הילדים שבזמן
איאן מקיואן
₪ 44.00
תקציר
סטיבן לואיס, סופר ילדים מצליח, מתמודד עם הנורא מכול: בתו היחידה בת החמש נחטפת מתחת לאפו במהלך ביקור שגרתי בסופרמרקט השכונתי. ברגע אחד חייו מתהפכים עליו. נישואיו כורעים תחת כובד הטרגדיה ואשתו, שאיתה ידע רגעי אושר רבים, בוחרת לעזוב את מעונם המשותף ולהתבודד עם האבל שלה. סטיבן מצידו אינו נואש לרגע מחיפושיו ודבק בתקווה שילדתו תחזור. מותש מהחיפושים אחריה בכל רחבי לונדון, הוא יושב בסלון ביתו, שותה ויסקי ומפקיר עצמו לזיכרונותיו. הוא נע ונד בין קפלי הזמן וילדותו שלו עד שהעבר וההווה, המציאות וההזיה מלכדים. בה בעת הוא נקרא לתמוך בחברו, פוליטיקאי מבטיח, שמתקשה להתמודד עם ילדוּת שנעלמה לבלי שוב. כל זה כשברקע, סטיבן נדרש לתרום את חלקו לדיוני ועדה ממשלתית שבה הוא חבר, השוקדת על הכנת מדריך לגידול ילדים.
“הילדים שבזמן”, זוכה פרס וייטברד היוקרתי (1987), עוסק בכוח ובאומץ הנדרשים כדי להתמודד עם אובדן נור, באחריות ההורית, ביחסיות של הזמן, ובנחמה שתהליכים ומערכות יחסים בחיינו יכולים להציע.
מהדורה מחודשת של יצירה ספרותית על–זמנית, הנמנית עם ספריו המוקדמים של איאן מקיואן, מגדולי הסופרים של תקופתנו (“כפרה”, “דברי מתיקה”, טובת הילד”, “אמסטרדם” ועוד) “הילדים שבזמן” עובד לאחרונה לסרט טלוויזיה.
”סיפור המאתגר את המוות, רב–המצאה ורב–אירועים, חיובי בלי להיות רגשני” – טיים
“מואר, מאופק, חודר אל לב ליבו של הקיום האנושי” – שיקגו טריביון
ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 249
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
קוראים כותבים (2)
ספרים מתורגמים
מספר עמודים: 249
יצא לאור ב: 2018
הוצאה לאור: מודן הוצאה לאור
פרק ראשון
העובדה שלסטיבן לואיס היה המון כסף ושהיה מפורסם בקרב תלמידי בית־ספר היתה תולדה של טעות פקידותית, פיזור דעת רגעי במהלך חלוקת הדואר הפנימי במשרדי ״גוֹט״ שבעטיו הונח כתב־יד על השולחן הלא־נכון. העובדה שסטיבן חדל להזכיר את הטעות - היא קרתה לפני שנים רבות - נעוצה בחלקה בהמחאות התמלוגים והמקדמות שזרמו מאז מ״גוט״ ומהמו״לים הרבים שלו בארצות אחרות, ובחלקה באיזו השלמה עם הגורל הבאה עם ניצני ההזדקנות; באמצע שנות העשרים לחייו זה נראה לו שרירותי עד כדי גיחוך שהוא יהיה סופר ילדים מצליח, שכן היו עדיין דברים רבים אחרים שהוא עוד יכול היה להיות. כיום שוב לא יכול היה לדמיין את עצמו כמשהו אחר.
מה עוד הוא יכול היה להיות? החברים הוותיקים מימיו הסטודנטיאליים, נסייני האסתטיקה והפוליטיקה, נוטלי הסמים בעלי החזון, כולם התפשרו על פחות. שני מכרים, פעם אנשים חופשיים באמת, השלימו עם חיים של הוראת אנגלית לזרים. היו כאלה שעמדו בשערי גיל העמידה מותשים מהוראת אנגלית או ״כישורי חיים״ למתבגרים טעוני טיפוח וחסרי כל מוטיבציה בחטיבות ביניים שכוחות אל. אלה היו בני המזל שמצאו עבודה. אחרים שטפו רצפות בבתי־חולים או היו נהגי מוניות. אחת עמדה בתנאים לקבלת תג מקבץ־נדבות. סטיבן נחרד מהאפשרות לפגוש אותה ברחוב. כל הנפשות המבטיחות הללו, אנשים שלימודי ספרות אנגלית הזינו אותם, עוררו אותם לחיים, ממנה ליקטו את סיסמאותיהם הקולחות - כוח המאיץ הנו עונג נצחי, גנאי מחזק לב, שבח מרפה* - נפלטו מספריות בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים אל מסעות לתוך הנפש פנימה, או מזרחה באוטובוסים צבעוניים. הם חזרו הביתה כשהעולם נעשה קטן ורציני יותר על מנת לעסוק בחינוך, כעת לא יותר ממקצוע אפרורי, מצומק; בתי־ספר הועמדו למכירה למשקיעים פרטיים, גיל הפטור מחינוך־חובה החל לרדת.
הרעיון, לפיו ככל שהאוכלוסייה משכילה יותר כך בעיותיה יכולות להיפתר ביתר קלות, גווע בלאט. זה קרה בד בבד עם מותו של עיקרון כללי יותר, לפיו בסך הכול חייהם של יותר ויותר אנשים ילכו וישתפרו, והאחריות של ממשלות היא לנצח על הדרמה הזאת של מימוש פוטנציאל, הרחבת אפשרויות. לצוות המשפרים לוהקו רבים, ותמיד היה ביקוש לטיפוסים כמו סטיבן וידידיו. מורים, מנהלי מוזיאונים, פנטומימאים, שחקנים, מספרי סיפורים נודדים - חבורה עצומה, וכולם ממומנים על ידי המדינה. עכשיו תחומי האחריות של הממשלה הוגדרו מחדש במונחים פשוטים יותר, נקיים יותר: לשמור על הסדר, ולהגן על המדינה מפני אויביה. במשך זמן־מה, סטיבן המשיך לטפח שאיפה מעורפלת להיות מורה בבית־ספר ממלכתי. הוא ראה את עצמו גבוה וקשוח ליד הלוח, לפניו כיתה דוממת, רוחשת כבוד, מפוחדת מנטייתו לפרצי עוקצנות, רכונה לפנים לקלוט כל הגה היוצא מפיו. עכשיו הוא ידע כמה שפר מזלו. הוא נשאר סופר ילדים, ופחות או יותר שכח שהכול קרה בטעות.
שנה לאחר שסיים את יוניברסיטי קולג׳ חזר סטיבן ללונדון עם דיזנטריה אמבית לאחר מסע הלום־חשיש בטורקיה, אפגניסטן ופקיסטן, וגילה שמוסר העבודה שהוא ובני דורו עבדו בפרך להרוס עדיין נטוע עמוק בתוכו. הוא השתוקק לסדר ותכלית. הוא שכר דירת חדר זולה, מצא עבודה כפקיד בארכיון ידיעות עיתונות והחל לכתוב רומן. הוא עבד ארבע־חמש שעות כל ערב, מאושר מהרומנטיות, מאצילות המעשה. רוחו לא נשברה מעבודת הפקידות המשעממת; היה לו סוד שצמח בקצב של אלף מילים ביום. והיו לו כל הפנטזיות הרגילות; הוא היה תומאס מאן, הוא היה ג׳יימס ג׳ויס, אולי הוא היה ויליאם שייקספיר. עבודה לאור שני נרות רק הוסיפה לריגוש שבכתיבה.
כוונתו היתה לכתוב על מסעותיו, ברומן שייקרא ״חשיש״, על הִיפִּים שנדקרים למוות בשקי שינה, נערה מבית טוב שנידונה למאסר־עולם בכלא הטורקי, יומרנות מיסטית, סקס רווי־סמים, דיזנטריה אמבית. לפני הכול היה עליו לעצב את הרקע של הגיבור הראשי שלו, למסור משהו על ילדותו כדי להמחיש את המרחק הפיזי והמוסרי שעליו לעבור. אבל פרק הפתיחה סירב בעקשנות להיגמר. הוא קיבל חיים משל עצמו, וכך קרה שסטיבן הוציא תחת ידיו רומן המבוסס על חופשת קיץ שאותה בילה בגיל אחת־עשרה עם שתי דודניות, רומן של בנים במכנסיים קצרים ושיער קצר, בנות עם קשתות בשיער ושמלות שתחובות לתוך התחתונים, עם השתוקקות אילמת, אצבעות ביישניות נשזרות בצנעה במקום סקס מוטרף, אופניים עם סלי נצרים במקום פולקסווגנים זרחניים, רומן שעלילתו מתרחשת לא בג׳לאלבאד אלא ממש בפאתי רדינג. הספר נכתב תוך שלושה חודשים, והוא קרא לו ״לימונדה״.
במשך שבוע הוא מישש ועירבב את הדפים המודפסים, דואג שמא כתב־היד קצר מדי. ואז, בבוקר יום שני אחד, טילפן להודיע שהוא חולה, הכין עותק מצולם ומסר אותו אישית למשרדים של ״גוט״, הוצאת הספרים הנודעת, בבלומסברי. כצפוי, תקופה ארוכה מאוד הוא לא קיבל כל תגובה. כשלבסוף הגיע המכתב, הוא לא היה מצ׳ארלס דארק, העורך הראשי הצעיר שכיכב בכתבות דיוקן בעיתוני סוף השבוע, מי שהציל את המוניטין הכושל של ״גוט״. הוא היה מאיזו מיס אמנדה רין, שם שהוגים, כך אמרה לו בצחקוק צייצני כשהכניסה אותו למשרדה, כמו ״מנדרין״.
