היו זמנים בהוליווד

1 "קרא לי מרווין"

הזמזם בדיקטפון שעל שולחנו של מרווין שְוַורְז משמיע רעש. אצבעו של הסוכן מוויליאם מוריס מצמידה את הידית מטה, אל הקופסה. "את מזמזמת לי בעניין הפגישה של עשר וחצי, מיס הימלסטין?"

"אכן כן, מר שוורז," קולה של המזכירה מצייץ מתוך הרמקול הזעיר. "מר דולטון מחכה בחוץ."

מרווין מוריד שוב את הידית. "כשאת מוכנה, גם אני, מיס הימלסטין."

כשהדלת למשרדו של מרווין נפתחת, נכנסת קודם המזכירה הצעירה שלו, מיס הימלסטין. היא אישה בת עשרים ואחת, מן האסכולה ההיפית. היא מתהדרת בחצאית מיני לבנה שמציגה לראווה את רגליה השזופות הארוכות, ושערה החום הארוך אסוף לקוקיות נוסח פוקהונטס שמשתלשלות משני צידי ראשה. השחקן הנאה ריק דולטון בן ה־42, יחד עם תסרוקת הפומפדור החומה שלו – מבהיקה מלחות ומתבקשת – נכנסים בעקבותיה.

חיוכו של מרווין מתרחב כשהוא קם מהכיסא שמאחורי שולחנו. מיס הימלסטין מנסה להציג בין השניים, אבל מרווין קוטע אותה. "מיס הימלסטין, לאור העובדה שממש עכשיו גמרתי לצפות בפאקינג פסטיבל של סרטי ריק דולטון, אין צורך להציג בפניי את האיש הזה." מרווין חוצה את המרחק ביניהם ומושיט יד ללחוץ את ידו של הקאובוי־שחקן. "תביא את היד, ריק."

ריק מחייך ומשיב לסוכן בלחיצת יד גדולה ומטלטלת. "ריק דולטון. תודה רבה לך, מר שוורץ, שפינית זמן כדי להיפגש איתי."

מרווין מתקן אותו. "השם הוא שוורז, לא שוורץ."

אלוהים אדירים, אני כבר מחרבן את כל העסק, חושב ריק.

"לאלף עזאזל... סליחה על זה... מר שוורז."

תוך כדי טלטול ידיים אחרון, מר שוורז אומר, "אתה יכול לקרוא לי מרווין."

"מרווין, אתה יכול לקרוא לי ריק."

"ריק..."

הם מרפים זה מידו של זה.

"מיס הימלסטין יכולה להביא לך איזה משקה טעים?"

ריק הודף את ההצעה. "לא, אני בסדר גמור."

מרווין מתעקש. "אתה בטוח? כלום? קפה, קולה, פפסי, סִימְבָּה?"

"טוב, בסדר," אומר ריק. "אולי כוס קפה."

"יופי." מרווין טופח על כתפו של השחקן, ופונה אל נערתו ששת. "מיס הימלסטין, תואילי בטובך להביא לידידי רִיק כוס קפה, וגם אני עצמי אשמח לעוד אחת."

הבחורה הצעירה מהנהנת בראשה לחיוב וחוצה את המשרד. כשהיא מתחילה לסגור את הדלת מאחור, מרווין קורא אחריה, "אה, ולא מהמקסוול האוס הדלוח שהם מחזיקים במטבחון. לכי למשרד של רקס," מנחה אותה מרווין. "אצלו הקפה תמיד הכי ברמה – אבל בלי החרא הטורקי הזה," מזהיר מרווין.

"כן, אדוני," עונה מיס הימלסטין, ואז פונה אל ריק. "איך אתה שותה את הקפה שלך, מר דולטון?"

ריק פונה אליה ואומר, "לא שמעת? שחור זה יפה."

מרווין פולט געיית צחוק דמוית צופר־קְלַקְסוֹן, ואילו מיס הימלסטין מכסה את פיה בידה ומצחקקת. לפני שהמזכירה מספיקה לסגור את הדלת מאחוריה, מרווין קורא אליה, "אה, ומיס הימלסטין, אלא אם אשתי והילדים מתים על הכביש המהיר, אל תעבירי לי שיחות. בעצם, אם אשתי והילדים מתים, הם יהיו לא פחות מתים גם בעוד חצי שעה, אז אל תעבירי לי בכלל שיחות."

הסוכן מסמן לשחקן לשבת על אחת מספות העור שעומדות זו מול זו, עם שולחן קפה מזכוכית ביניהן, וריק מתרווח בנוחות.

"נתחיל בהתחלה," אומר הסוכן. "יש לך דרישת שלום מאשתי, מרי אליס שוורז! אתמול בלילה עשינו הצגה כפולה של ריק דולטון בחדר ההקרנות שלנו."

"וואו. זה גם מחמיא וגם מביך," אומר ריק. "מה ראיתם?"

"עותקים להקרנה של 'טאנר' ושל '14 האגרופים של מקלאסקי'."

"טוב, אלה שניים מהטובים," אומר ריק. "את 'מקלאסקי' ביים פול וֶנְדְקוֹס. אותו אני הכי אוהב מכל הבמאים שלי. הוא עשה את 'גידגֶ'ט'. הייתי אמור להיות בזה. טומי לאפלין קיבל את התפקיד שלי." אבל אז הוא מניף את ידו באצילות. "אבל זה בסדר, אני מחבב את טומי. הוא הכניס אותי למחזה הגדול הראשון שעשיתי בחיים."

"באמת?" שואל מרווין. "עשית הרבה תיאטרון?"

"לא הרבה," הוא אומר. "השתעממתי מלעשות את אותו חרא שוב ושוב."

"אז פול ונדקוס הוא הבמאי האהוב עליך, מה?" שואל מרווין.

"כן, התחלתי איתו בשנים הראשונות שלי. אני בסרט שהוא עשה עם קליף רוברטסון, 'קרב ים האלמוגים'. אפשר לראות אותי ואת טומי לאפלין לאורך כל הסרט, מסתובבים ברקע בתוך הצוללת הארורה."

מרווין משמיע את אחת מהצהרות התעשייה החגיגיות שלו: "פול־פאקינג־ונדקוס. מומחה אקשן לא מספיק מוערך."

"נכון מאוד," מסכים ריק. "וכשהשגתי את התפקיד ב'דרכו של צייד־הראשים' הוא בא וביים משהו כמו שבעה או שמונה פרקים."

