הילדה האנגלייה האבודה

ויו 16 בינואר 1935

בבוקר יום חתונתה, וִיו בַּיירְן בכתה.

זה היה אמור להיות פשוט. היה עליה רק להרכין את הראש, להגיע למשרד רישום הנישואים ולהגיד את המילים שיהפכו אותה לגברת ג'ושוע לווינסון. אחרי זה הכול יהיה בסדר, כמו שג'ושוע הבטיח.

אבל היא ישבה, לגופה שמלה באפור־פנינה, ושום דבר לא היה פשוט כל כך.

דלת חדר השינה שלה נפתחה, והיא פגשה את עיניה של אחותה קייט, שהשתקפו במראה.

"את בסדר?" שאלה קייט.

מבטה של וִיו נדד להשתקפות שלה עצמה. היא התקשתה לזהות את האישה בת השמונה־עשרה שהביטה בה בחזרה ודמעות זלגו על לחייה האדומות. היא מעולם לא חשבה את עצמה ליפה במיוחד — בניגוד לקייט, שיכלה בחיוך אחד להמיס חצי מליברפול — ועכשיו הרגישה נפוחה, מרושלת ועייפה. דמעות החלו שוב לזלוג על לחייה.

"אוי, ויווי," נאנחה קייט וסגרה את הדלת מאחוריה. "אל תבכי. תזכרי, זה דבר טוב."

ויו הנהנה באומללות. נכון, החתונה הזאת היא דבר טוב, דבר שהיא רוצה — אבל גם לא היתה לה ברירה.

קייט הניחה את יד על כתפיה של ויו. "תחשבי על זה, עוד מעט יהיה לך מקום משלך. תוכלי להחליט עם מי את רוצה לצאת לקניות. תוכלי לבחור באיזה יום לעשות כביסה." אחותה רכנה לעברה בחיוך ממזרי.

"תוכלי להדליק את הרדיו מתי שתרצי."

ויו פלטה צחוק רווי דמעות.

"ככה אני מכירה אותך, ויווי," מלמלה קייט. "עכשיו, בואי נסדר לך את הכובע על הראש."

אחותה סידרה את תלתליה הסמיכים, החומים־בהירים, והניחה בזהירות את הכובע האפור על קודקודה של ויו.

"זהו," הכריזה קייט. "את נראית מושלמת."

"אני לא מרגישה מושלמת."

קייט צקצקה בלשונה. "יש לך בחילות?"

ויו נענעה בראשה.

"יש לך מזל. לי היו בחילות נוראיות בהיריון עם קולין וגם בהיריון עם ויליאם," אמרה קייט.

"ומה לגבי ההיריון עם קוֹרָה?" שאלה ויו בזמן שאחותה חיטטה בתיק העור השחור הטוב שלה ושלפה מתוכו שפופרת שפתון.

קייט צבעה בשפתון את שפתיה. "טוב, קורה תמיד היתה מלאכית."

ויו לא יכלה שלא לחייך כשחשבה על אחייניתה זהובת השיער.

"אולי גם אני אתחיל להשתמש בשפתון כשאהיה נשואה," היא אמרה.

קייט סגרה את השפופרת בחיוך רחב. "זאת הגישה. את צריכה רק לצלוח את היום הזה, ואז תהיי משוחררת מכל הכללים של אמא."

ויו היססה לרגע ולבסוף הנהנה. אמנם אמא שלהן התנגדה לחתונה, אבל גם אידית ביירן לא תוכל לשלוט בבת נשואה שלא גרה יותר תחת קורת הגג שלה.

"תגידי לי," שאלה קייט, "את מקווה לבן או לבת?"

ויו, שקמה לאסוף את חפציה, קפאה במקומה לאחר שהשחילה זרוע אחת לשרוול המעיל הכחול הטוב שלה.

"ויווי...?"

עברו עוד כמה רגעים לפני שלחשה, "את הראשונה ששואלת אותי את זה."

"אוי, ויווי, אני מצטערת. הפכנו את זה לסיוט בשבילך, נכון?"

"אמא ואבא מעולם לא התכוונו לתת לנו את ברכתם. אמא במיוחד."

הן גדלו בבית עמוס בכללים. ללכת לכנסייה. לדבר רק עם אנשים שקיבלו את האישור של אמא. לעולם לא לעשות מעשה "המוני".

ויו לא הצטיינה בציות לכללים. אמנם היא הלכה מדי יום ראשון לכנסייה, אבל כמעט בכל דרָשה נאלצה אמא שלה לנעוץ בה מרפק כדי לנער אותה מחלומותיה. היא התחילה לעבוד בגיל שש־עשרה, אבל לא כאחות, כמו קייט, אלא בדואר, שם היתה יכולה לפגוש בחורות מכל הסוגים. היא עמדה להתחתן, אבל רק מפני שנכנסה להיריון.

