היומנים האבודים 1: לו הייתי את

יום ראשון, 7 במארס 2012

מסוכן.

במשך חודשים היו לי חלומות וסיוטים על כך שהוא התגלמות מושלמת של המילה. ביקומים מתחלפים, סהרוריים, אני יכולה להריח בחיוניות רבה את ריח המושק הגברי שלו, להרגיש בגופו הדרוך מעל גופי. לטעום את הטעם המתוק החושני שלו — כמו שוקולד חם ודרישתו המשיית שארשה לעצמי להתענג על עוד נגיסה ממנו. ועוד אחת. זה כל כך טוב, עד ששכחתי כי יש מחיר לכל הפרזה. יש מחיר. תמיד יש מחיר. ועובדה זאת קיבלה משנה תוקף במוצאי שבת. ואני יודעת עכשיו שלא משנה מה יאמר, לא משנה מה יעשה, אני לא יכולה — אני לא רוצה — לראות אותו שוב.

זה התחיל כמו כל הרפתקה ארוטית. הכול היה בלתי צפוי. מלהיב. אני בקושי זוכרת איפה הכול השתבש. איך זה קיבל תפנית אפלה כל כך.

הוא הורה לי להתפשט ולשבת על המזרן, נשענת על לוח המיטה, רגליי מפושקות לרווחה על פי פקודתו. עירומה מולו, פתוחה אליו, הייתי פגיעה, רועדת מתשוקה. מעולם לא קיבלתי פקודות מגבר; דבר מעולם לא גרם לי לרעוד. אבל רעדתי בגללו.

במוצאי שבת הבנתי שמאז שנשביתי בקסמו, הוא יכול היה לדרוש ממני כל דבר, ואני הייתי מצייתת. הוא יכול היה יכול לדחוף אותי עד הקצה, למקומות שלא ייאמנו, שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם. וזאת בדיוק הסיבה לכך שלא אוכל להיפגש איתו שוב. הוא גורם לי להרגיש מוטרפת, ומה שמבלבל בתחושה הזאת הוא שאני אוהבת את זה. אסור לי אפילו לחשוב על כך, ובכל זאת אני נשרפת מתשוקה. כשראיתי אותו עומד בקצה המיטה במוצאי שבת, חסון ושרירי, הזין שלו זקור, לא היה דבר מלבד הצורך שלי בו.

הוא היה מהמם. באמת, הוא הגבר היפה ביותר שראיתי מימיי. תשוקה מיידית התפוצצה בתוכי. רציתי אותו קרוב אליי, רציתי להרגיש את מגעו. לגעת בו. אבל עכשיו אני יודעת שאסור לי לגעת בו בלא רשותו. ואני יודעת שאסור לי להתחנן אליו שירשה לי.

למדתי את הלקח במפגשים קודמים. הוא נהנה מתחנוניי. הוא נהנה לרסן את העונג שלו, עד שאני רועדת מעוצמת תשוקתי. עד שכולי נמסה ודומעת. הוא אוהב את הכוח שיש לו עליי. הוא אוהב שיש בידיו שליטה מוחלטת. אני צריכה לשנוא אותו. לפעמים אני חושבת שאני מאוהבת בו.

כיסוי העיניים היה צריך להתריע בפניי שאני פונה לדרך שאין ממנה חזרה. כשאני חושבת על כך, אני מניחה שזה מה שקרה. הוא השליך אותי על המיטה, ומיד חלפה צמרמורת לאורך עמוד השדרה שלי. הרעיון שלא אוכל לראות מה קורה לי היה אמור לגרות אותי — וזה אכן גירה אותי. אבל מסיבות שלא הבנתי אז, זה גם הפחיד אותי. הייתי מבוהלת, ומהוססת.

זה לא מצא חן בעיניו. הוא אמר לי את זה במפורש בקול הבריטון העמוק העשיר שלו, שגורם לי לרעוד בלי שליטה. הצורך לרַצות אותו היה מוחלט. שמתי את כיסוי העיניים.