"אז," ריק שואל, מנסה לדוג מחמאה, "אני מקווה שההצגה הכפולה של סרטי ריק דולטון לא הייתה סבל גדול מדי בשבילך ובשביל הגברת?"

מרווין צוחק. "סבל? תפסיק. נפלא, נפלא, נפלא." מרווין ממשיך, "אז מרי אליס ואני צפינו ב'טאנר'. מרי אליס לא אוהבת את האלימות בסרטים המודרניים של היום, אז שמרתי לעצמי את 'מקלאסקי' כדי לראות אותו לבדי אחרי שהיא תלך לישון."

ואז נשמעת נקישה קטנה על הדלת, וכעבור רגע מיס הימלסטין נכנסת בחצאית המיני שלה למשרד, כשבידיה שני ספלים של קפה מהביל עבור ריק ומרווין. היא מגישה בזהירות את שתי כוסות המשקה לשני הגברים.

"זה מהמשרד של רקס, נכון?"

"רקס אומר שאתה חייב לו אחד מהסיגרים שלך."

הסוכן נוחר בבוז. "חתיכת בנזונה יהודי קמצן, הדבר היחיד שאני חייב לו זה מכות."

כולם צוחקים.

"תודה, מיס הימלסטין; נסתפק בזה כרגע."

היא יוצאת, ומשאירה את שני הגברים לבדם כדי לשוחח על עסקי הבידור, על הקריירה של ריק דולטון, וחשוב עוד יותר – על העתיד שלו.

"איפה הייתי?" שואל מרווין. "אה כן – אלימות בסרטים מודרניים. מרי אליס לא אוהבת את זה. אבל היא אוהבת מערבונים. תמיד אהבה. ראינו מערבונים לאורך כל תקופת החיזור שלנו. צפייה במערבונים היא אחד הדברים שאנחנו הכי אוהבים לעשות, ונהנינו הנאה צרופה מ'טאנר'."

"אההה, זה נחמד," אומר ריק.

"עכשיו, כשאנחנו עושים הצגות כפולות כאלה," מסביר מרווין, "עד שמגיעים לשלושת הסלילים האחרונים של הסרט הראשון, מרי אליס כבר ישנה לי על הברכיים. אבל במקרה של 'טאנר', היא הצליחה להחזיק מעמד כמעט עד הסליל האחרון – זה היה בתשע וחצי – וזה ממש לא רע יחסית למרי אליס."

בשעה שמרווין מסביר לריק את הרגלי הצפייה של הזוג המאושר, ריק לוקח לגימה מהקפה החם.

היי, זה טוב, חושב השחקן. לרקס הזה יש באמת קפה ברמה.

מרווין ממשיך. "הסרט נגמר. היא הולכת למיטה. אני פותח קופסה של הוואנה, מוזג לעצמי קוניאק, וצופה בסרט השני לבדי."

ריק לוקח עוד לגימה מהקפה המצוין של רקס.

מרווין מצביע על כוס הקפה. "חומר טוב, אה?"

"מה," שואל ריק, "הקפה?"

"לא, הפסטרמה. בטח שהקפה," אומר מרווין, בהומור מהוקצע של הרי הקטסקיל.

"זה פאקינג אדיר," מסכים ריק. "מאיפה הוא מביא את זה?"

"מאחת המעדניות כאן בבוורלי הילס, אבל הוא לא אומר איזו," אומר מרווין, ואז חוזר אל הרגלי הצפייה של מרי אליס. "היום, אחרי ארוחת הבוקר, ואחרי שיצאתי למשרד, המקרין גרג חזר אלינו והקרין את הסליל האחרון כדי שהיא תוכל לראות איך הסרט נגמר. וזאת שגרת הצפייה שלנו. אנחנו מאוד מרוצים ממנה. והיא ציפתה בהחלט לראות איך 'טאנר' נגמר."

ואז מרווין מוסיף, "ובכל זאת, היא כבר הבינה שאתה תהיה חייב להרוג את אבא שלך, ראלף מיקר, לפני שהכול ייגמר."

"טוב, כן, זאת הבעיה עם הסרט," אומר ריק. "השאלה היא לא אם אהרוג את הפטריארך השתלטן הזה, אלא מתי. ולא אם מייקל קאלאן, האח הרגיש, יהרוג אותי – אלא מתי."

מרווין מסכים. "אמת. אבל שנינו חשבנו שאתה וראלף מיקר די מתאימים אחד לשני."

"כן, גם אני," משיב ריק. "אנחנו באמת צוות טוב של אבא ובן. המייקל קאלאן המזדיין הזה נראה כאילו הוא מאומץ. אבל במקרה שלי, אפשר להאמין שראלף הוא הזקן שלי."

"כן, הסיבה שהתאמתם כל כך היא שלשניכם יש דיאלקט דומה."

ריק צוחק. "במיוחד בהשוואה למייקל קאלאן המזדיין, שנשמע כאילו הוא אמור בכלל לגלוש במאליבו."

אוקיי, חושב מרווין, זאת כבר הפעם השנייה שריק יורד על השחקן שלצידו ב'טאנר', מייקל קאלאן. זה לא סימן טוב. זה מרמז על קמצנות נפשית. זה מרמז על נטייה להאשים אחרים. אבל מרווין שומר את המחשבות האלה לעצמו.

"בעיניי, ראלף מיקר היה יוצא מהכלל," אומר ריק לסוכן שלו. "לעזאזל, זה השחקן הכי טוב שעבדתי איתו בחיים, ואני עבדתי עם אדוארד ג' רובינסון! הוא היה גם בשניים מהפרקים הכי טובים של 'דרכו של צייד־הראשים'."

מרווין ממשיך לספר על ההצגה הכפולה של ריק דולטון בביתו ערב קודם. "מה שמחזיר אותנו אל '14 האגרופים של מקלאסקי'! איזה סרט! כמה כיף." הוא עושה תנועות פנטומימה של ירי בתת־מקלע. "כל היריות! כל ההרג!" מרווין שואל, "כמה בני־זונות נאצים אתה הורג בסרט הזה? מאה? מאה חמישים?"

ריק צוחק. "לא ממש ספרתי, אבל מאה חמישים נשמע הגיוני."

מרווין מקלל אותם בינו לבינו. "בני־זונות נאצים מזדיינים... זה אתה שמפעיל את הלהביור, נכון?"