"אמא ואבא יתרככו ברגע שהם יראו את הנכד או הנכדה החדשים שלהם." קייט חיבקה אותה. "את תהיי אמא נהדרת."

"תודה," לחשה ויו לתוך הצוואר של אחותה.

"עכשיו, את מוכנה?" שאלה קייט.

ויו הסתכלה סביבה על חדר השינה שחלקה עם קייט עד שאחותה נישאה. זה לא יהיה יותר ביתה. היא וג'ושוע יגורו בדירה מעל לחנות של המשפחה שלו, ברגע שהדיירים יעזבו. היא תצטרך למצוא ירקן, אטליז ומאפייה חדשים לקנות בהם מצרכים. היא תהתה אם ג'ושוע ירצה לשמור כשרות, כמו הוריו.

בהלה אחזה בה וסתמה את גרונה. היא אמורה לדעת פרט כזה, אבל היא אפילו עוד לא פגשה את ההורים של ג'ושוע.

"אני לא יודעת על מה את חושבת, אבל את חייבת להפסיק עם זה," אמרה קייט בנימה תקיפה יותר מכפי שנקטה כלפי ויו כל אותו יום. "שום דבר טוב לא יצא מזה."

"את צודקת. אני יודעת." היא זקפה את הסנטר בביטחון מעושה ואמרה, "אני מוכנה."

האחיות ירדו במדרגות החורקות אל המבואה של בית הוריהן. אביהן ישב בטרקלין לבוש בחליפה כהה וידיו מונחות על הברכיים. אמן הקטנה והמוצקה ישבה על קצה הספה הפרחונית, שהיתה מקור גאוותה ואושרה. איש מהנוכחים בחדר לא חייך.

סם, בעלה של קייט, הגיח מהמבואה והושיט יד לאשתו ברגע שחלפה לידו. קייט נשענה עליו, וּויו ייחלה לכך שגם לה יהיה מישהו שיתמוך בה.

"ובכן." אביהן קם וחצה את החדר לעברן. "בואו נגמור עם זה."

אמן קמה והחליקה את הז'קט שלה, האפור־כהה. ויו חשבה שאולי תצליח לחמוק ממבטיה החוקרים, אבל אמה הסתכלה לרגע על הבטן שלה לפני שהסיטה את מבטה. ואז, כצפוי, הרימה את הממחטה אל עיניה.

"בת שלי מתחתנת, ואפילו לא לובשת לבן. חשבתי שזה לעולם לא יקרה אחרי פלורה..."

ויו הידקה את אחיזתה בידית התיק שלה. פלורה, דודתה, היתה הכבשה השחורה של המשפחה. האחות האהובה שנפלה ברשתו של גבר פרוטסטנטי, שהסתלק ברגע שסיפרה לו שהיא בהיריון, מה שגזר עליה חיי מחסור והטיל קלון על המשפחה.

"אמא, לא היום," אמרה קייט בנימה מתרה.

"אני אמורה לשמוח? הוא יהודי," אמרה אמן בעיקום אף.

סם נעץ בקייט בעדינות מרפק מדרבן, והיא נאנחה. "בואו נזוז. אנחנו נאחר."

ויו ייחלה לכך שהאדמה תיפתח ותבלע אותה.

במושב האחורי של המכונית, שסם שאל מחבר לעבודה, ויו התכווצה לתוך עצמה ועשתה כמיטב יכולתה לשמור על מרחק מאמה.

היא הכירה את הכללים מאז ומעולם: ניאוף הוא חטא, אבל אם כבר לנאוף, שיהיה עם בחור קתולי טוב בעל שכל ישר שיבין שעליו להתחתן איתה, או לפחות עם בן למשפחה שתדע לכפות עליו להתייצב בכנסייה. לעשות מה שנדרש כדי להעניק לוויו ולילדם מראית עין של מכובדות.

בעיני אמא שלה, ג'ושוע לא עמד באף אחד מהתנאים האלה. לא רק שהוא הכניס את בתה להיריון, הוא גם לא היה קתולי. הוא היה יהודי, ובעיני אמה זה היה גרוע כמו פרוטסטנטי, כי הוא לא היה אחד מהם.

במשך כל הנסיעה מורטת העצבים ברחוב ריפּוֹן לאולם סנט ג'ורג' שבלב העיר, ויו החניקה בגרונה צווחה. היא רצתה לפתוח לרווחה את דלת המכונית ולרוץ בכל המהירות הרחק משם. הרחק מהבושה ומהחרטה.

