היהלום שבכתר

הגברים שוב עקבו אחריו.

הם היו שניים, למעלה ליד המנזר שעל הגבעה המשקיפה על מגרש הספורט. הם עמדו בין הצללים ברחבת הכניסה המקורה, מגיחים כדי לצלם תמונה ומיד חוזרים להסתתר בין הצללים. הנער קלט שהם חושבים שהוא לא הבחין בהם.

אבל הוא הבחין בהם.

כמו תמיד.

"תיזהר!" שאג מישהו. "רובּי! תתקיל אותו!"

רובּי שב והתמקד במהלך המשחק, וראה את הקשָר — קרל מרשל, השחקן הטוב ביותר בקבוצה — מנמיך את כתפו ונכנס בו. רגליו של רובּי נפרדו מהקרקע והוא נחת ישר על גבו ונותר בלי אוויר, משוכנע שלעולם לא יחזור לנשום. שאר השחקנים חלפו על פניו, רצים וצוחקים.

"אם אתה כבר על הארץ, אולי תבנה גם ארמון של בוץ."

"הארמון היחיד שיהיה לך אי פעם."

הוא שמע שריקה. קרל מרשל הצליח להבקיע.

רובּי נעמד על רגליו ומחה את העפר מפניו. כששב והסדיר את נשימתו, התחיל לעשות את דרכו בחזרה למשחק המתנהל במגרש, תחילה בצליעה, ואחר כך התאושש והתחיל לרוץ מהר ככל יכולתו. הוא היה קטן ורזה בהשוואה לתלמידים אחרים בכיתה ו', עורו חיוור, עם רעמת תלתלים בלונדיניים ועיניים כחולות וסקרניות. ממדי גופו לא הטרידו אותו. אביו היה גבוה. ביום מן הימים הוא יגדל. אולי הוא לא גדול או חזק כמו האחרים, אבל הוא לבטח לא תבוסתן. אחד ממוריו התייחס לנחישותו וכינה אותו "הקרוקודיל". הכינוי דבק בו למשך ימים אחדים. הוא אהב שקראו לו "קרוֹק". כעבור שבוע, כולם שכחו מהכינוי.

הוא חזר והשתלב במשחק והספיק להיכנס להיתקלות. הוא הופל עוד פעמיים, אבל תפס פעם אחת את הכדור, וכמעט התקיל את קרל מרשל. רובּי היה מעשי. הוא ידע שאין טעם לצפות ליותר. לבסוף נשמעה השריקה. המשחק הסתיים.

כשהלך לעבר מרכז הספורט הציץ אל המנזר. השעה כבר היתה שעת בין ערביים, ורחבת הכניסה למנזר נעטפה בצללים. לגברים לא נותר כל זכר. כך או כך, רובּי לא היה מודאג. אנשים צפו בו ועקבו אחריו כל חייו. הדבר הטוב ביותר הוא פשוט להתעלם מהם.

רק מאוחר יותר, כשהתכונן לישון, שב וחשב על אותם שני גברים. הוא שם לב שזו היתה הפעם הרביעית שראה אותם בשבוע האחרון. לאחד היה אף גדול ונשרי ושיער שחור. השני היה קירח והוא אף פעם לא הוציא את ידיו מהכיסים. רובּי ניחן בראייה יוצאת מן הכלל. זו היתה תכונה שעברה במשפחה. הטריד אותו שהם שמרו על מרחק כה רב, יותר מהמרחק שבית הספר תבע מעיתונאים וצלמים להקפיד עליו. וזה מוזר, הסיק רובּי בדרכו השיטתית. "תמוה," היה אומר מר בְּראדשוֹ־מָאק, המורה שלו לספרות. "אכן, תמוה עד מאוד."

רובּי ניגש לחלון והציץ החוצה. במורד הגבעה זהרו בחמימות אורות הכפר צוּאוֹץ, ובו זרקור שהאיר את הצריח המלבני הגבוה של הכנסייה הפרוטסטנטית. הסהר נתלה נמוך בשמים, והוא הצליח להבחין בצללי הפסגות המשוננות מסביב. הר פִּיץ בְּלַייזוּן, הקרֶסְטָה מוֹרָה והלאה במערב, סמוך לסן מוריץ, הקוֹרְבאץ'.

הוא סגר את החלון, נעל אותו ונכנס למיטה. אלן, שותפו לחדר, היה שקוע בקריאת ספר מסדרת הקומיקס אסטריקס, שאביו שלח לו מפריז. רובּי השתוקק לאב שישלח לו ספרי קומיקס, או עדיף — ספר על רוגבי, הספורט החביב עליו. אך הוא לא חש עצבות של ממש, כי מעולם לא הכיר באמת את אביו, וחוץ מזה — היתה לו אמא נפלאה.

רובּי לקח בידו את הטלפון ושקל להתקשר אליה. ככל שחזר והרהר בצופים בו, כך הם הטרידו אותו יותר. הוא מיאן להשתמש במילה "פחד" כי על אנשים מסוגו של רובּי חל איסור לפחד. העניין היה להציב דוגמה נכונה. הוא שמע את אלן נוחר והחליט לא להתקשר. נימוסים טובים היו גם הם חלק מהדוגמה הזאת.

רובּי כיבה את האור והניח את ראשו על הכרית. השיעור הראשון מחר יהיה מתמטיקה ואחריו היסטוריה, ואחרי הלימודים שוב רוגבי. כשהחל לצוף אל השינה, נפקחו עיניו לשנייה, אפילו פחות, ונדמה היה לו שהוא רואה צללים בחלון. העוקבים. אולי היה זה רק חלום, או רסיס דמיון. כך או כך, המראה לא נרשם בזיכרונו. הוא הסתובב ושקע בשינה עמוקה.

זה היה יום ארוך, וילד בן שתים־עשרה התעייף בו מאוד.