הייבן גרייס 3: המורדת

פרק 1

טסה

כאב חד מפלח את ראשי ואני מרגישה כאילו משאית דרסה אותי – לא שהתנסיתי בתחושה, אבל ההשוואה נשמעת מתאימה. הייתם מצפים שכבר אלמד שלא כדאי לי לשתות עד שאשכח את שמי. אבל מסתבר שזה לא המצב. וכהוכחה, ההנגאובר המייסר שלי.

אני לובשת קפוצ'ון ומקווה שהוא יגן עליי מפני האור שמציץ מבעד לתריסים. המזל לא מאיר לי פנים. הדבר היחיד שעולה בדעתי שאולי יציל אותי מהסבל הוא ספל קפה חם. אני לוקחת שני כדורי אקמול מחדר הרחצה הצמוד, בולעת אותם וניגשת למטבח.

"למען האמת, אני לא יודע איפה היא." קולו של אבי מהדהד לתוך המסדרון. אוף. ממש קיוויתי שלא אצטרך לראות אותו היום, לפחות עד שאכניס לגופי קצת קפאין. "אבל דבר אחד אני יכול להגיד לך, ברגע שהיא תגיע הביתה, היא תצטרך לתת לי דין וחשבון."

אני עוברת את הפינה ומופתעת לראות את אבי יושב ליד האי עם הדוד דומיניק. הוא כמעט לא מבקר אצלנו, בטח שלא ביום ראשון בבוקר. אבל אני מחייכת בנימוס ומנסה להסתיר את ההרגשה המחורבנת שלי.

"בוקר טוב," אני אומרת להם.

שניהם מפנים אליי את ראשם, ואבי נראה מופתע באמת ובתמים.

"אני לא מאמין." הוא חוזר להתמקד בדוד שלי. "העולם כנראה התהפך אם הגענו ליום שבו טסה חזרה הביתה ודלייני בילתה את הלילה בחוץ."

"דלייני לא חזרה הביתה?"

הוא נד בראשו, ושניהם נועצים בי מבטים חודרים. "אין לך מושג איפה היא, מה?"

"לא." לא שהייתי אומרת אילו היה לי. "היא בטח ישנה אצל סוואנה או משהו."

למרבה המזל, לאבא שלי אין מושג בעצמו. הוא כל כך נפוח מחשיבות עצמית עד שהוא סירב לנהל כל שיחה שהיא עם גברת הייוורת'. אחרת הוא היה יודע שסאוו – החברה הכי טובה של דלייני – גרה ממול עם גברת הייוורת' ובנה, החבר של סוואנה, גרייסון. אך מרוב שהוא שקוע בעולם הקטן שלו הוא לא מתייחס לאחרים.

"אולי. אם תדברי איתה, תגידי לה לגרור את התחת שלה הביתה." טון קולו קליל אבל אני חשה באיום שמסתתר בדבריו. "וכדאי שאני לא אגלה שהיא מסתובבת שוב עם הזבל ההוא."

אני מגלגלת עיניים כי אני יודעת ששום דבר שאגיד על נוקס ווהן או על כל אדם אחר מהשכונה שלו לא יחדור לו לראש. אפילו החבר שלי לא מורשה להיכנס אלינו הביתה, כי הוא לא נוהג בפורשה ואין לו מעמד חברתי של בן מלוכה. אפילו שזה לא מונע מאיסטון להתגנב פנימה דרך החלון שלי מאוחר בלילה. מה שאבא היקר לא יודע, לא פוגע בו.

דוד דום מכחכח בגרונו ונעמד. "טוב, באתי לכאן כי קיוויתי להזמין את שתי האחייניות האהובות עליי לארוחת בוקר, אבל אני לא ממש יכול לעשות את זה כשאחת מהן לא נמצאת."

"אני אספר לאיינסלי," אני אומרת בטון מתנגן.

הוא מגחך. "אין לי ספק, חראית קטנה."