"זה אני ועוד איך," אומר ריק. "וזה חתיכת כלי נשק מטורף שאתה לא רוצה לעמוד מהצד השני שלו, יא אלוהים, בוא אני אספר לך. התאמנתי עם הדרקון הזה שלוש שעות ביום במשך שבועיים. לא רק כדי להיראות טוב בסרט, אלא גם כי שקשקתי מפחד מהדבר הארור הזה, לומר לך את האמת."

"יוצא מגדר הרגיל," מתרשם הסוכן.

"אתה יודע, ממש במקרה קיבלתי את התפקיד שלי," מספר ריק למרווין. "במקור, התפקיד היה של פביאן. ואז, שמונה ימים לפני הצילומים, הוא שובר ת'כתף בעבודה על פרק של 'וירג'יניאן'. מר ונדקוס זכר אותי, ושכנע את הבכירים בקולומביה לבקש מיוניברסל להשאיל אותי כדי לעשות את 'מקלאסקי'." ריק חותם את הסיפור כמו תמיד: "אז אני עושה חמישה סרטים בזמן החוזה שלי עם יוניברסל. הסרט הכי מצליח שלי? ההשאלה מקולומביה."

מרווין מוציא נרתיק סיגריות מזהב מתוך כיס מעילו הפנימי ופותח אותו בקול מתכתי דק. מציע אחת לריק. "רוצה קנט?"

ריק לוקח אחת.

"אתה אוהב את נרתיק הסיגריות הזה?"

"הוא מאוד נחמד."

"זאת מתנה. מג'וזף קוֹטֶן. אחד הלקוחות שאני הכי מעריך."

ריק נועץ במרווין את המבט המתרשם שהסוכן דורש.

"לאחרונה סידרתי לו גם סרט של סרג'יו קוֹרְבּוּצ'י וגם סרט של אישירוֹ הונדה, וזו הייתה דרכו להביע את תודתו."

השמות האלה לא אומרים כלום לריק.

מר שוורז מחליק את נרתיק הסיגריות המוזהב שלו בחזרה אל הכיס הפנימי של הז'קט, וריק שולף במהירות את המצית שלו מתוך כיס המכנסיים. פותח את מכסה הזיפו הכסוף שלו ומצית את שתי הסיגריות בדרכו הקוּלית. אחרי שסיים להדליק את שתיהן, הוא סוגר את מכסה הזיפו בראוותנות קולנית. מרווין מצחקק למראה מפגן היוהרה הזה, ואז לוקח שאיפה מהניקוטין.

"מה אתה מעשן?" שואל מרווין את ריק.

"קָפִּיטוֹל דָבֶּליוּ לייט," אומר ריק. "אבל גם צ'סטרפילד, רֶד אָפֶּל, ואל תצחק – וירג'יניה סלים."

מרווין צוחק בכל זאת.

"היי, אני אוהב את הטעם," זה קו ההגנה של ריק.

"אני צוחק על זה שאתה מעשן רֶד אָפֶּל," מסביר מרווין. "הסיגריה הזאת היא פשע נגד הניקוטין."

"הם נתנו את החסות ל'דרכו של צייד־הראשים', אז התרגלתי אליהן. חוץ מזה, חשבתי שיהיה חכם אם יראו אותי מעשן אותן בפומבי."

"מחוכם מאוד," אומר מרווין. "עכשיו תראה, ריק, סיד הוא הסוכן הקבוע שלך. והוא שאל אותי אם אני יכול לפגוש אותך."

ריק מהנהן.

"אתה יודע למה הוא ביקש ממני להיפגש איתך?"

"כדי לראות אם אתה רוצה לעבוד איתי?" עונה ריק.

מרווין צוחק. "טוב, בסופו של דבר כן. אבל מה שאני מנסה לשאול בעצם זה אם אתה יודע מה אני עושה כאן בוויליאם מוריס?"

"כן," אומר ריק. "אתה סוכן."

"כן, אבל סיד הוא כבר הסוכן שלך. אם הייתי רק סוכן, אתה לא היית כאן," אומר מרווין.

"כן, אתה סוכן מיוחד," אומר ריק.

"בדיוק כך," אומר מרווין. ואז הוא מצביע על ריק בסיגריה המעושנת שלו, "אבל אני רוצה שאתה תגיד לי מה לדעתך אני עושה."

"טוב," אומר ריק, "מה שהסבירו לי זה שאתה מכניס טאלנטים אמריקנים מפורסמים לסרטים זרים."

"לא רע," אומר מרווין.

עכשיו, כשכבר יש הבנה הדדית בין השניים, הם לוקחים ביחד שאיפה גדולה מהקֶנטים שלהם. מרווין פולט עננה ארוכה של עשן סיגריות ומתחיל את הקטע שלו: "עכשיו, ריק, אם נתחיל להכיר אחד השני, אחד הדברים הראשונים שתגלה עליי הוא ששום דבר... ואני רציני – שום דבר – בעולם לא חשוב לי כמו רשימת הלקוחות שלי. הסיבה שיש לי קשרים בתעשיית הקולנוע האיטלקית, ובתעשיית הקולנוע הגרמנית, ובתעשיית הקולנוע היפנית, ובתעשיית הקולנוע הפיליפינית, היא גם בזכות הלקוחות שאני מייצג וגם בזכות מה שרשימת הלקוחות שלי מייצגת. בניגוד לאחרים, אני לא מתעסק בשמות מהעבר. אני מתעסק באצולה של הוליווד. ואן ג'ונסון – ג'וזף קוטן – פארלי גרֵיינגֶ'ר – ראס טמבלין – מֶל פֶרֶר."

הסוכן מבטא כל שם כאילו הוא מדקלם שמות של פרצופים שנחרטו על הר ראשמור בהוליווד.

"האצולה של הוליווד, עם רשימת סרטים שכוללת כמה מהקלאסיקות של כל הזמנים!"

הסוכן נותן דוגמה מיתולוגית: "כשלי מרווין השיכור פרש מתפקיד הקולונל מורטימר ב'הצלפים' – שלושה שבועות לפני הצילומים – אני זה ששכנע את סרג'יו ליאונה לגרור את התחת השמן שלו אל הספּורטְסְמֶנ'ס לוֹדְג' ולשבת לקפה עם לי ואן קליף, שבדיוק סיים אז גמילה."

