היוצאים

 פרק 1 כמה חמורה הבעיה?

כשהספר הזה פורסם לראשונה באנגלית בשנת 2005, נושא החזרה בשאלה היה אפוף בושה ופחד. כתבי עת יהודיים אך החלו לדווח על התופעה, ומיד הוצפו בבקשות לעותקים נוספים ובשפע שאלות ותגובות של קוראים.

כיום הנושא נדון בפתיחות ובחופשיות רבות יותר, ואין כמעט משפחה שאינה קשורה למישהו שעזב את העולם הדתי. נדמה שזו מגפה של ממש, במיוחד בתפוצות. מנגד, באלפי השנים שבהן נרדפנו כמעט בידי כל אומה בתבל, הצלחנו לא רק לשרוד אלא גם לשגשג; הקהילות שלנו הקימו בתי ספר, בתי כנסת ומרכזי לימוד תוססים בכל רחבי הארץ והעולם; שמרנו אמונים למנהגינו והנחלנו אותם לילדינו. היום הישיבות שלנו מלאות עד אפס מקום בצעירים שלומדים את מורשתנו, על אף האתגרים הכבירים שמעמיד בפנינו העולם החיצוני.

ובכל זאת קיימת חרדה רבה בקרב הורים, מחנכים, מומחים לנוער בסיכון ומנהיגי קהילות. הרב חיים נבון, מחנך וסופר, אומר על החזרה בשאלה: “זו בוודאי בעיה גדולה. ההערכה שלי היא שמדובר על משהו כמו 20-25 אחוזים מבוגרי החינוך הדתי הפוסקים בשלב כלשהו מלהיות דתיים”.5 כך אומר גם הרב יוני לביא, העובד עם נוער דתי-לאומי: “האחוזים משמעותיים ביותר. יש שכונות ויישובים שבהם אין כמעט בית ללא מישהו שהתרחק מן הדרך”.6 מוטה פרנק, חרדי העובד עם אנשים שעזבו את העולם החרדי, מודאג מאוד: “אין לי מספרים, וכל מה שאני אומר זה מתוך מה שאני רואה ומתוך התחושות שלי; הבעיה מאוד עמוקה ומאוד רחבה. לא רק רחבה מבחינה מספרית, אלא גם… מבחינה איכותית”.7 מיכאל נכטילר, מייסד אתר “אקשיבה” המשיב לשאלות של חרדים, מסכים: “התחושה היא שיש סחף גדול, שיש עזיבה גדולה החוצה בעולם החרדי”.8

הרב דניאל מכניק, העומד בראש “פרויקט חזון” ומעביר סמינרים בפילוסופיה יהודית בבתי ספר דתיים בארה”ב, אומר ש”הבעיה חמורה הרבה יותר, הן כמותית והן איכותית, ממה שאנשים מעלים על דעתם”.9 יוחנן דנציגר, שערך מחקר על נוער בסיכון בניו יורק, קובע שהחזרה בשאלה “יצאה משליטה”,10 ולפי המחנך משה שפירא, “קצב הנשירה של בני הנוער [מן החיים הדתיים] הפך למגפה של ממש... רבים מאמינים שזו הבעיה הדוחקת ביותר בימינו”.11

אם בתי הספר שלנו עולים על גדותיהם בתלמידים, ומשפחותינו מצליחות בדרך כלל להנחיל את המחויבות לקיום מצוות, מה פשר הבהלה? היכן העוזבים שהכול מדברים עליהם? עד כמה בדיוק חמורה הבעיה?

רבים מאתנו חשים באופן אינטואיטיבי שההתרחקות מן הדת הפכה למגפה של ממש. הרב עדין שטיינזלץ, ענק התלמוד הידוע שטיים מגזין תיאר כ”למדן המופיע פעם במילניום”, מאמין שהמספרים “משמעותיים אם כי לא ניכרים לעין, מפני שרבים פשוט מתאדים”.12 אבל רשמים אישיים לא יוכלו לכמת את הבעיה: לשם כך דרושה לנו חקירה מדעית יותר של העובדות.

