסבתה צדקו. עדיף לה לא לטפח פנטזיות על רומנטיקה.

הפרחים על שמלתה רקדו, כשהיא נשמה נשימה מחזקת.

אוליביה חייכה אל שתי הנשים. "עשיתן עבודה נפלאה. השמלה משגעת והלקוחות יתדפקו על דלתותינו."

"אם תצליחי לשכנע את מועצת המנהלים," הוסיפה סוניה, וקימוט מצחה הקל עמד בסתירה להתרגשות בעיניה.

אוליביה הנהנה. "תשאירי את זה לי. יש לי אסטרטגיה." בעוד שבועיים, כשסוף-סוף תקבל את הקידום שלה ואת מקומה המובטח במועצת המנהלים, היא תזכה להזדמנות שלמענה עבדה כל השנים הללו. היא מוכנה, כראוי.

"תסתובבי בשבילי," אמרה התופרת הזוטרה, כשבחנה את האמרה.

אוליביה חגה בנעליה גבוהות-העקב, המעוטרות קריסטלים, שיוצרו במיוחד עבורה. משי אוושש סביב רגליה כמו לחישה. היא קיוותה לשמוע לחישות רבות של נשים, שלהוטות לקנות שמלה ייחודית משלהן מאותו מקור.

התופרות התרוממו. "מושלם. החתן יעצור את נשימתו, כשתפסעי במעבר."

אוליביה עיקלה את שפתיה בחיוך המצופה. "תודה." אין טעם להסביר, כמה האפשרות לא סבירה. היא וקרלו היו חברים, לא נאהבים. נישואיהם יהיו נישואי נוחות.

אולי זה לא חלומה של כל אישה, אך ממה שידעה על רומנטיקה, אוליביה שמחה להתחמק מהמלכודת הזאת. כבוד הדדי וחברות היוו בסיס איתן לנישואים טובים.

כך היה, אצל סבא וסבתא שלה.

כך יהיה, גם אצלה ואצל קרלו.

סוניה רכנה לבדוק את השרוול של אוליביה, כשדפיקה נשמעה על הדלת.

"אכפת לך לבדוק מי זה?" ביקשה אוליביה מהתופרת. "אני לא מצפה לאף אחד."

סבה וסבתה אפילו לא היו בוונציה. אוליביה הגיעה לפניהם, כדי לפקח על ההכנות לקראת החתונה, בשבוע הבא.

"תעמדי בשקט, עוד רגע," אמרה סוניה והקדירה פנים אל פרח, שלא הוצמד כראוי.

"יש כאן גבר." האישה הצעירה יותר חזרה במהירות, עיניה פעורות, ידה מחליקה את שיערה החלק ממילא. "זה איל סניור סרטורי. הוא רוצה לדבר איתך."

"קרלו, כאן? הוא אמור היה להגיע רק בשבוע הבא."

סופיה דיברה. "הוא יכול לחכות חמש דקות? תגידי לו, שאם חתן רואה את שמלת הכלה לפני הטקס, זה מביא מזל רע."

"אני חושש, שזה לא יכול לחכות." קול עמוק נשמע מהפתח, וכל שלוש הנשים קפאו.

אוליביה הכירה את הקול. הוא היה לקוני כמעט עד כדי גסות, כהרגלו, אולם טמן בחובו משהו מעבר לחוסר סבלנות. משהו שהעביר בה זרזיף חום.

היא עצמה רגע עיניים, כדי להתעשת.

היא כבר הייתה אמורה להתרגל אליו. לא הייתה סיבה לתגובה הלא רצויה הזאת. הם שמרו על ריחוק מנומס, היא וגיסה-לעתיד.

כך בדיוק רצתה להישאר – רחוקה.

היא פקחה עיניים וראתה את מבטה הפעור של סוניה ואת העוזרת שלה מיישרת בהיחבא את חולצתה.

לאלסנדרו סרטורי הייתה השפעה כזאת על נשים.

גם לקרלו הייתה. אך חצי מקסמו של הארוס שלה נבע מהלבביות המחויכת שלו. אחיו הגדול היה יותר הטיפוס החזק והשקט. רק שבמקרה שלו, היה מדובר במרוחק ומסויג.

אוליביה התנשמה בחדות והסתובבה.

כתפיו הישרות מילאו את הפתח. גופו הרזה היה אלגנטי אך עוצמתי, כאילו התחכום שלו הסתיר גבר הרבה יותר מחוספס ומסוכן, מכפי שרמזו בגדיו המחויטים לעילא.