תזוזת המזרן היתה הגמול שלי. הוא בא אליי. ידיו החליקו ברכושנות על הירכיים והשוקיים שלי. ולעזאזל איתו, הוא הפסיק בדיוק במקום שבו הייתי זקוקה לו.

מה שבא אחר כך היה סחרחרה מערפלת של תחושות. הוא משך אותי אליו, בעודי שכובה על הגב. ידעתי שהסיפוק נמצא במרחק של שניות בלבד. עוד מעט הוא יחדור. עוד מעט אקבל את מה שאני צריכה. אבל על אף המצוקה שלי, הוא התרחק.

ובאותו רגע הייתי בטוחה ששמעתי נקישת מנעול. זינקתי לישיבה וקראתי בשמו, פוחדת שהוא עוזב. בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר. חשתי הקלה כאשר כף ידו הפרושה הונחה על בטני. ודאי דמיינתי את נקישת המנעול. אין ספק. אבל לא יכולתי להתעלם מהשינוי הדק באוויר, מהתשוקה הגולמית האפלה שאפפה את החדר. זה לא התאים לו. אך מחשבה זו פרחה מראשי ברגע שהוא התיישב בין ירכיי, ידיו החזקות מרימות את זרועותיי מעל ראשי, נשימתו חמה על צווארי — גופו כבד, מושלם.

עניבת משי נכרכה סביב מפרקי ידיי וזרועותיי נקשרו ללוח המיטה. לא עלה על דעתי שהוא לא היה יכול לעשות את זה לבדו. הוא היה מעליי, לא מסוגל לשלוט בזרועותיי. אבל הוא שלט בגופי, במוחי, ואני הייתי יותר ממוכנה להיות הקורבן שלו.

הוא קם מעליי, ואני התייפחתי כי לא יכולתי לגעת בו. עוד שתיקה. ואז רחש של בד. ועוד קולות מוזרים. שניות ארוכות חלפו, ואני זוכרת את הצינה שעברה בגופי, את תחושת האימה שהיתה לגוש בבטני.

ואז, הרגע שאזכור גם בשעת מותי. הרגע שבו להב של סכין נגע בשפתיי. הרגע שבו הוא הבטיח כי יש הנאה בכאב. הרגע שבו להב הסכין עבר על פני עורי כהוכחה שהוא מתכוון למה שהוא אומר. ואז ידעתי שטעיתי. הוא לא היה מסוכן. והוא לא היה שוקולד. הוא היה קטלני, הוא היה סם, ואני פחדתי.

נקישה על דלת דירתי מקפיצה אותי מן המילים המפתות ביומן שבו קראתי, עד שכמעט העפתי אותו מעבר לכתפי. בתחושת אשמה סגרתי אותו בחבטה והחזרתי אותו אל שולחן הקפה העשוי עץ אלון, שעליו הניחה אותו אמש שכנתי וחברתי הטובה אלה פרגוסון. לא התכוונתי לקרוא בו. זה היה... פשוט מונח שם. על השולחן שלי. פתחתי אותו בהיסח הדעת, וכל כך נדהמתי ממה שקראתי, שלא האמנתי כי זה אכן כתב היד של חברתי אלה. אז המשכתי לקרוא. לא יכולתי להפסיק. אם כי זה לא הגיוני. אני, שרה מקמילן, מורה בתיכון, לא חודרת לפרטיות של אחרים, וגם לא נהנית מחומר קריאה כזה. אני עדיין אומרת את זה לעצמי כשאני מגיעה לדלת, אבל אני לא יכולה להתעלם מהבערה עמוק בבטני.

אני משתהה לפני שאני פותחת את הדלת, נוגעת בפנים שלי, בטוחה שהן אדומות לגמרי, אני מקווה שמי שנמצא בצד השני של הדלת פשוט ילך. אני מבטיחה לעצמי שאם ילך, אני לא אמשיך לקרוא ביומן, אבל עמוק בתוכי אני יודעת שהפיתוי יהיה חזק ממני. אלוהים אדירים, אני מרגישה את מה שאלה כנראה הרגישה בעיצומה של הסצנה המתוארת ביומן — כאילו אני היא שנאחזת בעוד רגע מגורה אחד, ואז ברגע נוסף. ברור, זה לא טבעי שנשים בנות עשרים ושמונה לא יעשו סקס במשך שמונה־עשר חודשים. החלק הנורא יותר הוא שפלשתי לפרטיות של מישהי שיקרה לי.

