הטוב עוד לפנינו

1

למורים לא אמורים להיות תלמידים מועדפים.

אבל להוֹפּ גוּדְוִוין היה תלמיד מועדף. ספֵּנסר בראון, נער צעיר ומגושם בכיתת התכנות למתחילים שלה, שפשוט לא הפסיק להדהים אותה. הוא השאיר את כל חבריו לכיתה הרחק מאחור, והיא חששה שכישרונו המובהק יוביל לכך שבקרוב לא יישאר שום דבר שתוכל ללמד אותו.

כשנכנס לכיתה שלה לראשונה, היא הופתעה. הוא ללא ספק היה הילד החכם ביותר בבית הספר ונראה מובן מאליו שהוא יהיה זה שיישא את דבר הבוגרים כמצטיין השכבה בסוף השנה. הוא לא הצטרף לכיתה כדי להשלים את מינימום השעות הנדרש מכל התלמידים, כי כל השיעורים האחרים במערכת שלו היו ברמת מתקדמים. מקטעי רכילות ששמעה בחדר המורים, היא למדה שהן סטנפורד והן ייל שמו עליו עין. הילד הזה יגיע רחוק מאוד בחיים, ומהר מאוד היא תפסה שהוא ממש לא זקוק לשיעורי התכנות הבסיסיים שלה.

אבל לא עבר זמן רב עד שגילתה את הסיבה האמיתית להצטרפותו לכיתה שלה.

קָאלי רוֹדס, שמיניסטית אחרת, חברת קבוצת הריקוד ואחת מבנות האצולה בשכבה בכל הנוגע למדדי פופולריות. לא היה לו שום סיכוי איתה.

להופ לא היה ספק שהוא עומד לחטוף מהלומה רצינית של אכזבה והיא התקשתה לעמוד מנגד. הילד הסגיר את רגשותיו בכל שיעור. היא היתה בטוחה שהיא לא היחידה שהבחינה בזה, כי הוא פשוט לא היה מסוגל להוריד מקאלי את העיניים.

היא שאלה את עצמה אם הוא שמע ולו מילה ממה שאמרה במשך הסמסטר; תשומת לבו היתה ממוקדת כל הזמן בקאלי ובה בלבד, והנערה היפה נראתה אדישה לגמרי לעצם קיומו.

היא היתה מקובלת, יפה וחכמה. למיטב ידיעתה של הופ, היא יצאה עם סקוט פֵּנדֶר, כוכב נבחרת הפוטבול. היא שמעה שהוא שיחק תפקידי מפתח גם בנבחרת הבייסבול והכדורסל. בהשוואה לסקוט, לספנסר לא היה שום סיכוי.

השיעור האחרון של הופ לאותו יום היה היסטוריה של ארצות הברית, וקאלי וספנסר השתתפו בו. תיכון אושנסייד היה בית ספר קטן עם פחות משלוש מאות תלמידים. גודלו התאים לה. היא רצתה לעשות שינוי משמעותי בחייה. אחרי שנים בקליפורניה, לבדה בעולם, היא היתה חייבת לברוח, לשכוח ולהמשיך הלאה. העובדה שמדינת וושינגטון לא גבתה מס הכנסה היתה רק אחת הסיבות שמשכו אותה אליה. המדינה היתה יפהפייה, והיא היתה בטוחה שתצליח למצוא עבודה טובה בקהילה מקסימה וידידותית. היא הגישה מועמדות למשרות הוראה בכמה עיירות קטנות בחציה המערבי של המדינה. עם שני התארים שלה — תואר שני בחינוך ותואר נוסף בייעוץ — לא הופתעה כשהוצעה לה משרה מלאה בתיכון אושנסייד. היא ידעה שהיא מועמדת טובה. בנוסף להוראת מדעי המחשב וההיסטוריה של ארצות הברית, היא עבדה גם כיועצת בית הספר פעמיים בשבוע אחר הצהריים, הזדמנות שלא הציעו לה בבתי הספר האחרים. זה נתן לאושנסייד יתרון נוסף על פני העיירות האחרות. תלמידים הגיעו לדבר איתה על רקע שלל בעיות, אבל כולם היו זקוקים בעיקר למישהי שתקשיב להם.

המעבר לאושנסייד היה הצעד הנכון בשבילה. תמיד היה חשוב לה לחיות קרוב לים, אבל בקליפורניה, כל בית או דירה שכורה במרחק חמישה־עשר קילומטרים ומטה מהאוקיינוס השקט היו הרבה מעבר להישג ידה. היא נדהמה כשגילתה שהבית הקטן להשכרה שמצאה באושנסייד היה בהחלט בגבולות התקציב שלה — אפילו זול יחסית — ועדיין במרחק הליכה מהמים.

