היה או לא היה?

פתח־דבר היה או לא היה: הקדמת העורכות עפרה אשל וצביה זליגמן

לאורך שנת 2012-2013 נערכה במסגרת "ויניקופדיה" – פורום רב־שנתי בהנחייתה של ד"ר עפרה אשל – סדרה בת שבעה מפגשים, שנושאיה היו טראומה, דיסוציאציה וזיכרונות על פגיעה מינית וגילוי־עריות בתקופת הילדות, שעולים בטיפול. הדיונים התפתחו מתיאור מקרה, "גברת A והבעיה של זכירה־ שגויה",1 שנכתב בסוף שנות ה־90 על־ידי הפסיכואנליטיקאי והסוציולוג פרופ' ג'פרי פראגר. גב' A היא מטופלת שבמהלך הפסיכואנליזה שלה עם פרופ' פראגר, פותחת, דרך חלום, חשדות ותחושות שהתקיימו בתוכה זמן רב כי אביה פגע בה מינית בילדוּתה, ומרגישה שבגלל מערכת היחסים הטיפולית, היא מסוגלת לדבר על רגשות אלה. הטקסט חושף את הטלטלה שעוברת על המטפל בתגובה לדבריה של גב' A. שניהם נקלעים למצב שמפגיש אותם עם אי ודאות, שברי זיכרונות וחרדות קשות. גב' A מתערערת, מתקשה יותר ויותר לתפקד בחיי היום־יום שלה, מאשימה את אביה בגילוי־עריות, ומבקשת את אישורו של המטפל שלה לכך שאכן נפגעה מינית (sexual abuse). ואילו המטפל חש שהוא נמצא תחת מתקפה, ושהאנליזה שלו בסכנת קריסה. הוא מסויג מאמינות הדברים שהיא מעלה, ומבוהל מן המשבר שהתפרץ אצל המטופלת עקב התפתחות זו בטיפול. הוא מבקש להחזיר לידו את השליטה בטיפול, ואף מוכן לעשות זאת במחיר של שלילת חווייתה של המטופלת, בעוד הוא רואה ומפרש זאת כהסטה של יחסה הארוטי כלפי אביה, ובהעברה – כלפיו. האנליזה נמשכה שלוש שנים וחצי, ופראגר מציג אותה כמהלך שהתחיל כהלכה, השתבש, אך שב בסופו של דבר על כנו כאשר המטופלת חזרה בה ובעצמה שללה את תקפותם של רסיסי זיכרונותיה.

האם היה זה קול זעקת הטראומה, שאינה שוקטת עד שתישמע (Caruth, 1996; אשל, 2012; Eshel, 2016a), שהחזיר את שאלות הטיפול של גב' A לדיון מחודש, ממושך ונוקב – "היה או לא היה"? והאם שרשרת האירועים שהביאה לכך הייתה רק מקרית? שרשרת האירועים נפתחה בכך שפרופ' פראגר נתן לעפרה אשל את ספרו לאחר ששמע את הרצאתה בלוס־אנג'לס ב־2011. האם שלא־מדעת רצה לתת לטיפול הזה הזדמנות שנייה למחשבה, שכן אחרת מדוע נתן לה ספר שפרסם 13 שנים קודם לכן? עפרה קראה את הספר אשר מבוסס על התיאור המפורט של האנליזה של גב' A שמובא בפרק הראשון, והייתה מוטרדת מן השאלות שתיאור זה עורר בה ביחס להתמודדות המטפל עם האנליזה של גב' A. שאלות אלה התחברו מאוד לסוגיות הסבוכות של דיסוציאציה וזיכרונות לא־ידועים של טראומה שעולים בטיפול – טראומה בכלל ופגיעה מינית בילדוּת בפרט – ולקרע הטרגי בין פרנצי לפרויד בשאלות אלה, סוגיות שבהן עסקה באותה עת באופן תיאורטי וקליני (אשל, 2012; Eshel, 2016a, b). ואולם, האפשרות לעסוק בשאלות סבוכות אלו של היזכרות בפגיעה מינית ובגילוי־עריות, וזאת מתוך התבססות על חומר קליני מפורט, ולא רק כדיבור תיאורטי וקליני כללי יותר, קשה ביותר בשל סוגיות של שמירת סודיות. לכן היא ביקשה את רשותו של פרופ' פראגר להשתמש בחומר הקליני הזה, ולשמחתה הוא הסכים מיד, ובהמשך גם הפך למשתתף ממשי בדיון הזה.

סביב החומר הקליני הזה, הגתה והנחתה עפרה אשל סדרה של שבעה מפגשים. היא הזמינה עשרה מטפלים בכירים מתחום הטיפול בטראומה ובדיסוציאציה – פסיכואנליטיקאים או מומחים בכירים בארץ בתחום הטיפול בפגיעה מינית – לדון במקרה של גב' A ובסוגיות שהוא מעורר. קהל גדול של משתתפים, ברובם אנשי טיפול, הגיע למפגשים ולקח חלק בדיונים. דומה שהקהל היה לחלק אינטגרלי בסמינר, ונתן ביטוי לתנודות הרגשיות שדיון בנושאים כאלו חולל.