למרבה הצער, “עמידה על היקפה של בעיה המולידה שתיקה ובושה עלולה להיות מורכבת ביותר”.13 עבור מי שחשים מחויבות רבה לחיים היהודיים, אין כמעט דבר גרוע יותר מילד הנוטש את מסורת אבותיו. לפיכך, גם כשילדים אך מתקרבים לעזיבת הדת, אנו שותקים. אנחנו חוששים מנידוי, מהתלחשויות, מגינויים ומביקורת. אנו חוששים שאחרים יגידו מה שייתכן שאנו חשים בעומק לבנו: אם ילדינו עזבו את הדת, נכשלנו כיהודים.

קשה לעמוד על היקף הבעיה גם כי ההבחנות בין קבוצות דתיות ולא-דתיות אינן חדות כפי שאולי נדמה לנו. פרופ’ אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן, מומחה לציבור הדתי-לאומי, מסביר:

פעם כשהיו עוזבים זה היה ברור: הוא היה דתי והפך ללא דתי. זה היה חד, עם גבול ברור. היום יש דתל”שים מסורתיים, ויש כבר דתיים לייט, והעזיבה כבר אינה חד-משמעית וברורה. למה התחילו להגיד “דתל”ש”, והפסיקו לומר “חוזר בשאלה”? המונח הזה חדש. לפני 15 שנה הוא לא היה קיים. הסיבה היא שרוצים להביע את העובדה [שהעוזב] עדיין נשאר קשור... ובאמת יש כל מיני דרגות של דתל”שיוּת. הם עדיין קשורים. הם לא מרגישים שהם עזבו, כמו פעם: “הלכתי, שלום, נהייתי חילוני, אכלתי חזיר” וכו’. לכן אני חושב שהספירה קשה מאוד.

גם הגדרותיהן של הקבוצות הנפרדות אינן ברורות כפי שנדמה לנו. פרופ’ כהן מסביר:

פעם לא השתמשו במונח “דתי לייט”. אבל תחשבו כמה הלייט הכי “לייטי” קרוב לדתל”ש “הכי דתי”. בשביל חלק מה”דתיים לייט”, הדבר היחיד שמגדיר אותם כדתיים זה שהם לא נוסעים בשבת. באמצע השבוע לא תראה את ה”דתי לייט” בבית הכנסת. תוכלו למצוא בשכונות מסוימות מניינים שלמים שסגורים באמצע השבוע. ומן הצד השני, חלק מהדתל”שים ממשיכים להגיע לבית הכנסת בשבת. הקרבה בין הקבוצות מאוד גדולה, וזה מקשה מאוד על המדידה.14

אם כך, כיצד עלינו להתקדם כדי לגלות מהו היקף הבעיה? כמה מחקרים עשויים לשפוך אור על הנושא.

הנתונים בישראל

בשנת 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערכה מחקר על התמורות ביחסם של אנשים לדת במשך חייהם. הלמ”ס בדקה 7,500 נשאלים מעל גיל 20, מכל הקבוצות הדתיות והלא-דתיות בארץ. המחקר ייצג מבחינה סטטיסטית אוכלוסייה בת 4.7 מיליוני בני אדם, ש-80 אחוזים מהם הזדהו כיהודים. ממצאיו היו מסקרנים ביותר.

במחקר חולקו הנשאלים לחמש קטגוריות, ששלוש מהן מתאימות להגדרה הקלאסית של דתיות: חרדים, דתיים ומסורתיים-דתיים.15 הקבוצה החרדית הייתה הקטנה ביותר וייצגה כ-8 אחוזים מן האוכלוסייה, כך שטעות הדגימה בה הייתה גדולה יותר. גם אם מביאים זאת בחשבון, מספר העוזבים בקבוצה החרדית היה נמוך במידה רבה מבכל קבוצה אחרת.

