0
0 הצבעות
2

היום אני יודעת

מירי רוזנבוים

 50.00

תקציר

“את יודעת מה קורה כאשר יש גבר זר בבית?” שואל אותי גדי כממתיק סוד בערב השני לשהותו של ג’ואל, המטפל שהגיע אלינו מהפיליפינים. אנחנו יושבים בסלון והמטפל בחדרו.
“מה קורה?”
“את מכירה את הראש של הגברים”, הוא עונה, “יש להם רק דבר אחד בראש”.

הספר הוא סיפור אוטוביוגרפי המתבסס על יומן אישי שכתבה המחברת במהלך התמודדות עם מחלתו הדמנטית של בעלה, וכן דברים שנכתבו בהמשך, שנשזרות בו גם נקודות המבט של ילדיהם הבוגרים. בצד ההתמודדות המורכבת מאיר הסיפור גם את תהליך ההתפתחות האישי שחוותה המחברת.
“אני מוצאת בספר הזה חשיבות עמוקה לכל מי שגורלו מוביל אותו להתמודדות עם חיים לצד אדם דמנטי. הוא נכתב מתוך שילוב של כאב ושברון לב עם אומץ, כנות ונכונות להתבונן נכוחה במציאות הזאת ובמגוון השאלות והרגשות שהיא מעוררת. הוא עשוי לסייע לבני משפחה וקרובים של חולה דמנטי לפתח חמלה לעצמם, כמו גם לחולה, ולהיעזר בשותפות הגורל ובהזדהות עם סיפורה של מירי ומשפחתה.
מעבר לנושא הקונקרטי שבו עוסק הספר, טמונה בו משמעות נוספת העולה מן הרשות שגיבורת הסיפור נותנת לעצמה – לצמוח מתוך השבר, ללמוד לדעת את עצמה מקרוב ולבנות לעצמה חיים חדשים. זהו סיפור אופטימי על אפשרות לבריאה חדשה מתוך התוהו”. ד”ר שלומית ברסלר

מירי רוזנבוים היא בעלת תואר שלישי בזואולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב. עבדה במכללת סמינר הקיבוצים בתפקידי הוראה וניהול. לקראת פרישתה לגימלאות למדה לימודי פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, וכיום עוסקת בטיפול ובהדרכה בתחום זה.

קוראים כותבים (2)

  1. איריס

    היום אני יודעת

    אמא שלי כתבה ספר!!!
    ספר שמדבר אמת שכה מעט אנשים מכירים ועוד יותר מעט מוכנים לדבר.
    דיווח ממקור ראשון,
    מאחורי הקלעים של המגיפה הכי לא סקסית שנראתה על פני כדור הארץ המגיפה של מחלות המוח הניווניות.
    מחלת גופיפי לואי
    אלצהיימר
    דמנציה
    פרקינסון בשלביו המתקדמים.
    ובטח יש עוד שאני לא מכירה בשמותיהם הרשמיים.
    המופע של כולם הוא דומה, אדם שמתנתק אט אט מתודעתו, מהכרתו, מהזהות שלו, מהזכרונות שלו, מהעצמאות שלו, מההישגים שלו, מהקשר עם נשמתו בעוד הגוף ממשיך לתפקד, הלב ממשיך לפעום, הריאות ממשיכות לנשום.

    לחזות באדם גולש אל מחוזותיה האפלים של מחלת המוח הניוונית זה לחזות באימפריה נופלת.
    ואבא שלי, הוא היה אימפריה.

    הנטל על האדם הקרוב ביותר לחולה, במקרה הזה על אמא שלי הוא בלתי יתואר, בעוד החולה מאבד אט אט אחיזה עם המציאות האנשים שמלווים אותו נאלצים להתמודד עם מציאות שהולכת ונהיית יותר ויותר קשה לתפעול, לעיכול, להסכמה.

    ואמא שלי היא שם, לאורך כל הדרך, בתפעול, בעיכול, בהסכמה הנדרשת, בכל שלבי האבל שמתרחשים בעוד האדם החולה נמצא, אבל זה כבר לא הוא וגם כן הוא, זה מאד מבלבל.