לדוד שלי ולי תמיד הייתה מערכת יחסים טובה. הוא קרוב המשפחה היחיד שלי שלא מתייחס אליי כאילו אני עדיין בת שבע ומשחקת בבובות. אני מכבדת את הגישה שלו. הוא מתייחס אליי כאל האישה הבוגרת שאני הופכת להיות.

"נו טוב. ככה יישאר לי יותר אוכל." אני מדביקה חיוך שובב על פניי ופונה לצאת מהחדר. "אני רק אתלבש, ונוכל לזוז."

בתוך דקות ספורות אני מחליפה את בגדיי ואוספת את שערי לפקעת פרועה. יש בנות שאולי היו מתחלחלות מהמחשבה לצאת מהבית בלי להיראות כאילו הן בדיוק סיימו להצטלם לשער במגזין, אבל אני אף פעם לא הייתי ככה. ברור, אני אוהבת להתגנדר מדי פעם. מי לא? אני פשוט לא מרגישה חובה להתאפר לפני שאני חושפת את פניי בציבור.

כשאני חוזרת למטה, דוד דום כבר מחכה ליד דלת הכניסה ומשוחח בשקט עם אבי. השיחה גוועת ברגע שהוא מבחין בי, והם מעמידים פנים שהם לא מסתירים כלום. טיפוסי.

"מוכנה לזוז?" דוד שלי שואל, ואני מהנהנת.

רגע לפני שאני יוצאת, אבי קורא בשמי. "אם תשמעי מאחותך, תגידי לה שאני רוצה שהיא תחזור הביתה, תכף ומייד. אני רציני, טס."

אני לא עונה. דלייני, אחותי התאומה שהיא החצי השני שלי פשוטו כמשמעו, היא החברה הכי טובה שלי מאז הלידה. ואילו אבא שלי בעיקרון שם לו למטרה לחרב לי את החיים. אין שום מצב שאני אצדד בו ולא בה. אם אצליח ליצור איתה קשר, אני אזהיר אותה לשמור מרחק עד שיצא לו המקל מהתחת.

"אז לאן אנחנו הולכים?"

דוד דום מהדק את חגורת הבטיחות שלו ויוצא אל הכביש. "למקום שנקרא האנדר־גראונד."

מצחי נחרש קמטים. "האנדר־גראונד? זה לא נשמע כמו מסעדה."

"את לא מפספסת כלום, מה?"

כבדות משתקעת בבטני. משהו לא בסדר. אני לא יודעת מה הקטע שלו עם ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, אבל דוד שלי הפך מהאדם האוהב שהכרתי כל חיי למישהו שונה לחלוטין בתוך שניות.

"אתה יודע, בעצם אני לא מרגישה כל כך טוב. אולי נצא לארוחת בוקר בהזדמנות אחרת."

הוא צוחק, והבעת פניו מבהירה כמה הוא באמת מאיים. "טיפשונת. אנחנו לא יוצאים לארוחת בוקר. אחותך והחבר שלה מתחבאים ממני, ואני בטוח שאת בדיוק מה שדרוש לי כדי לפתות אותם לצאת."

פאניקה מתעוררת בי ואני שולחת יד כדי לפתוח את הדלת, אבל היא נעולה. "תן לי לצאת מהמכונית."

"לא יקרה, יקירה."

אני מסתובבת ובועטת בחלון כדי לנסות לשבור אותו. אבל הוא לא זז. כאילו המכונית הזאת בנויה לעמוד בהתקפה.

"במקומך לא הייתי עושה את זה."

ראשי מסתובב לעברו במהירות, ועיניי מתכווצות. "לך תזדיין."

הוא פולט שוב צחוק משועשע. "איך שאת רוצה."

הוא מפנה את עיניו אל מראת הרכב האחורית ומהנהן קלות, אבל אני לא מספיקה לראות על מה הוא מסתכל לפני ששתי זרועות מופיעות מאחוריי ומצמידות בתקיפות בד אל פי. בתוך שניות הכול משחיר.