כ-10 אחוזים מהחרדים עזבו את החברה החרדית, אך מחצית מהעוזבים עדיין היו דתיים. לפיכך, רק 5 אחוזים התרחקו לגמרי מן החינוך הדתי שקיבלו. המצב בקבוצת הדתיים היה גרוע בהרבה. מתוך כ-600 אלף דתיים, 9 אחוזים הפכו לחילונים או ללא-דתיים, ו-21 אחוזים למסורתיים שאינם דתיים. בסך הכול, 30 אחוזים לפחות עזבו את אורח החיים הדתי של ילדותם. זאת מלבד 18 אחוזים שנעשו מסורתיים-דתיים: גם אם הם עדיין דתיים במידת מה, השינוי שעברו מעיד על התרחקות.16

לפער הזה בין חרדים לבין דתיים שאינם חרדים אחראים כמה הבדלים חשובים בין הקבוצות. החרדים נוטים לגונן על ילדיהם ועל אורח חייהם בכלל הרבה יותר מן הדתיים שאינם חרדים. כפי שמסביר הרב יוני לביא, הם מסוגרים הרבה יותר — מבחינה חברתית ואינטלקטואלית כאחד — מקבוצות אחרות בישראל ובתפוצות. כמו כן, הם מייחסים כבוד רב יותר ל”גדולי הדור”.17 לעומתם, הדתיים שאינם חרדים, גם אלו מהם שמקפידים מאוד על ההלכה, מעורבים הרבה יותר בעולם החילוני, הן מבחינה חברתית והן מבחינה אינטלקטואלית. הם פוסעים על הגבול הדק המפריד בין שני העולמות. בישראל, שבה הסביבה “החיצונית” גם היא יהודית, חצייתו של הקו הזה עשויה להיות קלה לדתיים הרבה יותר מאשר לחרדים. ייתכן שהפתיחות הזו אף גורמת לכך שכאשר דתיים עוזבים את קהילותיהם, קל להם יותר למצוא את מקומם בתוך העולם היהודי. סביר להניח שחרדים יצליחו בכך פחות.

ייתכן שיש חשיבות רבה במיוחד לכך שבמגזר החרדי העזיבה מובילה לתגובה חמורה בהרבה מבכל ציבור אחר. אצל החרדים, ההשלכות החברתיות של עזיבת אורח החיים ההלכתי, של מעבר לקהילה אחרת ואפילו של שינוי קל באורח החיים עלולות להיות הרסניות.18 קשרים עלולים להתנתק, שמם הטוב של העוזבים ושל משפחותיהם עלול להיפגע, וקיימת אפילו סכנה לשידוכים של בני המשפחה. הסיבות שמניעות אדם חרדי לעזוב את הדת חייבות להיות משמעותיות ביותר, שכן “אקדח מכוּוָן לרקתו”. אם ההשלכות קשות כל כך, הרבה פחות סביר שאדם יבחר לעזוב — אפילו אם אינו מאמין או אם חווה סבל רב. רבים פשוט אינם מסוגלים לשאת את מחיר העזיבה, וייתכן שהם נותרים חרדים אף שאחרים במצבם היו עוזבים. עם זאת, שיעור נטישה של 5 אחוזים הוא אכן הנמוך ביותר מבכל הקבוצות, בישראל ובתפוצות.