עוד נקישה על הדלת ואני מבינה שאין סיכוי, מי שנמצא שם לא מתכוון ללכת. אני מתעשתת ואוחזת בשולי השמלה הכחולה הפשוטה, שאני עדיין לובשת אחרי השיעור האחרון בספרות לכיתה י' בסמסטר הקיץ. אני שואפת עמוק ופותחת את הדלת, ומשב קר של לילות סן פרנסיסקו הצוננים עובר בשערי החום הפזור. למרבה המזל, האוויר מצנן גם את עורי הלוהט. מה לא בסדר איתי? איך יומן השפיע עליי כל כך?

בלי לחכות לתשובה, אלה עוברת על פניי, ענן של בושם בריח וניל ותלתלים אדמוניים.

"הנה זה," אומרת אלה וחוטפת את היומן שלה משולחן הקפה. "חשבתי שהשארתי אותו כאן אתמול בלילה."

אני סוגרת את הדלת, בטוחה שפניי בוערות בידיעה שאני בקיאה יותר מהנחוץ בחיי הסקס של אלה. אני עדיין לא יודעת למה פתחתי את היומן, למה המשכתי לקרוא. וזה גורם לי לרצות לקרוא עוד.

"לא שמתי לב," אני אומרת, ומיד מתחרטת. אני לא אוהבת שקרים. אני יודעת עד כמה הם עלולים להזיק. ואני לא אוהבת את העובדה שהשקר הזה נפלט מפי בקלות כזו. הרי זאת אלה, שבשנה האחרונה היתה השכנה שלי, אשת סודי, האחות הקטנה שמעולם לא היתה לי. אנחנו המשפחה שאין לאף אחת מאיתנו, או בעצם, שלאף אחת מאיתנו אין חשק להתחבר אליה. אני ממשיכה ללהג, הרגל רע שנובע מהמבוכה שלי, וכנראה גם מתחושת אשמה. "יום ארוך של שיעורים," אני מוסיפה, "ויש לי ערמות על גבי ערמות של עבודות לבדוק בקיץ. מזל שאת לא צריכה לעבור את זה השנה, אם כי היו לי כמה תלמידים נהדרים שממש נהניתי מהם." אני אומרת לעצמי שדיברתי מספיק, רק כדי לגלות שאני לא יכולה להפסיק, "חזרתי הביתה רק לפני כמה רגעים."

"טוב, מזל שיהיה לך קצת חופש עכשיו," אומרת אלה ולוקחת את היומן. "הבאתי את זה איתי אתמול בלילה, כשבאתי לראות איתך את הסרט ההוא. רציתי לקרוא לך כמה קטעים, אבל אז דיוויד טלפן, ואת יודעת את ההמשך." שפתיה נטו כלפי מטה, ונימת אשמה היתה בקולה. "נטשתי אותך כמו חברה מאוד לא טובה."

דיוויד היה החבר הדוקטור החתיך שלה. מה שדיוויד רצה מאלה, הוא קיבל. אני יודעת בוודאות שזה נכון. יש לה עור צעיר ורענן, היא לובשת ג'ינס מהוהים וטישרט סגולה. היא נראית כמו אחת התלמידות שלי, ולא כמו מורה בת עשרים וחמש. "בכל מקרה הייתי עייפה," אני מרגיעה אותה, אבל מודאגת מכך שהיא מאוהבת עד מעל הראש בגבר הזה, שמבוגר ממנה בעשר שנים. "הייתי צריכה ללכת לישון, להתכונן לשיעורים של היום."