אני מתאמצת לנשום כשאני מתעוררת מהחלום המבעית שלי. המראה המוכר של חדרי לא מצליח להרגיע אותי. כל האירועים מוקרנים שוב בראשי כמו סרט אימה שאני לא מצליחה לברוח ממנו. אולי ההתרחשויות לא קורות בזה הרגע, אבל הצלקות אמיתיות מאוד.

מכיוון שאני יודעת שאני ממש לא רוצה להיות לבד כרגע, אני קמה, חוצה את המסדרון וחומקת חרש אל חדרה של אחותי. ברגע שאני מגיעה אל מיטתה, דלייני זזה הצידה ומרימה עבורי את השמיכה.

"עוד סיוט?" היא שואלת בעייפות.

אני נאנחת ומצטנפת לצידה. "כן."

הדבר הכי טוב באחות תאומה הוא החיבור בינינו. היא לא אומרת שום דבר נוסף, כי היא מבינה שאני לא רוצה לדבר. שתינו ניסינו להשאיר את היום ההוא הרחק בעבר, אך כמו שאומרים, דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

אני מתעוררת בבוקר ומאזינה לרחשים של אחותי בחדר. היא מוציאה ערמות בגדים מהמגירות ומניחה אותן במזוודה, ואני נזכרת שהיא עוזבת מחר. אני מודעת לאירוניה, גם אני הייתי אמורה לעזוב. לרוע המזל, בעקבות כמה החלטות אידיוטיות בשנה שעברה, כעת אני חייבת לחזור על חצי מכיתה י"ב. זו קארמה כנראה, וכמה שהיא כלבה.

"את לא יכולה לקחת אותי איתך? להחביא אותי במזוודה שלך או משהו?"

היא מגחכת, ניגשת אל צד המיטה ומתיישבת לידי. "את יודעת שאם הייתי יכולה, הייתי עושה את זה."

שתינו למדנו בשלב מוקדם בחיים לסמוך זו על זו. כשההורים שלנו רבו. כשאחותנו ניסתה לחלק לנו הוראות, ואז שיקרה כדי לסבך אותנו בצרות מפני שלא שיתפנו איתה פעולה. כשהחברה הכי טובה שלנו הופיעה בבית הספר אחרי היעלמות של שנים, אבל התנהגה כאילו אין לה מושג מי אנחנו. תמיד היינו יחד – זו הייתה היציבות היחידה בחיי.

"מה אני אעשה בלעדייך?" אני ממלמלת בעצב.

"מה שאת תמיד עושה – תגרמי לאבא לרצות לתלוש לעצמו את השערות ותצחקי."

אני צוחקת, גם מפני שהתיאור מציג אותי כמו מטורפת וגם מפני שזה נכון. זה לא סוד שאני אימת המשפחה. דלייני ואחותנו הגדולה איינסלי מאז ומתמיד נועדו לגדולות, אבל אני? המצאתי משחק שבודק כמה פעמים אני יכולה לעלות לאבא שלי על העצבים. אני יודעת שאומרים שצריך לאהוב את המשפחה וכל השטויות האלה, אבל למי שאמר את זה לא היה אבא כמו שלי.

הטלפון שלי רוטט על ארונית הלילה, וליבי שוקע כשאני רואה את השם. איסטון – החבר שלי, לפחות לבינתיים. בעוד כמה ימים הוא ייסע לקולג' כמו כל השאר, ואני אישאר תקועה כאן. שנינו התחמקנו מהשיחה הבלתי נמנעת, אבל נראה שנגמר הזמן. אני מרימה את המכשיר, פותחת אותו בהחלקת אצבע ורואה בדיוק את מה שחשבתי שאראה.

איסטון: אנחנו צריכים לדבר.

אנחנו צריכים לדבר. שלוש מילים שכל בחורה אוהבת לשמוע. למזלי, תמיד התייחסתי למערכת היחסים הזאת בצורה מפוכחת – כאל משהו להעביר את הזמן. שלא תבינו אותי לא נכון, איסטון עזר לי להתמודד עם הרבה דברים, אבל יהיה נאיבי מצידי לחשוב שיש לנו סיכוי לנהל מערכת יחסים בשלט רחוק. יש לי כבוד עצמי, ואני לא אתן לסטוץ מהתיכון להפוך למצב שבו בוגדים בי לאורך כמה חודשים.

