הילד החכם

הזיכרון הנעים היחיד שיש לי מחיי לפני 1974, הוא ראשי המגולח ואיך בחורף היה לי קר כשישנתי במיטה הצרה בחדר האוכל, גב אל גב עם אחי כי אמצעי החימום היחיד בביתנו היה תנור הפחמים בחדר בו ישנו הורי במיטתם הזוגית. קרעי זיכרונות לא מוגדרים, קטעי תמונות מעורפלות מהגיל הרך ומהילדות מציפים אותי מדי פעם ונעלמים בטרם הפכו למכלול ברור אחד: צעדי הראשונים בשלג, כובע הצמר שסרגה לי סבתי כמה חודשים טרם נפטרה, ליל השימורים לצד ארון המתה, מיומנות הצייד של אבי וחמש-שש ציפורים קשורות בחוט זו לזו, שזורות כמקלעת בצלים, שלושת השירים הפטריוטיים שלמדתי בעל פה ודקלמתי לנגד כל בני הכפר ביום העצמאות, בעשרים וחמישה במארס, ההתקף האפילפטי הראשון של אחי.

כל אלה מתועדים בצילומים הבודדים, בסיפוריהם של קרובי המשפחה ובמסמכים הרשמיים.

נולדתי באוגוסט 1966, בכפר פאפיגו שבמחוז איפירוס. אבי בצעירותו עסק בסחר סוסים ומאוחר יותר נעשה רוכל בדרכים. הוא נסע בכל רחבי יוון בטנדר עתיק ומכר לכפריים גלילי בדים, גיגיות פלסטיק ונחושת, מראות, מנורות שמן ונברשות זולות. מוצאו של אבי ממחוז פלפונז. הוא לחם כארי באלבנים במלחמת האזרחים. בקרב גראמוס נפצע וזכה באות גבורה ובכבוד מלכים. בזכות אלה הצליח למחוק את שלושת סעיפי האישום שהכתימו את תיקו במשטרה בחשד גניבה ופדופיליה. אך על אף שהועסק במשרד של אחד השרים בממשלה, לא עלה בידו להשיג אישור לפתוח חנות לחפצי עתיקות ברובע מונסטירקי. בתחילת שנות השישים כבר היה בן ארבעים וחמש, עייף מכדי להמשיך בנסיעות. הוא הגיע לכפר פאפיגו, שהה שם כשבועיים ופיתה את בתו של הכומר. ואז, לא זו בלבד שלא ניסה להסתיר את המעשה אלא התרברב בכך בכל דרך אפשרית עד שלא נותרה ברירה והוא נדרש לשאת את הנערה לאישה. אולם הוא קיבל את דרישתו של הכומר בשמחה רבה, בחר את החליפה השחורה הטובה ביותר שלו ואז, רחוץ ומגולח הלך לכנסייה והיה לאחד עם נערה בלונדית בת חמש־עשרה. את טקס הנישואים ניהל ככומר, כקנטור וכאבי הכלה סבי מצד אמי שהיה כבן גילו של אבי. כל זה התרחש בעשרים וארבעה בדצמבר, 1960, ערב חג המולד, כשאמי היתה כבר בהיריון מתקדם.

