1
גבעה אחת בלטה לעין. היא הייתה תלולה יותר מהאחרות וגבוהה יותר. וגם לא הייתה לה פסגה. מסביב התנחשלו גבעות מעוגלות ומכוסות עצים, ואילו הגבעה הזאת שברה את המקצב בראשה הקטום השטוח.
דקות אחדות בהה קוֹנְרַד במחזה כשידו מסוככת על עיניו מפני השמש. לבסוף ירד מאופניו והסיע אותם לצד הדרך. כשיצא מטווח ראייה, קשר את האופניים לְעץ והחביא את תרמילו בין השיחים. אחר כך החל לטפס במעלה הגבעה.
רוב הטיפוס היה קל, אך לקראת סופו נתקל קונרד בצוק אנכי. גובהו היה שישה מטרים לפחות. אבל אם הצוק מקיף את הגבעה כולה, הרי לא יהיה אפשר להגיע למישור שבראשה.
ובכל זאת, המשיך קונרד והקיף יותר ממחצית הגבעה בלי למצוא פרצה בפני הסלע התלול. הספק החל לכרסם בו. דרושים פה סולמות ככל הנראה. אפשר להביא אותם מלמטה או להוריד מלמעלה.
בתחושת אכזבה החיש את צעדיו.
בחפזונו כמעט החמיץ את גרם המדרגות החצוב בסלע. המדרגות היו צרות מאוד וגבוהות מאוד ובנויות בשיפוע אכזרי.
משהעפיל למישור נתקל במכשול נוסף: את המבנה המופלא, שהזכיר טירה מן האגדות, הקיפה תעלה עמוקה שקירותיה תלולים וחלקים ובקרקעיתה מים. היה שם גשר מתרומם אחד בלבד, מורם ונעול. לא הייתה שום דרך לחצות.
לאחר שהקיף את התעלה כמה פעמים, התיישב והביט בטירה. היא הייתה גותית, עשויה לבנים כחולות־אפורות, וצורתה המשושה התנשאה לגובה ארבע קומות מעל הקרקע. היא הייתה גדולה מאוד והכילה כמאתיים חדרים. והיא הייתה במצב מצוין.
השטח כולו היה מטופל לעילא.
"אז למה," שאל את עצמו, "יש לי הרגשה שאף אחד לא גר כאן? ואם אף אחד לא גר כאן, למה המקום מטופל יפה כל כך?"
כמה קילומטרים משם, בטבורו של עמק מיוער, שכנה עיירה קטנה שמגדליה מחודדים וגוניה רכים.
"זאת בטח קוֹבּ," חשב קונרד.
הוא ישאל מישהו בקוב על הטירה.
"...רק הגננים ואנשי התחזוקה עולים עכשיו לפּרוֹמינֶנְס. לפעמים מגיעים גם אדריכלים מהעיר. זהו זה. אף אחד ממשפחת היל או ממשפחת וֵייל לא הולך לשם. אבל אדמות הגבעה, עם כל העצים והמחצבות, בכל זאת שייכות למשפחת היל, ואדמות הבקעה, עם האגמים והעיירה, שייכות למשפחת וייל. זה המקור של שמות המשפחה — אבל נדמה לי שכבר סיפרתי לך את זה. והדרך, זאת שהובילה אותך לכאן מהעיר, עדיין מסמנת את הגבול בין הנכסים."
במחיר בירות אחדות למד קונרד את סיפורה של הטירה.
הטירה נודעה בשם פּרוֹמינֶנְס.
בעל הפאב ליהג ללא הרף וחזר לעתים קרובות על פרטים שכבר סיפר, אבל נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא לא סתר את עצמו.
במשך דורות רבים הייתה פרומיננס מקום מושבו של בית קוב. היא תוכננה על ידי הקוב הראשון — א' קוב — שגם ייסד את העיירה הנקראת על שמו.
צאצאיו של א' קוב שגשגו, ובתוך דורות אחדים השתלטו למעשה על כל אדמות הגבעה הטובות ועל כל אדמות הבקעה הטובות.
הם הפכו, כמובן, למשפחת בעלי הקרקעות העיקרית באזור.
הדורות הבאים שמרו על נכסיו של בית קוב ואף הרחיבו אותם.
אדמות הגבעה ואדמות הבקעה נוהלו כשתי נחלות נפרדות. בפועל, משימת התחזוקה עברה בירושה: משפחת היל ניהלה ועיבדה את נחלת הגבעה, ומשפחת וייל את נחלת הבקעה. המשפחות שנאו זו את זו.