הסוכן נותן למשקל הסיפור לשקוע בחדר. ואז, הוא לוקח שאיפה נונשלנטית מהקנט שלו, פולט את העשן החוצה ומוסיף עוד אחת מהצהרות התעשייה החגיגיות שלו: "והשאר, כמו שאומרים, הוא כבר חלק ממיתולוגיית המערבונים של העולם החדש."

מרווין לוטש את מבטו אל הקאובוי־שחקן שמעברו השני של שולחן הזכוכית. "עכשיו תראה, ריק, 'דרכו של צייד־הראשים' הייתה תוכנית טובה, ואתה היית טוב בה. הרבה חבר'ה מגיעים העירה ומתפרסמים מלעשות חרא. תשאל את גארדנר מקיי."

ריק צוחק לשמע העקיצה על גארדנר מקיי. מרווין ממשיך, "גם 'דרכו של צייד־הראשים' הייתה סדרת קאובויז ממש לא רעה. ויש לך את זה ואתה יכול להיות גאה בזה. אבל עכשיו, הפנים לעתיד... אבל לפני העתיד, בוא נעשה קצת סדר בהיסטוריה."

שני הגברים מעשנים את הסיגריות שלהם, ומרווין מתחיל להמטיר על ריק שאלות כאילו הוא בשעשועון טלוויזיה או בחקירה של האף־בי־איי.

"אז, 'דרכו של צייד־הראשים' – זה היה ב־NBC, נכון?"

"כן. NBC."

"כמה זמן?"

"כמה זמן מה?"

"כמה זמן הייתה התוכנית?"

"טוב, זאת הייתה תוכנית של חצי שעה, אז עשרים ושלוש דקות בלי פרסומות."

"וכמה זמן היא נמשכה?"

"התחלנו בעונת הסתיו של 59'־60'."

"ומתי ירדתם מהאוויר?"

"אמצע עונת 63'־64'."

"עברתם מתישהו לצבע?"

"לא עשו בצבע."

"איך קיבלת את התוכנית? נכנסת ככה מהרחוב, או שהרשת חיזרה אחריך?"

"עשיתי תפקיד אורח ב'סיפורי וֶלס פארגו'. שיחקתי את ג'סי ג'יימס."

"אז זה מה שתפס להם את העיניים?"

"כן. עדיין ביקשו ממני לעשות אודישן. ושאהיה פאקינג מעולה. אבל כן."

"תן לי את פרטי הסרטים שעשית בזמן שהיית בפגרה?"

"טוב, הראשון," אומר ריק, "היה 'המרד של קומאנצ'י', בכיכובו של רוברט טיילור, שהיה כבר זקן ומכוער. אבל זה הפך למוטיב חוזר כמעט בכל הסרטים שלי," מסביר ריק. "בחור זקן שמְצוּוָת עם בחור צעיר. אני ורוברט טיילור. אני וסטיוארט גריינג'ר. אני וגלן פורד. אף פעם לא הייתי רק אני לבדי," אומר השחקן בתסכול. "תמיד אני ואיזה חרא זקן."

מרווין שוקל, "מי ביים את 'המרד של קומאנצ'י'?"

"באד ספרינגסטין."

למרווין יש תובנה מעניינת: "שמתי לב שבקורות החיים שלך כתוב שעבדת עם הרבה מאוד במאי מערבונים זקנים מסרטי ריפאבליק – ספרינגסטין, ויליאם ויטני, הרמון ג'ונס, ג'ון אינגליש?"

ריק צוחק. "אלה שבאים לעבוד," ואז הוא מבהיר, "אבל באד ספרינגסטין לא היה סתם אחד כזה שבא לעבוד. באד לא רק בא לעבוד. באד היה שונה מכל היתר."

זה מעניין את מרווין. "מה היה השוני?"

"הא?" שואל ריק.

"באד וכל שאר אלה שבאים לעבוד," שואל מרווין. "מה היה השוני?"

ריק לא צריך לחשוב על תשובתו, כי הוא הבין את זה כבר לפני שנים כשהתארח ב'מסוקים' עם קרייג היל, בניצוחו של באד.

"לבאד יש אותה כמות זמן כמו לכל יתר הבמאים האלה," אומר ריק בסמכותיות. "לא יום אחד, לא שעה אחת, לא שקיעה אחת יותר מכל היתר. אבל מה שהוא עשה עם הזמן הזה – זה מה שעשה אותו במאי טוב." ריק אומר בכנות, "אתה היית גאה לעבוד עם באד."

מרווין אוהב את זה.

"וביל ויטני הפרוע הוא זה שנתן לי את ההתחלה שלי," אומר ריק. "הוא נתן לי את התפקיד האמיתי הראשון שלי. אתה יודע, דמות עם שם. ואז הוא נתן לי את התפקיד הראשי הראשון שלי."

"באיזה סרט?" שואל מרווין.

"אה, סתם מין סרט כזה לריפאבליק, על עבריינים צעירים במכוניות מהירות," אומר ריק.

מרווין שואל, "מה היה השם?"

"'מרוץ בהזמנה'," אומר ריק. "ורק בשנה האחרונה עשיתי אצלו תפקיד ב'טרזן' של רון אילי."

מרווין צוחק. "אז אתם מכירים כבר הרבה זמן?"

"אני וביל?" שואל ריק. "ועוד איך."

ריק נכנס למצב רוח נוסטלגי והוא רואה שגם הולך לא רע, אז הוא מתמסר לזה. "בוא אני אספר לך משהו על ביל ויטני, כן? במאי האקשן הכי פחות מוערך בכל העיר המזורגגת הזאת. ביל ויטני לא סתם ביים אקשן, הוא המציא את בימוי האקשן. אמרת שאתה אוהב מערבונים – מכיר את כל קטע האקשן הזה של יאקימה קאנוט, שהוא קופץ מסוס לסוס, ואז נופל ועובר מתחת לפרסות, בפאקינג 'מרכבת הדואר' של ג'ון פורד?"

מרווין שוב מהנהן.

"ויליאם פאקינג ויטני עשה את זה פאקינג ראשון, והוא עשה את זה שנה לפני ג'ון פורד, עם יאקימה קאנוט!"

"לא ידעתי את זה," אומר מרווין. "באיזה סרט?"

"הוא עוד לא עשה סרט באורך מלא אז," אומר לו ריק. "הוא עשה את הקטע הזה בשביל איזה פאקינג סדרה. בוא אני אספר לך איך זה כשוויליאם ויטני מביים אותך. ביל ויטני עובד מתוך הנחה שמעולם לא נכתבה סצנה שאי אפשר לשפר על ידי הוספת קרב אגרופים."