בעלי הבית שלה, פרסטון ומילי יאנג, היו נהדרים. פרסטון ניהל את בית המחסה המקומי לבעלי חיים, ומילי היתה אמא במשרה מלאה לשני הפעוטות שלהם. הם לא יצאו הרבה, והופ החליפה איתם דברי נימוסין בכל פעם שנפגשו במקרה. מילי לא אהבה לעזוב את הבית ולכן לא ראתה אותה לעיתים קרובות. זה היה בסדר גמור מצדה.

הבית הקטן היה ישן למדי, ונבנה כנראה בסביבות שנות השישים או השבעים. מילי אמרה שהוא שימש כבית קיץ להשכרה במשך תקופה ארוכה והפך לבית מגורים אמיתי להשכרה רק בשנים האחרונות. בהתחשב בגילו של הבית, הופ לא הופתעה כשגילתה שהוא יצטרך לעבור כמה תיקונים לא גדולים. המטבח נזקק לשכבת צבע רעננה, אחת מידיות הברז של השירותים התנודדה מעט, ומסמר אחד בלבד החזיק את מעקה המדרגות בנקודה מסוימת. כל אלה היו פרטים שוליים שניתן לתקן בקלות, והיא לא התלוננה מאחר ששכר הדירה היה סביר כל כך.

היא רצתה שהם יראו בה דיירת טובה והיתה מוכנה לתקן בשמחה בעצמה כל מה שצריך. היא לא התכוונה לתת לבעלי הבית שלה סיבה להעלות לה את שכר הדירה.

אושנסייד היתה המקום המושלם לברוח אליו, להכות שורש ולהתחיל מחדש. בהופ פיעמה תשוקה עזה להשאיר מאחור את משקעי העבר ולהמשיך הלאה, לשאוף לקרבה את החדש ולנשוף החוצה את הישן.

אחרי השיעור האחרון לאותו יום, היא יצאה מהכיתה והלכה למשרד שהוקצה לה בו חלל עבודה קטן לפגישות ייעוץ. היא העיפה מבט דרך החלון וראתה את נבחרת הפוטבול בעיצומו של מקצה אימונים על המגרש. היא הבחינה בקאלי שעמדה ביציע עם כמה חברות מקבוצת הריקוד וצפתה בנערים המתרגלים מהלכים על הדשא.

גם ספנסר ישב שם על אחד הספלים ביציע עם ספר פתוח על ברכיו וצפה בה בגנבה. לבו של הילד המסכן עמד להישבר בוודאות. היא נעצבה לראות את זה קורה.

היא ידעה שאין שום דבר שהיא יכולה לעשות, אלא אם כן יבוא ויבקש את עצתה. אחרי שעה של פגישות ושיחות עם מספר תלמידים, היא עזבה לבסוף את בית הספר. נבחרת הפוטבול עדיין היתה על המגרש. היא גילתה בשלב מוקדם מאוד שהישגי הנבחרת היו גאוות הקהילה כולה.

יתרון אחד לשכירת הבית הקטן של פרסטון ומילי היה שבית הספר נמצא במרחק הליכה קצר ממנו. באותו בוקר היא החליטה לנסוע לעבודה במכונית כי היו לה כמה סידורים לעשות אחר כך. אם להיות כנה, הסידורים הללו היו לא יותר מטקטיקת הימנעות ממה שהמתין לה בבית. היא פשוט ניסתה לדחות את הקץ.

אחרי שעצרה בחנות המכולת ובניקוי היבש, הופ נסעה לבסוף הביתה. החלל בן שני חדרי השינה הושכר מרוהט, אבל היה קטן. ועם זאת, אף שהיה בית צנוע מאוד בגודלו, עדיין היה בו הרבה יותר מקום משהיה לה בדירת הסטודיו ששכרה בלוס אנג'לס. אף שהרהיטים הבסיסיים יצאו מזמן מהאופנה, רובם לא היו מכוערים בעיניה. האנשים שחיו בבית לפניה טיפלו בו היטב. היא ידעה שתוכל להפוך את החלל לביתי ונוח אחרי כמה שינויים קטנים, אבל למרבה הצער, היא היתה צריכה לפרוק את הארגזים שנותרו מאחורי הדלת הסגורה של חדר האורחים הקטן כדי לעשות את זה.