סטיבן ישב כששוקיו לחוצות אל שולחן הכתיבה של מיס רין, שכן החדר היה פעם ארון מטאטאים. לא היו בו חלונות. על הקירות, במקום תצלומי שחור־לבן ממסוגרים של ענקי ראשית המאה העשרים שהאדירו את שמה של ״גוט״, היה דיוקן לא של אוולין וו, חלילה, אלא של קרפד בחליפת שלושה־חלקים נשען על מקל ליד מעקה של בית כפרי. פרט לו, על שטח הקיר המצומצם שנותר, הודבקו תמונות של דובונים, חצי־תריסר לפחות, מנסים להניע בדחיפה משאית כיבוי־אש, עכברה בביקיני מכוונת אקדח לרקה, ועורב זעוף־פנים עם סטטוסקופ סביב הצוואר מודד דופק לילד קטן וחיוור שנראה כאילו נפל מעץ.
מיס רין ישבה במרחק של מטר מסטיבן והתבוננה בו בהשתאות אדנותית. הוא השיב לה חיוך באי־נוחות והשפיל מבטו. זה באמת הראשון שלו? היא רצתה לדעת. כולם ב״גוט״ מתלהבים נורא, מתלהבים נורא. הוא הינהן, בחשד שנפלה כאן טעות נוראה. הוא לא ידע מספיק על מו״לים כדי לדבר בחופשיות, והדבר האחרון שהוא רצה זה להיראות מטופש. דעתו נחה כשמיס רין אמרה שצ׳ארלס דארק יודע שהוא כאן ומת לפגוש אותו. ואכן, כעבור כמה דקות הדלת נפתחה בחטף ודארק, בלי לעזוב את המסדרון, רכן פנימה ולחץ את ידו של סטיבן. הוא דיבר במהירות, ובלי להציג את עצמו. זה ספר מבריק, וכמובן שהוא מעוניין. כמובן. אבל הוא חייב לרוץ. ניו־יורק ופרנקפורט על הקו. אבל הם ייפגשו לצהריים. בקרוב. ומזל טוב. הדלת נסגרה בחטף וסטיבן הסתובב וגילה את מיס רין מחפשת בפניו סימני חנופה ראשונים. היא דיברה בכובד ראש ובקול נמוך. אדם גדול. אדם גדול ומו״ל גדול. לא היתה כל ברירה אלא להסכים.
הוא חזר לדירת החדר שלו נרגש ופגוע. בתור ג׳ויס, מאן או שייקספיר פוטנציאלי הוא השתייך ללא ספק למסורת התרבותית האירופית, זאת המבוגרת. נכון אמנם שמלכתחילה היה חשוב לו להיות מובן. הוא כתב באנגלית פשוטה, מדויקת. הוא רצה להיות נגיש, אבל לא לכולם. לאחר מחשבה ממושכת הוא החליט לא לעשות דבר עד שיפגוש שוב את דארק. בינתיים, כדי לסבך את תחושותיו עוד יותר, הגיע בדואר חוזה בצירוף הצעה לתשלום מקדמה בסכום של 2,000 ליש״ט, שווה ערך למשכורת של שנתיים. הוא ערך בירורים וגילה שזהו סכום יוצא דופן עבור רומן ראשון. העבודה בארכיון העיתונות נעשתה מעיקה למדי עכשיו משסיים את מלאכת הכתיבה. שמונה שעות ביום הוא גזר מאמרים מעיתונים, הטביע עליהם חותמת עם התאריך ותייק אותם. העבודה במשרד טימטמה את העובדים. הוא השתוקק להגיש את התפטרותו. מספר פעמים הוא שלף את העט, מתכונן כבר לחתום ולקחת את הכסף, אבל בזווית עינו ראה חבורה לועגת, מלגלגת, של דובונים, עכברים ועורבים, מקדמים אותו בברכה לשורותיהם.
וכשסוף־סוף הגיעה השעה לענוב את העניבה שקנה במיוחד לרגל האירוע, הראשונה שענב מאז סיום לימודיו, ולהשמיע את ספקותיו באוזני דארק במסעדה השקטה, הדיסקרטית, במהלך הארוחה היקרה ביותר שסטיבן אכל מימיו, גם אז לא נתבהרו הדברים כלל וכלל. דארק הקשיב, מהנהן בקוצר רוח כל אימת שסטיבן התקרב לסוף משפט. סטיבן עוד לא סיים את דבריו, וכבר הוריד דארק את כף המרק אל הצלחת, הניח את ידו הקטנה, החלקה, על אמת ידו של האיש הצעיר והסביר בחביבות, כמו לילד, שהאבחנה בין ספרות מבוגרים לספרות ילדים היא עצמה מעשייה. זאת אבחנה כוזבת לחלוטין, שנוצרה רק מטעמי נוחות. הרי גדולי הסופרים כולם התבוננו על העולם כמו במבט של ילד, בפשטות - גם אם ניסחו זאת באופן מורכב - ובכך גישרו בין תבונת הבגרות לתקופת הינקות. ולהיפך - סטיבן משך ושיחרר את ידו - ספרי הילדים, כביכול, הטובים ביותר הם בדיוק אלה שמדברים אל ילדים ומבוגרים כאחד, אל ניצני המבוגר שבילד, אל הילד הנשכח שבמבוגר.
דארק נהנה מהנאום שלו. לשבת במסעדה מפורסמת וללהג באוזני סופר צעיר היתה אחת ההטבות היותר נחשקות של המקצוע. סטיבן כילה את מנת השרימפס בקדרה שלו והתרווח בכיסא, נכון להביט ולהקשיב. לדארק היה שיער בגון החול עם פלומה סוררת שהיתמרה מעל הקודקוד. היה לו הרגל לגשש אחר ציצת השיער הזאת ולהשטיחה בכף ידו בעודו מדבר. היא זינקה למעלה מייד כשהרפה ממנה.
חרף כל אורחותיו כאיש העולם הגדול, חליפתו הכהה וחולצתו המעוצבת, דארק היה מבוגר מסטיבן בשש שנים בלבד. אולם היו אלה שש שנים מכריעות, שהפרידו בין - במקרה של דארק - יראת כבוד כלפי בגרות, שהחדירה בו שאיפת נעורים להיראות פי שניים מגילו, לבין האמונה של סטיבן שבגרות פירושה בגידה, מורך לב, תשישות, בעוד שהנעורים הם מצב מבורך שיש להתמיד בו ככל שרק ניתן מבחינה חברתית וביולוגית. בעת ארוחת הצהריים המשותפת הראשונה שלהם, דארק היה נשוי לתלמה זה שבע שנים. הבית הגדול באיטון סקוור עמד איתן על מכונו. ציורי השמן של קרבות ימיים וסצנות ציד, שהיו אז כמעט יקרי ערך, כבר היו תלויים במקומם. וכך גם המגבות העבות הנקיות בחדר האורחים, המנקה שבאה לארבע שעות כל יום ולא דיברה מילה באנגלית. בזמן שסטיבן וחבריו היו בגואה וקאבול עם הצלחות המעופפות שלהם ומקטרות החשיש, לצ׳ארלס ולתלמה היו איש שהחנה להם את המכונית, שירות הודעות טלפוניות, ארוחות ערב חגיגיות, ספרים בכריכה קשה. הם היו מבוגרים. סטיבן גר בדירת חדר והיה יכול להכניס את כל חפציו לתוך שתי מזוודות. הרומן שלו התאים לילדים.
והיו דברים מעבר לבית באיטון סקוור. דארק כבר הספיק לרכוש ולמכור חברת תקליטים. כשסיים את לימודיו בקיימברידג׳, כולם פרט לבעלי החוש העסקי היו משוכנעים שמוזיקה פופולרית היא נחלתם הבלעדית של הצעירים. בעלי החוש העסקי זכרו את מעמדות הביניים, את ההורים שעברו את שנות השפל ולחמו במלחמת העולם. עתה כשחלומות הבלהה האלה מאחוריהם הם נזקקו למוזיקה מתקתקה, חמימה, פה ושם מלנכולית. דארק התמחה במוזיקה ״קלה״, קלאסיקות אהובות, מנגינות שלא נס ליחן בעיבוד למאתיים מיתרים.
הוא גם הצליח באופן בלתי אופנתי בבחירת אישה שמבוגרת ממנו בשתים־עשרה שנים. תלמה היתה מרצה לפיזיקה בבירקבק, שלא מכבר הגישה תזה מעוררת הערכה על - עד כמה שרכילאי העיתונות הצליחו להבין - טבעו של הזמן. היא לא היתה הרעיה המתבקשת למיליונר צעיר בעסקי מוזיקת הקיטש, גבר שהיה צעיר מספיק, היו שאמרו בנבזות, כדי להיות בנה. תלמה דירבנה את בעלה להקים מועדון ספרותי, והצלחת היוזמה הזאת הביאה אותו אל הפירמה המאובקת ״גוט״ אשר מקץ שנתיים הראתה רווחים ראשונים זה רבע מאה. דארק היה בשנתו הרביעית ב״גוט״ כשהזמין את סטיבן לארוחת צהריים, אך חמש שנים נוספות עתידות היו לחלוף, במהלכן התמנה דארק לנשיא חברת טלוויזיה עצמאית וסטיבן היה הצלחה מסוימת בפני עצמו, בטרם היו שני הגברים לחברים קרובים וסטיבן - שוויתר על היאחזותו בנעורים - הפך לאורח קבוע באיטון סקוור.