מרווין צוחק.

ריק ממשיך, "אז אני עושה את 'ריבֶרבּוֹט', וביל מביים. אז אני וברט עושים את הסצנה, אומרים את הדיאלוג. ואז ביל אומר, 'קאט, קאט, קאט! אתם מרדימים אותי. ברט, כשהוא אומר לך את זה, אתה דופק לו אגרוף. וריק, כשהא דופק לך אגרוף, זה מעצבן אותך, אז אתה דופק לו אגרוף בחזרה. הבנתם? אוקיי, אקשן!' וככה אנחנו עושים את זה. וכשאנחנו מסיימים, הוא צועק, 'קאט! זהו זה, חבר'ה, עכשיו יש לנו סצנה!'"

שני הגברים צוחקים בתוך ענן עשן הסיגריות שממלא את המשרד. מרווין מתחיל להתחבר לריק ולחיבה שלו לחוויות הוליוודיות שנרכשו בעמל רב. "אז ספר לי על הסרט הזה עם סטיוארט גריינג'ר שדיברת עליו?" מרווין שואל.

"'שלל ענק'," אומר ריק. "איזה זבלון על צייד של כריש לבן ענק אפריקאי. אנשים בטיסות יצאו מזה באמצע."

מרווין גועה בצחוק.

ריק מעדכן את הסוכן, "סטיוארט גריינג'ר היה השמוק הכי גדול שעבדתי איתו אי פעם. ואני עבדתי עם ג'ק לורד!"

השניים מצחקקים מהבדיחה על ג'ק לורד, ואז מרווין שואל את השחקן, "ועשית סרט עם ג'ורג' קְיוּקוֹר?"

"כן," אומר ריק. "זבל אמיתי בשם 'דוח צ'פמן'. במאי גדול, סרט איום ונורא."

הסוכן שואל, "איך הסתדרת עם קיוקור?"

"אתה צוחק," שואל ריק, "ג'ורג' פאקינג מת עליי!" ואז הוא רוכן קצת מעל שולחן הקפה ואומר בטון מרומז, שקט יותר, "זאת אומרת, ממש מת עליי."

הסוכן מחייך, כדי שהשחקן ידע שהוא מבין את הרמיזה.

"אני חושב שיש לג'ורג' מין קטע כזה," ריק מהרהר, "שבכל סרט הוא בוחר איזה ילד להשתגע אחריו. ובסרט ההוא זה היה או אני או אֶפרֶם זימבליסט ג'וניור, וכנראה שאני ניצחתי." הוא ממשיך בהסבר, "אז בסרט ההוא כל הסצנות שלי הן עם גליניס ג'ונס. ואנחנו הולכים לבריכה. וגליניס בבגד ים שלם. אפשר רק לראות רגליים וידיים, כל השאר מכוסה. אבל אני, אני במכנסוני בגד ים, הכי פצפונים שהצנזורה תאשר. מכנסוני בגד ים חומים. בסרט שחור־לבן, זה נראה כאילו שאני פאקינג עירום! וזה לא סתם שוט שלי קופץ לבריכה. אני במכנסונים הפצפונים האלה, עושה סצנות ארוכות של דיאלוגים, עם כל התחת בחוץ, במשך עשר דקות מהסרט המזדיין. כאילו, מה קורה כאן – אני בטי גְרֵייבּל או מה?"

ושוב השניים צוחקים, ומרווין מוציא מחברת עור קטנה מהכיס הפנימי בצד השני של המעיל, מול זה שמכיל את נרתיק הסיגריות של ג'וזף קוטן.

"ביקשתי מכמה סוכנויות לוויין שלי לבדוק את הסטטיסטיקה שלך באירופה. וכמו שאומרים, בינתיים הכול טוב." הוא מחפש את הנתונים בפנקס הקטן, ושואל בקול רם, "'דרכו של צייד־הראשים' שודרה באירופה?" הוא מוצא את העמוד שהוא מחפש, ואז מעביר את מבטו מהדף אל ריק. "כן, היא שודרה. יופי."

ריק מחייך.

מרווין מסתכל על המחברת ואומר, "איפה?" מחפש את העמוד ומוצא את הנתונים שהוא מחפש. "איטליה, יופי. אנגליה, יופי. גרמניה, יופי. צרפת לא." אבל אז הוא מרים את עיניו אל ריק ואומר, כאילו כנחמה, "אבל כן בבלגיה. אז יודעים מי אתה באיטליה, באנגליה, בגרמניה ובבלגיה." מרווין מסכם. "אז זה בעניין התוכנית שלך בטלוויזיה. אבל עשית כמה סרטים, אז איך הלך להם?"

מרווין מסתכל שוב על המחברת הקטנה שבידיו, מעלעל בדפים הקטנים, מחפש בתכולתם. "האמת היא" – הוא מוצא את מה שחיפש – "שכל שלושת המערבונים שלך, 'המרד של קומאנצ'י', 'הֶלפַייר, טקסס' ו'טאנר', הלכו לא רע באיטליה, בצרפת ובגרמניה." הוא מרים את עיניו בחזרה אל ריק: "ו'טאנר' הצליח אפילו יותר בצרפת. אתה יודע לקרוא צרפתית?" שואל מרווין את ריק.

"לא," עונה ריק.

"חבל מאוד," אומר מרווין ומוציא דף זירוקס מקופל שהיה תחוב במחברת הקטנה שלו ומושיט אותו מעבר לשולחן הקפה אל ריק. "זאת הביקורת של ׳מחברות הקולנוע׳ על 'טאנר'. זאת ביקורת טובה, כתובה מצוין. אתה צריך לבקש שיתרגמו לך."

ריק לוקח את הזירוקס ממרווין ומהנהן לשמע הצעתו של הסוכן, אף שהשחקן יודע היטב שלא יעשה זאת בחיים.

אבל אז מרווין מרים את ראשו אל עיניו של ריק ואומר, בהתלהבות פתאומית, "אבל החדשות הכי טובות בכל הפנקס המזורגג הזה: '14 האגרופים של מקלאסקי'!"