"טוב, הם נגמרו, איזה כיף." היא מרימה את היומן. "אני שמחה שמצאתי את זה לפני הפגישה עם דיוויד הערב." היא זוקרת גבה. "משחק מקדים. דיוויד ימות על זה. זה חומר לוהט, שורף ממש."

אני בוהה בה בהשתאות. "קראת לו את היומן שלך?" לעולם לא יהיה לי אומץ לקרוא לגבר מחשבות אינטימיות אישיות כאלה — ובעיקר לא עליו. "וזה משחק מקדים?"

אלה מקמטת את מצחה. "זה לא היומן שלי, זוכרת? סיפרתי לך בלילה. זה מיחידת אחסון שקניתי במכירה פומבית בתחילת הקיץ."

"הא," אני אומרת, אם כי אני לא זוכרת שאלה אמרה משהו בנוגע ליומן. ולמען האמת, אני בטוחה שהייתי זוכרת. "נכון. המכירות הפומביות האלה שהתמכרת להן מאז התוכנית 'מלחמות האחסון'. עדיין קשה לי להאמין שאנשים מאחסנים את הדברים שלהם, ואז מוותרים עליהם והם נמכרים לכל המרבה במחיר."

"עובדה שהם עושים את זה," אומרת אלה. "ואני לא התמכרתי."

אני זוקרת גבה.

"טוב, אולי כן," היא מודה, "אבל אני ארוויח מזה פי שניים ממה שהייתי מרוויחה בתור מורה בסמסטר קיץ. את באמת צריכה לבוא איתי למכירה הבאה. כבר מכרתי שתיים משלוש יחידות האחסון שקניתי, והרווחתי בגדול." היא מרימה את היומן. "זה היה ביחידת האחסון האחרונה שקניתי, והיא הכי טובה עד עכשיו. יש שם חפצי אומנות שבטוח יימכרו במחיר טוב. ועד עכשיו מצאתי שלושה יומנים מכשפים ממש. אלוהים, אני לא מסוגלת להפסיק לקרוא אותם. האישה הזאת היתה כמוך וכמוני, ואיכשהו נשאבה אל המקום האפל והמשלהב הזה, זה כל כך מגרה."

היא צודקת, גם הבערה בבטן שלי חושבת כך על המילים בדפים שקראתי. אני כמעט יכולה לדמיין לעצמי את הקול הרך, המפתה, של האיש שלוחש את סיפורה באוזניי. אני מנסה להתרכז במה שאלה אומרת, אבל במקום זה אני תוהה על האישה ההיא, שואלת את עצמי איפה היא, מי היא.

"וואו!" קוראת אלה. "את מסמיקה. קראת את היומן, נכון?"

אני קופאת. "מה? אני..." פתאום אני לא יכולה לדבר, כך שאני לא פולטת את התשובה המטופשת שהייתי פולטת בדרך כלל. אני כל כך מבולבלת, ואני שוקעת באפיסת כוחות בכורסה מול אלה, לכודה במלכודת של השקר הקודם שלי. "אני... כן. קראתי את זה."

אלה לוקחת כרית מהספה, מצמצמת את עיניה הירוקות ומביטה בי. "את חשבת שאני כתבתי את החומר הזה?"

אני שולחת אליה מבט מגשש. "טוב..."

"וואו," היא אומרת, מתייחסת אל התשובה שלי, או בעצם אל היעדרה, כאל אישור. היא מנידה את ראשה. "אני המומה. לא קראת את הקטעים הטובים, כי אז אין סיכוי שהיית חושבת שזאת אני. אבל את מסמיקה כאילו קראת את הקטעים הטובים."

"קראתי קטעים שהיו, אה, אההמ, די מפורטים."

היא נוחרת בבוז. "והנחת שאני כתבתי את זה." היא שוב מנידה את ראשה. "ואני חשבתי שאת מכירה אותי. אבל לכל הרוחות, הייתי מתה להיות כזאת ללילה לוהט אחד. יש ארוטיקה מסתורית בחיים של האישה הזאת שפשוט..." היא נרעדת. "זה רודף אותי, היא משפיעה עליי."