עובדה מעניינת היא שבהבחנה בין עדות, הסיכוי שאשכנזים יישארו מחויבים להלכה הוא הגבוה ביותר. רק 25 אחוזים מהאשכנזים שגדלו בבתים דתיים הפסיקו לשמור שבת, לעומת 40 אחוזים מהספרדים. גם לתופעה הזו יש כמה הסברים אפשריים, כפי שמציין מיכאל נכטילר:

אצל ספרדים יש הרבה יותר בעלי תשובה, והדבר משפיע על העזיבה, בעיקר בקרב הדור השני. העובדה שיש להם משפחה חילונית מאוד מקלה על העזיבה... יש כאלה שהמשפחה שלהם חזרה בתשובה ממסורתיות לחרדיות, והם חזרו ומצאו את עצמם איפשהו באמצע. שם זה גם יותר לגיטימי. אין להם קיצוניות של “או-או”. בנוסף, רבים מהספרדים נמצאים בפריפריה, במצב סוציו-אקונומי נמוך יותר, וגם זה משפיע. פחות נמצאים במוסדות חינוך ברמה גבוהה, וממילא יוצאים החוצה יותר.19

גם אופן העזיבה של אשכנזים וספרדים שונה, ובעקבותיו יש פער גם בסבירות שיחזרו לקיים מצוות מאוחר יותר. הרב שטיינזלץ מסביר:

כשלאשכנזי יש יצר הרע לנסות כל מיני דברים — אוכל לא כשר, נשים, וכו’ — כשהעולם הזה הוא קצת יותר מדי בשבילו, הוא לא יכול פשוט לעזוב את הישיבה שלו. הוא חייב לעזוב בצורה דרמטית יותר. הוא חייב להעניק למעשה שלו פרשנות אידאולוגית. לכן כשהוא עוזב, הוא עוזב בטריקת דלת.

מאוחר יותר, כעבור כמה שנים, יצר הרע נחלש. הוא טעם בשר חזיר והוא כבר לא כל כך מתלהב מכך... והוא רוצה לשוב. אך אם הוא עזב באופן דרמטי, הוא יכול לשוב רק באופן דרמטי. וזה עלול להיות קשה מדי.

בעולם הספרדי הטלת הספק מתרחשת בשקט, והחזרה נעשית בשקט. הם “מתחזקים”. כך שנער ספרדי במצב זהה עוזב בשקט. למעשה שלו לא ניתנת פרשנות אידאולוגית. הוא עוזב וטועם מהעולם. לאחר שנים רבות הוא מתחתן, נולד לו ילד, והוא רוצה שהילד ילך לבית הכנסת. לאט-לאט הוא מתחיל להגיע לבית הכנסת בקביעות. לבסוף, הוא מתמנה לגבאי, ושב אל הדת.20

טבעה של הנטישה בעולם הספרדי יוצר רציפות מסוימת בין הקהילות הספרדיות. כפי שמסביר פרופ’ אשר כהן: “אצל הספרדים יש הרבה יותר רצף. כשמשפחה ספרדית נפגשת מגיעים הש”סניק עם הלבוש הליטאי החרדי וההוא עם הכיפה הלבנה, וכולם יודעים לפתוח סידור ולהתפלל. אצל אשכנזים זה לא ככה. יש אגף מנותק לגמרי שלא יודע כלום”.21

לבסוף, במה שנוגע להבדלים בין גברים לנשים, הסבירות שנשים יעברו שינוי לכאן או לכאן נמוך בהרבה מאשר אצל הגברים. מספר הנשים הדתיות הנעשות דתיות פחות או הופכות לחרדיות הוא קטן יותר.22

הנתונים בתפוצות

ההתרחקות מהדת בתפוצות גרועה בהרבה. לדברי הרב ברל ויין, מחנך והיסטוריון ידוע, “בחברה פתוחה המקבלת לחיקה את היהודים, כפי שקורה כיום בארה”ב, אפשר לצפות ל-8 עד 10 אחוזי עזיבה”.23 קצב שחיקה כזה עדיין נמוך בהרבה מזה ששרר לפני מאה שנה, ונמוך מאוד לעומת קצב השחיקה בקהילה הרפורמית ובקהילה הקונסרבטיבית.

