היומנים האבודים 2: להיות אני

אני נחנקת בתוך מנהרה של עלטה שנוצרה בעקבות הפסקת חשמל בלתי צפויה ביחידת האחסון שבה קיוויתי למצוא רמזים באשר למקום הימצאה של רבקה. הוטלתי לתוך סרט אימה מזוויע, מהסוג שבו אני שונאת לצפות, ומיד התחלתי לדמיין את עצמי בתור הבחורה שעושה את כל הטעויות האפשריות, ובסופו של דבר מוצאת את מותה העקוב מדם. אני, שרה מקמילאן, מחשיבה את עצמי אדם הגיוני, ואני משכנעת את עצמי להפסיק לפחד, שכן הפחד שלי לגמרי לא הגיוני. זאת פשוט אחת מהפסקות החשמל האקראיות שמתרחשות בסן פרנסיסקו בחודשים האחרונים, והדאגה הגדולה ביותר שלי כרגע היא העכבר שנמצא ליד כפות רגליי.

אבל האם זה לא מה שהבחורה שנרצחת בסרט האימה תמיד חושבת לעצמה? זאת בסך הכול הפסקת חשמל. זה בסך הכול עכבר. היה טיפשי מצדי לבוא לכאן לבד בלילה, ואני משתדלת בדרך כלל לא להיות טיפשה. ממפגש קודם אני יודעת שאיש התחזוקה במקום הזה הוא אדם קצת מוזר, אבל החלטתי שהוא לא מקור לדאגה. פשוט הייתי נואשת מדיי להרגיש שאני עושה משהו כדי למצוא את רבקה, ונואשת להסיח את דעתי משתיקתו של כריס מאז ההודעות שהחלפנו הבוקר, כאשר התוודיתי בפניו שאני מתגעגעת אליו. אני חוששת שנסיעתו אל מחוץ לעיר לאירוע צדקה העניקה לו די זמן להחליט שהוא לא מתגעגע אליי. אחרי הכול, אמש הוא העז לחשוף בפניי את אחד מסודותיו האפלים ביותר, והגבתי בדיוק כפי שהוא טען שאגיב, גם אם נשבעתי שלא אגיב כך: תפסתי מרחק ממנו. ברחתי, אני מוסיפה חרש, בעודי חושבת על המילים שבהן כריס הִרבה להשתמש כדי לנבא את ההתנהגות שלי.

קול נפץ נוסף מפר את הדממה המפחידה, ועכשיו אני יוצאת מדעתי באופן רשמי, ולא רק בגלל שתיקתו של כריס. מוחי עובד בקדחתנות בניסיון לזהות את הצליל, אבל לשווא. כן, ללא צל של ספק, זה היה ממש מטופש מצדי לבוא לפה לבדי. ובעוד הייתי רוצה לחשוב שאני לא מתנהגת בטיפשות לעתים קרובות, הערב מוכיח שכאשר אני עושה את זה, אני עושה את זה בגדול.

אני לא מעיזה לזוז, שלא לדבר על לנשום, אבל אני יכולה לשמוע נשימות מהירות וקולניות, ואני יודעת שהן שלי. אני מנסה לכפות על עצמי להיות בשקט, אבל לא מצליחה. החזה שלי מכווץ, ואני מתקשה להכניס אוויר לריאות. אני זקוקה לאוויר. אני זקוקה לו נואשות. נדמה לי שאני חווה התקף של נשימת יתר. כן. זה מה שקורה. התחושה הזאת, של חוויה כמעט חוץ־גופית, זכורה לי מהרגע שבו הרופא יצא מחדרה של אמי בבית החולים לפני חמש שנים ובישר לי על מותה. גם אם אני יודעת מה עובר עליי, נשימותיי ממשיכות להיות מהירות ושטחיות, והן ללא ספק יסגירו את מקומי. אני לא מבינה איך ייתכן שאני יודעת מה קורה לי, ובכל זאת לא מצליחה לעשות שום דבר בנוגע לזה.

פתאום אני שמה לב שאני עומדת, גם אם לא זכור לי שנעמדתי. מכפות ידיי נשמטים דפים שלא זכור לי שהחזקתי. בהלה אוחזת בי ופוקדת עליי לצעוק ולברוח. תחושת ה"הילחם או ברח" הזאת כל כך נכונה וממשית, שאני פוסעת צעד אחד לפנים, אולם אז נשמע קול נפץ נוסף ואני קופאת במקומי. עיניי מוסטות בחטף לעבר הדלת, אבל אני לא רואה דבר פרט לחשכה. אני לא רואה דבר פרט לחור השחור העמוק הזה, המאיים לבלוע אותי. קול נפץ נוסף. מה פשר הצליל הזה? רעש נוסף - קול צעדים, כך נדמה לי - נשמע בסמוך לכניסה. אדרנלין מציף את גופי, ואני לא חושבת, אני פשוט פועלת.

