הייתי החוב

1 ראש העין, מחנה העולים, מרס 1951

ענני גשם שחורים וכבדים התאספו בשקט מקפיא מעל המאהל, ממתינים לברק ולרעם שיכריזו על תחילתה של מתקפה רטובה נוספת. הרחק למטה, על הקרקע הבוצית, פסעה נעמי בזהירות בין יתדות עץ הנעוצות באדמה ובין החבלים המתוחים אל יריעות האוהלים. הקור העז דקר את פניה הצעירות. עיניה התרוצצו לצדדים, מוודאות שאיש אינו ער מלבדה.

בקצה המאהל ניצבה המטרה - קרוון ארוך ששימש כבית הילדים. אור צהבהב הבליח מעבר לריבוע הזכוכית החלבית הישנה של דלת הכניסה הנעולה. מאחורי הדלת, בתוך המבנה, נמצא השומר. נעמי קיוותה שכשאר אנשי המאהל, גם עליו נפלה תרדמה, ואם לא - אבן גדולה וכבדה הוכנה מראש בכיס המעיל העבה שלבשה.

כף ידה מיששה את האבן המחוספסת, שואבת ממנה מעט ביטחון. בידה השנייה החזיקה בדלי פלסטיק שחור שראה ימים טובים יותר. לקראת סוף המאהל פנתה הצדה, הקיפה את בית הילדים והגיעה אל חלקו האחורי. בצעדים מדודים ניגשה אל החלון הראשון בשורה. מבטה נע לצדדים, עיניה השחורות הצטמצמו, אך דבר לא זע בעלטה. גם העננים שהסתירו את אור הירח ונצנוץ הכוכבים נותרו על מקומם.

נעמי הביטה מעלה ותהתה האם בורא עולם שלח לה את העבים כדי להחשיך את האזור בעבורה, או שמא ברגע האמת תרד ממרומים מכת ברק שתכריע אותה ארצה. שפתיה נעו אך קולה לא נשמע: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה, אדו-ני לי לא אירא, מה יעשה לי אדם, אדו-ני לי בעוזרי ואני אראה בשונאי."

את שלוש המילים האחרונות, סיננה מבין שפתיה בזעם רב.

נעמי חידדה את אוזניה, אך הצליל היחיד ששמעה היה קול צרצר רחוק ועקשן שחזר על עצמו שוב ושוב. היא נשמה עמוקות, שלחה את אצבעותיה הקפואות אל החלון הקר וניסתה לדחוף אותו מעלה, אך ללא הועיל. בזהירות עברה אל החלון השני, שהתעקש אף הוא להישאר תקוע במקומו. החלון השלישי נענה למאמצים הרבים מצד אצבעותיה הקפואות והנחושות, שדחפו אותו בכוח כלפי מעלה. בחריקות קלות הוא עלה מעט ועוד מעט, עד שנוצר פתח גדול דיו שדרכו יכולה היתה לעבור.

נעמי הביטה סביבה שוב והניחה את הדלי השחור הפוך על הקרקע, כמדרגה. בעדינות הניחה את נעלה על הדלי, בחנה את יציבותו וטיפסה אל תוך החדר. הצניחה על המיטה הצמודה לחלון, הפיקה צלילי חלודה מהקפיצים שנמתחו תחתיה. נדמה היה לה שכל צעד וכל תזוזה מתורגמים מיידית לרעש שמתגלגל בפרוזדור ומתעצם עד שהוא מגיע אל השומר שבכניסה, מתפרץ אל תוך אוזניו הגדולות ומקיץ אותו בבעתה.

היא הצטמקה בפינת החדר, מאחורי אחת המיטות, כורה את אוזנה לשמוע את הצעדים המתקרבים. אצבעותיה נלפתו בכוח סביב האבן שבכיסה עד שהלבינו. היא לא התכוונה לוותר ולסגת לאחור.

גם במחיר חייה.