הגעתן של מנות חדשות, הדגימה האגבית של עוד יין, כל אלה לא קטעו לרגע את הנאום החשוב, האדיב, המאוהב־בעצמו, של דארק. הוא דיבר מהר, במין ביטחון דאוג, כאילו הוא נואם באסיפה של בעלי מניות ספקניים, כאילו הוא חושש מהשקט שישיב אותו אל מחשבותיו שלו. לקח לסטיבן זמן רב להבין מאילו מעמקים של תחושות הוא מדבר. באותה עת הוא הרגיש כמו במפגן שיווק אגרסיבי שבו המו״ל עושה שימוש יעיל ואינסטינקטיבי בשמו הפרטי של הסופר.
״סטיבן, תקשיב. סטיבן, דבר עם ילד בן עשר באמצע הקיץ על חג המולד. אתה יכול לדבר עם נער מתבגר על תוכניות הפרישה שלו, על הפנסיה. בשביל ילדים, הילדות היא על־זמנית. היא תמיד ההווה. הכול בזמן הווה. כמובן שיש להם זכרונות. כמובן שהזמן בכל זאת נע קצת עבורם וחג המולד מגיע בסוף. אבל הם לא מרגישים את זה. מה שהם מרגישים זה את היום, וכשהם אומרים ׳כשאני אהיה גדול...׳ תמיד תהיה שם שארית של ספק - איך הם אי־פעם יוכלו להיות משהו אחר ממה שהם? אתה אומר ש׳לימונדה׳ לא נכתב לילדים, ואני מאמין לך, סטיבן. כמו כל הסופרים הטובים, כתבת אותו לעצמך. וזאת הנקודה שלי. פנית בכתיבה שלך אל עצמך בגיל עשר. זה לא ספר לילדים, זה ספר לילד, והילד הזה הוא אתה. ‘לימונדה׳ הוא מסר ממך אל אני קודם שלך שלעולם לא יחדל להתקיים. והמסר הוא מר. זה מה שהופך את הספר הזה לכל כך מטריד. כשהבת של מנדי רין קראה אותו היא בכתה, בכי מר, אבל גם מועיל, סטיבן. ילדים אחרים הגיבו באותו אופן. דיברת ישירות אל הילדים. בין אם רצית בכך או לא, תיקשרת איתם מעבר לתהום הפעורה בין הילד למבוגר ומסרת להם ידיעה ראשונה, מצמררת, על היותם בני תמותה. כשהם קוראים את הספר שלך, הם נחשפים לסופיות של ילדותם. במקום שזה סתם ייאמר להם, הם מבינים באמת שזה לא יימשך, שזה לא יכול להימשך, שבמוקדם או במאוחר הם גמורים, זהו זה, שהילדות שלהם לא נמשכת לנצח. אתה מעביר להם משהו מזעזע ועצוב על המבוגרים, על מי שחדלו להיות ילדים. משהו מיובש, חסר אונים, מין שעמום, משהו מובן מאליו. הם מבינים ממך שכל זה צועד לקראתם, ודאִי כמו חג המולד. זה מסר עצוב, אבל אמיתי. זה ספר לילדים דרך עיניו של מבוגר.״
צ׳ארלס דארק לגם לגימה הגונה מהיין שכמה דקות קודם לכן טעם בפיזור דעת אנין. הוא היטה מעט את ראשו, מתענג על המשמעויות הגלומות בדבריו. ואז, הרים את כוסו, רוקן אותה, וחזר שוב, ״מסר עצוב, אבל מאוד, מאוד אמיתי.״ סטיבן הרים מהר את מבטו, שכן נדמה היה לו שהוא שומע את קולו של המו״ל שלו נשבר מעט.
להוציא את השבועיים שעמדו במרכז הרומן שלו, ילדותו של סטיבן היתה נעימה עד כדי שעמום, חרף המקומות האקזוטיים שבהם התרחשה. אילו היה נדרש עכשיו לשלוח מסר אל העבר, היה זה מסר של עידוד קודר: המצב ישתפר - לאט לאט. אבל האם היה גם מסר למבוגרים?
פיו של דארק היה מלא באיברים פנימיים. הוא נופף במזלגו באוויר במעגלים קטנטנים, משווע לדבר; לבסוף הצליח לפלוט כמה מילים בריח של שום ששינה זמנית את טעם הסלמון של סטיבן. ״כמובן. אבל זה לא ישנה את החיים של אף אחד. אני אמכור שלושת אלפים עותקים ואתה תקבל כמה ביקורות טובות. אבל אם נשווק את זה לילדים...״ דארק צנח לאחור במושבו והרים את כוסו.
סטיבן נענע בראשו ואמר בקול חרישי, ״אני לא מוכן. בשום פנים ואופן.״
טרנר מלברט הוסיף איורים נאים בצבעי מים שקופים. בשבוע היציאה לאור, פסיכולוג ילדים ידוע הופיע בטלוויזיה ויצא במתקפה נזעמת על הספר. זה יותר ממה שראוי לצפות מילד כלשהו להתמודד איתו, זה יערער נפשות בלתי יציבות. מומחים אחרים יצאו להגנתו, קומץ ספרנים הקפיצו את תפוצתו כשסירבו להחזיקו במלאי. במשך חודש־חודשיים הוא היה נושא שיחה בארוחות ערב חגיגיות. ״לימונדה״ מכר רבע מיליון עותקים בכריכה קשה, ובסופו של דבר כמה מיליונים ברחבי העולם. סטיבן עזב את עבודתו, קנה מכונית ספורט ודירה רחבת ידיים וגבוהת תקרה בדרום לונדון, וייצר שומת מס שהפכה את זה כמעט לכורח עבורו לפרסם, אחרי שנתיים, גם את הרומן השני שלו כספר ילדים.
*
במבט לאחור, מאורעות השנה של סטיבן, שנת הוועדה, עשויים להיראות כמכוונים לתוצאה אחת ויחידה. אבל במהלכה, כשחווה אותה, הוא הרגיש שהיא זמן ריק, נטול משמעות או תכלית. הסגירוּת הרגילה שלו העצימה פלאים. לדוגמה, היום השני של האולימפיאדה הוליד סכנה פתאומית להכחדה גלובלית; למשך שתים־עשרה שעות העניינים הלכו ויצאו מכלל שליטה, ולסטיבן, שהיה שרוע על הספה בתחתונים בשל החום, לא היה ממש אכפת.
שני אצנים, רוסי ואמריקני, גברים מרטיטי שרירים דמויי כלבי מירוץ, התחככו זה בזה על אדני הזינוק ואיבדו את עשתונותיהם. האמריקני חבט באגרוף קפוץ, השני הצליף בחזרה ושרט קשות את עינו של הראשון. אלימות, והרעיון של אלימות, התפשטו הלאה, ואחר כך למעלה בסבך צינורות הפיקוד. תחילה חברים לקבוצה, אחר כך מאמנים, ניסו להתערב, איבדו את עשתונותיהם והסתבכו בַּתגרה. מעט הצופים האמריקנים והרוסים ביציע חיפשו אלה את אלה. היתה תקרית מכוערת עם בקבוק שבור, ותוך דקות אמריקני צעיר - לרוע המזל חייל בחופשה - דימם למוות. על המסלול, שני נציגים רשמיים רמי־דרג של הצדדים הנצים משכו זה את מעילו של זה ודש אחד נקרע, כמעט נתלש. אקדח הזנקה ירה לאישה רוסייה בפרצוף ועין שנייה אבדה, עין תחת עין. היו דחיפות ונהימות בתא העיתונאים.
תוך חצי שעה פרשו שתי הקבוצות מהאולימפיאדה ובמסיבות עיתונאים נפרדות הוטחו עלבונות בעוצמה סקטולוגית. עד מהרה, רוצח החייל נתפס ונעצר, ונשמעו האשמות כי הוא קשור לק.ג.ב ופעל ממניעים צבאיים. בין שתי השגרירויות הוחלפו מסרים בוטים. נשיא ארצות־הברית, חדש על כיסאו ובעצמו בעל מבנה גוף אתלטי, היה להוט להוכיח שמדיניות החוץ שלו אינה רופסת כפי שטענו נגדו יריביו השכם והערב, ושקל דרכי פעולה. עוד הוא מתחבט והרוסים הדהימו את העולם בסגירת מעבר הגבול בהֶלמסטֶט.
בארצות־הברית תלו את האשם בחמקנותו של הנשיא הכנוע, שעכשיו השתיק את מבקריו על ידי העלאת הכוננות של הכוחות הגרעיניים של ארצו לרמתה הגבוהה ביותר. הרוסים עשו כמותו. צוללות גרעיניות גלשו חרישית לעמדות הירי שלהן, מחסני תחמושת נפתחו, טילים הזדקפו מעל לשיחים החמים של שדות אוקספורדשייר ובחורשות הליבְנים בקַרְפָּטִים. טורי עיתונות ואקרני טלוויזיה מלאו פרופסורים להרתעה שהטעימו את חשיבות שיגור הטילים לאוויר בטרם יושמדו על הקרקע. בתוך שעות התרוקנו מרכולי בריטניה מסוכר, תה, שימורי שעועית ונייר טואלט רך. העימות נמשך חצי יום עד שהמדינות הבלתי מזדהות יזמו הורדה בו־זמנית ומבוקרת של רמת הכוננות הגרעינית. החיים עלי אדמות היו חייבים להימשך ככלות הכול ולפיכך, תוך העלאת הרוח האולימפית על נס, חודש מקצה הגמר של מירוץ מְאַת המטרים ואנחת רווחה כלל עולמית השתחררה כשהמנצח היה שוודי נייטרלי.