טסה: באגם. בעוד שעה.

דלייני רואה אותי שומטת את הטלפון ומעבירה ידיים על פניי. הנגיעה המנחמת שלה בגבי מבהירה לי שהיא כאן אם אני זקוקה לה, אבל זה משהו שעליי לעשות בכוחות עצמי. חוץ מזה, החל ממחר לא אוכל להישען יותר על אחותי לתמיכה רגשית. תטבעי או תשחי, ביץ'.

"אנחנו עדיין יוצאות הלילה למועדון?" אני שואלת כשאני קמה מהמיטה.

"כן. סאוו אמרה שהיא רוצה לצאת בסביבות תשע."

אני מהנהנת וניגשת אל הדלת, אבל לייני עוצרת אותי.

"טס?" היא קוראת, ואני מעיפה מבט לאחור. "אני אוהבת אותך."

חיוך קטן מתפשט על פניי. "גם אני אוהבת אותך."

לאחר מכן אני הולכת להתכונן לפרידה הבלתי נמנעת.

ברגע שאני פונה אל מגרש החניה, איסטון יכול לשמוע שהגעתי. זה הקטע בנהיגה בלמבורגיני אוונטדור שחורה – היא קצת מושכת את העין. עם כל האהבה שלי למכונית, היא הייתה מתנת יום הולדת מההורים שלי ולפעמים היא נראית לי יותר כמו זוג אזיקים מאשר מתנה מפנקת.

"את נראית טוב," הוא אומר לי ברגע שאני יוצאת מהמכונית.

אני מחייכת בזחיחות. "כמו תמיד, לא?"

המתח בינינו כל כך סמיך עד שיכולתי להיחנק ממנו. ההרגשה היא ששנינו יודעים לאן זה מוביל אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה לומר את המילים. אני מעבירה את אצבעותיי בשערי החום הארוך וסוקרת אותו במבטי. יש הרבה דברים שמשכו אותי לאיסטון מלכתחילה, והעיקרי שבהם הוא הנטייה שלו לצפצף על סמכות. התלתלים החומים הכהים שלו מוסטים לאחור, והעיניים החומות התואמות שלו מהוות תזכורת מכאיבה לשעות שהעברתי בהתבוננות בהן. אני פוסעת אל חזית הרכב ומתיישבת על מכסה המנוע.

"אז מתי אתה עוזב?"

הוא משפיל מבט ארצה ובועט קלות באבן. "מחרתיים."

אני מהדקת את שפתיי לקו צר ומהנהנת. "יופי."

שנינו לא אומרים מילה בעודנו משקיפים על המים ומקווים שמשהו יפיג את המבוכה. למען האמת, השתיקה מייסרת. אני נושמת עמוק. מכיוון שלו אין את האומץ לעשות את זה, התפקיד צריך להיות שלי.

"אז היה כיף, נכון?"

גבותיו מתכווצות. "מה?"

"זה." אני מחווה בידי בינינו. "עשינו חיים כל עוד זה נמשך."

ברגע שהוא יורד לסוף דעתי, הוא נושף. "אנחנו נפרדים."

"איסטון, אל תשחק אותה כאילו לא ציפית לזה. גם אתה וגם אני יודעים מה זה היה." אני קופצת מהמכונית וכורכת את זרועותיי סביבו. "הכול טוב."

הוא נושק לקודקודי ומרפה ממני ברגע שאני מתחילה להתרחק וניגשת אל צד הנהג.

"את מתכוונת להתחייב פעם?" הוא קורא. "להפוך לאישה הגונה?"

השאלה כמעט מפתיעה אותי. כמעט. אני נושכת את שפתי כדי להחניק את החיוך שלי. "מה הכיף בזה?"