לאחר דקה ארוכה של דממה הזדקפה והסיטה מבטה לעבר המיטות הצמודות אל קירות החדר. בכל מיטה ישן ילד כבן שנתיים-שלוש. אפשר היה לשמוע את קול נשימותיהם. בזהירות הציצה אל מחוץ לחדר וסקרה את הפרוזדור הריק; חדר היילודים שכן בקצה הפרוזדור הקרוב אליה, אך במקום לפנות אליו, נשאו אותה רגליה לעבר דלת הכניסה.

מאחורי שולחן הקבלה, צמוד לקיר, השומר פתח מיטת שדה שעליה ישן בלילה. גופו עלה וירד בקצב נשימותיו הכבדות. היא זיהתה את ידיו השמנמנות מקופלות וראשו מונח על אחת מהן, אולי על זאת שסטרה על לֶחייה בגסות, בהשפלה פומבית, אך לפני שעות מספר.

היא זיהתה את שערו הבהיר, הדליל, שקרחת לבנבנה כבשה חלקים ניכרים ממנו. היא בזה לו, שנאה אותו ופחדה ממנו באותה מידה. אצבעותיה נלפתו בחוזקה, בפעם השלישית, סביב האבן שבכיס מעילה. כמה שניות עמדה כך, שני צעדים ממנו, מנסה להסדיר את נשימותיה. לבסוף הוציאה את האבן מהכיס, הרימה אותה מעל לראשו, אך נרתעה לאחור כשנחירה חזקה נפלטה מפיו.

החזירה את האבן אל הכיס ופסעה בזהירות ארבעה צעדים לאחור, כשידה השנייה מגששת את דרכה בנגיעות על קיר המסדרון. כשעמדת השומר נעלמה מעיניה, הסתובבה והתקדמה, צמודה אל הקיר, עד שהגיעה אל החדר האחרון.

הדלת חרקה כמו כינור מזייף. נעמי נדרכה שוב, אך הדממה לא הופרה. היא נכנסה בשקט אל החדר. מעט מאור המסדרון חדר פנימה. עברה בין גיגיות פלסטיק קטנות, מרופדות במזרנים קטנים, שבהן שכבו תינוקות כהי עור, בני ימים עד שבועות אחדים. אחד מהם היה חסר מנוחה, והיא ידעה שזמנה קצר. אם התינוק יבכה, הוא יעיר את השומר או את האחות שישנה בקצה השני של הקרוון.

הגיגית שחיפשה היתה צמודה אל הקיר. שכב בה תינוק שונה מכל השאר; עורו היה לבן כחלב ושערו זהוב כְּחול המדבר בשעת צהריים לוהטת. נעמי הרימה אותו בעדינות, עטפה אותו בשמיכה עבה שמצאה בארון מתכת ללא דלתות וליפפה את זרועותיה הכהות סביבו.

שוב הציצה אל המסדרון המואר והתגנבה במהירות, צמודה אל הקיר, חזרה אל החדר שממנו נכנסה. זרועותיה נעו לצדדים הלוך וחזור, כמו מטוטלת של שעון נושן, בניסיון להשאיר את התינוק רדום. טיפסה על המיטה הקרובה אל החלון הפתוח והשתחלה בעדו. זרועותיה המחזיקות בתינוק נשענו על אדן החלון, כשרגליה חיפשו אחיזה על הדלי השחור. כשהקרקע היתה יציבה תחת רגליה והתינוק בזרועותיה, נשמה מעט לרווחה. למשך כמה שניות קפאה על מקומה עד שעיניה התרגלו אל החשיכה. ביד אחת עוד דחפה בכל כוחה את החלון הפתוח מטה, לפני שהחלה להתרחק בצעדים מהירים מהמקום.