ייתכן שזה הקיץ שהיה טוב באופן חריג, או הוויסקי שהוא שתה משעות הבוקר המאוחרות ואילך, שגרמו לו להרגיש טוב יותר מאיך שהוא ידע שהוא אמור להרגיש, אבל לסטיבן באמת לא היה אכפת אם החיים על כדור הארץ יימשכו או לא. זה היה בערך כמו משחק גמר גביע בין שתי קבוצות זרות. הדרמה החזיקה אותו כל עוד התרחשה, אבל לא היה לו שום עניין בתוצאה, מבחינתו זה יכול היה להיגמר כך או אחרת. היקום הוא עצום, הוא חשב בלאות, החיים התבוניים מפוזרים בו בדלילות, אך קרוב לוודאי שעל פני אינספור כוכבי־לכת. בקרב אלה שגילו במקרה את יכולת ההמרה של חומר לאנרגיה ישנם ודאי כמה וכמה שפוצצו את עצמם לחתיכות, וסביר להניח שהם אלה שלא היו ראויים לשרוד. הדילמה אינה אנושית, הוא חשב בעצלתיים, מגרד את עצמו מבעד לתחתונים, היא נעוצה בעצם מבנה החומר, ואין הרבה מה לעשות לגבי לזה.
באופן דומה, אירועים אחרים, אישיים יותר, חלקם מוזרים או עזים למדי, ריתקו אותו כל עוד התרחשו, אבל מהצד, כאילו מישהו אחר מעורב בהם, לא הוא, ואחר כך הוא הקדיש להם מעט מאוד מחשבה ובוודאי לא קישר ביניהם. הם שימשו רק רקע לעיסוקיו האמיתיים - השתייה הקבועה, הבטלנית, ההשתמטות מחברים וההתחמקות מעבודה, הקושי להתרכז כל אימת שמצא את עצמו בשיחה, הקושי לקרוא יותר מעשרים שורות מודפסות לפני שמחשבתו שבה לנדוד, לְדַמּוֹת, לזכור.
וכשדארק התפטר - ההודעה הרשמית פורסמה יומיים אחרי השקת ועדת פרמנטר - סטיבן סר לאיטון סקוור מפני שתלמה צילצלה אליו וביקשה שיבוא. הוא נעשה מעורב לא משום שהיה חבר ותיק ולכן באופן טבעי מודאג, גם לא כי היה חייב טובה לצ׳ארלס ולתלמה. בעצם גם לו עצמו זה לא היה לגמרי ברור; חבריו נזקקו לעֵד, למישהו שיוכלו להסביר את עצמם בפניו, ממלא מקום לעולם החיצון. למרות שנבחר, הוא עוד עתיד לתהות על מידת הפסיביות שלו; לדארקים היו חברים רבים, אחרי הכול, אבל ייתכן שסטיבן היה הצופה ההולם היחיד לתפקיד שצ׳ארלס עמד לגלם.
*
שעתיים אחרי שתלמה טילפנה, סטיבן החל ללכת אל איטון סקוור מסטוקוול דרך גשר צ׳לסי. האוויר החמים של לפנות־ערב החליק בגרון, והמדרכות מחוץ לפאבים היו גדושות בלוגמי בירה, כהי־עור ופטפטניים, שנראו נטולי דאגות. גל החום הממושך שינה את האופי הלאומי. בערך באמצע הגשר הוא עצר להציץ בכותרות עיתון הערב. ההתפטרות הגיעה לעמוד הראשון, אבל לא לכותרת הראשית. ידיעה בתחתית העמוד דיברה על בריאות לקויה וגם רמזה - בסנסציוניות מודעת־לעצמה - על איזשהו סוג של התמוטטות. נאמר כי לראש הממשלה נגרמה ״מורת רוח מסוימת״ מכך שלא ניתנה לכך התראה. בעמוד לסיכום היום הופיעה פסקה קצרה שבה נאמר כי דארק היה א־פוליטי מדי, בעל מזג נינוח מכדי לצפות אי־פעם להגיע למשרה רמה. קשרי העבר שלו עם סְפרים גרמו לחשדנות מצד ראש הממשלה. רק חברים קרובים, סיכם המאמר, ייקחו ללב את עזיבתו. סטיבן הבחין בשני קבצנים שהלכו וסגרו עליו, לבושים במעילים ארוכים למרות החום, והוא קיפל את העיתון והמשיך בחציית הגשר.
היה איזה ערב לפני הרבה שנים במסעדה יוונית שבו דארק יזם משחק סלוני. הוא הירהר באפשרות לפרוש מניהול חברת הטלוויזיה, תחום שבו נחל הצלחה מוכחת, ולהיכנס לפוליטיקה. אבל לאיזו מפלגה כדאי לו להצטרף? כשרוחו טובה עליו, דארק ישב לצד ג׳ולי ומזג יין, עשה הצגה של התנהגות תקיפה עם המלצר, הזמין בשביל כולם. השיחה היתה מבודחת וצינית לכאורה, אבל היה מגולם בה גרעין של אמת. לדארק לא היו דעות פוליטיות; היו לו רק כישרון ניהולי ושאפתנות גדולה. הוא יכול היה להצטרף לאיזו מפלגה שלא תהיה. ידיד של ג׳ולי מניו־יורק לקח את העניין ברצינות ועמד על כך שהבחירה היא בין הדגשת הקולקטיב להדגשת היחיד. דארק פרש את ידיו ואמר שהוא יכול לטעון בעד שתיהן. בעד תמיכה בחלשים, בעד קידום החזקים. השאלה היסודית יותר היא - וכאן הוא השתתק והניח למישהו אחר להשלים את המשפט - את מי אתה מכיר שיכול להציב אותך כמועמד? דארק צחק בקול רם מכולם.
עד שהגיע הקפה התורכי כבר הוחלט שמוטב לו לעשות את הקריירה שלו בימין. הטיעונים היו ישירים. הימין היה בשלטון עם רוב הסיכויים להישאר שם. מימיו בעסקים דארק הכיר לא מעט אנשים עם קשרים במנגנון המפלגה. בשמאל, הליכי הבחירה היו דמוקרטיים ופתלתלים ונטו להקשות בצורה לא סבירה על מי שמעולם לא היה חבר מפלגה. ״הכול נורא פשוט, צ׳ארלס,״ ג׳ולי אמרה כשהם יצאו מהמסעדה. ״כל מה שאתה צריך לחשוש ממנו הוא הבוז־לכל־החיים שלו תזכה מכל החברים שלך.״ שוב, דארק צחק בקול.
היו קשיים ראשוניים, אך לא חלף זמן רב בטרם הוצעה לו מועמדות במחוז סאפוֹק הכפרי, שם הוא הצליח, במחי כמה הערות נמהרות על חזירים, לקצץ בחצי את הרוב שנהנה ממנו קודמו. הוא ותלמה מכרו את הבית הכפרי שלהם בגלוסטרשייר ורכשו בית כפרי בשולי מחוז הבחירה. הפוליטיקה הוציאה מדארק משהו שתעשיית התקליטים, עסקי ההוצאה לאור והניהול הטלוויזיוני בקושי הצליחו לגרד. תוך שבועות הוא הופיע בעצמו בטלוויזיה, לכאורה כדי להגיב על כמה אי־סדרים במחוז הבחירה שלו - גמלאי שאספקת החשמל שלו נותקה קפא למוות. דארק הפר את החוק הלא־כתוב ובמקום לדבר אל המראיין פנה ישירות למצלמה, והצליח להשחיל סיכום מהיר של הצלחות ממשלתיות מהתקופה האחרונה. הוא היה איש שממטיר מילים. הוא היה באולפן כעבור שבועיים והפריך בכישרון איזו אמיתה ברורה־מאליה. החברים שעזרו לו היו אחוזי התפעלות. הוא עורר תשומת לב במטה המפלגה. בתקופה שבה היו לממשלה קשיים עם חובשי הספסלים האחוריים מהקואליציה, דארק התגלה כסניגור נלהב. הוא נשמע כמי שאומר דברי טעם כנים כשקרא לאי־תלות כלכלית של העניים ולמתן תמריצים לעשירים. לאחר מחשבה ארוכה ועוד משחקים סלוניים סביב הארוחה, הוא החליט לצאת כנגד ה״תליינים״ בדיון על עונש־המוות בוועידת המפלגה. הרעיון היה להיות קשוח אבל רחום, קשוח וגם רחום. הוא אמר דברים כדורבנות בַּנושא כחבר פאנל בדיון רדיופוני על חוק וסדר - דברים שזיכו אותו בשלושה פרצי מחיאות כפיים כנים מהקהל באולפן - וצוטט במאמר מערכת של ה״טיימס״.