ואולם, סקר מכון Pew בקרב יהודי ארה”ב מצא שכ-17 אחוזים מהיהודים האורתודוקסים בגילאי 18-29 כבר אינם רואים עצמם כאורתודוקסים. הנתונים היו חמורים בהרבה בקבוצות הגיל המבוגרות יותר. 43 אחוזים ממי שחונכו בבתים אורתודוקסיים כבר אינם רואים בעצמם שומרי מצוות כשהם מגיעים לשנות השלושים או הארבעים לחייהם. בגיל חמישים עד שישים מדובר ב-59 אחוזים. בקרב בני 65 ומעלה, 78 אחוזים ממי שגדלו בבתים אורתודוקסיים כבר אינם רואים עצמם שומרי מצוות.24

הנתונים הללו עולים בקנה אחד עם מחקר שנערך בישיבה יוניברסיטי, מוסד ההשכלה הגבוהה האורתודוקסי הבולט בארה”ב. במחקר משנת 1994 נבדקה השפעתם של בתי הספר היהודיים על קיום המצוות. המחקר מצא שבקרב כאלפיים נשאלים ששני הוריהם היו שומרי מצוות, ושלמדו בבתי ספר אורתודוקסיים, כ-33 אחוזים לא הקפידו על כשרות מחוץ לביתם.25 אלו מספרים מדהימים, המצביעים על שינוי בעל חשיבות היסטורית המצריך עיון נוסף.

התמונה הגדולה

כדי להבין באמת עד כמה חמורה הבעיה, הן בישראל והן בתפוצות, עלינו לתת את דעתנו על שתי קבוצות נוספות שאינן מיוצגות בנתונים שהובאו לעיל. הראשונה היא “נוער בסיכון”. המונח הזה מתייחס למי שלא רק אינם מקיימים מצוות, אלא אף משתתפים בפעילות כמו ונדליזם, גניבה, צריכת סמים, הפקרות מינית ובריחה מהבית. אף שאינם מייצגים את הציבור הכללי, הם אינדיקטור למידת הצלחתנו בהנחלת התורה.

כמו כן, עלינו לתת את דעתנו גם על בני נוער שעוזבים את הדת בלי להפגין התנהגות אנטי-חברתית כלשהי, וכן את מי שעדיין לא עברו אל העולם החילוני אך פניהם מועדות לשם. קבוצות הצעירים הללו לא נכללו בנתונים הסטטיסטיים לעיל, אך הן מספקות אינדיקציה טובה לחומרת הבעיה.

מדוע זה חשוב?

יש טעם לשאול מדוע הנתונים הללו חשובים. האם המצב לא היה כזה מאז ומעולם? האם יהודים לא עזבו את הדת מאז ומעולם, בשיעור כזה או אחר? ואם כך, האמנם יש סיבה לדאגה?

התשובה היא שהמצב לא היה כזה מאז ומעולם, ושהנתונים הללו אכן מעידים על שינוי היסטורי גדול. יש להכיר בכך אם בכוונתנו לטפל בבעיה בהצלחה.

זוהי הפעם הראשונה בתולדות העם היהודי שרובם המכריע של היהודים בעולם אינם דתיים.26 בעבר, במשך רוב תולדותיו המתועדות של העם, מרבית היהודים הקפידו לנהוג לפי ההלכה. לדברי ההיסטוריון ד”ר דייוויד ברגר, עד המאה ה-17 האנשים שחיללו שבת בפרהסיה היו מעטים מכדי שיספרו אותם.27 המצב החל להשתנות בתקופת הנאורות, לפני מאתיים שנה. יותר ויותר יהודים החלו להתרחק, וכיום יותר מ-90 אחוזים מיהודי העולם אינם שומרי מצוות.

מאין הגיעו כל היהודים הללו, שאינם מקפידים על ההלכה? כמעט כולם באו ממשפחות שומרות מצוות, כמעט לכולם היה סבא או סבא-רבא שהקפיד עליהן. לפיכך, התהליך המוביל להתבוללות מוחלטת מתחיל לעתים ביהודי דתי אחד שמפסיק לקיים מצוות. ילדיו מתרחקים מעט יותר, ושלושה או ארבעה דורות לאחר מכן ההתבוללות נשלמת.