אני מתחילה לחצות את החדר במהירות במסלול שנדמה לי שפנוי ממכשולים. דלת, דלת, דלת! אני צריכה להגיע לדלת. איפה הדלת המזורגגת? אצבעותיי מוצאות את החלל הריק, ואז חלל ריק נוסף, עד שבסופו של דבר אני מתנגשת בפלדה קרה. תחושת הקלה שוטפת אותי בעודי טורקת את הדלת בעוצמה. אני מצמידה את כפות ידיי למשטח. מה עכשיו? מה עכשיו?! לנעול את הדלת. אבל אני לא יכולה. המציאות מכה בי בעוצמה. המנעול נמצא בחוץ, ו - אלוהים אדירים - מי שנמצא בחוץ יכול לנעול אותי בפנים. או... מה אם האדם שחשתי בנוכחותו הצליח להיכנס ליחידת האחסון לפני שסגרתי את הדלת?

אני מסתובבת במהירות נוכח המחשבה המבעיתה ונצמדת אל הדלת. אני נזכרת בטלפון שלי ושולחת את ידי לתוך כיס המעיל שלי. אני לא רואה דבר. אני אפילו לא מסוגלת לחשוב בהיגיון. איך ייתכן שעד עכשיו לא חשבתי על הטלפון שלי? אני מחזיקה אותו, אבל הוא חומק מאחיזתי ונשמט אל הרצפה. כאחוזת טירוף אני יורדת אל ברכיי ומגששת אחריו. תחושת הקלה מציפה אותי בעת שידי נעטפת סביב הפלסטיק החלקלק, אך אני לא מצליחה לבטל את נעילת הטלפון.

אני קמה בחטף, מבועתת שיבתרו אותי לחתיכות בעודי מנסה לחייג - והפעם אין דבר שמונע את בריחתי. ייתכן שפתיחה בריצה תתברר כמהלך מטופש נוסף, אבל בשלב הזה אם לא ארוץ, זה גם לא יהיה המהלך הכי חכם מצדי. אני פותחת את הדלת וחשכה נוספת מקבלת את פניי, אבל היא לא מטרידה אותי. אני רצה ומתפללת שלא אתנגש במי שנמצא איתי בפנים או שאמעד ואבלע בחור השחור שאופף אותי. אני פשוט רוצה לצאת החוצה. החוצה. החוצה. החוצה. כל כולי ממוקדת במשימה. זה מה שמניע אותי קדימה, ישירות אל היציאה. אני תערובת קטלנית של פחד ואדרנלין שהעלימו כל זכר לשמץ ההיגיון שהיה לי לפני רגעים ספורים.

אני מחפשת את היציאה, מחפשת אור, אבל הדלת החיצונית שהיתה פתוחה סגורה כעת, ואני מתנגשת בה בעוצמה שמרעידה את שיניי. טעם הדם המתכתי ממלא את פי בנקודה שבה שיניי ננעצו בלשוני, אבל אני לא מניחה לזה לערער את נחישותי להימלט. אני מגששת אחר הידית ומשחררת אנחת רווחה בעת שהיא נלחצת והדלת נפתחת.

בתוך שבריר שנייה אני נמצאת מחוץ לבניין. לאחר החשכה המחניקה של הבניין, אני מקבלת בברכה את פנסי הרחוב העמומים ואת אוויר הלילה הצונן של סן פרנסיסקו, בעודי נחפזת לעבר המכונית שלי. שריריי נדרכים וצורבים בתחושה שמישהו נמצא מאחוריי, אך אני לא מעיזה לבזבז שניות יקרות בניסיון לאשר או להכחיש זאת. העור העדין של כף ידי נצבט בין המפתחות, ואני מתקשה למצוא את הלחצן לפתיחת דלת המכונית הנעולה שלי. נדמה שהזמן עוצר מלכת בעודי נאבקת בדחף להביט לאחור, אך במקום זאת אני פותחת את דלת המכונית.

בטוחה שמישהו עומד לתפוס אותי מאחור, אני מתמקמת במושב, טורקת את הדלת, סוגרת את עצמי בפנים ונועלת את כל המנעולים. כאחוזת טירוף, אני מעיפה מבט מבעד לחלון ולא רואה שם נפש חיה, אבל אני מצפה שזגוגית החלון תתנפץ בכל רגע. כפות ידיי רועדות בכזאת עוצמה, שאני נאלצת להשתמש באחת מהן כדי לרסן את השנייה, כדי שאוכל להכניס את המפתח ולהתניע. ברגע שהמפתח בפנים, אני מתניעה ומתחילה בנסיעה לאחור. הצמיגים צווחים ולבי הולם בחוזקה. אני מעבירה את מוט ההילוכים למצב נסיעה, ומיד לוחצת על דוושת הבלמים ונזרקת קדימה בעוצמה. צליל נשימותיי הכבדות מפר את הדממה המאיימת ששוררת במכונית, בעודי נועצת מבט בדלת הבניין הפתוחה ולא רואה שום דבר מיוחד או מפחיד. זה פשוט... שם. ואני פה, ועושה רושם שאין בסביבה נפש חיה.