חולון, חורף 2022

ישנם דברים שלעולם לא ישתנו. אחד מהם הוא הבניין בחולון שבו נולדתי; בניין מלבני, שלוש כניסות, שני ברושים שומרים כחיילי משמר בריטי על כל כניסה, ארבע קומות, נשען על עמודי בטון מכוסים בשליכט מתקלף, שתמיד נראו לי דקים מכדי לשאת את משקלו. כילד נמנעתי ככל האפשר מעמידה תחת הבניין. חששתי שהעמודים הדקים לא יעמדו בעומס והבניין יתמוטט עלי. כשאנחנו הילדים שיחקנו מתחת לבניין, הייתי זה שעומד חצי מטר בצד. אם ייפול הבניין, אני אהיה הניצול היחיד.

פורד פיאסטה בצבע תכלת, מחלידה בקצוות, חנתה בין העמודים. מעליה שלט אין כניסה שנפל מתמרור אי-שם. שביל אבנים לא מסותתות מחבר בין המדרכה לחדר מדרגות אפלולי וקריר. משני צדי השביל אדמת בוץ, שממנה עולה צמחיית פרא שיצאה משליטה. מזגנים ישנים תלויים על ברזלים מחלידים, שרק בדרך נס לא קורסים תחת המשקל הכבד אל חצר הבניין. בקומה הרביעית מתנפנפת כביסה צבעונית, רטובה מהגשם שירד כאן לא מזמן.

התריסים בקומה הראשונה פתוחים לרווחה. נורות לבנות יורדות מהתקרה בשלשלאות מתכת דקות. אמא יושבת על כיסא נדנדה מרופד, צופה אל הרחוב. שׂער הפאה החלק שלראשה, לא ארוך ולא קצר, צבוע חום כהה, כגון פניה. את הכיסא הכין נגר בבית מלאכה קטן באזור תעשייה ישן, מתישהו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. זאת היתה מתנת יום הולדת מאבא זכרו לברכה. ידיה מחזיקות בספר. ככל הנראה ספר תהילים, רק לפעמים היה זה ספר קריאה או עיון. עיניה המבקשות מזור מתרוממות מפעם לפעם מהדפים אל הרחוב המאכזב.

אמהות לעולם אינן מתייאשות.

פעמים רבות כל כך ניסיתי לשכנע אותה לעבור דירה. הצעתי לקנות לה דירה בבניין חדש ומפנק, ליד בית כנסת תימני כמו שהיא אוהבת, עם מעלית שבת שיהיה לה קל. העליתי גם אפשרות לבית פרטי, חד-קומתי עם גינה קטנה, שבה תוכל לשתול את הריחן והנענע והכוסברה והתבלינים שהיא אוהבת.

אף מצאתי בית מתאים סמוך לביתי, שיהיה בעבורה קרוב לנכדים, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע. כל הניסיונות והשידולים נתקלו בתשובה הקבועה: "עשרות שנים אני גרה פה. אני עדיין מרגישה את אבא שלך פה. הוא עדיין חי קצת בין הקירות האלה. בין קירות זרים הוא ייעלם. וחוץ מזה, אם מישהו יחפש אותי, הוא יגיע לכאן. ואני אלך?"

כשהיא אומרת מישהו, ברור היטב למי היא מתכוונת.

אני מטפס במדרגות צרות ונעזר במעקה שחור שצבעו מתקלף. כל חיי טיפסתי במדרגות האלה. פעם הייתי מדלג אותן. היום כבר לא. בכל זאת לשרירי הרגליים מלאו שבעים ושתיים שנים. האוויר ספוג בריח עיקש של שקית זבל פתוחה. בקומה הראשונה דלת עץ מחודשת, מעט כבדה. במרכזה שלט מתכת מלבני ועליו חרוטים השמות בזהב דהוי - שמעון ונעמי חבשוש.