זה היה החדר שנמנעה מלפתוח את דלתו מאז שעברה לאושנסייד.

היתה לה סיבה טובה להשאיר את הארגזים הללו סגורים, חתומים ומחוץ לטווח הראייה שלה. בהתחשב בכל מה שאבד לה, זה היה הגיוני לחלוטין. הארגזים הללו אצרו בחובם תזכורות לכל הכאב ושברון הלב שחוותה.

היא היתה נחושה להמשיך הלאה — לא משנה כמה קשה זה יהיה — והתעכבה רק כדי להכניס את החלב והקוטג' למקרר ולדחוף את המוצרים הקפואים למקפיא.

היא נכנסה לחדר שלה ותלתה את הז'קט שאספה מהניקוי היבש. כשחזרה למסדרון, היא ניגשה אל דלת החדר הסגורה ונשמה עמוק לפני שסובבה את הידית ונכנסה פנימה.

הארגזים נערמו במגדלים של שלושה וארבעה וניצבו שעונים על הקיר, בדיוק במקום שהשאירה אותם. היא עמדה מעברה השני של מיטת היחיד עם כיסוי המיטה בהדפס הוורדים שהזכיר לה את גן הפרחים הקטן של סבתה.

היא עמדה ובהתה בקיר במשך רגע ארוך, אוזרת עוז ונחישות.

"זה מגוחך," אמרה בקול לבסוף, בניסיון לשכנע את עצמה שהגיע הזמן.

היא הושיטה את ידיה אל הארגז העליון, הניחה אותו על השטיח השעיר ופתחה אותו בתנועה חדה בפרץ אנרגיה פתאומי. היא הציצה פנימה ונעצה מבט בתכולה.

זה היה זינוק ישיר אל גוב האריות. בקופסת הקרטון הראשונה המתין לה כל הכאב שקיוותה לשכוח.

ראשונה, מכוסה בקפידה ביריעת בועות, היתה תמונתו של אחיה התאום, הַאנטֵר, לבוש במדי יחידת הרֵיינגֵ'רס שלו. היא ראתה את הבעת פניו הרצינית עוד לפני שהסירה את יריעת המגן. עיניו הכהות, שדמו כל כך לשלה, התנוצצו בגאווה. הוא התגאה להיות צנחן, התגאה לשרת את ארצו. האנטר תמיד היה חסר פחד ועיקש. זה היה כמעט מתבקש מצדו להחליט שקפיצה ממטוס מגובה של אלפי מטרים היא דבר מרגש ולא מבעית עד אימה, כמו שהופ חשבה. תאומים. כל כך שונים, וכל כך דומים בו־בזמן. היתה לה הרגשה שאותו הדבר היה נכון לגבי זוג התאומים שלמדו בכיתת השמיניסטים שלה, קאלי ובן.

דמעות נקוו בעיניה כשאחזה בתמונה הממוסגרת והצמידה אותה אל לבה. האנטר, אחיה האהוב כל כך, שילם את המחיר הכבד ביותר על מחויבותו לשרת את ארצו. הוא מת מות גיבורים לפני כמעט שנתיים באיזו עיירה במדבריות עיראק שהופ לא הצליחה לבטא את שמה.

כעס מוכר התחיל לבעבע בחזה כשהדמעות שטפו את לחייה. התחושה התעצמה עוד ועוד, עד שהופ הרגישה שהיא מתקשה לנשום. היא התחננה בפניו להיות זהיר ולשמור על עצמו בכל פעם שיצר קשר במהלך השירות. היא הפצירה בו לא לקחת שום סיכון מיותר.

הם היו המשפחה היחידה זה של זה. אובדנו של האנטר השאיר אותה לגמרי לבד בעולם. הוא היה שאר בשרה היחיד ובן המשפחה היחיד שנזקקה לו. אמם נטשה אותם מיד אחרי שנולדו והם גדלו אצל סבם וסבתם, קרובים באורח יוצא דופן.

הדמעות ערפלו את ראייתה, והיא חזרה לחדר שלה והציבה את תמונתו של אחיה התאום על השידה. היא דחקה בכוח את הגוש הגדול שחנק את גרונה וסובבה את המסגרת כדי שתראה את פניו ברגע שתתעורר מדי בוקר, תזכורת לכך שלא היה רוצה שתעביר את חייה בהתאבלות עליו.