מבחינתי, זה לא משנה. ככל שאני יושבת פה, ככה אני מרגישה חשופה, פגיעה, מטרה. כף רגלי לוחצת על דוושת הגז. אני צריכה לברוח ממגרש החניה הזה, ואני צריכה לעשות את זה עכשיו.

כפות ידיי לופתות את ההגה בחוזקה, ואני בקושי מספיקה להגיע לרחוב הצדדי המוביל אל הכביש המהיר כאשר נופל לי האסימון: יחידת האחסון לא נעולה. השארתי אותה פתוחה וברחתי. אני נכנסת לתחנת דלק וחונה. אני פשוט יושבת. עוברות דקה או שתיים או עשר. אני לא יודעת. עושה רושם שאני לא מסוגלת לחשוב מחשבות עקביות. אני מניחה לראשי להישמט על ההגה ומנסה להתמקד. יחידת האחסון. הסודות של רבקה, החיים שלה. המוות שלה. ראשי נזקף בחטף. לא. היא לא מתה. היא לא מתה... ובכל זאת, תחושת הבטן שלי אומרת לי שבתוך יחידת האחסון הזאת מסתתר סוד שמישהו לא רוצה שאני או אף אחד אחר יֵדעו.

"אני חייבת לחזור ולנעול את היחידה," אני לוחשת. אני יכולה להזעיק את המשטרה. הם לא יעצרו אותי על פחד מהחשכה. ייתכן שהם יצחקו עליי, ייתכן שהם יתעצבנו, אבל הפעם אני אפעל בזהירות ובחוכמה.

הטלפון הנייד שלי מצלצל ממקומו על המושב. לא זכרתי שהנחתי אותו שם, ואני מזנקת בבהלה וקופצת את אגרופיי בין שדיי. "אלוהים אדירים," אני ממלמלת וגוערת בעצמי, "תתעשתי, שרה."

אני מביטה במספר. כריס. החזה שלי מתלהט מרוב רגש. יש בינינו כל כך הרבה דברים לא פתורים, יש כל כך הרבה סיבות לחוסר ההתאמה בינינו. ועם זאת, מעולם לא הייתי זקוקה לשמוע את קולו של מישהו כפי שאני זקוקה לשמוע את קולו עכשיו.

"שרה," הוא אומר כשאני עונה, ושמי הוא לחישה צרודה של שלמות גברית קטיפתית המהדהדת בקרבי ומשתכנת בחור עמוק בנשמתי שנדמה שרק הוא מסוגל למלא.

"כריס." קולי נשבר כשאני אומרת את שמו, מפני שדמעות צורבות בעיניי. לכל הרוחות, איך ייתכן שבתוך שבועות ספורים עברתי מאדישות מוחלטת כלפי כל מה שנמצא סביבי, אדישות שליוותה אותי בשנים האחרונות, לַהפך הגמור? "אני... הלוואי שהיית פה."

"אני פה, מותק," הוא אומר, ונדמה לי, אני מקווה כך, שעמוק בדבריו אני שומעת שמץ מרגשותיו. "אני בכניסה לבית שלך. תפתחי את הדלת."

אני ממצמצת בבלבול. "חשבתי שטסת לאירוע הצדקה בלוס אנג'לס."

"נכון, ובבוקר אני חייב לטוס לשם שוב, אבל הייתי חייב לראות אותך. תפתחי את הדלת ותני לי להיכנס."

אני המומה. במשך כל היום הייתי מוטרדת בגלל השתיקה שלו. פחדתי שהוא מתנכר אליי, כפי שהתייחסתי אליו אמש. "חזרת הביתה רק כדי לראות אותי?"

"כן. חזרתי רק כדי לראות אותך." הוא נשמע מהוסס. "את מתכוונת להשאיר אותי בחוץ?"

בתוכי מתפרץ עוד מהרגש שאני מנסה להדחיק, והצריבה בעיניי מאיימת להפוך לדמעות. הוא חזר כדי לראות אותי. הוא התאמץ, טס לכאן מעיר אחרת, למרות האופן שבו הגבתי על הווידוי שלו במועדון אמש. "אני לא בבית." קולי נשמע בקושי. "אני לא בבית, ואני רוצה להיות בבית. אתה יכול, בבקשה, לבוא לפה?"

"איפה זה פה?" הוא שואל בקול בהול שתואם את מה שאני מרגישה.

"במרחק כמה רחובות. בתחנת דלק ליד יחידת האחסון שעליה סיפרתי לך." אני לא מסוגלת לומר את שמה של רבקה, ולא מבינה את הסיבה לכך.

"אני כבר מגיע."

אני פוצה את פי כדי למסור לו הוראות הגעה, אבל השיחה כבר נותקה.