מיד לאחר הטקס, המיר אבי את מקצועו בפעם השנייה ונעשה לחקלאי. כלומר, שלח את אמי לעבוד בשדות והוא עצמו היה יושב שעות ארוכות בבית הקפה, מבלבל את מוחם של בני הכפר בכל מיני מעשיות ובכל מיני תיאוריות. על אף שלא היתה לו השכלה מסודרת הוא ניחן בכישרון המיוחד לרתק את כל הסובבים אותו וכל מי שהיה שומע אותו היה נתלה בשפתיו. הוא התחזה למומחה בכל עניין ורקח בדיות וגוזמאות בקצב של מכונת ירייה. אף פעם לא נרתע. היה אומר לעצמו - אולי ילעגו לי, אך אולי יאמינו לכל מילה. והם האמינו. כאשר ראש מועצת הכפר פאפיגו ננטש על ידי אשתו והחליט לעקור לגרמניה, בחרו הכפריים פה אחד באבי כיורשו. הוא התקבע בתפקידו זה עד לסוף ימיו. מעולם לא עלה בדעתו של אף אחד מנציגי המפלגות - מפלגת הימין, מפלגת המרכז, הדוגלים בדיקטטורה ויורשיהם הדמוקרטיים - להזיז אותו ממקומו. הוא היה כסמל בפאפיגו. דיוקנו הופיע אפילו בגלויה המיוחדת שהוציאו על מנת למשוך תיירים, אף שיכולים היו לבחור בתמונות הנופים המדהימים והאתרים הארכיאולוגיים החשובים המצויים באֵזור. במאי 1961 נולד בניתוח קיסרי אחי סטליוס. כשהיה בן תשעה ימים חלה בדיזנטריה ואיש לא האמין שיישאר בחיים. הטבילו אותו מהר ככל האפשר כדי שלא ימות מרוח רעה ("קליקנזרוס")1 אך ברגע שגופו נגע במי האגן חל הנס והוא התאושש וחזר לחיים. סטליוס גדל בצורה משונה: הוא שמן וגבה מהר מאוד ועל פי המסופר, כבר בהיותו בן שנה אחת יכול היה לדבר, ללכת ואפילו לעזור מעט בעבודות קטנות. מראהו נותר כמות שהיה גם בבגרותו: אפו פחוס, מצחו צר אך בולט, שׂערו כקש, פרוע, ולא צמח עוד - אשר על כן לא נצרך עוד לתספורת - ושתי שורות שיניו רקובות. עוד טרם היה בן שלוש כבר ביקר בבית ספר ובכל שנה קפץ שתי כיתות וזאת - אף שלא היה חכם באופן יוצא דופן ולא בעל דמיון יצירתי במיוחד, ובכל זאת היה בעל זיכרון חריג. במוחו היה מסוגל להכיל הכול: מספרים, מילים, סיפורי המיתולוגיה ויסודות הגיאוגרפיה.

יכול היה למנות בנשימה אחת את שמות מאתיים ושלושים הארצות שבגלובוס, כולל שמות ערי הבירה ומספר האוכלוסין שבכל אחת מהן. יכול היה לקרוא בהרף עין עמוד מודפס ואז לדקלם את הכתוב בעל פה, מילה במילה. בני הכפר היו המומים. הם היו באים בהמוניהם לביתנו כדי לחזות בו או כדי שיסייע בידם להסדיר את חשבונותיהם. בנוסף על כך הוא ירש את הדבקוּת בדת מסבי. הוא עשה את מיטב זמנו בכנסייה, שטף רצפות, הסיר אבק מהאיקונות, נשא תפילה לאל והתחנן שיחמול על נפשות הכול ואף שר מזמורים בקול הבריטון הנפלא שלו - וכל זאת עוד כשהיה בן שמונה שנים. ביום שישי הקדוש שלפני הפסחא היה מגלם מכמה אצטרובלים, ענפי עץ ומעט קש את צלמו של יהודה איש קריות ולאחר מכן היה נושא אותו לאמצע כיכר הכפר ושם מעלה אותו באש לתרועות ההמון.

"מה תרצה להיות כשתגדל?" היו שואלים אותו.

"לא כלום!" היה עונה נחרצות.

בהיותו בן תשע סיים את בית הספר היסודי והחליט שדי לו בלימודים. הוא נטל אחריות על מחצית מהאדמות של אמו והקים בקרבת הכפר מבנה אבן גבוה ותלול ובראשו הציב כס מלכות, מעין מגדל בבל ומאז התרחק מאיתנו. הוא היה מבקר אצלנו רק כדי ללון או להשתרע במיטה המשותפת שלנו והדיר שינה מעיני בנחירות ובשיהוקים.