כאב האובדן, תחושת הנטישה והזניחה, הידיעה שנשארה לגמרי לבדה, היו יותר מדי בשבילה באותו רגע. היא היתה חייבת לברוח. היא חטפה את התיק שלה ויצאה שוב מהבית, לנשום אוויר צח. היא נסעה ללא יעד מוגדר במשך זמן־מה ולבסוף חנתה ליד החוף. הקרבה לאוקיינוס הרגיעה אותה מאז ומתמיד, והיא מעולם לא נזקקה לשלווה ולקבלה כמו באותו הרגע.

הדמעות על לחייה יבשו הודות לרוח שהצליפה בה שעה שהותירה אחריה עקבות צעדים בחול הרטוב, כאלה שנמחו מיד בשל הגאות. נעלמו כלא היו: בדיוק כמו אחיה התאום, שאבד לה לנצח.

היא קיוותה שספל קפה חם יעזור לה להשתחרר קצת מהמועקה והחליטה לעצור בבית הקפה. האדם היחיד שהופ קשרה איתו קשרי ידידות מאז שהגיעה לעיירה היה וילה אומאלי, הבעלים של "על קפה", בית הקפה הקטן הסמוך לחוף. היא חשה קרבה מיוחדת אליה, ולכן עצרה בבית הקפה כמעט כל בוקר. ממילא העדיפה לאכול ארוחת בוקר קלה בלבד לפני תחילת יום הלימודים.

ברגע שהופ נכנסה לבית הקפה, וילה נשאה את מבטה מהדלפק ובירכה אותה בחיוך חם וידידותי.

"היי! אני לא רואה אותך פה בדרך כלל אחר הצהריים. מה אפשר להביא לך?"

הופ הזמינה לאטה, התיישבה ליד החלון והשקיפה החוצה. היא לא הצליחה לנער מעליה את העצב שלפת את לבה. עתיד שבו האנטר לא יהיה חלק מחייה נראה לה בלתי אפשרי. היא חשבה עליו כל יום אפילו עכשיו, כמעט שנתיים מאז שמת, וחשה באובדנו בדיוק כמו שהרגישה אז, כשבישרו לה לראשונה את החדשות המרות. דמעות מילאו את עיניה בניגוד לרצונה. היא הושיטה יד למפית ועשתה כמיטב יכולתה למחות אותן בחשאי.

"הופ?" וילה הצטרפה אליה והתיישבה ליד השולחן הקטן. "את בסדר?"

הגוש בגרונה מנע ממנה להשיב. היא הנהנה בניסיון להבהיר לידידתה שהכול כשורה, אבל אז מצאה את עצמה מנענעת את ראשה פתאום.

"איבדתי מישהו מאוד קרוב אלי," היא הצליחה לומר לבסוף, אף שהמילים נאמרו בלחישה רפה כל כך שווילה בקושי שמעה אותן.

"יש ימים שאני שואלת את עצמי אם אי פעם אצליח להתגבר על זה."

וילה הושיטה אליה את ידה מעברו השני של השולחן.

"את לא תתגברי על זה, לא באמת. הוא תמיד יהיה איתך, אבל אני מבטיחה לך שהכאב ייעשה פחות נורא עם הזמן."

קולה של וילה רעד כשדיברה, כאילו גם היא חוותה על בשרה אובדן הרסני.

הופ נשאה את מבטה. עד לאותו רגע, אף אחד באושנסייד לא ידע על האנטר או על הסיבה למעבר שלה מקליפורניה לוושינגטון.

"האנטר היה אחי, אחי התאום... בן המשפחה האחרון שנשאר לי."

"הארפר היתה אחותי. היא היתה כל כך כיפית, שמחה ותוססת, וכל החיים היו לפניה. אני מתגעגעת אליה כל כך. העולם נראה לי ריק בלעדיה. היתה תקופה שהייתי מפורקת לגמרי, אבל הזמן לא עוצר, והארפר רצתה שגם אני לא אעצור, אז המשכתי."

לפיתת אצבעות ידיהן השלובות התהדקה, כאילו שתיהן נאחזו באותו רגע בזכר האנשים שאהבו ואבדו להן.

לקוח נוסף נכנס לבית הקפה כמה דקות לאחר מכן, ווילה קמה ממושבה. היא רכנה וחיבקה את הופ לפני שמיהרה לגשת אליו.

"הכאב תמיד יישאר, אבל אני מבטיחה לך שעם הזמן, האהבה שהיתה ביניכם תרכך אותו קצת ואת תהיי מסוגלת לחוות שוב אושר. ובינתיים, אני כאן בכל זמן שתרצי לדבר."