בשלוש השנים הבאות הוא השתתף בסעודות ערב והקפיד לרכוש ידע בתחומים שעשויים, כך סבר, להניב מינוי - חינוך, תחבורה, חקלאות. הוא לא שקט על שמריו. הוא צנח ממטוס לאיסוף צדקה וסדק את עצם השוק. מצלמות הטלוויזיה היו שם. הוא נמנה עם חבר השופטים של פרס ספרותי מפורסם והשמיע הערות חסרות טקט על היושב־ראש. הוא נבחר להגיש את הצעת החוק הפרטית שלו שקראה להוציא אל מחוץ לחוק את תופעת הנסיעה האיטית לאורך מדרכות לשם חיפוש זונות או שידול עוברי אורח. ההצעה לא עלתה לדיון מפאת חוסר זמן, אבל הביאה לו פופולריות בצהובונים. וכל הזמן הוא לא הפסיק לדבר, מנפנף אצבע זקורה באוויר, משמיע דעות שמעולם לא ידע שהיו לו, מפתח את סגנון הנאום הנמלץ של דוברים - ״נדמה לי שאני מדבר בשם כולנו כשאני אומר ש...״ ו״לא יעלה על הדעת...״ ו״הממשלה הבהירה את עמדתה...״
הוא כתב מאמר ל״טיימס״ שסקר את השנתיים הראשונות לקיבוץ־נדבות־ברישיון, שאותו קרא בקול לסטיבן בטרקלין המהודר באיטון סקוור. ״בסלקה את הסִיגים של ימי טרום החקיקה, ומתוך שאיפה להביא לכך שמגזר הנדבות יהיה רזה ובריא יותר, העמידה לעצמה הממשלה אידיאל שמייצג, בזעיר אנפין, את מדיניותה הכלכלית הכוללת. עשרות מיליונים נחסכו בתשלומי קצבאות ביטוח לאומי, ומספר רב של גברים, נשים וילדים התוודעו לקשיים וגם לתענוג הגדול שבסיפוק צרכים עצמי, לחם חוקה של הקהילה העסקית בארצנו.״
סטיבן מעולם לא פיקפק בכך שבמוקדם או במאוחר חברו ימאס בפוליטיקה וייצא להרפתקה אחרת. הוא הפגין מראית עין של ריחוק אירוני, מלגלג על האופורטוניזם של צ׳ארלס.
״אם היית מחליט ללכת עם הצד השני,״ סטיבן אמר לו, ״היית טוען עכשיו בדיוק באותו להט בעד העברת מרכז העסקים של לונדון לבעלות ציבורית, צמצום תקציב הביטחון, וחיסול החינוך הפרטי.״
דארק סטר לעצמו על המצח, כמי שנדהם מתמימות חברו. ״אידיוט! אני תמכתי במצע הזה. נבחרתי בגללו ברוב קולות. זה לא משנה מה אני חושב. יש לי מנדט - מרכז עסקים חופשי יותר, יותר נשק, יותר בתי־ספר פרטיים טובים.״
״אז אתה לא בעסק הזה בשביל עצמך.״
״בוודאי שלא. אני משרת!״ והשניים צחקו לתוך משקאותיהם.
לאמיתו של דבר, הציניות של סטיבן הסתירה היקסמות מהקריירה של צ׳ארלס כפי שהתפתחה לנגד עיניו. סטיבן לא הכיר אף חבר פרלמנט אחר. החבר הזה היה כבר מפורסם למדי בדרכו הצנועה, והביא עמו מידע פנימי על שתיינות, ואפילו אלימות, בבָּר של בית הנבחרים, על הבלים קטנים בריטואל הפרלמנטרי, על רכילות מרושעת בתוככי הקבינט. וכאשר לבסוף, מקץ שלוש שנות עמל ויזע באולפני טלוויזיה ובסעודות ערב, דארק התמנה לשר זוטר, סטיבן היה מאושר באמת. העובדה שחברו הוותיק מכהן במשרה רמה העניקה לממשלה ממדים כמעט אנושיים וגרמה לסטיבן להרגיש כמו איש העולם הגדול. עכשיו לימוזינה - אמנם קטנה למדי ושרוטה - פקדה מדי בוקר את איטון סקוור כדי לקחת את השר לעבודה, ומידה של אדנותיות לאה חילחלה אל אורחותיו. סטיבן תהה לפעמים אם חברו נכנע בסופו של דבר לדעות שאותן אימץ בלי מאמץ.
*
זאת היתה תלמה שפתחה את הדלת לסטיבן.
״אנחנו במטבח,״ אמרה והובילה אותו לאורך הפרוזדור. ואז חזרה בה והסתובבה אליו.
הוא החווה לעבר הקירות החשופים שמלבנים מוכתמים, אפורים, נראו עליהם במקום תמונות.
״כן, המובילים התחילו לעבוד היום.״ היא הנחתה אותו אל הסלון ודיברה מהר ובשקט. ״צ׳ארלס במצב שביר. אל תשאל אותו שאלות, ואל תגרום לו להרגיש אשם על שהשאיר אותך עם הוועדה ההיא.״
מאז נסיקתו של דארק בשמי הפוליטיקה, סטיבן ראה יותר ויותר את תלמה. הוא אירח לה לחברה בערבים וניסה ללמוד ממנה קצת על פיזיקה תיאורטית. היא אהבה להעמיד פנים שהוא קרוב אליה יותר מבעלה, שיש ביניהם הבנה מיוחדת, חשאית. זאת היתה פחות בגידה כמו חנופה. זה היה מביך וכובש. עכשיו הוא הינהן, שמח כתמיד לרַצותה. צ׳ארלס היה הילד הבעייתי שלה, ופעמים רבות היא גייסה את סטיבן לעזרתה; פעם אחת, לסייע לרסן את השתייה של השר ערב דיון פרלמנטרי, פעם אחרת, להסיח את דעתו בארוחת הערב כדי שלא יקנטר ידיד פיזיקאי צעיר שלה שהיה סוציאליסט.
״ספרי לי מה קרה,״ סטיבן ביקש, אבל היא כבר היתה שוב בפרוזדור המהדהד, מסגלת לעצמה טון כאילו־נוזף.
״מה, יצאת כרגע מהמיטה? אתה נראה חיוור נורא.״ היא הינהנה נמרצות כשהוא מחה, רומזת לכך שאחר כך היא כבר תוציא ממנו את האמת. הם חצו שוב את הפרוזדור, ירדו כמה מדרגות ועברו בדלת בצבע ירוק־בז׳, פריט שצ׳ארלס רכש זמן לא רב לאחר שהוצע לו התפקיד בממשלה.
השר־לשעבר ישב ליד שולחן המטבח ושתה כוס חלב. הוא קם וניגש אל סטיבן, מנגב שפם לבן בגב ידו. קולו היה קליל, ערב להפליא. ״סטיבן... סטיבן, המון שינויים. אני מקווה שתהיה סובלני...״
עבר הרבה מאוד זמן מאז שסטיבן ראה את חברו ללא חליפה כהה, חולצת פסים ועניבת משי. עכשיו הוא לבש מכנסי קורדרוי רחבים וחולצת טריקו לבנה. הוא נראה גמיש יותר, צעיר יותר; בלי הריפוד של מקטורן מחויט, כתפיו נראו עדינות למדי. תלמה מזגה לסטיבן כוס יין, צ׳ארלס הנחה אותו אל כיסא מעץ. כולם ישבו עם מרפקים על השולחן. היתה התרגשות שקטה, חדשות שקשה לבשר ריחפו באוויר. תלמה אמרה, ״החלטנו שאנחנו לא יכולים לספר לך הכול בבת אחת. בעצם, אנחנו חושבים שאנחנו מעדיפים להראות לך מאשר לספר לך. אז תהיה סבלני, במוקדם או במאוחר תדע הכול. אתה היחיד שנשתף בסוד שלנו, אז...״
סטיבן הינהן.
צ׳ארלס אמר, ״ראית חדשות בטלוויזיה?״
״קראתי את עיתון הערב.״
״הסיפור הוא שעברתי התמוטטות עצבים.״
״נו?״
צ׳ארלס הסתכל על תלמה, שאמרה, ״עשינו כמה החלטות ששקלנו היטב. צ׳ארלס מוותר על הקריירה שלו, ואני מתפטרת. אנחנו מוכרים את הבית ועוברים לַבית בכפר.״
צ׳ארלס ניגש למקרר ומזג לעצמו עוד כוס חלב. הוא לא חזר לשבת בכיסאו, אלא עמד מאחורי תלמה, יד אחת שלו נחה קלות על כתפה. מאז שסטיבן הכיר אותה, תלמה רצתה להפסיק ללמד באוניברסיטה, לעבור לגור בכפר ולכתוב את הספר שלה. איך היא שיכנעה את צ׳ארלס? היא הביטה בסטיבן, מחכה לתגובה. היה קשה שלא לזהות נימה של ניצחון בחיוך הקטן, והיה קשה לציית להוראות שלה ולא לשאול שאלות.
סטיבן דיבר מעבר לתלמה אל צ׳ארלס. ״מה תעשה בסאפוק? תגדל חזירים?״
הוא חייך במרירות.
השתרר שקט. תלמה טפחה על ידו של בעלה ודיברה בלי להפנות אליו את מבטה. ״הבטחת לעצמך שתלך לישון מוקדם...״ צ׳ארלס כבר החל להזדקף. השעה היתה בקושי שמונה וחצי. סטיבן התבונן בחברו מקרוב, משתאה עד כמה קטן יותר הוא נראה, עד כמה שברירי מבנה גופו. האם המשרה הרמה באמת הגדילה את ממדיו?
״כן,״ הוא אמר, ״אני עולה.״ הוא נשק לאשתו על הלחי ואמר לסטיבן מפתח החדר, ״אנחנו באמת רוצים שתבוא לבקר אותנו בסאפוק. זה יהיה יותר קל מלהסביר.״ הוא הרים את ידו בהצדעה אירונית והלך.
תלמה מילאה מחדש את כוסו של סטיבן וקפצה את שפתיה לחיוך חסכוני. היא עמדה לומר משהו, אבל חזרה בה וקמה. ״אני כבר חוזרת,״ אמרה בזמן שחצתה את המטבח. כעבור כמה שניות הוא שמע אותה על המדרגות, קוראת לצ׳ארלס, וקול של דלת נפתחת ונסגרת. אחר כך השתרר בבית שקט זולת ההמהום הבָּריטוֹני של מכשירי החשמל במטבח.