הוא לבש, כהרגלו, חליפה שהתאימה לגופו בשלמות. היא מעולם לא ראתה אותו בבגד אחר. הוא היה פרסומת מהלכת לסרטורי, החברה שבגדי הגברים האקסקלוסיביים שלה היו מוכרים ונחשקים בכל העולם.

אוליביה תהתה מדוע מומחי הפרסום בסרטורי לא שקלו לנצל את הילת הכוח המיני המרוסן של המנכ"ל שלהם, ככלי שיווקי.

שיערו דמה להובנה, קצר מאחור ובצדדים וארוך יותר בקודקוד. הוא הבריק וזהר באור הנברשת. אותו אור חשף תווי פנים חזקים וסימטריים, עיניים כהות כבדות-עפעפיים, לסת מסותתת ופה חושני, שבזה הרגע היה חשוק.

לא מפתיע. אלסנדרו סרטורי תמיד נראה ככה, בקרבתה.

היא תהתה, מה היא או קרלו עשו כעת, כדי לעצבן אותו. הרי החתונה צפויה להתקיים בשבוע הבא, כך שהכול בוודאי מתנהל בדיוק כרצונו.

זיק רוגז ניצת בה. רוגז, מכך שנישואיה נרקחו במסגרת עסקה, שנועדה לשלב בין האימפריות המסחריות של סרטורי ודל'אורטו. נרקחו על-ידי סבה וסבתה, והאיש הזה.

אוליביה שחררה את נשימתה, בזרם אוויר מרגיע.

היא הרי לא נכספה לאהבה. הנישואים והמיזוג יספקו לה ולקרלו את ההזדמנות, שעבורה עמלו כה קשות.

לא, היא הרגישה רק שריד רוגז קלוש, מכך שחייה נוהלו עבורה. שוב.

מעתה ואילך, היא תהיה זו שתחליט החלטות, שתיקח שליטה על חייה.

"אלסנדרו. איזו הפתעה." היא קיוותה לא לראות אותו עד אחרי הטקס, ולמעט ככל האפשר בקשר איתו, אף שהוא היה השושבין. "אני חוששת, שאף אחד מבני המשפחה לא כאן, וכמו שאתה יודע, קרלו נסע."

הוא בוודאי מחפש את סבה וסבתה. השיחות של אלסנדרו סרטורי עם אוליביה הסתכמו במילות נימוסים חטופות. כאילו לא היה לה שכל או ניסיון, כדי להבין בעסקים. היא כעסה על היחס שלו, שהעיד על אי-אמון ביכולת שלה לנהל שיחה משמעותית, במיוחד מפני שבקרוב, הם יהיו חברים באותו צוות ניהולי.

"באתי אלייך."

רק זה. בלי הסבר. בלי חיוך. רק אותו מבט יציב.

אוליביה נאלמה רגע דום, מרוב הפתעה. הוא רצה לדבר איתה? לא ייתכן שמדובר בחתונה. לא היה לו שום תפקיד בהכנות. לא ייתכן שמדובר בעסקים. אלסנדרו לא שוחח על עניינים מסחריים מחוץ למשרד, מלבד עם מנהלי החברה. היא לא עמדה בהגדרה... עדיין.

סבה וסבתה? פחד בעבע בה, מהמחשבה שמשהו אולי קרה לאחד מהם. אבל אם זה היה המצב, לא אלסנדרו סרטורי היה מבשר לה את החדשות.

"אנחנו צריכים לדבר. עכשיו."

אופייני לגבר, לצפות ממנה לעזוב הכול, ברגע שהוא מופיע.

אוליביה רצתה לסרב, להציע לו לקבוע פגישה, מכיוון שלוח הזמנים שלה מלא לחלוטין.

היא הייתה שמחה לראות את הפנים שלו, לשמע תשובה כזאת. יש להניח, שאיש מעולם לא סירב לו. לדברי קרלו, אלסנדרו תמיד היה הבן המועדף, זה שמעולם לא טעה, ששימש דוגמה לאחיו הצעיר.

חבל שהוא לא רכש קצת ענווה, לאורך הדרך.

עם זאת, היא מצאה את עצמה פונה אל סוניה. "אני מתנצלת על ההפרעה. אבל תוכלו לתת לנו עשר דקות?"

סוניה הנהנה. "כמובן. אנחנו ניגש למטבח, לשתות קפה. תקראי לנו, כשתהיי מוכנה."

שתי הנשים עזבו את החדר. רק אז סגר אלסנדרו את הדלת ופסע על רצפת השיש המעוטרת בדוגמה.