המפגש הראשון הניח את היסודות לסדרת המפגשים. לאחר דברי הפתיחה, הקריאה עפרה אשל את תיאור המקרה המתורגם. בכל אחד מן המפגשים הבאים הציגו שני מתדיינים את פרשנותם על הטקסט של פראגר. חלקם בחרו לעשות זאת דרך קריאה צמודה במקרה, בעוד אחרים עסקו בשאלות עקרוניות וכלליות יותר בתחום הטיפול בטראומה ובדיסוציאציה. בתום כל הרצאה נערך דיון עם הקהל, ולאחר כל מפגש (שבמהלכו התקיימו שתי הרצאות) הופצה סקירה שחוברה על־ידי הפסיכותרפיסטית שילי ורדימון.2 הסקירה נתנה הד למפגש ותיעדה את קולות המרצים וקהל המשתתפים. גם פרופ' פראגר נטל חלק בפורום, כאשר קיבל לאחר כל מפגש תקציר של ההרצאות, ובנוסף לקראת סיום הפורום, הוא נפגש עם עפרה אשל בלוס־אנג'לס, שסיפרה לו ביתר הרחבה על הדברים שעלו בדיונים. לבסוף, במפגש השביעי והאחרון בסדרה, פרופ' פראגר הגיע לארץ על מנת להגיב על הדברים ולהשתתף בפאנל יחד עם חלק מן המתדיינים. במפגש זה התפתח דיון נסער ונרגש.

לאחר סיום הפורום התגבשה החלטה לערוך ספר שמשלב את ההרצאות, הדיונים והסקירות, ולעריכתו הצטרפה לעפרה אשל ד"ר צביה זליגמן. המחשבה להפוך את הפרויקט הזה לספר החלה מהצעתו של פרופ' פראגר, אשר התרגש מן הפורום המורכב והעשיר שהתפתח מתיאור המקרה שלו בעת שהשתתף במפגש האחרון, ובעיקר נבעה מתוך תחושה משותפת של המרצים וקהל המשתתפים, שבמהלך שנה זו של מפגשים התרחש תהליך שקיבל משמעות מעבר לתכנים שדוברו בהרצאות ובדיונים, תהליך שבו התאפשר הסָפק; היכולת להיות עם אי הודאות בלי להכחיש את עצם הטראומה.

דומה שפגישות אלו ענו על הצורך של אנשי טיפול לדבר על נושאים שקשה להתמודד עמם לבד, לקבל תשובות שיניחו את הדעת ביחס לדילמות חסרות מענה, לשמוע מאחרים כיצד הם מבינים את אותן דילמות, ובעיקר ללמוד איך מטפלים אחרים פועלים ביחס לסוגיות אלו. שכן, לאורך כל ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, קורבנות של טראומה מינית בילדוּת לא זכו להכרה ולאמון. דיווחיהם על אשר עברו, אם סופרו בכלל, עוררו ספקות ואף הכחשה. ספק זה נותר בעינו גם כאשר הנתונים האמפיריים והקליניים הצביעו על שכיחות גבוהה של פגיעה מינית בילדים בכל רבדי החברה. אנו, לרוב, איננו מערערים על אמיתות הסיפורים של המטופלים, גם כאשר הם מספרים על אלימות קיצונית, הזנחה או טראומה בזמן מלחמה. רק כאשר המטופלים מדברים על התעללות מינית, מתעורר בנו ספק ועמו התהייה – הייתכן שהדבר הזה באמת קרה? ספקות כאלו תוקפים גם מטפלים ותיקים.

מטפלים הגיעו למפגשים כדי לקבל מענה מאנשים שטיפול בטראומה הוא מומחיותם. הייתה אף תחושה של מתח ודחיפות בקהל שהיה מוטרד משאלות כמו – איך ניתן לדעת האם מה שהמטופל מספר לנו אכן היה? האם בכלל נכון להכריע בעניין? מהי התגובה הרצויה למטופל שדורש לדעת האם מה שנדמה שקרה אכן אירע, וגם דורש לדעת האם המטפל מאמין לו? איך נותנים תוקף לחוויה שאיננו בטוחים שהייתה? ומה יעשה מטפל שאינו מאמין למטופל, והאם ישתף אותו בכך? דומה שהשתיקה הממושכת ביחס לשאלות האלו במרחב הטיפולי הפסיכואנליטי היא שטענה את הדיון בדחיפות ובמתח. האם נעמוד במחויבותנו לעמוד לצדם של הנפגעים והנפגעות? היו בקהל שחששו כי כפיית החזרה תכה שנית, והשתיקה תישאר בעינה.