*
יום אחרי שג׳ולי עזבה למקום ההתבודדות שלה בצ׳ילטרנס, תלמה הגיעה לאסוף את סטיבן בעיצומה של סופת שלג. בעוד הוא מגשש בחדר השינה אחרי בגדים ותיק, היא ניקתה את המטבח, הכניסה את האשפה לשקית וירדה למטה להשליך אותה לפח. היא אספה ערימות של חשבונות שלא נפתחו ודחסה אותם לתיק היד שלה. בחדר השינה היא פיקחה על מלאכת האריזה של סטיבן. היא עבדה ביסודיות אמהית, זריזה, דיברה איתו רק כשזה היה הכרחי. יש לו מספיק זוגות גרביים? תחתונים? הסוודר הזה עבה מספיק? היא לקחה אותו לחדר האמבטיה והורתה לו לבחור פריטים ולהכניס אותם לתיק כלי הרחצה. איפה מברשת השיניים שלו? הוא מתכוון לגדל זקן? אם לא, איפה קצף הגילוח שלו? סטיבן לא היה מסוגל לייצר מניע ולו לפעולה אחת. הוא לא ראה שום טעם בשמירה על חום הגוף, בהצטיידות בגרביים או במברשת שיניים. הוא היה מסוגל לבצע פקודות פשוטות כל עוד לא נדרש להרהר בסיבת נחיצותן.
הוא ירד בעקבות תלמה אל המכונית, חיכה עד שפתחה לו את דלת הנוסע, וישב מאובן על מושב העור המבושם בזמן שהיא חזרה לדירה לנתק את הגז והמים. הוא הסתכל נכחו על הפתיתים הגדולים שנמסו במגע עם השמשה. בעיני רוחו ראה תמונות ממלודרמה דיקנסיאנית שבהן בתו בת השלוש, רועדת מקור, חוצבת בשלג שביל הביתה, ומוצאת אותו נעול ונטוש. לא כדאי שישאירו פתק על הדלת? הוא שאל את תלמה כשחזרה. במקום לומר לו שקייט לא יודעת לקרוא ושהיא לא תחזור לעולם, תלמה חזרה למעלה ונעצה בדלת פתק עם הכתובת ומספר הטלפון שלה.
שבועות נשכחים עברו בשלוות השטיחים, השיש והמהגוני של חדר האורחים בבית בני הזוג דארק. הוא חווה כאוס של רגשות בתוך הסדר המופתי של מגבות עטויות מונוגרמות, תערובות בשמים ריחניות על משטחים ממורקים ונטולי אבק, סדינים מכובסים בניחוח לאוונדר. מאוחר יותר, כשמעט התייצב, תלמה בילתה עמו בערבים והפליגה בסיפורים על החתול של שרדינגר, על זמן שזורם לאחור, על היד הימנית הדומיננטית של אלוהים ושאר קסמים קוואנטיים.
היא השתייכה למסורת מכובדת של פיזיקאיות תיאורטיות, למרות שלטענתה לא נזקפה לזכותה שום תגלית, אפילו לא שולית. תפקידה היה להגות וללמד. תגליות, היא אמרה, הן עכשיו חלק מהמירוץ המטורף של המדע, וחוץ מזה, הן נועדו לצעירים. התרחשה מהפכה מדעית במאה הזאת וכמעט אף אחד, אפילו לא בקרב המדענים עצמם, לא חושב עליה ביסודיות. בערבים הקרים של אביב מאכזב היא ישבה איתו מול האח והסבירה לו איך מכניקת הקוואנטים יכולה להביא לפמיניזציה של הפיזיקה, של המדע כולו, לעשות אותו רך יותר, פחות יהיר ומרוחק, פתוח יותר לאפשרות להשתתף בעולם שאותו הוא מבקש לתאר. היו לה הנושאים החביבים עליה, משנות סדורות שאותן פיתחה כל פעם מחדש. על המותרות והאתגר שבבדידות, על בורותם של אלו המתכנים אמנים, על איך פליאה מושכלת תצטרך להיות חלק אינטגרלי מהציוד האינטלקטואלי של מדענים. המדע היה הילד של תלמה (צ׳ארלס היה ילד נוסף) שממנו ציפתה לגדולות ונצורות, שאת אופיו ביקשה לרכך, ואת הליכותיו לעדן. הילד הזה עמד מבחינתה להתבגר ולדרוש פחות לעצמו. תקופת האגואיזם המשתולל והילדותי שלו - ארבע מאות שנים! - התקרבה לקִצה.
היא לקחה אותו צעד אחר צעד, תוך שימוש בדימויים במקום מתמטיקה, דרך הפרדוקסים הבסיסיים, סוג הדברים, היא אמרה, שהסטודנטים שלה נדרשים לדעת כבר בשנת הלימודים הראשונה שלהם: איך ניתן להדגים במעבדה שמשהו יכול להיות גל וחלקיק בעת ובעונה אחת; איך נראה כאילו החלקיקים ״מודעים״ זה לזה ונראה - לפחות בתיאוריה - כאילו הם משדרים את המודעות הזאת בהרף־עין לאורך מרחקים עצומים; איך החלל והזמן אינם קטגוריות נפרדות כי אם היבטים האחד של השני, וכך גם חומר ואנרגיה, חומר והחלל שהוא תופס, תנועה וזמן; איך החומר עצמו אינו מורכב מפיסות זעירות קשות אלא דומה יותר לתנועה מובנית; איך ככל שיודעים יותר פרטים קטנים על משהו, כך יודעים עליו פחות כמכלול. שנים ארוכות של הוראה נטעו בה הרגלים פדגוגיים מועילים. היא נהגה להפסיק את שטף הדיבור שלה בתדירות די קבועה כדי לבדוק אם הוא עדיין עוקב אחריה. כשדיברה, עיניה חיפשו בפניו ריכוז מוחלט. בסופו של דבר תמיד היתה מגלה שלא זאת בלבד שהוא לא הבין, אלא שכבר רבע שעה הוא חולם בהקיץ. דבר כזה היה עשוי להוציא ממנה עוד משנה סדורה. היא היתה לוחצת אצבע ואגודל אל המצח. היא נדרשה למידה מסוימת של משחק דרמטי.
״בור ועם הארץ!״ היתה עשויה להתחיל בעוד פניו של סטיבן מביעים חרטה. אפשר שאלה היו רגעיהם האינטימיים ביותר. ״מהפכה מדעית, לא, מהפכה אינטלקטואלית, התפוצצות רגשית, חושנית, סיפור מופלא מתחיל להיפרש בפנינו, ואתה ושכמותך לא מוכנים להקדיש לו רגע רציני אחד מזמנכם. פעם אנשים חשבו שהעולם נישא על גב פילים. זה כלום! מסתבר שהמציאות, לא משנה מה המשמעות של המילה הזאת, תמוהה פי אלף. את מי אתה רוצה? לותר? קופרניקוס? דארווין? מרקס? פרויד? איש מהם לא המציא מחדש את העולם ואת המקום שלנו בתוכו באופן רדיקלי וביזארי יותר משעשו הפיזיקאים של המאה הזאת. מודדי העולם לא יכולים לנתק את עצמם יותר. הם מוכרחים למדוד גם את עצמם. חומר, זמן, חלל, כוחות - הכול אשליות יפות ומורכבות שחייבות עכשיו לקשור את כולנו. איזו טלטלה אדירה, סטיבן. שייקספיר היה תופש פונקציות גל, דאן היה מבין קומפלמנטריות וזמן יחסי. הם היו מתרגשים. איזה עושר! הם היו בוזזים את המדע החדש הזה לטובת הדימויים שלהם. והם גם היו משכילים את הקהל שלהם. אבל אתם, אנשי ה׳אמנויות׳, לא רק שאינכם מודעים לדברים הכבירים האלה, באיזשהו מקום אתם מתגאים בבורות. עד כמה שאני מצליחה להבין, אתם חושבים שאיזו אופנה מקומית חולפת כמו המודרניזם - מודרניזם! - היא ההישג האינטלקטואלי של זמננו. פתטי! עכשיו, תפסיק לגחך ותביא לי משהו לשתות.״
*
עשר דקות אחר כך היא הופיעה בפתח המטבח וסימנה לו לבוא אחריה לסלון. שתי ספות ענקיות ניצבו זו מול זו משני צידי שולחן שיש נמוך, מחוטט. תרמוס וספלי קפה נערכו עליו על ידי תלמה או עוזרת הבית. גם הקרבות הימיים התחלפו בכתמים אפורים מלבניים. היא עקבה אחרי מבטו ואמרה, ״תמונות וקישוטים הולכים לחוד. משהו שקשור לביטוח.״
הם התיישבו זה לצד זו כפי שנהגו תמיד לעשות כשצ׳ארלס עבד עד מאוחר במשרד הממשלתי או בבית הנבחרים. היא מעולם לא התייחסה לקריירה הפוליטית שלו ברצינות. היא סבלה, מעמדת ריחוק נדיבה, את ההמולה סביב הבית ככל שהוא התקדם והתבסס במעמדו. הכהונה הממשלתית החייתה בה את הדיבורים על פרישה, על הספר שלה, על הפיכת הבית הכפרי למשכנם הקבוע. אבל איך להזיז את צ׳ארלס עכשיו כשתקע יתד בחיים הציבוריים, כשבעל טור ב״טיימס״ התייחס אליו במאמר מוסגר כ״מי שקורץ מחומר של ראשי ממשלה״? איזה קסם קוואנטי נשי היא הפעילה?
