היום שאחרי

.......תחושת בחילה אחזה את נועה. היא הרגישה איך האוכל שאכלה קודם לכן עולה במעלה גרונה ומאיים לפרוץ החוצה כמו לבה מתוך הר געש פעיל. היא החזיקה את בטנה בשתי זרועותיה וכיווצה את גופה, כדי לשלוט בתחושה שהשתלטה עליה. היא התנדנדה מצד אל צד כמו מאבדת את שיווי משקלה עד ששלחה את ידה שאחזה בעוצמה במראה שממול. נועה הרימה את ראשה והביטה על בבואתה, פניה היו אדומות מהדם שהצטבר בראשה שהיה מורכן כשעיניה הביטו לרצפה. הביטו לאדמה שתחתיה זו שלא הצילה אותה ברגע האמת. היא נזכרה איך עמדה כך מול המראה בפורים עם שמלת מלכת אסתר שעטפה את גופה הקטן בעודה בת שבע - בן שבע. אתם אלה שסקלתם אותי בגושים. אתם אלה שעמדתם סביבי ולא אפשרתם לי לברוח. צחוק קולכם הרעיד את קירות היקום ואת קירות ליבי שנאטמו כתוצאה מעשה העוולה אותו אתם גרמתם לי. הרגע הזה שגופי שותת דם ונפשי הפצועה, יינצר בליבי לעד. אתם הילדים כן אתם, אלו שמייצגים את החברה כולה. זו שלא יודעת לקבל ילד קטן שאוהב ללבוש שמלות, לשחק בבובות ולהיות מספיק אמיץ ועקשן מול אמא שלא ידעה אהבה מהי, כדי להתחפש למלכת אסתר ביום בו כל אחד בוחר להתחפש לכל דבר חוץ מאשר הוא עצמו. אתם משחקים במשחקים של בנים ואני במשחקים שהתאימו לי למי שאני. האם אי פעם חשקה נפשכם לשחק בבובות או ללבוש שמלות אך פחדתם שהוריכם לא יאהבו אתכם או שיצחקו עליכם? נכון, בחרתם לשחק במשחקים שהתאימו לבנים, אותם משחקים שגם בהם הצטיינתי - משאיות, כדורגל ושאר משחקים ותחפושות שעטיתם על עצמכם מהפחד. מהפחד שלכם מעצמכם. אני תוהה אם הייתם הומופובים מבלי שידעתם והיום בחרתם ללכת עם האמת שלכם או ללכת עם מה שהחברה מכתיבה לכם. אתם חלשים וחסרי עמוד שדרה כשאני הייתי מספיק אמיצה ללכת עם ליבי ועם האמת שלי. יום יבוא ואולי זה יקרה לילד או לילדה שלכם ,שתצטערו עד יום מותכם על מה שעוללתם לילד קטן ואולי לאורך חייכם גם לסובבים אתכם. נועה אספה את כוחותיה כפי שידעה לעשות זאת בכל פעם שהיא התפרקה לחתיכות. בכל פעם שהמילים נכנסו בין הסדקים בליבה, אותם הסדקים שבדרכה הייחודית ידעה לסגור עד לפעם הבאה. עד לפעם הזו שליבה ייסדק מחדש ושוב נהר האותיות ייכנס באין מפריע ויטלטל את חייה. היא לבשה לגופה את השמלה האדומה הצמודה שהבליטו את גופה החטוב להפליא. היא הייתה כה יפה וקורנת ולא רק בזכות יופייה החיצוני אלא, בזכות הרוך שהיה בה שמילא כל לב סביבה ויצר הילה של מלאך כפי שהיא נראתה והייתה בעיקר, בעיני הסובבים אותה ובפרט בעיני חברתה אורית. חברתה עוד מימי הצבא בהן שתיהן בחרו לצאת מיחידה קרבית ובחרו בחופש שלהן וכך הן מצאו את עצמן בשלישות ראשית ביחידת המחשבים בממר"מ. המקום ששינה את חיי כל אחת ואת החברות הנאמנה שלהן. נועה מרחה על שפתיה הבשרניות את האודם האדום, שזעק את צעקתה לעולם ואמר את מה שליבה ידע. היא הביטה בשערה הארוך שהזכיר לה בהיותה בת שבע עשרה, את מראהו של הזמר רובין גיב אותו היא העריצה ולא בשל קולו היפה או מהיותו גבר נאה, שהרי משיכה לגברים לא הייתה לה מעולם, אלא מרצונה להיראות כמוהו עם שיער ארוך ומראה נשי. המראה שלו גרם לה לתחושות מוזרות בכל חלקי גופה. זיכרון הגוף עלה על כל דמיון והנה עכשיו שהיא מול המראה, מול המראה עליו היא חלמה, היא ידעה שהמציאות עולה מעל כל דמיון. היא ידעה עמוק בליבה שככל שהיא תדמיין את החלומות והמאוויים שלה, הם יהפכו להיות חלק מחייה, היא רק לא ידעה שהמציאות תהיה יפה יותר מהדמיון. היא חייכה בינה לבין עצמה. צלצול הטלפון בשירו של פרנק סינטרה " MY WAY" הנעים את הרגע בצליליו. היא אהבה את השיר שהפך בן רגע לשיר של סיפור חייה. היא אהבה לשיר את מילות השיר ולהגיד לעצמה שהדרך שהיא עשתה היא בדרכה שלה. היא שרה את הפתיח של צלצול הטלפון שלה בעודה רוקדת לצליליו כמו לא המתין לה איש מעבר לקו.......