היא לא שם

ההזמנה מדוֹרה מרטין גרמה לתזוזה בבטן של ג'ונה, כמו יצור שמתעורר במאורתו האפלה. "אנחנו חייבים ללכת?" הוא מלמל, וידע שכן. הנסיעה ללונדון כדי לבקר את משפחת מרטין הפכה למסורת מדי חודש יולי. הוא הדף מעליו את קערת דגני הבוקר והאירוע מהשנה שעברה הציף את ראשו: החיבוקים וקריאות השמחה שקידמו את פניהם, הוויכוח הארוך והמתוח על פוליטיקה והלילה הלבן בגינה האחורית עם העורב ופעמוני הרוח והארנבות.

כשהגיע היום — יום שישי לוהט כמו תנור — התברר שכולם הולכים לשחות אצל פרנק אחרי הלימודים. ג'ונה המתין לסיום חזרת התזמורת כדי לספר לחבר שלו שהוא לא יוכל להגיע.

"זה פשוט מטורף." פרנק תחב את הגיטרה שלו לתוך הנרתיק בזעף. בחדר החזרות היה קריר ונעים והתריסים היו מוגפים מפני השמש. בגלל ידו הפגועה, ג'ונה נעזר ברתמה כדי להחזיק את החצוצרה. פרנק הביט בו מסיר אותה. "לולה באה!"

החיוך הערמומי של חברו העלה סומק בלחייו של ג'ונה. הוא הסתובב וראה את מר מֶלווין חוצה את החדר, פותח את הדלת ונכנס למלבן האור הבוהק.

"מי אלה בכלל המשפחת מרטין הזאת?" שאל פרנק.

"הכרנו אותם כשגרנו בלונדון. דורה ואמא שלי היו, כאילו, חברות ממש טובות." התריסים רפרפו במשב פתאומי וג'ונה נזכר בסדינים שהתנופפו על חבל הכביסה של משפחת מרטין, בקרשנדו של פעמוני הרוח ובדורה השרועה בכיסא השיזוף עם הרגליים בתוך דלי מים.

"קדימה, חבר'ה." שאר חברי התזמורת נעלמו ומר מלווין חיכה לנעול את הדלת. ג'ונה הניח את החצוצרה בתוך הנרתיק.

"תתחמק מזה. תגיד שאתה חולה." פרנק רכס את הגיטרה וקימט שוב את מצחו.

"אני לא יכול, באמת." ג'ונה החמיץ פנים אבל עכשיו החבר שלו לא היה מוכן להסתכל עליו. "זה... סוג של חג. הם צולים עוף בגריל."

"עוף בגריל? זה פשוט מטורף. יש שלושת אלפים מעלות בחוץ." פרנק הסתובב והמשיך לצעוד לכיוון הדלת.

"זה האוכל שאנחנו הכי אוהבים. טוב, אחי הכי אוהב," הסביר, בעיקר לעצמו, כי פרנק התכופף מתחת לזרועו של מר מלווין. "עוף בגריל ותפוחי אדמה בגריל." הוא נזכר פתאום ברַף בן השש טורף את אחת הכרעיים.