היא בעטה את הנעליים מרגליה בשובבות של מתבגרת, ושיכלה את רגליה הדקיקות מתחתיה. היא היתה בת שישים ואחת כמעט. היא הקפידה למרוט את גבותיה. עצמות הלחיים הבולטות הקנו לה מראה חצוף וחיוני שגרם לסטיבן לחשוב על סנאי נבון במיוחד. תבונה קרנה מפניה, ואל רצינות אורחותיה התלוותה תמיד נימה משועשעת, לועגת־לעצמה. שיער המלח־פלפל נאסף לפקעת מדובללת - צו האופנה, היא טענה, עבור פיזיקאיות - שהוחזקה על ידי מכבנה עתיקה.
היא תחבה אניצי שיער סוררים מאחורי אוזנה, ללא ספק מארגנת אגב כך את המחשבות המתודיות שלה. החלונות היו פתוחים לרווחה ומבעד להם חדרו רעש רחוק ועמום של תנועה כבדה ויללות של ניידות משטרה.
״בוא נגדיר את זה ככה,״ היא אמרה לבסוף. ״אף אחד לא היה מנחש את זה בחיים, אבל לצ׳ארלס יש עולם פנימי. למעשה, יותר מעולם פנימי, אובססיה פנימית, עולם נפרד. תצטרך לסמוך עלי בעניין הזה. בדרך כלל הוא מכחיש שזה קיים, אבל זה איתו כל הזמן, זה מאכּל אותו, זה עושה אותו למה שהוא. מה שצ׳ארלס מתאווה לו - אם זאת המילה - מה שהוא צריך, די מתנגש עם מה שהוא עושה. הסתירות האלה הן שעושות אותו כל כך תזזיתי, כל כך קצר־רוח לגבי הצלחה. הצעד הזה, לפחות ככל שזה נוגע לו, אמור ליישב ביניהן.״ היא חייכה בחופזה. ״חוץ מזה ישנם הצרכים שלי, אבל זה עניין אחר, שאתה כבר מכיר.״ היא נשענה לאחור. ניכר בה כי היא מרוצה מכך שהכול הובהר.
סטיבן הניח לחצי דקה לחלוף. ״מהו בדיוק העולם הפנימי הזה?״
היא ניענעה בראשה. ״אני מצטערת שזה נשמע מעורפל. היינו מעדיפים שתבוא לבקר אותנו. תראה במו עיניך. אני לא רוצה להסביר את זה לפני הזמן.״
היא סיפרה על ההתפטרות שלה מהעבודה ועל העונג שמסב לה רעיון כתיבת הספר. הוא יורכב מפיתוחים של המשנות הסדורות שלה. הוא ראה אותם; תלמה בחדר העבודה שבקומה השנייה עם לוחות הרצפה החורקים, יושבת ליד שולחן הכתיבה שקרני שמש מאירות את הניירות המפוזרים עליו ושממנו, מבעד לחלון המסורג, היא משקיפה על צ׳ארלס בחולצה קצרה מתעסק עם המריצה שלו. מעבר לגינה טלפונים מצלצלים, שרים חוצים את העיר בלימוזינות בדרכם לארוחות צהריים חשובות, וצ׳ארלס על ברכיו, מהדק בסבלנות את האדמה בבסיסו של שיח חלוש.
מאוחר יותר היא הביאה להם מגש של אוכל קר. בזמן שהם אכלו, הוא תיאר את ישיבות הוועדה, ניסה לצייר אותן כמשעשעות יותר משהיו. הערב דעך וגווע לתוך שיחה על חברים משותפים. התנהגותה של תלמה היתה אפולוגטית לקראת הסוף, כאילו דאגה שמא הוא מרגיש שבא לשווא. היה לה מושג קלוש בלבד לגבי האופן שבו העביר את מרבית ערביו.
מאחר שהוא לא היה עתיד לבקר שוב בבית הזה עד שיימכר, הוא נעתר להזמנתה להישאר לישון. הרבה לפני חצות, הוא מצא את עצמו יושב על קצה המיטה, חולץ את נעליו ומתבונן בטפט דרדר־כחול מוכר. הוא התייחס לחפצים בחדר כשלו. תקופה כה ארוכה הוא בהה בהם - קערת זכוכית כחולה ובה שבבי פרחים מיובשים שעמדה על שידת מגירות מאלון ופליז, פרוטומה של דנטה עשויה מפְּיוּטֶר, כלי זכוכית עם מכסה לשמירת חפתים. שלושה־ארבעה שבועות קטטוניים הוא שהה בחדר הזה. עתה, כשחצה אותו כדי לפתוח את החלון, הוא ציפה לזכרונות מהסוג הנורא ביותר. זאת היתה טעות להישאר. השאון האורבני הקבוע לא הצליח להמתיק את הדממה המעיקה שנבעה ממעמקי השטיח, מהמגבות הצמריות שעל מתלה העץ, מקפלי השחם של וילון הקטיפה. עדיין לבוש, הוא נשכב פרקדן על המיטה. הוא חיכה לתמונות, אלה שיוכל לגרש רק בטלטולי ראש.
מה שנגלה לא היה בתו שמראה לו איך היא עושה גלגול, אלא הוריו, ברגע אקראי מביקורו האחרון. אמו עמדה ליד כיור המטבח, ידיה עטויות כפפות גומי. אביו עמד לצידה עם כוס בירה שטופה ביד אחת ומגבת מטבח בשנייה. הם פנו לעברו כאשר הופיע בפתח הדלת. היא נתקעה בתנוחה מגושמת, מחזיקה את שתי ידיה מעל הכיור. היא לא רצתה קצף סבון על הרצפה. שום דבר חשוב לא קרה. הוא חשב שאביו בדיוק עמד לדבר. בעמידתה הלא־נוחה, אמו היטתה את ראשה הצידה, נכונה להקשיב. זה היה הרגל שסטיבן אימץ בעצמו. הוא ראה את הפנים שלהם, את ההבעות הקמוטות של רוך וציפייה. זאת היתה ההזדקנות, התמדת העצמיות הבסיסית בזמן שהגוף קמל והולך. הוא חש בַּדחיפוּת של זמן מתכווץ, של עניינים לא פתורים. היו שיחות שהוא עדיין לא שוחח איתם, שיחות שהוא תמיד חשב שזמנן עוד יגיע.
למשל, היה לו זיכרון שאותו לא הצליח למקם, דבר קטן שאותו רק הם יכלו להסביר. הוא היה על אופניים, במושב שמיועד לילד. הגב הרחב של אביו לפניו, הקמטים והקפלים של חולצתו הלבנה מתעוותים עם כל עלייה וירידה של הדוושות. משמאלו היתה אמו על האופניים שלה. הם נסעו על שביל בטון. במרווחים קבועים טילטלו אותם רצועות זפת שחיברו בין הקטעים. הם עצרו ליד סוללה עצומה של חלוקי אבן וירדו מהאופניים. הים היה מהצד השני, הוא יכול היה לשמוע אותו נוהם ומקרקש כבר בתחילת הטיפוס התלול. הוא לא זכר דבר מהים עצמו, רק את הציפייה המפוחדת בזמן שאביו גרר אותו בזרועו לעבר הפסגה. אבל מתי זה היה, ואיפה? הם מעולם לא גרו קרוב לים וגם לא יצאו לחופשות בחופים כאלה. להוריו מעולם לא היו אופניים.
כשביקר אותם עכשיו, השיחה נעה בשבילים מוכרים. היה קשה להתחיל פתאום לבחון את הפרטים החשובים, חסרי התועלת. לאמו היו בעיות בעיניים, וכאבים בלילה. הלב של אביו איוושש ופעם באופן לא סדיר. מחלות קלות יותר צבאו על הפתחים. היו התקפי שפעת שעליהם שמע רק אחרי שהסתיימו. היה תהליך אכזרי של התפרקות. המברק עלול להגיע אליו, ההודעה הטלפונית הקודרת, והוא יצטרך להתמודד עם התסכול והאשמה בשל שיחה שמעולם לא החלה.
רק כשאתה מבוגר, אולי רק כשיש לך ילדים משלך, אתה ממש מבין שלהורים שלך עצמך היה קיום מלא וסבוך לפני שנולדת. הוא ידע רק קווים כלליים ופרטים ממה שסיפרו לו - אמא שלו בחנות כלבו, מהוללת על הלולאה היפה שידעה לקשור מאחוריה גבה; אביו צועד בין חורבות עיר גרמנית הרוסה, או חוצה מסלול המראה של שדה תעופה כדי למסור את הידיעה הרשמית על הניצחון למפקד הטייסת. אפילו כשסיפוריהם החלו להיות קשורים אליו, סטיבן ידע מעט מאוד על איך הוריו נפגשו, מה משך אותם, איך החליטו להתחתן, או באילו נסיבות בא לעולם. קשה לצאת יום בהיר אחד אל מחוץ לרגע ולשאול את השאלה הלא־הכרחית, הבסיסית, או להבין שהורים, מוכרים ככל שיהיו, הם גם זרים לילדיהם.