פניו של ריק מאירות כשמרווין ממשיך, "עכשיו, באמריקה, זה הצליח לא רע לקולומביה כשהוא יצא. אבל באירופה, שאני אמות!" הוא מרכין את ראשו כדי לקרוא את המידע שלפניו. "כתוב כאן ש'14 האגרופים של מקלאסקי' היה פאקינג להיט בכל רחבי אירופה. הציג בכל מקום, במשך המון פאקינג זמן!"

מרווין מרים את מבטו, סוגר את המחברת הקטנה ומסכם, "אז באירופה יודעים מי אתה. מכירים את התוכנית שלך בטלוויזיה. אבל אפילו יותר מהבחור ההוא מ'דרכו של צייד־הראשים', באירופה אתה הבחור הגזעי עם הרטייה בעין והלהביור שהורג מאה חמישים נאצים ב־'14 האגרופים של מקלאסקי'."

אחרי שיצא בהכרזת־הענק הזאת, מרווין מועך את הקנט במאפרה. "מה הייתה ההופעה האחרונה שלך בקולנוע?"

עכשיו תורו של ריק למעוך את הסיגריה במאפרה, ולִרטון, "סרט ילדים איום ונורא, זה היה מיועד לקהל הצעיר של ההצגות היומיות; קראו לו 'סולטי, הלוטרה המדברת'."

מרווין מחייך. "אני מניח שאתה לא הדמות הראשית?"

ריק מחייך בעגמומיות לשמע הבדיחה של הסוכן, אבל הוא לא מוצא שום דבר מצחיק בסרט ההוא.

"זה היה הסרט שיוניברסל הפילו עליי כדי לגמור את החוזה שחתמתי לארבעה סרטים," מסביר ריק. "וזה רק מראה כמה יוניברסל שמים עליי זין. אני זוכר איך השמוק ההוא, ג'נינגס לאנג, מכר לי עסקת חבילה שלמה. פיתה אותי לעבור ליוניברסל עם הסכם לארבעה סרטים. קיבלתי הצעה לחוזה מאַבְקוֹ אֶמבַּסי. הצעה לחוזה מסרטי נשיונל ג'נרל. הצעה לחוזה מאירווינג אלן. דחיתי את כולם והלכתי עם יוניברסל כי הם היו הכי גדולים. וכי ג'נינגס לאנג אמר לי, 'יוניברסל רוצים להיות בעסקי ריק דולטון.' אחרי שחתמתי לא ראיתי יותר את השמוק הזה בחיים." הוא מתייחס לאירוע שבו וולטר ונגר, המפיק של 'פלישת חוטפי הגופות', ירה בג'נינגס לאנג במפשעה כי זיין את אשתו, ג'ואן בנט, ואומר, "אם יש מישהו שמגיע לו ירייה בביצים, זה השמוק ההוא ג'נינגס לאנג." ומוסיף במרירות, "יוניברסל אף פעם לא היו בעסקי ריק דולטון."

ריק מרים את כוס הקפה שלו ולוקח לגימה. הקפה התקרר. הוא מניח אותו בחזרה על השולחן ונאנח.

מרווין ממשיך, "אז בשנתיים האחרונות אתה עושה הופעות אורח בפרקים של תוכניות טלוויזיה?"

ריק מהנהן לחיוב. "כן, אני עושה פיילוט ל־CBS כרגע, 'לאנסֶר'. אני הרע. עשיתי פרק של 'הצרעה הירוקה'. פרק של 'ארץ הענקים'. 'טרזן' של רון אילי, זה שסיפרתי עליו עם ויליאם ויטני. עשיתי את התוכנית ההיא, 'בינגו מרטין', עם הילד הזה סקוט בראון."

ריק לא אוהב את סקוט בראון, ולכן כשהוא מזכיר את שמו עולה על פניו הבעת ביטול, באופן תת־מודע. "ובדיוק סיימתי פרק של 'FBI' בשביל קְווין מרטין."

מרווין לוגם מהקפה שלו, אפילו שהוא קצת התקרר. "אז הולך לך די טוב?"

"יש לי עבודה," אומר ריק כאילו כדי להבהיר.

"שיחקת את הרע בכל התוכניות האלה?" שואל מרווין.

"לא ב'ארץ הענקים', אבל בכל היתר, כן."

"כולן נגמרו בסצנות של מכות?"

"שוב, לא 'ארץ הענקים' או 'FBI', אבל היתר כן."

"ועכשיו לשאלת שישים וארבעה אלף הדולר." מרווין שואל, "הפסדת במכות?"

"בטח," אומר ריק. "אני הרע."

מרווין פולט "אההההה" גדול כדי להבהיר את כוונתו. "זה טריק ישן של רשתות השידור. קח לדוגמה את 'בינגו מרטין'. אז יש לך בחור חדש כמו סקוט בראון ואתה רוצה לטפח את הדימוי הטוב שלו. אז אתה לוקח מישהו מאיזו תוכנית שבוטלה כדי לשחק את הרע. וככה בסוף התוכנית, כשהם הולכים מכות, זה הגיבור נגד הרע."

אבל אז מרווין ממשיך ומסביר, "אבל מה שהקהל רואה זה את בינגו מרטין קורע לבחור מ'דרכו של צייד־הראשים' את הצורה."

אאוץ', חושב ריק. זה פאקינג כאב.

אבל מרווין עוד לא גמר. "ואז בשבוע הבא, מגיע רון אילי עם פיסת הבד הזאת שמכסה לו את המפשעה. ושבוע אחר כך, זה בוב קונראד במכנסיים הצמודים שלו, קורע לך ת'צורה." מרווין מטיח את אגרוף ידו הימנית בכף ידו השמאלית, כדי להגביר את הרושם. "עוד שנתיים־שלוש של להיות שק אגרוף לכל איזה גברבר חדש שמצטרף לרשת," מסביר מרווין, "וכבר תהיה לזה השפעה פסיכולוגית על התפיסה שלך בעיני הקהל."

ההשפלה הגברית הגלומה במה שמרווין מרמז, גם אם הוא מדבר רק על משחק בכאילו, מעלה זיעה על מצחו של ריק. אני שק אגרוף? זאת הקריירה שלי עכשיו? להפסיד במכות לגברבר החדש של העונה? ככה הרגיש טְריס קוֹפין, הכוכב של '26 גברים', כשהפסיד לי במכות ב'דרכו של צייד־הראשים'? או קנט טיילור?

בזמן שריק מהרהר בזה, מרווין כבר עובר לנושא אחר.

