היורש של ממלכת אגון

ג'ואן ברוקס כיסתה את פיה, מחניקה פיהוק, ומצמצה במהירות כדי שעיניה תישארנה פקוחות. היא רצתה מאוד לדחוף הצידה את ערימת הנייר הגבוהה ולנמנם על שולחן המטבח הקטן, אבל היה עליה לקרוא ולעכל, הרבה ככל שתוכל.

הרצפה חרקה מאחוריה, וכשהסתובבה, ראתה את ראשו של טובי מבצבץ מעבר לדלת חלל המגורים הקטנטן.

"למה אתה ער, קופיף קטן שלי?" שאלה בחיוך.

"אני צמא."

"יש לך מים בחדר שלך."

הוא חייך בשובבות וניגש אליה, הפיג'מה הקצרה-מדי שלו חושפת את קרסוליו. הוא הרים את עצמו אל ברכיה ולחץ את פניו החמות אל צווארה.

"את חייבת לנסוע?"

ג'ו כרכה את זרועותיה בחוזקה סביב גופו הרזה של טובי ונישקה את שיערו השחור והעבה. "הלוואי שלא הייתי חייבת."

לא היה טעם להסביר מדוע עליה לנסוע אל האי אגון בבוקר. טובי היה בן ארבע והוא לא יכול להבין היגיון רגיל.

"עשרה ימים זה הרבה זמן?" הוא שאל.

"זה הרבה בהתחלה, אבל הזמן יעבור מהר ואני כבר אהיה בבית." היא לא יכלה לשקר לו, אלא רק לצבוע את עזיבתה בצבעים ורודים יותר. היא הייתה מתוחה מאוד לאורך כל היום, עד כי לא הייתה מסוגלת לאכול כלום.

מאז שטובי נולד, הם נפרדו לשני לילות בלבד. בנסיבות רגילות, לא הייתה חושבת אפילו על נסיעה כזאת. היא הייתה מסרבת, מבלי להשאיר מקום לספק.

"רק תחשוב, איזה כיף יהיה לך עם דוד ג'ונתן," היא הוסיפה, מנסה להישמע חיובית ככל שיכלה.

"ודודה קייטי?"

"כן – גם דודה קייטי. ולוסי."

אחיה ואשתו התגוררו בעיירה המקומית, עם בתם בת השנה. טובי העריץ אותם כמעט כמו שהם העריצו אותו. אף-על-פי שידעה שיטפלו בו היטב, ג'ו שנאה להיפרד ממנו לזמן כה רב.

אבל ז'יל, הבוס שלה, היה נואש. פיונה סאמרס, כותבת הביוגרפיות הקבועה שלהם, אשר עבדה על הביוגרפיה ההנצחתית של מלך אגון, נפלה למשכב עם דלקת תוספתן. ג'ו הייתה קופירייטרית בלבד, אבל זה לא היה חשוב - היא הייתה האדם האחר היחיד שדיבר בשפה היוונית, בבית ההוצאה שבו עבדה. היא לא הייתה רהוטה לחלוטין, אבל ידעה מספיק כדי לתרגם לאנגלית את התחקירים כך שאפשר יהיה לקרוא אותם.

אם הביוגרפיה לא תהיה מוכנה עד יום רביעי בעוד שבוע, לא יישאר די זמן לעריכה, להגהה ולמסירה לדפוס, שם אמורים להדפיס 5000 עותקים באנגלית ולשלוח אותם אל הארמון באגון לקראת הנשף.

הנשף, שאמור להתקיים בעוד שלושה שבועות בדיוק, עתיד להיות אירוע ענק לציון חמישים שנות שלטונו של המלך אסטראוס. אם הם לא יעמדו בזמנים, הם יאבדו את מוזיאון הארמון של אגון, שהיה לקוח של בית ההוצאה בעשור האחרון. המוניטין שלהם, כהוצאה לאור של ביוגרפיות ושל ספרים היסטוריים, ייפגע, ואולי אפילו לא יהיה ניתן לשיקום.

ג'ו אהבה את מקום העבודה שלה – אהבה את העבודה, אהבה את האנשים. אולי זו אינה הקריירה שעליה חלמה, אבל התמיכה שקיבלה לאורך השנים פיצתה על כך.

ז'יל כל כך רצה שהיא תקבל על עצמה את העבודה, אז הוא הבטיח לה בונוס וחופשה נוספת, בת שבועיים, בתשלום. איך היא יכלה לסרב? לאחר שחשבה על הכול, היא לא יכלה.