הופ עצמה את עיניה ונתלתה במילותיה של וילה. אין פלא שתמיד הרגישה קרבה לא מוסברת אל הבריסטה שלה.

היא חזרה אל הבית הקטן, מאוששת בהשוואה לתחושה הקשה שאפפה אותה קודם. היא בקושי הספיקה לסגור אחריה את הדלת כששמעה נקישה חדה.

היא הכירה רק אנשים ספורים בעיירה ולא ציפתה למבקרים. כשפתחה את הדלת היא מצאה את בעל הבית שלה, פרסטון יאנג, עומד על המרפסת הקטנה.

"הופ." הוא אמר את שמה כאילו כדי להסביר את ביקורו הבלתי צפוי.

היא המתינה, בטוחה שיש סיבה להגעתו.

"רציתי להגיד לך שאני אגיע לתקן את המעקה של המרפסת ואת הברז בקרוב, ברגע שיהיה לי קצת זמן פנוי. אני מתנצל שזה לוקח לי כל כך הרבה זמן."

"שום בעיה, מר יאנג."

"בבקשה, תקראי לי פרסטון."

"בסדר גמור, פרסטון."

"פשוט אין לי רגע לנשום עם שני הקטנים שלנו והעבודה עם כל הכלבים והחתולים בבית המחסה. מילי מנדנדת לי כל הזמן למצוא כבר את המקור של הדליפה בכיור במטבח, ושיהיה ברור לך שאני ממש לא שרברב."

הופ ריחמה על הבעל והאב העסוק.

"ואנחנו פשוט חייבים למצוא מתנדבים חדשים לבית המחסה," הוא הוסיף והעביר יד על פניו, כאילו כבר אזלו לו הכוחות להתמודד עם הבעיה.

ברגע שביטא את המילים, הוא קפא והישיר אליה מבט, כאילו הבחין בה בפעם הראשונה.

"את חדשה בעיירה, נכון?"

"כן, עברו חודשיים בערך מאז שהגעתי." הוא היה אמור לדעת את זה, בהתחשב בכך שהוא זה שהראה לה את הבית כשרק שקלה לשכור אותו.

"חוץ מהתלמידים שלך, היתה לך הזדמנות להכיר קצת אנשים מחוץ לבית ספר? מישהו מהקהילה?"

הופ לא היתה בטוחה לאן הוא חותר. "לא יותר מדי."

היא ביקרה בשתיים מהכנסיות המקומיות, אבל עדיין לא החליטה איזו מהן היא רוצה לפקוד באופן קבוע. האדם היחיד שהרגישה שיצרה איתו קשר היה וילה, בייחוד עכשיו, אחרי שנודע לה שהן חולקות דבר משמעותי כל כך.

"אולי היית מוכנה לשקול עבודה התנדבותית?" שאל בעיניים מלאות התלהבות. "בית המחסה מלא והרבה מהכלבים לא מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים. אם תוכלי לטייל עם כמה מהם, נגיד פעמיים בשבוע, זאת תהיה עזרה ענקית ואני אעריך את זה מאוד."

"אני..." היא לא היתה בטוחה מה לומר. כשהיתה נערה, סבתא שלה גידלה כלבלב צ'יוואווה עוין והרעיפה עליו תשומת לב ואהבה ללא גבול. בוטן, שנקרא כך בשל גודלו, השלים עם קיומם של האנטר והופ באי רצון גלוי.

"ועוד אחד מתחומי האחריות שלך יהיה להציג את החיות בפני בעלים פוטנציאליים."

"אני מבינה," היא לאטה את המילים. "וזה אמור לעזור לי להכיר את השכנים שלי?"

"ברור!" פרסטון חייך, כאילו זאת הזדמנות של פעם בחיים.

"אני יכולה לחשוב על זה קצת?" היא שאלה, והתכוונה לזה ברצינות. הערבים שלה היו עמוסים בהכנה לשיעורים שלימדה. אם פרסטון היה מציג לאחיה את אותה השאלה, האנטר היה קופץ על ההזדמנות מיד. הוא תמיד היה טוב עם בעלי חיים. הוא אפילו הצליח לכבוש את לבו של בוטן, שנהג לנהום בכל פעם שמישהו התקרב יותר מדי לסבתא שלהם.

"זה יכול לחכות עד הבוקר," אמר פרסטון. כתפיו שחו באכזבה, כאילו כבר השלים עם התבוסה.

"אודיע לך בהקדם האפשרי," אמרה.