מצב העניינים הזה נמשך, עד שלא נולדו עוד יורשים זכרים לבית קוב. באותו דור נולדו רק שתי בנות. אחת הייתה מאוהבת בראש משפחת היל, והאחרת בראש משפחת וייל.
קוב הזקן לא הצליח למנוע מבנותיו להתחתן עם הגברים האלה. הוא לא הצליח גם להשכין שלום בין המשפחות. על כן הורה בצוואתו:
אדמות הגבעה לבת אחת וליורשיה, אדמות הבקעה לאחרת. על בנותיו נאסר להעניק את הנחלות במתנה או למכור אותן לזרים. הצוואה גם הטילה עליהן אחריות משותפת לטיפול בפרומיננס וקבעה כי איש לא יגור בטירה עד שהנחלות יאוחדו שוב בנישואים. המשפחות נדרשו להסכים מחדש על התנאים האלה בכל דור, שאם לא כן יחולקו הנחלות בין מוסדות צדקה בעיר.
דור אחר דור הסכימו משפחת היל ומשפחת וייל על התנאים כנדרש, וצוואתו של קוב הזקן שמרה על תוקפה.
לפני שנים אחדות נראה שבקרוב תיערך חתונה בין המשפחות, ושצאצאי קוב יוכלו סוף־סוף לשוב למקום מושבם הראוי.
"משפחת היל ומשפחת וייל כבר לא מסוכסכות," הסביר בעל הפאב. "הן מסתדרות מצוין. הן גרות באחוזות שונות, אבל תמיד מבקרות זו את זו ואוכלות יחד. התחרות היחידה ביניהן היא מי מגיש ארוחות טובות יותר, או למי יש טבח טוב יותר.
"שושלת וייל עומדת להיעלם. נותרו רק שלושה בני משפחה: מר וגברת וייל והבת דפני. ההורים כבר בגיל העמידה, ומצבם הבריאותי לא טוב."
משושלת היל נותרו ארבעה: מר וגברת היל וילדיהם הרולד ואסתר — תאומים. מר וגברת היל היו גדולים וחסונים, ובריאותם מצוינת. וכמו כל בני היל לדורותיהם, גם ילדיהם היו חסונים, בריאים ויפי תואר.
התאומים היו בשנות העשרים לחייהם, מבוגרים בשנה או בשנתיים מדפני וייל.
במשך שנים היו דפני והתאומים ידידי נפש, וכולם הניחו שהיא והרולד יתחתנו בבוא העת.
ואז התחילה דפני להשמין. והיא שמנה ושמנה. "כל דבר שאכלה הפך לשומן. זה מה שהרופא אמר. הוא אמר שאין שום דבר שהוא יכול לעשות בעניין.
"היום היא שמנה כמו חזירה, למרות שאף אחד לא רואה אותה חוץ מהמשרתים וממשפחת היל, כי היא אף פעם לא יוצאת מהבית. היא בטח מתביישת. וברור שעכשיו אי אפשר לצפות מהרולד שיתחתן איתה."
1 Hill, גבעה. Vale, בקעה.
דודי –
הטבח
בחלקו הראשון של הספר נדמה כי מדובר בסיפור אגדה, במעשייה די סטנדרטית. אך ככל שהעלילה הולכת ומתעבה, ככל שמערכות היחסים בסיפור תופסות תאוצה, כך נחשפת לאיטה מהותו האמתית של קונרד ודרכי פעולתו. כמעט משעשעת הדרך השלווה בה מַבְנה המחבר את המתח והאימה; שכן זוהי לא עוד אגדה חביבה, סיפור אהבה רצוף מכשולים עם סוף טוב, או אפילו משל מעניין עם לקח חשוב. זהו דיוקן אפל ומצמית של אישיות אנטי-סוציאלית רודנית; וכפי שהדמות מעוורת את עיני קרוביה למזימתה, מסנוורת אותם בכישרונה הקולינרי הנדיר ובאופייה הסמכותי והראוותני, כך מבשל לנו קרסינג מנות נאות של שטניות חלקלקה המוגשות על כלי כסף, עם תוספות עשירות בבורגנות קצרת רואי, ולקינוח הוא מכבד בביקורת צינית על חומרנות, צייתנות עיוורת ועֶדריות עלובה, בכלי חרסינה יוקרתיים.