"עכשיו, ביקשתי מארבעה אנשים לפחות לספר לי סיפור עליך," מתחיל שוורז, "אבל אף אחד מהם לא יודע את הסיפור המלא. אז אני רוצה שאתה תספר לי." מרווין שואל, "מה הקטע עם זה שכמעט שיחקת את התפקיד של מקווין ב'הבריחה הגדולה'?"

אוי אלוהים, לא הסיפור המזוין הזה עוד פעם, חושב ריק. אף על פי שהוא לא משועשע אפילו קצת, הוא צוחק בביטול כדי להרשים את מרווין. "זה סתם סיפור טוב בשביל החבר'ה של הספורטסמנ'ס לודג'." ריק מצחקק. "אתה יודע, התפקיד שכמעט קיבלת. הדג שחמק מהחכה."

"אלה הסיפורים שאני הכי אוהב," אומר הסוכן. "ספר לי."

ריק נאלץ לספר את סיפור הסבתא הזה כבר כל כך הרבה פעמים, עד שצמצם אותו למרכיביו הבסיסיים ביותר. הוא מחניק את הטינה שהוא מרגיש, ומשחֵק תפקיד שנמצא די מחוץ למנעד שלו: השחקן הצנוע.

"טוב," פותח ריק ואומר, "מסתבר שבאותה תקופה שג'ון סטרג'ס הציע למקווין את התפקיד הראשי של הילטס, מלך המחנה, ב'הבריחה הגדולה', קרל פורמן" – הוא מדבר על התסריטאי־מפיק הכול־יכול של 'תותחי נברון' ושל 'הגשר על נהר קוואי' – "בדיוק עשה את סרט הבכורה שלו כבמאי, שנקרא 'המנצחים', והוא הציע למקווין את אחד התפקידים הראשיים, ומסתבר שמקווין התלבט כל כך הרבה שסטרג'ס נאלץ להכין רשימה של תחליפים אפשריים לדמות. ואני, מסתבר, הייתי ברשימה."

מרווין שואל, "מי עוד היה ברשימה?"

"ארבעה שמות ברשימה," אומר ריק. "אני ושלושת הג'ורג'ים: פפארד, מהאריס וצ'אקיריס."

"טוב," מרווין מתעקש בלהט, "מתוך הרשימה הזאת, אני בהחלט יכול לראות אותך נכנס. זאת אומרת, אם פול ניומן היה ברשימה, אולי לא, אבל פאק, הג'ורג'ים?"

"טוב, בסוף מקווין עשה את זה." ריק מושך בכתפיו. "אז מה זה משנה?"

"לא," מתעקש מרווין, "זה סיפור טוב. אנחנו יכולים לראות אותך בתפקיד. האיטלקים יאהבו את זה!" ואז מרווין שוורז מסביר לריק דולטון איך פועלת תעשיית הקולנוע הז'אנרי באיטליה.

"מקווין לא יעבוד עם האיטלקים, ולא משנה מה. שיזדיינו הקנלונים המזדיינים, זה מה שסטיב אומר. תגיד להם שייקחו את בובי דארין, זה מה שאומר פאקינג סטיב. הוא יעבוד תשעה חודשים בהודו־סין עם רוברט וייז אבל לא יעבוד חודשיים בצ'ינצ'יטה עם קרלו שְמֶנדוֹזוֹ תמורת שום סכום של כסף."

אם אני במקום סטיב, גם אני לא הייתי מבזבז את הזמן שלי על איזה מערבון פסטות מחורבן, חושב ריק לעצמו.

מרווין ממשיך, "דינו דה לאורנטיס הציע לקנות לו וילה בפירנצה. המפיקים האיטלקים הציעו לו חצי מיליון דולר ופרארי חדשה לעבודה של עשרה ימים בסרט של ג'ינה לוֹלוֹבריג'ידה." ואז מרווין מוסיף בהערת אגב, "שלא לדבר על זה שאני די בטוח שזה כלל גם אפשרות להיכנס לתחתונים של לולובריג'ידה."

ריק ומרווין צוחקים. טוב, זה כבר סיפור אחר, חושב ריק. הייתי עושה כל סרט שנעשה אי פעם אם הייתי חושב שאני יכול לזיין את אניטה אקברג.

"אבל," אומר מרווין, "זה רק גורם לאיטלקים לרצות אותו יותר. אז אפילו שסטיב תמיד אומר לא, וברנדו תמיד אומר לא, ו־וורן בייטי תמיד אומר לא, האיטלקים ממשיכים לנסות. וכשהם לא מצליחים להשיג אותם, הם מתפשרים."

"הם מתפשרים?" ריק חוזר אחריו.

מרווין ממשיך להבהיר: "הם רוצים את מרלון ברנדו; הם משיגים את ברט ריינולדס. הם רוצים את וורן בייטי; הם משיגים את ג'ורג' המילטון."

ריק מאזין בעל כורחו לפוסט־מורטם המקצועי של מרווין, ויכול להרגיש תחושה בוערת וצורבת של דמעות שמתחילה להצטבר מאחורי עיניו.

מרווין, שאיננו מבחין בייסוריו של ריק, חותם את דבריו, "אני לא אומר שהאיטלקים לא רוצים אותך. אני אומר שהאיטלקים ירצו אותך. אבל הסיבה שהם רוצים אותך היא שהם רוצים את מקווין אבל לא יכולים להשיג את מקווין. וכשהם יבינו סוף סוף שהם לא יכולים להשיג את מקווין, הם ירצו את המקווין שהם יכולים להשיג. וזה אתה."

הכנות הנוקבת והברוטלית בדבריו של הסוכן הולמת בריק דולטון ממש כאילו מרווין סטר לו על פניו בכל הכוח, ביד נוטפת מים.

אך מנקודת מבטו של מרווין, כל אלה בשורות טובות. אם ריק דולטון היה שחקן בכיר פופולרי בסרטי אולפנים, הוא לא היה נפגש עם מרווין שוורז.

חוץ מזה, ריק הוא שביקש לפגוש את מרווין. ריק הוא שרצה להרחיב את הקריירה שלו כשחקן בכיר בסרטים במקום להמשיך לשחק את הנבל המזדמן בטלוויזיה. ומתפקידו של מרווין להסביר לו את העובדות ואת ההזדמנויות הטמונות בתעשיית קולנוע שהוא לא יודע עליה דבר. תעשייה שמרווין ידוע כמומחה בה. ולדעתו של מרווין כמומחה, העובדה שריק דולטון דומה לאחד מכוכבי הקולנוע הגדולים בכל העולם כולו היא הזדמנות מצוינת לסוכן שמשבץ כישרונות אמריקנים בסרטים איטלקיים. כך שאפשר להבין למה הוא מבולבל כשהוא מבחין בדמעות הזולגות על לחייו של ריק דולטון.