היא חוותה די חוויות רגשיות, וידעה שתצליח להתמודד עם הפרידה. הפרידה תקרע אותה לגזרים, אבל היא תתגבר עליה, וכך גם טובי. חמש השנים האחרונות לימדו אותה לשרוד. והכסף יהיה מבורך. סוף-סוף, יהיה לה די כסף לקחת את טובי ליוון ולהתחיל לחפש את אביו.

היא תהתה אם יהיה לה זמן להתחיל בחיפוש, כאשר תהיה באגון. אומנם אגון לא הייתה אי יווני, אך השכנה הקרובה ביותר שלו הייתה כרתים ותושביו דיברו ביוונית – וזו הסיבה שהבוס של ג'ו פנה אליה.

"אנחנו נדבר כל יום דרך המחשב, כאשר לא אהיה פה," היא אמרה כעת, חוזרת על מה שכבר אמרה לו עשרות פעמים באותו יום.

"ואת תקני לי מתנה?"

"אני אקנה לך מתנה ענקית," היא הבטיחה בחיוך.

"המתנה הגדולה ביותר בעולם?"

היא דגדגה אותו בצדדים. "המתנה הגדולה ביותר שאוכל להכניס למזוודה שלי."

טובי צחקק ודגדג את עורפה. "אני יכול לראות לאן את נוסעת?"

"בטח." היא סובבה אותו כך שיפנה אל שולחנה, קירבה אליהם את המחשב הנייד שלה והדליקה אותו.

היה לה יום אחד בלבד להתכונן לנסיעה, ובמשך שעות הכינה את טובי והתכוננה בעצמה, תוך שניסתה להכיר את הביוגרפיה שנתבקשה להשלים. עדיין לא היה לה זמן לחקור על האי שהיא נוסעת אליו.

היא החזיקה את בנה על ברכיה ביד אחת וביד השנייה הקלידה 'הארמון המלכותי באגון' בחלונית חיפוש התמונות.

טובי התנשף בפליאה, כאשר ראה מה הופיע על המסך, ולחץ עליו באצבעו. "את נוסעת לשם?"

ג'ו נדהמה בדיוק כמוהו מן התמונות, שהציגו ארמון ענק ורחב ידיים, אשר עורר מחשבות רומנטיים מלילות ערב חמים.

"אכן כן."

"יהיה לך חדר משלך?"

"תהיה לי דירה בארמון."

עד לאותו רגע, לא היה לה זמן לחשוב על כך שהיא עומדת לגור בארמון במשך עשרה לילות. היא הזיזה את הסמן על המסך באיטיות, בחיפוש אחר תמונה טובה יותר.

"את תפגשי מלך?"

היא חייכה לשמע ההתלהבות בקולו של טובי. היא תהתה כיצד יגיב אם תאמר לו שהם קרובי משפחה רחוקים – רחוקים מאוד – של משפחת המלוכה הבריטית. הוא ודאי יקפוץ עד התקרה מרוב התלהבות.

"אני אעבוד בשביל הנכד של המלך, שהוא נסיך, אבל אולי אפגוש גם את המלך. שאחפש תמונה שלו?"

היא הקלידה 'מלך אגון' ולחצה על כפתור החיפוש.

היא חשבה ששכדאי שתשלח את טובי בחזרה למיטה, אבל היא ממש לא רצתה, לא כשהוא היה כל כך חמים ומכורבל על ברכיה, ובמיוחד כשידעה שזה לא יקרה שוב במשך עשרה ימים.

החיפוש העלה מאות, אם לא אלפי תמונות של המלך. היא עברה עליהן וחשבה כמה מכובד הוא נראה. היו תמונות שלו עם אשתו המנוחה, המלכה ריאה, שנפטרה חמש שנים קודם לכן, תמונות עם נכדו הבכור והיורש, הליוס, ותמונה אחת של המלך אסטראוס עומד עם שלושת נכדיו – אחד מהם היה ככל הנראה תזאוס, הנסיך שהיא אמורה לדווח ישירות לו...

היא בהתה בתמונה של המלך עם נכדיו וחשה שהשערות על ידיה סומרות. ביד שנדמה היה לפתע שהיא מלאה בעופרת, היא הגדילה את התמונה כך שתמלא את המסך.

זה לא ייתכן.