הצגת המקרה ושורת הדיונים שבאו בעקבותיה לא הרגיעו. נהפוך הוא, עלו עוד סוגיות שרק הגבירו את המתח סביב לאי הוודאות. הגענו למפגשים, מרצים כמשתתפים, מחזיקים בדעות ובאמונות, ברגשות ובדאגות. רצינו שאחרים יתנו תשובות אך בו־זמנית שגם יסכימו אתנו, יחשבו כמונו, וירגיעו את סערת הנפש. ביקשנו, כל אחד, להגן על דרכו, לעתים התקשינו להקשיב לשני, ואף התבצרנו בעמדותינו. ואולם, אותה דחיפות שפול ראסל (Russell) כתב עליה בהקשר של ההיחלצות מכפיית החזרה, יחד עם האהבה לעבודה הטיפולית, הן שהכריחו אותנו לפרוץ את המטען שעמו באנו. נדרשנו לשנות דפוסי חשיבה ולהשתתף בשיח מבלי לדעת מראש לאן יוביל. כך הפך הסמינר למפגש דיאלוגי שבו אין לאף אחד משנה סדורה, אלא רק אפשרות להחליף דעות ולהשפיע זה על זה.

התפתחות זאת התאפשרה הודות למבנה הפורום והמשכיות הדיונים, ובעיקר להתמסרות הקהל והמתדיינים. המפגשים החוזרים – שהתקיימו מדי חודש באותו אולם ועל פי אותו סדר־יום, בכל פעם מרצים שונים – נעשו למרחב שבו ניתן לא רק להשתחרר מהמוכר לנו, אלא אף להרהר על אשר נדמה היה כי ידענו. נראה שהשיח שהתהווה יצר פתח לתנועה שתחליף את התקיעוּת (impasse) אשר מאפיינת כל־כך את המרחב הטראומטי. התנועה גם נפתחה מתוך כך שהדיון התקיים סביב טקסט – ועל כך אנחנו מודות לפרופ' פראגר – טקסט שלכל אחד הייתה גישה אליו, וכל אחד יכול היה לקוראו בדרך שלו. בעקבות העמדת הטקסט במרכז הסמינר כנקודת התייחסות וכצומת של תהיות וביקורת – ומכאן שהטקסט לא בהכרח צריך להיות למופת – החל תהליך הרמנויטי של פרשנות שחרגה ממה שהכרנו. כך הפכו פגישות הפורום לשיח בין אנשים שנאספו יחד כדי להתמודד עם מה שקשה להתמודד עמו לבד. אתגר קשה הוא לדבר על טראומה. אתגר קשה פחות הוא לדבר על טראומה ביחד.

הספר הוא תוצר של מפגש ייחודי זה. הוא מאגד יחד את התרגום של תיאור המקרה המקורי, דברי פתיחה וסיום מאת עפרה אשל, מנחת המפגשים, ותשע מתוך עשר הרצאות המתדיינים שניתנו במסגרת הפורום. בנוסף, מופיעות, על פי הסדר, סקירות המפגשים על אודות ההרצאות, והדיונים שהתפתחו בעקבותיהן. לבסוף, מובאת הרצאת התשובה של פרופ' פראגר למתדיינים במפגש הסיום איתו בישראל והתגובות לדבריו מצד חמשת המתדיינים שהשתתפו בפאנל הסיום. בחלקו האחרון של הספר אחרית־דבר תחת הכותרת, "ארגז הסודות של זיגמונד הקטן: מדוע נטש פרויד את תיאוריית הטראומה לטובת רעיון הפנטזיה?" שכתב עמית פכלר, עורך הסדרה "פגישות" בהוצאת כרמל (יחד עם חיה שטיינפלד), שבה מופיע הספר. אחרית הדבר מציעה התבוננות נוספת במקרה דרך התמקדות בנסיבות נטישתו של פרויד את תיאוריית הטראומה.

רשימת מקורות

אשל, ע. (2012). בתהומות "מעבר לעקרון־העונג": מחשבות על היכולת להיות בלא־ להיות ולשרוד. שיחות, כ"ז (1), 5-15.

Caruth, C. (1996). Unclaimed Experience: Trauma, Narrative, and History. Baltimore & London: The Johns Hopkins University Press.

Eshel O. (2016a). The ״voice״ of breakdown: On facing the unbearable traumatic experience in psychoanalytic work. Contemporary Psychoanalysis, 52: 76-110.

Eshel, O. (2016b). Psychoanalysis in trauma: On trauma and its traumatic history in Psychoanalysis. Psychoanalytic Review, 103: 619-642.

1. תיאור המקרה מופיע בהקדמה וכפרק הראשון של הספר: Presenting the Past: Psychology and the Sociology of Misremembering (1998).

2. סקירות אלו פורסמו בראשונה באתר האינטרנט 'פסיכולוגיה עברית'. אנו מודים למנהל האתר, ליאור גודקאר, שנתן לנו רשות להשתמש בחומרים אלו בספר.