התהליך הזה מיוצג באחד הפירושים לסיפור על “ארבעה בנים” מן ההגדה של פסח, שלפיו הבנים אינם מייצגים ילדים אלא דורות. הדור הראשון “חכם”, כביכול; הוא מחויב להלכה. השני, ה”רשע”, מורד ומתרחק. הדור השלישי הוא “תם”, ומתקשה לבחור בין האב שאינו מקיים מצוות לבין הסב האדוק. הדור הרביעי כבר רחוק עד כדי כך “שאינו יודע לשאול”. הדור החמישי כלל אינו מסב לשולחן הסדר. הוא התבולל לגמרי.

התהליך מתרחש כמעט אך ורק בתפוצות, במקומות שבהם היהודים חיים בחברה פתוחה וחופשית. לכן, לדברי פרופ’ כהן, רק בישראל יכול אדם להיות יהודי חילוני. מבחינה דתית, הסכנה ליהודים החוזרים בשאלה בישראל קטנה יותר. אך אין פירוש הדבר שלא נשקפת להם כל סכנה.

בישראל הסיכוי שהצעד הראשון יסתיים באובדן גמור לעם היהודי קטן בהרבה, אך הוא בכל זאת לא מבוטל. אצל חלק מהישראלים הוא יוביל לירידה מהארץ. כשדועך הרגש כלפי הדת היהודית, עשויים לדעוך בעקבותיו גם הקשר למדינת ישראל ותחושת השייכות לעם היהודי. הדבר נכון במיוחד אם מביאים בחשבון את האתגרים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים שמעמידים החיים בארץ בפני המתגוררים בה.

תופעת הירידה מחלישה את המדינה, אך היא בעייתית גם ליהודים דתיים לשעבר שבוחרים לעזוב. החיים בחו”ל עלולים להציב בפניהם אתגרים קשים ובלתי צפויים, שעלולים לפגוע אנושות ביהדותם. בישראל הם חיו בסביבה יהודית שבודדה אותם מן העולם שבחוץ, אך כאשר הם עוזבים, הסביבה החיצונית מתחילה לאתגר את תרבותם ואת אמונתם בדרכים קיצוניות ביותר, כאלו שטרם הכירו. לפיכך, ישראלים היורדים מן הארץ עלולים ליהנות מתחושת ביטחון כוזבת בנוגע לזהותם הדתית ולכך עלולות להיות השלכות בעתיד, להם, לילדיהם ולנכדיהם.

הירידה מהארץ משפיעה גם על אופייה של המדינה. פרופ’ ישראל אומן, המתמטיקאי חתן פרס נובל בכלכלה, מציין:

בחו”ל, כאשר אנשים עוזבים את היהדות, זה לא מזיק, משום שהם עוזבים ולא משפיעים על אחרים. הם עוזבים, ואז הם מתחתנים עם גויות. אולי לא בדור הראשון, אולי לא בדור השני, אבל בסוף הם יוצאים. הם לא גורמים נזק מיוחד לגרעין של העם היהודי.

אבל בישראל זה לא ככה. אתה לא יכול להשיל ממך את היהדות. אתה נשאר בישראל, ואז אתה עושה סוג של דת מלהיות חילוני. וזה מוביל לפוסט-ציונות. זה מסוכן. ובמובן הזה המדינה מסוכנת. אני ציוני גדול, אל תטעו, אבל עכשיו אני מבין מה הסאטמרים אמרו. הבעיה עם ציונות חילונית היא שזה מגיע בסוף לכך שאדם נעשה לא ציוני, פוסט-ציוני, ואפילו במובן מסוים דוחה את כל הרעיון של העם היהודי. עוברים בהתחלה מ”מדינה יהודית-דמוקרטית” ל”מדינה דמוקרטית-יהודית”. היהדות הופכת משנית, ואז נעלמת לגמרי.