אני פותח את הדלת, וניחוח של מרק ממלא את הדירה הקטנה ועוטף גם אותי. אמא באה לקראתי ומעניקה לי חיבוק של אולם נחיתות בנמל תעופה בינלאומי. אני נכנס אחריה למטבח המלבני והצר, יושב על אותו כיסא קטן מתקפל, ליד שולחן עם ארבע רגלי מתכת דקות, מכוסה מפה אפורה מפלסטיק.

המטפלת שוטפת כלים, ואמא מבקשת ממנה להביא אל השולחן צלחת עמוקה עם מרק עוף מהביל בצבע תבלין הכורכום, עם חצי תפוח אדמה מבושל שכאילו נצבע במרקר צהוב, שברי דלעת כתומה, בצל שלם ורך ועלי פטרוזיליה וכוסברה רעננים וירוקים.

המטפלת מכינה את המרק, אבל אמא מתעקשת לתת הוראות מקרוב ולהשליך בעצמה את התבלינים אל הסיר. כל עוד יש לי כוח לעמוד, היא אומרת.

"בן ציון, מה שלום כולם?"

היא היחידה שלא קוראת לי בנצי. מקפידה על השם המקורי - הבן שנולד לה בציון.

"בסדר גמור," אני עונה ויודע שלא תסתפק בכך.

איני זוכר שיחה אחת בינינו שהחלה אחרת, וגם לא תשובה אחרת שלי. אני עובר מהבן לבת, מספר מה קורה עם שניהם, מעדכן על הנכדים שלי, הנינים שלה. היא שותה את דברי בצמא.

יפעת ואני חלמנו על ארבעה או חמישה ילדים, אבל אחרי ההיריון השני הרופאים המליצו באופן חד וברור שזה יהיה ההיריון האחרון. לשמחתנו, הנכדים הגיעו מהר ומילאו את החסר. אני מתאר לאמא חוויות מהביקורים האחרונים אצל הנכדים, מתמקד בשטויות שהם עושים, בפרצופים שלהם, בדברים הקטנים והמצחיקים. החיוך הרחב שלי מדביק אותה, כמובן. היא מקשיבה כשפניה מוארות בחיוך גדול ודורשת, כרגיל, שיבואו לבקר ממש בקרוב.

"הבאת מכשיר הקלטה?" היא שואלת לאחר שמסתיימים העדכונים לשביעות רצונה.

"כן," אני עונה וממתין בסקרנות.

"אף פעם לא סיפרתי לך את סיפור חיי," היא אומרת. "למעשה, לא סיפרתי לאיש."

"אני יודע."

"אתה יודע מעט מאוד," היא מצליחה לסקרן אותי. "למרות שאתה הילד שלי."

יש לי נכדים, ואני עדיין הילד שלה. כאמור, אמהות אינן משתנות. גם הסקרנות הטבעית לא. אני רוצה לשאול למה עכשיו. מה מניע אותה בעת הזאת לפתוח את סגור לבה, אבל מניח את השאלה למועד מאוחר יותר ולוגם מהמרק בשתיקה. נחשול תבלינים זורם בגרוני, כמו נוסעים הממהרים לצאת מהמטוס אל השרוול הצר והארוך, שממנו ייפלטו אל הטרמינל.

"אתה יודע מה זה חושך שבטו שונא בנו?" היא ממשיכה.

אני עושה עם היד תנועה של מכה.

"כן, זה מה שכולם אומרים," היא נאנחת. "אבל זאת לא הפרשנות שלי. חושך שבטו זה מי שחושך מהילד שלו את השבט, מלשון שבטיות. מי שחושך מבנו את המסורת, את זהות אבות אבותיו, את המורשת שלהם, המעשים והמנהגים, הוא נחשב לשונא בנו. הרי איך תבנה את העתיד אם אינך מכיר היטב את העבר שלך? את היסודות?"

אני משגר לעברה חיוך אוהב, מוציא מכשיר הקלטה איכותי שהבאתי מבעוד מועד ומפעיל אותו. "טוב, עכשיו אתה תאכל ואני אספר."