כשסם חנה לבסוף מול מבנה האבן העצום שבו שכן משרד הרישום של ליברפול, קייט גררה את עצמה על מושבי הבד ויצאה במהירות למדרכה, בעוד אמה מחכה שאביה יפתח לה את הדלת מן העבר השני.

סוף־סוף היה לה רגע לעצמה, והיא נשמה עמוק. היא מסוגלת לעשות את זה. היא תעלה במדרגות, וכשתצא, תהיה אישה נשואה. היא לא תברח, מפני שבריחה אינה אפשרות.

היא הסתכלה על גרם המדרגות הארוך שהוביל מהמדרכה לחזית הבניין. ליד אחד מעמודי הבניין הצהובים העצומים התגודדה משפחה — גם מבעד למסך הגשם של ינואר היא ידעה ללא ספק שזאת משפחת לווינסון. גברת לווינסון לבשה מעיל מחויט בכחול בהיר ועטתה כפפות עור שחורות על ידיה, שלא הפסיקה להניע בתנועות מתוחות. אישה צעירה — רבּקה, אחותו של ג'ושוע — לבשה מעיל צמר אדום כהה בסגנון צבאי, עם שתי שורות של כפתורי פליז. מר לווינסון משך מטה את מגבעת ההומבורג כנגד הרוח שנשבה מהים האירי ושרקה במעלה נהר המֶרזי.

והיה שם ג'ושוע.

הוא נראה מוטרד. אצבעות המוזיקאי הארוכות שלו שיחקו בעצבנות בשולי כובע הצמר האפרפר שלו. חליפתו, שהיתה הפרט הראשון שהבחינה בו כשראתה אותו על בימת הלהקה בלילה שהכירו, נתפרה ביד אומן, והוא הסתפר מאז שסיפרה לו שהיא בהיריון והוא ביקש את ידה בו במקום. היא חשה הבהוב של תקווה. גם הוא עשה מאמץ להיראות במיטבו לכבודחתונתם.

היא עמדה לגשת למשפחת לווינסון, אבל יד על זרועה עצרה אותה.

"תני לאבא שלך לגשת ראשון," אמרה אמה.

"עוד לא פגשתי את מר וגברת לווינסון," היא מחתה.

"אמא שלך יודעת מה טוב, ויוויאן," אמר אביה.

היא החניקה את התסכול והסתכלה על אמה נוטלת את זרועו של אביה וניגשת אל משפחתה החדשה.

מר לווינסון הושיט יד עטויה בכפפה אל אמה ואביה. "מר וגברת ביירן."

אמה בהתה ממושכות בידו של מר לווינסון, עד שאביה לחש, "אידית."

היא לחצה את ידו של מר לווינסון בחוסר רצון גלוי. אבל אם האיש קלט את הצינה שנשבה ממנה, הוא לא עשה מזה עניין. במקום זה הוא פנה לוויו בזרועות מושטות ונשק לה על שתי הלחיים. "כלתי."

מאחוריו, ג'ושוע פלט צחוק חנוק. "עוד לא, אבא."

"בקרוב מאוד," אמר מר לווינסון. "אשתי, אן."

"ג'ושוע אמר שאת יפה," אמרה גברת לווינסון.

ויו הסמיקה. "תודה רבה."

"זאת רבּקה, אחותו של ג'ושוע," אמר מר לווינסון והביט בגאווה בנערה המרדנית שלכדה את מבטה של ויו.

"אני שמחה לפגוש אותך, רבּקה," היא אמרה.

רבּקה התקרבה לאמא שלה.

"אנחנו מאושרים על החיבור בין שתי המשפחות שלנו," אמר מר לווינסון.

"אבא," אמר ג'ושוע בקול שקט.

"אני יודע שלכולנו היו תוכניות אחרות בשביל ויוויאן וג'ושוע, אבל חתונה ותינוק הם דברים משמחים," אמר מר לווינסון.

"לא באמת," אמה של ויו משכה באפה.

"אמא, ג'ושוע ואני הסכמנו —"

"הייתם צריכים להתחתן בכנסייה," צלפה אמא שלה.

גברת לווינסון תפסה ביד של בתה הצעירה כאילו היתה מצוף.

ג'ושוע כחכח בגרונו. "בואו נזוז, הפקיד מחכה לנו."

הוא משך את ויו איתו לפני כולם, במעלה המדרגות ואל הדלת. כשהגיעו לראש גרם המדרגות, היא רכנה לעברו ולחשה, "תודה."

לרגע היא ראתה רמז לבהלה בעיניו של ג'ושוע, אבל הוא מיהר ללטף את ידה, ודי היה בכך כדי להרגיע אותה.