משום־מה מנחם אותי לדעת שהמילים האלה השפיעו עליה בדיוק כמו שהשפיעו עליי, ואני לא יודעת למה. למה אני צריכה נחמה בכלל? זה לא הגיוני. שום דבר בתגובה שלי על מה שכתבה האישה הזרה הזאת לא הגיוני.

"אחרי שדיוויד ואני נסיים עם היומן," ממשיכה אלה, מחזירה אותי לשיחה, "הוא יצלם כמה דפים פיקנטיים במיוחד כדי למשוך קונים, ונפרסם את היומנים באי־ביי. הם יביאו כסף גדול. אני בטוחה בזה."

אני בוהה בה, מזועזעת מהרעיון. "את רצינית? את באמת מתכוונת למכור את המחשבות האישיות של האישה הזאת באי־ביי?"

"ברור," הא אומרת. "לעשות כסף, זה שם המשחק. חוץ מזה, אולי זה לא אמיתי בכלל."

קור הרוח שלה מפתיע אותי. זאת לא אלה שאני מכירה. "אנחנו מדברות על המחשבות הפרטיות של אישה, אלה. לא ייתכן שאת מוכנה להרוויח מהסבל שלה."

היא מכווצת את מצחה. "איזה סבל? לי נשמע שהיא נהנית."

"היא איבדה את כל מה שיש לה מפני שהיא לא יכולה לשלם על אחסון הדברים שלה. זאת לא הנאה."

"הגבר העשיר שלה בטח הטיס אותה לאיזה מקום אקזוטי, ושם היא חיה את החיים הטובים." קולה נעשה קודר. "אני חייבת לחשוב ככה כדי לעשות את זה, שרה. בבקשה, אל תגרמי לי להרגיש אשמה. אני צריכה את הכסף, ואם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה."

אני פותחת את פי להתווכח, אבל מוותרת. אלה לבד בעולם, אין לה משפחה מלבד אבא אלכוהוליסט, שרוב הזמן לא יודע אפילו מה השם שלו, שלא לדבר על השם שלה. אני יודעת שהיא רוצה שיהיה לה כסף למקרה חירום. אני מכירה היטב את התחושה הזאת. גם אני לבד. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו.

"אני מצטערת," אני אומרת לה ומתכוונת לזה. "אני יודעת שזה עוזר לך. אני שמחה שזה הולך טוב."

שפתיה מתעגלות בחיוך קל, והיא מהנהנת ואז קמה. אני קמה איתה ומחבקת אותה. היא מחייכת, ובן־רגע הופכת לקרן האור שלעתים כה קרובות היא מביאה לחיי. אני אוהבת את אלה. באמת שכן.

"דיוויד ואני מחכים בקוצר רוח למכירה הפומבית המיוחדת הלילה," היא מודיעה בטון ממזרי. "אני חייבת לרוץ." היא צוחקת ומנופפת אליי בכמה אצבעות. "תיהני מהלילה שלך, אין לי ספק שתיהני."

אני שוקעת חזרה בכורסה וצופה בדלת הנסגרת.

◈

קול נקישה על הדלת שוב מוציא אותי ממצב של חסד מבורך. אני מתיישבת במיטה, מבולבלת וישנונית, ומציצה בשעון. שבע בבוקר ביום החופשה הראשון שלי.

"מי זה יכול להיות, לכל הרוחות?" אני רוטנת, מסלקת את השמיכות מעליי ונועלת את נעלי הבית הוורודות הפלומתיות, שאחת התלמידות נתנה לי בחג המולד שעבר. אני לובשת את החלוק הארוך שלי, ורוד אבל לא פלומתי, אם כי על הגב כתוב "ורוד". עוד נקישות.

"שרה, זאת אני, אלה!" אני שומעת אותה בעודי משתרכת לעבר הסלון. "מהר! מהר!"