בעודה מוודאת שהיא אינה מוחצת את בנה, היא רכנה קדימה וכיוונה את המסך כך שתוכל להביט בו מקרוב. התמונה הייתה מטושטשת מכדי שתוכל לראות בוודאות.

זה לא ייתכן...

"גם האנשים האלה מלכים?" טובי שאל.

היא לא הייתה מסוגלת לדבר, היא הצליחה רק לנענע בראשה במהירות, בטרם לחצה על תמונה אחרת של המלך עם נכדיו.

התמונה הזו הייתה באיכות הרבה יותר טובה וצולמה מקרוב יותר.

ראשה זמזם ושרף, כל דופק בגופה הכה כמו פטיש.

היא הקישה בזריזות על עשרות תמונות עד אשר מצאה תמונה אחת שבה צולם לבדו. היא הגדילה אותה.

זה היה הוא.

במשך זמן רב, היא לא עשתה דבר, רק החזיקה בבנה כל כך חזק עד כי יכלה לחוש את פעימות ליבו הקטן.

כיצד זה ייתכן?

כעבור שעתיים, היא עדיין ישבה מול המחשב הנייד שלה, מחפשת כל שביב מידע שהיה באינטרנט אודות הנסיך תזאוס קליאקיס. איכשהו, היא הצליחה לצאת מהקיפאון שאחז בה, כאשר ראתה את פניו של תיאו על המסך, לזמן שנדרש לה להשכיב את טובי בחזרה במיטתו ולתת לו נשיקת לילה טוב.

כל מה שהיה במוחה כעת, היה ברור כשמש.

אין פלא, שבכל השנים שבהן חיפשה את תיאו, העלתה חרס. היא הניחה שהחיים בתקופה של תקשורת חברתית יקלו עליה, אבל היא נכשלה בכל פינה. זה לא עצר בעדה. היא מעולם לא איבדה תקווה למצוא אותו.

אבל היא הייתה יכולה להמשיך לחפש אלפי שנים, ולא למצוא דבר. האיש שאותו חיפשה לא היה קיים.

הכול היה שקר אחד גדול.

אביו של טובי לא היה תיאו פטאקיס, מהנדס מאתונה. הוא היה תזאוס קליאקיס. נסיך.

הנסיך תזאוס קליאקיס יצא ממשרדו ונכנס אל דירתו, כאשר הטלפון רטט בכיסו. הוא הוציא אותו וקירב אותו אל אוזנו.

"היא בדרך," אמר דימיטריס, מזכירו הפרטי, ללא הקדמה.

תזאוס סיים את השיחה, צעד אל תוך חדר השינה שלו והניח את מכשיר הטלפון על שולחן הכתיבה שלו.

הוא בילה את רוב היום בשינה, כדי להיפטר מתופעות הלוואי של הנשף המלכותי שערך אמש אחיו הגדול הליוס, ובקריאת דיווחים על אודות העסקים השונים ששני אחיו והוא היו מושקעים בהם, במסגרת החברה שלהם, קליאקיס השקעות. כעת הגיע הזמן להחליף את בגדיו.

הוא יברך את גברת ברוקס ואז יבלה זמן-מה בחברת סבו, בעוד היא תתמקם. האחות של סבו שלחה לו הודעה שהמלך במצב טוב היום ותזאוס לא היה מוכן לוותר על זמן פרטי איתו כאשר הוא צלול.

ניקוס, יד ימינו, השאיר עבורו חליפה מגוהצת למשעי. תזאוס שמע על בני מלוכה מאומות אחרות שממש הולבשו על-ידי המשרתים האישיים שלהם, דבר שתמיד נראה לו מגוחך למדי. הוא היה גבר. הוא התלבש בעצמו. שפתיו התעגלו כשחשב על תגובתו האפשרית של ניקוס, אם יבקש ממנו לכפתר עבורו את חולצתו. כל הכבוד שניקוס חש כלפיו יעלם באחת. הוא יחשוב שתזאוס איבד את הטסטוסטרון שלו.

לאחר שהתלבש, הוא לקח ג'ל בידיו ועיסה אותו אל תוך שיערו במהירות ואז הוסיף מעט מי קולון. הוא מוכן.

הוא יצא מחדרו, שם פעמיו אל גרם מדרגות ופסע לאורכו של מסדרון צר וארוך מאוד, שהואר על-ידי נורות קטנות בתקרה. לאחר שעבר בשלושה מסדרונות נוספים, הוא קיצר דרך המטבחים של הארמון, ואז כעבור ארבעה מסדרונות נוספים הגיע לאולם, שבו ייפגש עם המחליפה של פיונה סאמרס.