"מה קרה לך, ילד?" שואל הסוכן המבוהל. "'תה בוכה?"

ריק דולטון, נסער ונבוך, מוחה את דמעותיו בגב ידו ואומר, "סליחה, מר שוורז, אני מתנצל."

מרווין מרים קופסת ממחטות נייר משולחנו ומציע אותה לריק כדי לנחם את השחקן הדומע. "סליחה על כלום. כולנו עצובים לפעמים. החיים קשים."

ריק שולף שני קלינֶקסים מהקופסה, בקול תלישה צורם. בתנועה מצ'ואיסטית ככל שהנסיבות מאפשרות, הוא מוחה את עיניו בנייר הדקיק. "אני בסדר עכשיו, סתם נבוך. סליחה על המצג המשפיל."

"מצג?" נוחר מרווין בבוז. "על מה אתה מדבר? אנחנו יצורים אנושיים; בני אנוש בוכים. זה דבר טוב."

ריק מסיים למחות את הרטיבות ומעלה חיוך מזויף על פניו. "הנה, הכול טוב. 'צטער על זה."

"אל תצטער על כלום," נוזף מרווין. "אתה שחקן. שחקנים חייבים לדעת להתחבר לרגשות שלהם. אנחנו צריכים שהשחקנים שלנו יבכו. לפעמים ליכולת הזאת יש מחיר. עכשיו תגיד לי, מה קרה?"

ריק מתעשת ואז אומר אחרי שאיפה גדולה של חמצן, "אני פשוט עושה את זה כבר יותר מעשר שנים, מר שוורז. וקצת קשה לשבת כאן אחרי כל הזמן הזה ולהסתכל בעיניים לכישלון שיצא ממני. לראות בעיניים איך דרסתי לעצמי את הקריירה."

מרווין לא מבין. "מה זאת אומרת כישלון?"

ריק מביט בו מעברו השני של שולחן הקפה ואומר לסוכן בכנות, "אתה יודע, מר שוורז, פעם, מזמן, היה לי פוטנציאל. באמת שהיה. אתה יכול לראות אותו בחלק מהדברים שעשיתי. אתה יכול לראות אותו ב'דרכו של צייד־הראשים'. במיוחד כשהיו איתי שחקנים אורחים לעניין. כשזה אני וברונסון, ואני וקובורן, ואני ומיקר, או אני ו־ויק מורו. היה לי משהו! אבל האולפן כל הזמן דחף אותי לסרטים עם זקנים מקומטים. אבל אני וצ'אק הסטון? זה היה אחרת. אני וריצ'רד וידמארק, אני ומיצ'ם, אני והאנק פונדה, זה היה אחרת. ובחלק מהסרטים, זה היה שם. אני ומיקר ב'טאנר'. אני ורוד טיילור ב'מקלאסקי'. שיט, אפילו אני וגלן פורד ב'הלפייר, טקסס'. בתקופה ההיא פורד כבר לא שם זין יותר, אבל הוא עדיין נראה חזק בטירוף, ואנחנו נראינו טוב יחד. אז כן, היה לי פוטנציאל. אבל עם כל הפוטנציאל שהיה לי, השמוק הזה ג'נינגס לאנג ביוניברסל זרק הכול לפח."

ואז השחקן מפטיר נשימה דרמטית ומובסת, ואומר בראש מורכן, "טוב נו, אפילו אני זרקתי הכול לפח."

הוא מרים את מבטו ופוגש בעיני הסוכן. "זרקתי לפח עונה רביעית של 'דרכו של צייד־הראשים'. כי נמאס לי מטלוויזיה. רציתי להיות כוכב קולנוע. רציתי להשיג את סטיב מקווין. אם הוא יכול לעשות את זה, גם אני יכול לעשות את זה. אם לא הייתי מתנהג במשך כל העונה השלישית כמו קוץ בתחת שלא משתף פעולה, היינו ממשיכים בלי למצמץ לעונה רביעית. ואז כולנו היינו מצליחים, ונפרדים כידידים. עכשיו בסְקְרין גֶ'מס שונאים אותי. המפיקים הארורים של 'דרכו של צייד־הראשים' ינטרו לי טינה כל החיים שלהם. ובצדק! הייתי שמוק בעונה האחרונה. דאגתי שכולם ידעו מצוין שיש לי מקומות טובים יותר להיות בהם מאשר בקשקוש הטלוויזיוני המיותר הזה." העיניים של ריק שוב מתחילות לדמוע. "כשעשיתי את הסדרה ההיא, 'בינגו מרטין', שנאתי את השמוק הזה, סקוט בראון. עכשיו, אני אף פעם לא הייתי נוראי כמוהו. תשאל את כל השחקנים שעבדתי איתם, תשאל את כל הבמאים שעבדתי איתם, אני אף פעם לא הייתי נוראי כמוהו. וכבר עבדתי עם שמוקים בעבר. אבל הסיבה שהשמוק הזה הצליח להשפיע עליי? כי ראיתי כמה הוא כפוי טובה. וכשראיתי את זה, ראיתי את עצמי."

הוא מרכין שוב את ראשו ואומר ברחמים עצמיים כנים, "אולי מגיע לי שהגברבר החדש של העונה יכסח לי את הצורה."

מרווין מקשיב לכל הפרץ הזה, שבוקע החוצה מתוך ריק דולטון, בפה סגור ובעיניים פקוחות. כעבור רגע, הסוכן אומר, "מר דולטון, אתה לא השחקן הצעיר הראשון שמקבל סדרה ונכנע לחטא הגאווה. למעשה, זאת מחלה די נפוצה כאן בסביבה. וחוץ מזה – תסתכל עליי—"

ריק מרים את עיניו אל עיניו של הסוכן.

מרווין מסיים את דבריו, "זה נסלח."

ואז מרווין מחייך אל השחקן. השחקן מחייך בחזרה.

"אבל," מוסיף הסוכן, "זה כן דורש להמציא את עצמך מחדש."

"בתור מה אני צריך להמציא את עצמי?" שואל ריק.

מרווין עונה, "מישהו צנוע."