אם נבחן את הבעיה מן הזווית הזאת, יתחוור לנו שלתופעת עזיבת הדת יש השלכות חמורות בהרבה משהעלינו בדעתנו, יהיה אשר יהיה מספרם של העוזבים את הדת לגמרי בדור מסוים. העזיבה לא רק יוצרת מציאות היסטורית חדשה, אלא גם משנה את אופיו הדתי של עמנו ברחבי העולם, ואף עשויה לשנותו בישראל. התנועה הזו אמורה להטריד לא רק יהודים שומרי מצוות, אלא את כל מי שחשובה לו רציפות המסורת היהודית.

המגמה

החדשות הטובות הן שאכן נראה שחל שיפור במה שנוגע לכלל ציבור העוזבים. בקרב החרדים בישראל, 15 אחוזים מבני השישים ומעלה הפסיקו לקיים מצוות, אך רק תשעה אחוזים מבני 40 עד 60 חדלו מכך, ורק חמישה אחוזים מבני 20 עד 40. נראה שגם בציבור הדתי קיימת מגמת שיפור דומה. בעוד ש-59 אחוזים מבני השישים ומעלה עזבו את הדת, 42 אחוזים מבני 40 עד 60 עזבו אותה, וכ-38 אחוזים מבני 20 עד 40. המספרים הללו מבהילים, אך מעידים על שיפור שחל במהלך השנים.

פרופ’ כהן מסביר שייתכן שהשיפור נובע במידה מסוימת מן השינויים הסוציולוגיים שהתחוללו בעשורים האחרונים. האידאולוגיה החילונית מסורתית היום יותר מבעבר; האידאולוגיה הדתית־לאומית והציבור המחזיק בה זוכים ליחס מכבד יותר מבעבר;28 והציבור החרדי נעשה סובלני יותר לשאר גוֹנֵי היהדות, מה שמאפשר לחרדים למצוא לעצמם מקום בעולם החרדי.29

מעניין לציין שהמגמה בארה”ב נראית זהה. 78 אחוזים מבני 65 ומעלה הפסיקו לקיים מצוות, אך המספרים הולכים וקטנים עם הירידה בקבוצת הגיל. 59 אחוזים מבני 50 עד 64 עזבו את אורח החיים הדתי, 43 אחוזים מבני 30 עד 49, ורק 17 אחוזים מבני 18 עד 29.

נראה שהמגמה שונה במידת מה בכל הנוגע לנוער בסיכון. מומחים שעובדים עם נוער כזה מעידים על עלייה חדה בשיעורי העזיבה אצלם. מנהל פרויקט Rejewvenation הרב יעקב שפירא, שיש לו ניסיון רב שנים בעבודה עם נוער בסיכון בארה”ב, ערך מחקר שהתבסס על אלפי פגישות עם בני נוער. מסקנתו היא שבשנים 1998-2000, העלייה במספר הצעירים האורתודוקסים המוגדרים כנוער בסיכון הייתה גדולה פי שלושה מבכל שנתיים אחרות בעשור שקדם למחקר. הוא מציג את המגמה בגרף הזה:

תרשים מס’ 1: שיעור העלייה במספר בני הנוער בסיכון (באחוזים)

יתרה מזאת, נראה ש”מרד הנעורים” מתחיל מוקדם יותר ויותר. ב-1990, גיל המרד הממוצע היה 16 אצל הבנים ו-15 אצל הבנות. בשנת 2000 הגיל כבר היה 14 עד 15 אצל הבנים, ו-13 עד 14 אצל הבנות.30 הדבר מעיד לא רק על בריאותו הדתית של עמנו, אלא גם על בריאותו הרוחנית והרגשית.