קולות מלמול נשמעו מאחורי הדלת הפתוחה. נראה שהמחליפה הגיעה – הוא חש הקלה רבה.

המחלה של סבו אילצה אותם להקדים בשלושה חודשים את נשף היובל. פירוש הדבר היה שתאריך הסיום הרצוי של הביוגרפיה של הסב – שתזאוס לקח על עצמו להפיק – הוקדם גם הוא.

יחסיו עם סבו מעולם לא היו קלים. תזאוס היה מודע לכך שהיה קשה לגדל אותו. הוא נהנה מאוד מהפעילויות החיצוניות שהיו כרוכות בהיותו נסיך צעיר באגון, אבל שנא במופגן את כל השאר – הגבולות, הפרוטוקול המחמיר וכל האילוצים האחרים שהגיעו יחד עם התואר שלו.

הדרישה שלו לשבתון והתוצאות של היעדרותו העכירו אף הם את יחסיו עם סבו, אשר מעולם לא הבריאו. הוא קיווה שהביוגרפיה תעזור במידה מסוימת, לפני שגופו השברירי של סבו ייכנע למחלת הסרטן שמאכלת אותו.

חמש שנים של התנהגות ללא רבב לא פיצו על שלושה עשורים כמעט של התנהגות שגויה. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להוכיח לסבו שלשם קליאקיס אכן יש משמעות עבורו.

אבל תחילה, עליו לסיים את הדבר הארור הזה. תאריך היעד היה קרוב מספיק, גם ללא התוספתן של פיונה, שהתפרצותו גרמה לעיכוב נוסף.

כדאי שהמחליפה שלה תהיה מוכנה למשימה. גילס נישבע שהיא מושלמת... לתזאוס לא הייתה ברירה, אלא לסמוך על שיקול דעתו.

דימיטריס עמד בגבו אל הדלת, מדבר אל האישה שתזאוס הניח שהיא דספיניס ברוקס.

"אתה חזרת משדה התעופה במהירות," הוא אמר, בעודו נכנס אל החדר.

דימיטריס הסתובב והתיישר. "התנועה לא הייתה רבה, הוד מלכותו."

האישה שמאחוריו התקדמה קדימה. הוא התקרב אליה ביד מושטת. "תענוג לפגוש אותך, גברת ברוקס," הוא אמר באנגלית. "תודה שהגעת בהתרעה כה קצרה."

הוא ישמור את ספקותיו לעצמו. היא תהיה בלחץ גדול גם ככה, מבלי שהוא יוסיף על כך. מעתה, תפקידו יהיה דומה לזה של רכב סיוע. הוא יתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהצעירים – גברים ונשים – שהוא ואחיו תמכו בעסקיהם החדשים.

תפקידו הרשמי בחברה שלהם היה של מנהל כספים. באופן בלתי רשמי, הוא ראה עצמו כמעודד הראשי – השוטר הטוב לאחיו טאלוס, שהיה השוטר הרע – הוא נמצא שם כדי לעודד את האנשים הללו, ולסייע להם להגשים את חלומותיהם, באופן שהוא לעולם לא יוכל להגשים את חלומותיו שלו. אך אבוי להם, אם הם ישקרו לו או יבגדו בו. המעטים שהיו טיפשים מספיק כדי לעשות זאת, למדו לקח שלא ישכחו לעולם.

הוא היה בן למשפחת קליאקיס, אחרי הכול.

הוא המתין שגברת ברוקס תלחץ את ידו. ייתכן שהיא תקוד קידה. רבים מאלה שהגיעו מבחוץ עשו כן, אם כי הפרוטוקול לא חייב זאת, אלא אם מדובר באדם בעל תפקיד רשמי.

היא לא לחצה את ידו המושטת, אלא רק בהתה בו בהבעת פנים שהוא לא הבין לגמרי, אבל גרמה לשיערו לסמור.

"דספיניס?"

ייתכן שהיא הייתה המומה מן המפגש עם נסיך? זה קרה...