האהבה שלו כלפיהם חייבה אותו שלא להניח להם ללכת כשחייהם נשכחים. הוא היה מוכן לקום מהמיטה, לצאת על קצות האצבעות מבית בני הזוג דארק, לתפוס מונית ולעשות את נסיעת הלילה הארוכה אל ביתם, להגיע עם השאלות אחוזות בידיו, עיקרי הטיעון בכתב התביעה שלו כנגד המחיקות המשחיתות של הזמן. הוא בהחלט היה מוכן, הוא שלח יד לקחת עט, הוא ישאיר פתק לתלמה וייצא מיד לדרך, הוא הושיט ידיים אל גרביו ונעליו. הדבר היחידי שעיכב בעדו היה הצורך לעצום את העיניים ולקחת זמן למחשבה נוספת.
yaelhar –
הילדים שבזמן
סיפור המסגרת הוא על העלמות ילדה בת שלוש כאילו בלעה אותה האדמה מה שמשאיר זוג הורים צעירים שצריכים איכשהו להתאושש מהדבר הכי נורא שעלול לקרות להורים: לאבד ילד ולא לדעת דבר על גורלו. בתוך מסגרת הסיפור – הגיבור הוא האב, סטיוון לואיס, סופר ילדים – יש סיפורי משנה אחדים המנסים להתייחס בדרכים שונות לנושא הילדות בעבר ובהווה ולנושא הזמן המשנה את התמונה. כמו שאתם מתארים לעצמכם – יצא סיפור לא ממש ממוקד, שאינו מאפשר לקורא לגבש דעה. סטיוון, גיבורנו משתתף בועדה מטעם ראש הממשלה, הבוחנת את הטיפול בילדים. הקטעים ממסקנות הוועדה, הפותחים את הפרקים בספר נראים רציניים, והתוצאה היא אירוניה נפלאה.
מפעם לפעם אפשר לראות ניצנים של מה שיהפוך את מקיואן לסופר נחשב: קטע נפלא של תאור פגישתם והתאהבותם של ההורים של סטיוואן, ההופך אותם לצעירים שנית למרות זקנתם וחוליים. תאור מרתק של האב המנסה לדמיין את פני בתו האבודה זה שלוש שנים, ורואה אותה בפני ילדה זרה. תאור מרתק ומצחיק של ראש הממשלה המוקף עוזרים-מאבטחים-טכנאים-מזכירים המנסה למצוא לו רגע פרטי. כאמור כל אלה הם רגעים אבל הספר אינו מתחבר. הוא נשאר עבורי כוס בדולח שהתנפצה – המון רסיסים, חלקם מבריקים. במקרים מסויימים הפרטים עולים על השלם. במקרה הזה השלם אינו מתעלה לרמת חלק מפרטיו.
איריס –
הילדים שבזמן
לד שמת, או ילדה שמתה, משאירים חלל עצום, כמעט אינסופי בחיי הוריהם; כאב וכמיהה, וגעגועים. מדמים לעצמם כי הכל היה חלום רע ותיכף יתעוררו, מדמים את הילד גדל, משוחחים עם הילדה הבוגרת יותר. הם נמצאים יום יום ושעה שעה במחשבותיהם.
אבל ילד שנעלם, ילדה שנחטפת, ואף אחד לא ראה או שמע, אף אחד לא יודע היכן הוא, כאילו בלעה אותה האדמה; כאן לא ממש אפשר להתאבל כי הילד עוד חי (או כך מקווים ההורים) ומשלחות חיפוש יוצאות ובאות, עד שהמשטרה חדלה לחפש, משום עניינים דחופים יותר, והתיק עובר למחלקה אחרת, ממתינים למידע מודיעיני, שלא תמיד מגיע (כמעט תמיד לא מגיע) ורק ההורים נותרים טרוּפים בדעתם, נעים בין תקווה ליאוש, מבקשים לדעת, מבקשים מנוחה, מרגוע לנפשם, מבקשים למצוא, מבקשים.. מבקשים ולא מוצאים.
סטיבן לואיס ואשתו, ג’ולי, היה להם הכל. חייהם היו מן הסוג שאנשים מן הישוב חולמים על שכאלה – הוא, סופר ילדים מצליח, היא כנרת, היה להם בית שאהבו, שהתאים בדיוק להם. חבריהם הטובים, המו”ל שלו, שהפך ברבות הימים לחבר בבית הנבחרים, חביב על ראש הממשלה, ואשתו, מדענית, היו לצידם, היוו דוגמא לאיך צריך ואיך כדאי.
והיתה להם קייט; ילדה נפלאה וחביבה, כזו שרק מתחילה לגלות את העולם. ילדה בת שלוש.
“… הוא נהג לחשוב שחייו הם הרפתקה שסופה לא ידוע, הוא נהג להעניק דברים, זה שיעשע אותו כשהלא-צפוי התרחש, יד המקרה היתה נושאת אותו הלאה. מתי כל זה נפסק?…” (עמ’ 114)
וביום אחד נהפכו חייהם.
רגע אחד, קצר של חוסר תשומת לב, רגע אחד שלא הביט בה, והנה היא איננה. בתור לקופה, בסופרמרקט. הוריד אותה מעגלת הקניות, הניח את המצרכים על דלפק הקופה, הסב לרגע את מבטו מן הילדה, הביט לרגע בקופאית, ומאז לא הייתה.
בימים ובשבועות ובחודשים הראשונים לא חדל מלחפש אחריה; היה יוצא ומסתובב ברחובות, מביט בכל ילדה, נוסע לרחובות מרוחקים יותר, מחפש. מנתב את דאגתו לעשייה הזו, מדחיק את הפחד והדאגה והכאב. אשתו שקעה לתוך עצמה, יושבת מבוקר עד ליל, מצאתו ועד שובו, ממתינה.
אחר כך נפרדו, כי לא יכלו יותר לשאת הוא את כאבה, היא את פעלתנות היתר; מעולם לא חלקו ביניהם את הכאב, לא התאבלו יחד, לא ייחלו יחד.
ג’ולי נסעה למקום אחר, להתבודד עם כאבה, לאסוף את השברים.
סטיבן מונה, כסופר ילדים מצליח לחברות בוועדה שנועדה להתוות את דרכי החינוך העתידיות של הילדים.
“הועדה הרשמית בנושא גידול ילדים, שנודעה כבת טיפוחים של ראש הממשלה, השריצה ארבע-עשרה ועדות-משנה שתפקידן היה להגיש המלצות לגוף-האם. ייעודן האמיתי, נאמר בציניות, היה להיענות לשאיפות השונות בתכלית של קבוצות אינטרס רבות- שדולות הסוכר והמזון המהיר, יצרני הבגדים, הצעצועים, תחליפי החלב והזיקוקים, אגודות הצדקה, ארגוני הנשים, אנשי קבוצת הלחץ לבטיחות הולכי הרגל – שלחצו מכל הכיוונים. … היתה הסכמה כללית כי הארץ מלאה באנשים מהסוג הלא-נכון. …” (עמ’ 8)
תחילת הספר, ההווה שלו, הוא ישיבות הוועדה, היום-יום של סטיבן, השיגרה שמחזיקה אותו במסגרת. המחוייבות להתייצב לדיונים מאפשרת סוג של שפיות, לפחות בימי כינוס הוועדה.
ההווה מאפשר לסטיבן לזכור דברים שהיו, ואפילו, באיזשהו מהלך מטפיזי-דז’ה וואי, לזכור פרטים מחיי הוריו אף לפני שנולד.
בספר הזה, מן המוקדמים של מקיואן, הרבה לפני שהספרים שלו הפכו למפגן זיקוקים ווירטואוזי, עם טוויסט בסיום העלילה, ניכרת כבר שפתו הכמעט פיוטית, המתנגנת לאורך הספר.
בצד סיפורו של סטיבן, והגעגועים לבתו, עוסק מקיואן גם בביקורת חברתית על המשטר, ועל מהלכיו; הצורך הזה “לייצר” אזרחים מתאימים, דרך ועדה רשמית בנושא גידול ילדים:
“…יש לזכור שהילדות אינה התרחשות טבעית. היו זמנים שבהם היחס לילדים היה כאל מבוגרים קטנים. הילדות היא המצאה. הבניה חברתית, שאותה איפשרה החברה ככל שהיא התפתחה מבחינת התחכום והמשאבים.מעל לכול, ילדות היא פריבילגיה. …” (עמ’ 103; בתוך: “המדריך המוסמך לגידול ילדים, לשכת הפרסום המלכותית”)
ועניינים אחרים, כמו הפיכת הקבצנות למקצוע, הדורש רשיון מטעם השלטונות:
“…לפי החוק, אסור היה לקבצנים לעבוד אפילו בזוגות. הם היו אמורים להיות כל הזמן בתנועה, לאורך רחובות מסוימים שהותרו על פי חוק. …” (עמ’ 113)
ולצידם – הוא עורך דיון במשמעות הזמן, בהימשכות הזמן, ביחסיות הזמן.
והגעגועים לילדה, לילדוּת, לתמימות. ליכולת לחיות את הכאן והעכשיו:
“זה דורש ילד… קייט לא היתה שמה לב למכונית שחלפה קילומטר משם, או לשולי היער ולכל מה שהשתרע מעבר להם, כבישים, דעות, ממשלות. היער, העכביש הזה שחג על הקוּר שלו, החיפושית שנעה בכבדות על טרפי עשב, אלה היו ממלאים אותה, הרגע היה ממלא אותה. הוא נזקק להשפעה הטובה שלה, לשיעורים בחגיגת הספציפי; איך למלא את ההווה ולהתמלא בו עד לנקודה שבה הזהות דוהה לאין. …” (עמ’ 117)
מתישהו תבוא ההשלמה, במידה מסוימת, שאי אפשר להמשיך כך, לחיות בהמתנה, וצריך להמשיך, אולי תימצא הילדה, ואולי לא, וצריך להמשיך לקוות, ולייחל. וצריך לחיות
“… הייתי חייבת להפסיק לרדוף אחריה בראשי. הייתי חייבת להפסיק את נפשי מלכלות אליה, להפסיק לצפות לה בדלת הכניסה, לראות אותה ביער, או לשמוע את קולה בכל פעם שהרתחתי מים בקומקום. הייתי חייבת לאהוב אותה, אבל להפסיק להשתוקק אליה. …” (עמ’ 242)
ספר יפה, פיוטי, עצוב. כדאי.