אני שומעת אותו מגחך כשאני נכנסת למכונית וסוגרת את הדלת. המנוע מתעורר לחיים בשאגה לפני שאני יוצאת ממקום החניה. אני שולחת לאיסטון חיוך אחרון ונוסעת משם בלי להביט לאחור. זה לא שהוא לא חשוב לי. הוא עזר לי לעבור תקופות קשות למדי. אבל קבעתי לעצמי כלל, לא להגיע עם בחור לקרבה שתאפשר לו לפגוע בי. זו הדרך הכי טובה שאני מכירה לא להישבר. הדמעה הבודדה שזולגת על לחיי היא היחידה שארשה לעצמי.

המועדון מפוצץ באנרגיה ומוזיקה מהדהדת דרך הקירות והרצפה. אני תוחבת את תעודת הזהות המזויפת שלי בחזרה לארנק ומחכה שאחותי והחברים שלי יצטרפו אליי. נוקס, החבר עושה הצרות של אחותי, כורך את זרועותיו סביבה מאחור, והיא מחייכת. הם הזוג הכי לא צפוי, כי אחותי הייתה כמעט נזירה לפני שהיא פגשה אותו, אבל ההתאמה ביניהם מושלמת.

"טוב, זונות," גרייסון אומר בחיקוי הקול הצפצפני הכי טוב שלו. "שמישהו יבוא איתי להזמין בירה. הגיע הזמן לדפוק את הראש."

כולנו צוחקים ונוקס חובט בבטנו. "תזכיר לי שוב למה אני חבר שלך?"

גריי נופל אל זרועותיו של נוקס. "כי אני הנפש התאומה שלך ואתה אוהב אותי."

"היי, תיזהר." דלייני מישירה אליו מבט.

הוא נעמד ומרים את ידיו בכניעה. "אוי לא. נראה לי שהכעסתי את במבי הקטנה שלך."

סוואנה מגלגלת עיניים. "אתה עוד לא שיכור, ואני כבר רוצה לקחת אותך הביתה."

"אוה," הוא מהמהם ומקפיץ את גבותיו. "בשביל קוצי מוצי?"

כשגרייסון מתקרב אל סאוו לנשיקה, היא עוצרת אותו בעודה מניחה את ידה על מצחו. "נראה אותך קורא לזה קוצי מוצי עוד פעם אחת."

נוקס מגחך ולופת את גריי בזרועו. "טוב, בוא נשיג לך משקה לפני שסוואנה תבין שהיא כמה רמות מעליך."

כשהם מתרחקים, דלייני וסוואנה מתבוננות בהם במבטים כה מאוהבים עד שאני כמעט מקיאה. אני שמחה בשבילן, כמובן, אבל אני פשוט לא מבינה איך אפשר להרגיש כל כך הרבה למישהו. להיפתח אל מישהו – לאפשר לו להרוס אותך במחי יד – בעיניי זה לא שווה את הסיכון.

"הוא כבר שיכור?" לנון שואלת.

סאוו מנענעת בראשה. "לא, הוא מסטול. נוקס חשב שיהיה קורע לשכנע את גריי לעשן איתו ג'וינט לפני שיצאנו."

"את האמת," דלייני מטה את ראשה מצד לצד, "זה די משעשע."

"לא," אני מתערבת. "מה שמשעשע זה שהצלחת לשכנע את נוקס לחצות בשבילך את המדינה."

עיניה נקרעות לרווחה והיא מביטה סביבה במהירות. "ששש, לא כל כך בקול! הוא כמו חיה מבוהלת. צעד אחד מוטעה, והוא יברח על נפשו."

אני לא יודעת מה מצחיק יותר – ההתייחסות שלה לבחור שספג למענה כדור, פשוטו כמשמעו, כחיה מבוהלת, או האמונה התמימה שלה שהוא היה מאפשר לה לעבור בלעדיו למקום במרחק אלפי קילומטר. אני חזיתי במו עיניי בשינוי שחל בנוקס כשהוא התאהב באחותי, ושום דבר בעולם לא יכול להרחיק אותו ממנה.

אני יושבת על הבר עם דלייני, לנון וסוואנה, ואילו נוקס וגרייסון יושבים איפשהו ומתנהגים כמו אידיוטים. בהתחלה זה היה חמוד, לראות את שני המסטולים עושים מעצמם צחוק, אבל מהר מאוד זה נמאס.