לבי הולם בחוזקה לא רק משום שאלה בלי ספק חווה סוג כלשהו של פניקה, מפני שבניגוד אליי, שלא אוהבת לבזבז שנייה ביום, אלה קמה בצהריים בימים שהיא לא צריכה לקום מוקדם. ברגע שאני פותחת את הדלת, אלה מניפה את זרועותיה, מחבקת אותי ומודיעה, "אני בורחת!"

"בורחת?" אני נאנקת, זזה אחורה ומושכת את אלה פנימה, הרחק מצינת הבוקר. היא עדיין לובשת את הבגדים שלבשה בלילה הקודם. "על מה את מדברת? מה קורה?"

"דיוויד הציע לי אתמול בלילה," היא קוראת בהתלהבות. "אני בקושי מאמינה שזה קורה. אנחנו טסים לפריז הבוקר." היא מציצה בשעונה וצווחת. "בעוד שעתיים."

היא דוחפת משהו לידי. "זה מפתח הדירה שלי. על שולחן המטבח תמצאי את היומן ואת המפתח ליחידת האחסון. אם לא מפנים אותה בתוך שבועיים, צריך לחדש את השכירות, או שהתוכן יוצע שוב למכירה פומבית. אז קחי הכול ותמכרי את הדברים. הכסף שלך. או שאל תעשי כלום. זה לא משנה לי." היא מחייכת. "כי אני בורחת להתחתן בפריז, ומשם לירח דבש באיטליה."

אני חשה רצון לגונן על אלה. אני לא רוצה שהיא תיפגע, ומעולם לא שמעתי אותה אומרת שהיא אוהבת את דיוויד. "את מכירה את הגבר הזה רק שלושה חודשים, חומד. אני פגשתי אותו רק פעם אחת." למרבה הנוחות, הוא נקרא לבית החולים בכל פעם שתכנַנו לצאת יחד.

"אני אוהבת אותו, שרה," היא אומרת, כאילו קראה את המחשבות שלי. "והוא טוב אליי. את יודעת את זה."

לא, אני לא יודעת את זה, אבל בעודי מחפשת את הדרך הנכונה לומר את זה, היא כבר בדלת. "אלה — "

"אני אתקשר כשנגיע לפריז, אז אל תצאי מהבית בלי הנייד שלך."

"חכי!" אני אומרת, תופסת את זרועה. "לכמה זמן את נוסעת?"

עיניה נוצצות בהתרגשות. "לחודש. היית מאמינה? חודש שלם באיטליה. אני חיה בחלום." היא מחבקת אותי ומנשקת אותי על הלחי. "אני אתקשר, וכשאחזור, נחגוג יחד." מבטה מתרכך. "את יודעת שרציתי שתהיי לצדי כשאתחתן, נכון? אבל דיוויד יודע שאין לי משפחה, אז הוא רוצה לקחת אותי מכאן כמה שיותר מהר, כדי שזה לא יכאב מדייי." היא נוגעת בנקודה בקמט שתמיד מופיע בין גבותיי כשאני מזעיפה פנים. "תפסיקי עם הפרצוף הזה. יהיו לך קמטים בגיל צעיר מדייי. ואני בסדר. הכול מושלם, בעצם."

"חסר לך שלא," אני אומרת בקול המורה הכי חמוּר שלי, אבל גרוני מתכווץ, ומפי יוצא מעין קרקור אזהרה. "תתקשרי ברגע שתגיעי. אני רוצה לדעת שאת בסדר, ואני רוצה תמונות. המון תמונות."

אלה מחייכת חיוך זוהר. "כן, המורה מקמילן!" היא מסתובבת ועוזבת במהירות, שולחת אליי נפנוף אחרון מעבר לכתפה ונעלמת מעבר לפינה. היא נעלמה, ואני נלחמת בדמעות בלתי צפויות ובלתי מובנות בכלל. אני מאושרת בשביל אלה, אבל גם דואגת לה. אני מרגישה... אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה. אבודה, אולי. אצבעותיי אוחזות בצרור המפתחות שלה, ופתאום אני נעשית מודעת לכך שזה עתה ירשתי יחידת אחסון ואת היומנים שנשבעתי שלא אקרא בהם עוד.