    הספר הוא לא תאורטי, זה הלכה למעשה איך שנראים החיים לצד אדם שחולה במחלת מוח ניוונית, מחלת גופיפי לואי.
    רגעי התקווה והקושי, רגעי הכניעה למציאות, ההסכמה לוותר כשצריך, לגדול כשנדרש, לקחת החלטות קשות, לשקוע אל העצב, לתפעל לוגיסטית מצבים שאי אפשר לעלות בדמיון.
    לפגוש אטימות של מערכת, של גופי הביטוח.
    ולהצליח להגיד כן לחיים למרות הכל.

    אמא שלי היא חוקרת, מטבעה פורצת דרך, מטבעה לא מוכנה להתפשר על דבר מלבד האמת והאותנטיות של הדברים.

    וכך הספר, שביל חשוף של אמת עם התמודדות מאד כואבת ועל גבול הבלתי אפשרית.

    הספר הזה מבחינתי הוא סנונית ראשונה בהרמת המסך אל מול נושא כה לא מדובר ,ואני מקווה שהוא יתן נחמה, בהירות, ואומץ לכל מי שגורלו זימן לדרכו את ההתמודדות הזו.

  2. איריס

    היום אני יודעת

    אמא שלי כתבה ספר!!!
    ספר שמדבר אמת שכה מעט אנשים מכירים ועוד יותר מעט מוכנים לדבר.
    דיווח ממקור ראשון,
    מאחורי הקלעים של המגיפה הכי לא סקסית שנראתה על פני כדור הארץ המגיפה של מחלות המוח הניווניות.
    מחלת גופיפי לואי
    אלצהיימר
    דמנציה
    פרקינסון בשלביו המתקדמים.
    ובטח יש עוד שאני לא מכירה בשמותיהם הרשמיים.
    המופע של כולם הוא דומה, אדם שמתנתק אט אט מתודעתו, מהכרתו, מהזהות שלו, מהזכרונות שלו, מהעצמאות שלו, מההישגים שלו, מהקשר עם נשמתו בעוד הגוף ממשיך לתפקד, הלב ממשיך לפעום, הריאות ממשיכות לנשום.

    לחזות באדם גולש אל מחוזותיה האפלים של מחלת המוח הניוונית זה לחזות באימפריה נופלת.
    ואבא שלי, הוא היה אימפריה.

    הנטל על האדם הקרוב ביותר לחולה, במקרה הזה על אמא שלי הוא בלתי יתואר, בעוד החולה מאבד אט אט אחיזה עם המציאות האנשים שמלווים אותו נאלצים להתמודד עם מציאות שהולכת ונהיית יותר ויותר קשה לתפעול, לעיכול, להסכמה.

    ואמא שלי היא שם, לאורך כל הדרך, בתפעול, בעיכול, בהסכמה הנדרשת, בכל שלבי האבל שמתרחשים בעוד האדם החולה נמצא, אבל זה כבר לא הוא וגם כן הוא, זה מאד מבלבל.

    הספר הוא לא תאורטי, זה הלכה למעשה איך שנראים החיים לצד אדם שחולה במחלת מוח ניוונית, מחלת גופיפי לואי.
    רגעי התקווה והקושי, רגעי הכניעה למציאות, ההסכמה לוותר כשצריך, לגדול כשנדרש, לקחת החלטות קשות, לשקוע אל העצב, לתפעל לוגיסטית מצבים שאי אפשר לעלות בדמיון.
    לפגוש אטימות של מערכת, של גופי הביטוח.
    ולהצליח להגיד כן לחיים למרות הכל.

    אמא שלי היא חוקרת, מטבעה פורצת דרך, מטבעה לא מוכנה להתפשר על דבר מלבד האמת והאותנטיות של הדברים.

    וכך הספר, שביל חשוף של אמת עם התמודדות מאד כואבת ועל גבול הבלתי אפשרית.

    הספר הזה מבחינתי הוא סנונית ראשונה בהרמת המסך אל מול נושא כה לא מדובר ,ואני מקווה שהוא יתן נחמה, בהירות, ואומץ לכל מי שגורלו זימן לדרכו את ההתמודדות הזו.