מוזר, איך התחושה בחדר השתנתה, עם עזיבת שתי הנשים האחרות. למרות התקרה הגבוהה של הסלון, הרהיטים העתיקים המוזהבים והחלל המרווח, המקום נראה כמעט חמים כשהן פטפטו ועבדו על שמלת הכלה שלה. כעת, שררה צינה באוויר.

אולי בגלל שתיקתו המתמשכת של אלסנדרו או פסיעותיו התכליתיות. כאילו עניין כבד משקל הביא אותו הנה.

למרות עקביה הגבוהים, אוליביה נאלצה להטות את סנטרה מעלה, כדי לפגוש במבטו. הוא עמד כה קרוב, עד שהיא ראתה את החריצים הזעירים בזוויות פיו. הם העמיקו לנגד עיניה.

"מה אני יכולה לעשות בשבילך, אלסנדרו?"

פתאום עלה בדעתה, שזו הפעם הראשונה שהם נמצאים לבד יחד.

פעימות ליבה התגברו ונגחו בכלוב הצלעות שלה.

"יש לי חדשות." הוא הביט אל הספה היקרה, אך הלא נוחה, שמאחוריה. "אולי כדאי שתשבי."

היא שלחה ידה מבלי משים ותפסה את שרוולו. אצבעותיה לפתו צמר איכותי מעל עצמות ושרירים מרגיעים במוצקותם.

"אלה סבא וסבתא שלי? קרה להם משהו?" הם לא היו משפחה קרובה, והזוג המבוגר לא החצין את רגשותיו, אך הם אהבו אותה, בדרכם הם. היא הרגישה תחושה פנימית של צלילה וכובד, מהמחשבה שתאבד אותה.

"לא, לא. לא משהו כזה. כולם בסדר."

הוא הרים את ידו האחרת, כאילו עמד לכסות בה את ידה, ואז שמט אותה אל צד גופו.

אוליביה הרפתה ממנו מייד. היא קלטה את המסר של תשמרי מרחק בבירור, כאילו הוא נשא שלט. היא הסבה מבטה והרגישה מטופשת.

"בואי, עדיף שתשבי בנוחיות."

"אני לא יכולה. לא בשמלה הזאת." היא החוותה בתנועה כוללת על הבגד היפהפה. "אני לא מעזה לקמט אותה."

"אפשר לגהץ אותה."

אוליביה לא טרחה לענות. ההערה שלו העידה על חוסר ההבנה המוחלט שלו בבדים העדינים ובעיטורים הנפלאים התפורים ביד. או על חוסר התחשבות בתופרת המסכנה, שתישא במשימה המפרכת להחזיר את השמלה לקדמותה בלי להרוס אותה.

"אני יכולה לעמוד ולהקשיב. מה החדשות?"

ליבה דפק כשהוא שתק. "שמעת מקרלו, לאחרונה?"

אוליביה קימטה את מצחה. "כמובן. אנחנו שומרים על קשר קבוע." לא קבוע כמו אילו היו נאהבים שסופרים את השעות לפגישתם הבאה, אך הם שמרו על קשר. הוא היה בארצות הברית, כדי לסגור עניין עסקי כלשהו מטעם אחיו ולהיפגש עם חברים.

"היום?"

אצבעות קפואות לפתו את עורפה. "הוא בסדר? קרה לו משהו?"

"למיטב ידיעתי, הוא בריא ושלם. אבל אני מציע שתבדקי את ההודעות שלך." הבוהק בעיניו של אלסנדרו וצורת דיבורו, כמו מבין שיניים חשוקות, הגבירו את אי-השקט שלה.

היא קיבלה הודעה מקרלו, מוקדם יותר. השיחה עברה לתא הקולי, כי הטלפון שלה היה על שקט במהלך פגישה עם ספק שירותי ההסעדה. אחר-כך, היו לה עיסוקים ברצף. היא לא התפנתה להקשיב לה.

אוליביה הסתובבה במהירות, והשמלה אווששה סביבה. אך הטלפון שלה לא היה פה. הוא היה בחדר הסמוך, עם הבגדים שלה. היא הסתובבה בחזרה ועצביה נמרטו, כשראתה דופק פועם בצווארו של אלסנדרו. תחושת בהילות אחזה בה. משהו הרה משמעות קרה.

"תגיד לי וזהו! מה קרה?"

אלסנדרו היסס רגע ואחר-כך הנהן.

"קרלו זרק אותך. הוא ברח, עם אישה אחרת."