* * *

כשדנים בסוגיית עזיבת הדת, חשוב מאוד להבין שמי שעוזבים לגמרי את החיים הדתיים הם רק קצה הקרחון. הם הצביעו ברגליים, ואת הניתוק שלהם אנו יכולים לראות במו עינינו. אך רבים אחרים עזבו רק בלבם, ואותם איננו רואים. הם מוסיפים לקיים מצוות, אך זהו קיום מצוות חלול, ללא נשמה, ללא השראה, ללא אמונה. יש גם מי שהיו מפסיקים לקיים מצוות לו יכלו, אך מרגישים שאינם מסוגלים לעשות זאת בגלל ציפיות המשפחה והסביבה החברתית.

מיכאל נכטילר נתקל בתופעה לעתים קרובות:

מהבחינה הזו, של אחוזי יציאה בשאלה מן החרדיות, אם אכן שיעור העזיבה הוא כחמישה אחוזים זו הצלחה אדירה מבחינת הציבור החרדי. אבל זה לא נגמר רק בעזיבה עצמה. הבעיה המרכזית שאני רואה נמצאת בתוך הציבור, אלה ש”כלואים” בתוך מסגרת או מסלול שלא מתאימים להם, וזה גורם להם להיות ריקים. הם לא ממצים את עצמם. הם ימשיכו בתוך החברה את החיים הריקים שלהם.31

הסופר והמחנך האמריקני הידוע הרב דוד ברזק, שמייעץ לנוער שעזב את הדת, מבטא גם הוא תחושות דומות. הוא מסביר שניתוק אינו אלא צורה מתונה יותר של נטישה. “כששואלים מהו שיעור העוזבים, מעוותים את התמונה האמיתית... שיעור הצעירים שעוזבים רק רומז לבעיה הפנימית שאִתה מתמודדים אפילו מי שאינם עוזבים”.32 יש אנשים שהקשיים מכריעים אותם, ומפסיקים לקיים מצוות באופן מוחלט. אצל אחרים ההשפעה מינימלית. הם יוסיפו לקיים מצוות, אך ישמרו על ריחוק מסוים.

האנשים הללו, אף שאינם נושאו של הספר, קשורים אליו בהיבט אחד חשוב. הם מלמדים אותנו דבר חיוני על איכותם של החיים היהודיים כיום. אם שיעור מסוים מבין שומרי המצוות אינו מחויב להן בכל מאודו, אם הם אינם מקיימים את המצוות מתוך חדווה, אם הקשר שלהם לאלוהים ולעם היהודי אינו מסב להם אושר — מהו טיבהּ של מחויבותם לתורה? כיצד יוכלו להנחילה לילדיהם?

ייתכן שאיכות החיים הדתיים היא מדד טוב בהרבה למידת הצלחתנו כהורים וכמחנכים מאשר מספרם של מי שמוסיפים לקיים מצוות. אנו היהודים, מספרנו מעולם לא היה גדול,33 אך מאז ומתמיד בלטנו באיכות מחויבותנו לאל, ליהדות, וזה לזה. אם נראה במי שפסקו לקיים מצוות את קצה הקרחון, ואם נתייחס לא רק למי שעזבו באופן נראה לעין אלא גם למי שעזבו בלבם, אנו עשויים לגלות שאיכותם של החיים הדתיים ירודה מכפי שהיינו רוצים שתהיה, ואפילו גרועה מכפי שהנתונים שלמעלה מעידים.

הספר הזה יתמקד במי שעזיבת הדת באה לידי ביטוי במעשיהם, אך העקרונות העומדים בבסיס הנטישה מסבירים גם את מצבם של בני נוער בסיכון ושל יהודים שעזיבתם התרחשה בלבם בלבד. מידת הרלוונטיות והעוצמה של כל עיקרון ועיקרון משתנים ממקרה למקרה — אך העקרונות נותרים זהים. מציאת הפתרונות לבעיותיה של כל אחת מן הקבוצות האלה דורשת אומץ — אומץ להקשיב לסיפורים, להבין מה הם העקרונות הללו, ולתת להם מענה מתוך פתיחות והגינות, ובאופן נחרץ.