בזמן שאני שותה מהמשקה שלי, אני לפתע מבחינה במישהו. הוא יושב על הבר ממול ונראה כמו התגשמות הפנטזיות שלי – מבוגר יותר, שרירי, פאקינג הורס. הוא מביט בי, ובעיניו יש קדרות שהיא בדיוק הסגנון שלי. כל חושיי נכנסים לכוננות גבוהה רק מההבעה שלו. לרוע המזל, בחורה מופיעה לצידו, ותשומת ליבו פונה ממני אליה. אוף.

"אני לא רוצה שתעזבי מחר." אני משעינה את ראשי על כתפה של דלייני ומאפשרת לאלכוהול לשלוט ברמת הכנות שלי.

"אני יודעת, אבל את תהיי בסדר. חוץ מזה, את יכולה לבקר אותי מתי שאת רוצה."

אני נושפת. "כדאי שאת תהיי זמינה מתי שאני רוצה. את אמורה ללכת איתי באש ובמים, ועכשיו את עוזבת אותי."

סוואנה מסתכלת על לייני ואחר כך עליי בחיוך טיפשי. "את עצובה בגלל שדלייני עוזבת או בגלל שנפרדת מאיסטון?"

פאק. ברור שלייני סיפרה לה. עוד לא הייתה לי הזדמנות לספר ללנון, לכן אני מתכווצת כשהיא מתנשפת ומסובבת אליי את ראשה בתנועה מהירה.

"נפרדת מאיסטון?"

אם לא רציתי להחטיף לסוואנה מאה פעמים עד היום, עכשיו אני בהחלט רוצה. "הוא נוסע לקולג', ואני לא טיפשה או נאיבית מספיק כדי להאמין שנצליח לנהל מערכת יחסים בשלט רחוק. זה לא הוגן כלפיו או כלפיי."

מה שאני אוהבת בלנון זה שיש לה יכולת כמו ללייני לקלוט מתי אני ממש לא רוצה לדבר על משהו. אומנם אנחנו מכירות רק תקופה קצרה, אבל היא יודעת איך לקרוא אותי ומשתמשת בזה לטובתה. היא מחייכת ודוחקת בי מרפק.

"טוב, יופי. שתינו נהיה פנויות השנה."

סוואנה ולנון מתלוצצות בינן לבין עצמן, אבל אני לא טורחת להקשיב. כל תשומת הלב שלי חוזרת להתמקד בגבר המסתורי שלא מוריד ממני את העיניים, למרות שהבחורה שנראית כמו דוגמנית על מנסה להימרח עליו.

"אפרופו..." אני נושכת את שפתי והוא מלקק בתגובה את שפתו, וזה הסימן היחיד שאני צריכה. "הכוס הזה זקוק לשינוי אווירה. תסלחו לי."

אני מתעלמת מההבעות ההמומות והמבולבלות שלהן כשאני נעמדת. בתוך רגעים אני מגיעה אליו ונדחפת בגסות בינו לבין הבחורה שמנסה נואשות לפתות אותו.

"היי, מה את עושה?" היא מייללת, אבל אני לא מתייחסת.

עיניים ירוקות ומושלמות פוגשות בעיניי. השיער השטני שלו נראה כאילו זה עתה הוסט באצבעותיו מעיניו. חולצת הטריקו השחורה שהוא לובש הדוקה, ושריריו בולטים דרכה. הוא נראה כאילו הוא מסוגל להניף אותי באוויר סתם בשביל הכיף, ואני לגמרי בעד.

אני מרימה את הכוס שלו וגומעת את הוויסקי שבתוכה כאילו זה שוט, והוא מתבונן בי במבט מוקסם לחלוטין.

"טסה דוונפורט," אני משקרת ומושיטה לו את הכוס הריקה.

הוא מחייך כשהוא לוקח אותה ממני ומניח אותה על הבר בלי לגרוע ממני את עיניו. "אשר הות'ורן."