בשתיקה ששררה ביניהם, הוא הביט בה היטב, ראה דברים שפספס כשמיהר שיציגו ביניהם וייגשו לעניינים. צבע שיערה היה מוכר לו, חום-אדמדם עמוק, כצבעם של העלים בסתיו, שהוא נהג למחוץ כאשר למד בפנימייה באנגליה. הוא נפל על כתפיה כמו גל ומטה לאורך גבה, ממסגר פנים יפות בגוון בהיר, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים בשרניות. עיניים כחולות-אפורות ניקבו אותו במבט מרוכז...

העיניים האלה היו מוכרות לו. השיער הזה היה מוכר לו. זה לא היה צבע נפוץ, יותר כמו צבע פרי דמיונו של אמן מתקופת הרנסנס מאשר גוון שיער מציאותי. אבל היו אלה עיניה שממש תפסו אותו. גם הן היו בגוון מיוחד – בלתי ניתן להגדרה, אבל מזכיר את השמיים בשעות הבוקר המוקדמות, לפני הזריחה המלאה.

ובעוד כל המחשבות האלה עוברות בראשו, היא סוף-סוף הושיטה את ידה אל ידו ואמרה שתי מילים. שתי ההברות האחרונות נהגו בדחיסה, שחתכה בו כאשר שמע אותן.

"שלום, תיאו."

הוא לא זיהה אותה.

ג'ו לא ידעה למה ציפתה. מאה תסריטים עברו בראשה, בעשרים השעות האחרונות. אף אחד מן התסריטים הללו לא ניבא שהוא לא יזכור אותה.

היה זה כמו לזרות מלח על פצע פתוח.

משהו הבליח בעיניו הכהות, ואז היא תפסה זיק של הכרה.

"ג'ו?"

כאשר ביטא את שמה, השאלה נאמרה בחוזקה, בקול עשיר ומודגש שנשמע בדיוק כמו שהיא דמיינה שמוס שוקולד קרמי היה נשמע לו יכול היה לדבר, אצבעותיו הארוכות כרוכות סביב אצבעותיה.

היא הנהנה ונשכה את שפתה התחתונה, אשר החלה מתנדנדת בהחלטיות. גופה כולו היה בלתי יציב לפתע, כאילו עצמותיה הפכו לאטריות שבושלו יתר על המידה.

ידו הייתה כה חמה.

היא לא אמורה להיות חמה. היא אמורה להיות קרה כמו ליבו השקרן.

והיא לא אמורה להרגיש דחף מכריע לפרוץ בבכי.

היא לא תיתן לו את העונג.

ג'ו יישרה את עמוד השדרה שלה, הוציאה את ידה מידו ונאבקה ברצון לנגב אותה בחצאיתה, כדי להיפטר מהמגע שבעבר כה השתוקקה לו.

"עבר זמן רב," היא אמרה, שומרת על נימה רגועה, מנסה לגרום לשפתיה לחייך.

אבל איך את יכולה לחייך, כאשר המאהב האחד והיחיד שלך, האיש שחיפשת במשך חמש שנים, אביו של ילדך, לא זכר את פניך?

איך את יכולה לחייך, לאחר שחמש שנים חיפשת שקר?

דימיטריס, האיש שאסף אותה בשדה התעופה והציג את עצמו כמזכירו האישי של הוד מעלתו, הביט בהם בסקרנות.

"אתם מכירים?"

"דספיניס ברוקס מכרה ותיקה שלי," אמר תיאו – או תזאוס – או איך שקוראים לו. "נפגשנו, כשהייתי בשבתון."

אה, אז זה מה שהוא עשה באיליה? הוא היה בשבתון?

והיא הייתה מכרה?

היא הניחה שזה עדיף על להיות אחד מהסטוצים שלו ללילה אחד.

והוא לפחות לא העז לכנות אותה חברה ותיקה.

"ראיתי תמונה שלך באינטרנט אמש, כאשר חיפשתי מידע על האי שלך," היא אמרה, מוסיפה בהירות לנימה שלה, איננה חושפת שבכלל חשבה עליו בשנים שעברו. "חשבתי שזה דומה לך."

אולי לא נותרה בה גאווה רבה, לאחר ארבע שנים של אימהות חד-הורית, אבל עדיין הייתה לה מספיק גאווה להיפגע מבלי לרצות להראות לו, במיוחד כשיש להם קהל. אחד הדברים שהאימהות לימדה אותה היה כושר התאוששות. למעשה, היא לימדה אותה דברים רבים, שגרמו לה להיות חזקה הרבה יותר מאשר הייתה קודם לכן.

תזאוס בחן אותה, עיניו השחורות עוברות על גופה. "את נראית שונה ממה שאני זוכר אותך."