"אין בעיה," השיב והתחיל ללכת בכיוון הבית הגדול.

"ואני מבטיח לסדר לך את המעקה הזה בהזדמנות הראשונה."

"זה ממש לא דחוף," השיבה הופ. היא בהחלט היתה מסוגלת לדפוק כמה מסמרים בעצמה. היא הבחינה בבעיה ביום הראשון שעברה לבית וכבר למדה להיזהר ולא להישען על המעקה בשום אופן.

מאוחר יותר באותו הערב, אחרי ארוחת ערב שכללה כריך עם סלט ביצים ותפוח לקינוח, היא התחילה לעבור על ערימת בחני הפתע שהעבירה לתלמידים בכיתת ההיסטוריה שלה. היא לא הופתעה לגלות שספנסר קיבל מאה. בן וסקוט נכשלו שניהם בצורה אומללה, וקאלי לא ידעה את התשובה לשתיים מתוך עשר השאלות.

הופ עשתה כמיטב יכולתה להפיח חיים במאורעות העבר כדי שתלמידיה ירגישו כמעט כאילו הכירו אישית את הגברים והנשים שנזכרו בספרי הלימוד שלהם. היסטוריה תמיד היתה אהבתה הראשונה. כיתת יישומי המחשב, מצד שני, היוותה אתגר מסוים. היתה לה תחושה שספנסר היה יכול להיות מורה יותר מוצלח ממנה בתחום, אף שלא היתה לה שום כוונה להניח לו לגלות את זה.

כשהתכוננה לקראת יום הלימודים הבא, הופ חיטטה בארונה וחיפשה מה ללבוש בבוקר. כשפנתה אל שידת המגירות שלה, היא הבחינה פתאום בתמונתו של האנטר.

"נו, אז מה אתה חושב שאני צריכה לעשות לגבי ההתנדבות בכלבייה?" שאלה אותו, אף שידעה היטב שהוא לא עומד לענות.

"הכלב היחיד שיצא לי להכיר מקרוב אי פעם היה בוטן, ואתה יודע בדיוק איך הוא היה."

האנטר המשיך לנעוץ בה מבט חסר מבע.

"תודה רבה על העזרה באמת," היא אמרה וכבשה את הדחף לגנוח בקול.

האנטר תמיד אהב חיות. הוא לא הפסיק להביא הביתה ציפורים פצועות וחתלתולים אבודים. הסבים שלהם מעולם לא הרשו לו לשמור אותם כחיות מחמד. סבתם אימצה את בוטן רק אחרי מותו של סבא שלהם, ככלבלב ניחומים. היא אהבה את הכלב ההוא והתאבלה עליו במשך שבועות ארוכים כשמת. הופ לא הבינה בזמנו את תחושת האובדן של סבתה. בוטן היה רק כלב. היא הבינה את משמעותו של כלבלב המחמד עבור סבתה רק בשלב מאוחר יותר. בור נורא נפער בחייה לאחר לכתו. כשהאנטר מת, הקשר האחרון של הופ למשפחתה מת יחד איתו. הריקנות ואובדנה של החוליה המקשרת האחרונה הזו כרסמו ללא רחם בנשמתה. היא נותרה לבדה בעולם, בודדה לחלוטין. חוץ מחברתה הטובה ביותר, טוֹניה, ועוד קומץ ידידים אחרים, לא נותר אף אחד עלי אדמות שישים לב בכלל אם הופ תיעלם יום אחד. תחושת השיממון הנוראה לפתה אותה בציפורניה והותירה אותה פגיעה ואבודה.

היו לה שאלות רבות בנוגע לטיבה המדויק של עבודת ההתנדבות בכלבייה. היתרון הבולט היה בדיוק הדבר שפרסטון ציין; היא תפגוש ותכיר את בני הקהילה שלה במסגרת העבודה, וכבונוס, יכול להיות שזה בדיוק מה שיעזור לה להסיח את דעתה מהאבל. פרסטון נראה אובד עצות למדי, והיא בהחלט היתה מסוגלת להושיט יד ולעזור. ואם ההתנדבות בכלבייה תגזול יותר מדי מזמנה, היא פשוט תסביר שזה לא מסתדר ותפרוש.

היא הרהרה שוב בבוטן ובנחמה שהביא לסבתה והחליטה שגם לה לא תזיק קצת נחמה. מה יכול להיות טוב יותר מלעזור לחיות הנטושות והאבודות הללו למצוא בית טוב לתמיד? ומי יודע? אולי זה יעזור גם לה למצוא את אותו הדבר.