היא ידעה שזוכרים אותה – זו הייתה הקללה של ילדותה. שיער אדום ובעיית משקל גרמו לה להיות מטרה קלה עבור בריונים. לידתו של טובי הייתה הדחיפה שהייתה זקוקה לה כדי להוריד במשקל ולא להעלות אותו בחזרה. היא לעולם לא תהייה דוגמנית רזה, אבל היא למדה לקבל את חמוקיה.

היא הייתה אולי מעט רזה יותר ושיערה היה מעט ארוך יותר, אבל מעבר לכך, דבר בה לא היה שונה.

"השיער שלך קצר יותר ממה שאני זוכרת," היא ענתה.

חמש שנים קודם לכן, היה שיערו של תזאוס – שהיה כה כהה עד שנראה שחור – ארוך כל כך, עד כתפיו. עכשיו הוא היה קצר מאחור, ומקדימה כיסה את מצחו. באיליה היא ראתה אותו במכנסיים קצרים בלבד ובחולצת טריקו פשוטה. חלק מהזמן הוא לא טרח לנעול נעליים. עכשיו הוא לבש חליפה כחולה, שנראתה יקרה יותר ממה שהיא משלמת על מזון במשך שנה, ונעליים מצוחצחות כל כך שהוא יכול לראות את בבואתו משתקפת בהן.

"אבל אתה נראה טוב," היא הוסיפה, מהנהנת בראשה כדי להוסיף ממד של כנות לדבריה.

כמה חבל שזו הייתה האמת.

תיאו – או תזאוס – או הוד מעלתו – לא היה הגבר הנאה ביותר שהיא פגשה מעולם, אבל היה בו משהו שמשך את העין וגרם לך להמשיך להסתכל. מגנט. אפו לא היה ישר מספיק כדי להיות מושלם, עיניים עמוקות בצבע חום כהה, פה רחב שהרבה לחייך וקו לסת חזק. כל אלה, יחד עם עור בגוון זית, גובהו – שהיה בוודאי גבוה מהמטר שישים וארבעה סנטימטרים שלה בכשלושים סנטימטרים – והאתלטיות השרירית שלו, יצרו את הרושם של גבר שבגברים, שלא מתפשר.

היא הייתה מודעת לו מיד, מרגע שבו נכנס לבר של מרין באיליה, יחד עם קבוצה של מטיילים סקנדינביים שמחכים למוצא פיו. היא העיפה בו מבט אחד וליבה התהפך.

זו הייתה התאהבות מטורפת. שיגעון מוחלט. חוסר היגיון. כל הדברים, שהיא הגיעה לגיל עשרים ואחת מבלי לחוות אותם ולו פעם אחת, הכו בה בכוח רב.

אבל עכשיו היא מבוגרת בחמש שנים, חכמה יותר, ויש לה ילד להגן עליו. כל ההתאהבות עברה מזמן.

או כך היא חשבה.

אבל כאשר הוא נכנס אל החדר, התוצאה הייתה זהה; כאילו נמחקו חמש שנים.

"שונה ממה שהיה לפני חמש שנים," תזאוס הסכים, בעודו מביט בשעונו. "אני מניח שעבר עלייך יום ארוך, אבל הזמן פועל לרעתנו, בכל הנוגע להשלמת הביוגרפיה. הבה נצעד אל החדר שלך, כדי שתוכלי להתרענן ולהתמקם. אנחנו יכולים לדבר בדרך."

הוא התחיל ללכת עם דימיטריס לצידו.

ג'ו בהתה בגבו הנסוג ונזקקה לזמן כדי לאסוף את עצמה ולהתקדם אחריהם.

קולות עמומים הכו בראשה, פוצעים אותו, בעוד שהיא החלה מבינה את עוצמתו של המצב.

במשך כל השנים הללו, היא נשבעה לעצמה שתמצא את אביו של טובי ותספר לתיאו על בנם. לא היו ציפיות כלשהן לגבי מה שיקרה לאחר מכן, אבל היא ידעה שהיא חייבת את זה לטובי. היא חשבה גם שהיא חייבת לספר לתיאו שיש לו ילד.

אבל תיאו לא קיים.

יהיה הגבר הזה מי שיהיה, הוא לא היה תיאו פטאקיס שהייתה מאוהבת בו.

תזאוס לא היה אביו של בנה; הוא היה זר לבוש בעורו.