ביני לבין סטליוס הפרידו חמש שנים ושלושה ילדים שהגיחו מתים מבטן אִמנו. אירוע הולדתי הגיע בעקבות שורה של אי־הבנות משעשעות. עד לחודש השישי להריונה לא ידעה אמי בוודאות שאכן היתה מעוברת וככל הנראה כאשר כבר הייתי בבטנה האמינה שאין זה אלא היריון מדומה. כל זאת עד שלפתע, בבוקר בהיר אחד החלה בטנה לתפוח ובתוך שבוע ימים נראתה כפגז של תותח. מנוסה בשרשרת לידות של עוּברים מתים היא החליטה להתעלם מעובדת קיומי והמשיכה לעבוד בשדות כמנהגה. בחמישה באוגוסט בשעת בין הערביים, כשהיתה קוטפת עלי טבק תקפו אותה הצירים. השכיבו אותה על האדמה והזעיקו את המיילדת ואת אביה הכומר לכל מקרה, שמא יצא הוולד מת. שתים־עשרה שעות התייסרה עד שלבסוף הגחתי מבטנה, שמנמן ואדמדם. המיילדת, זקנה ששׂערה אפור ומשופמת חתכה את חבל הטבור וטפחה על גבי כדי שאתחיל לנשום.

"מזל טוב! נולדה לך בת!" צהלה.

על אף שאיברי הזכרי היה בולט לעין ובבכי הראשון שלי כבר הבחינו בעוצמת גבריותי, זו שבעתיד לבוא תאפיין את כל מעללי.

לא אתפאר שהתפתחתי בקצב של אחי. הייתי ילד רגיל לכל דבר עם פרצוף זהה לפרצופו של אבי, שובב וחמוד, ככל הנראה. אהבתי להתבוסס בבוץ ולחרבן בחיק הטבע. התקוטטתי ללא הרף עם הילדים בני גילי, רגמתי באבנים את החתולים והתאהבתי במורה שלי בכיתה אל"ף. קלטתי מהר את החומר שנלמד אך לא הצטיינתי במיוחד. הכפר היווה עבורי עולם ומלואו. מהפעמים הספורות בהן ביקרתי בעיר המחוז יננה, לקבל חיסונים או לקנות בגדי חג, איני זוכר דבר לבד מסוכריות על מקל שהיו קונים לי, סוכריות אדומות ומפתות בצורת לב ובמרכזן חור. התייחסתי לחיים בתמימות ובאופטימיות. בחרתי לי כמופת את דמותו של אבי ושל פטרוס הקדוש שעל אף שפקפק באלוהותו של ישו שלוש פעמים, בסופו של דבר חזר בו וזכה במחילה.

בנובמבר 1973, נפטרה סבתי לפתע בשנתה. זה זמן רב היתה משותקת בגופה בשל אירוע מוחי ואנו האכלנו אותה בכפית פירות מרוסקים ומרקים. ברגע בו כיסו את עיניה התפרץ אל הבית עדר השכנות, לבושות שחורים ומקוננות ביללות נוראות. סטליוס משך אותי הצִדה והִרצה בפני על פשר המוות ומהות יום הדין.

"כולנו נעמוד בפני בית דין של מעלה ונבחן על מעשינו על פני האדמה. אם לא ירחם עלינו האל כי אז ישליך אותנו לגיהינום, אל תוך דוודים שחורים עם שמן רותח וזפת מבעבעת. שדים ענקיים יעופפו ויבואו וידקרו אותנו בחניתותיהם הלוהטות. ידי שלדים יעקרו את הכבד מבטננו. החושך ישטוף אותנו כסופת צואה. כך נתענה ונתייסר לנצח נצחים!" אלה הדברים שאמר לי בפרצוף קודר ובהבעת פנים מאיימת עד שציפיתי שיעיף לי סטירה מצלצלת.

"אבל," המשיך, "אם נהיה טובים והגונים ימחל לנו האל ואפילו ימנה אותנו עם המלאכים והקדושים שלו. אותי הוא כבר בחר. אתה רוצה הוכחה?"

שתקתי.

"רוצה הוכחה?"

"כן," מלמלתי, חושש שהוא מתכוון לחנוק אותי.

"התבונן בנעלי הבית, שם ליד המיטה."

היו אלה נעלי הבית של סבתי שנשכחו ונותרו שם. הוא מיקד את מבטו על הנעליים וציווה עליהן להתרומם. ואכן, לפתע החלו הנעליים לרטוט ולהתנועע ולבסוף אף התרוממו כשני מטרים מעל לרצפה. שם קפאו באוויר, זוהרות באור צהוב.

"נו, שכנעתי אותך? חוטא שכמוך!" צרח סטליוס, ועוד בטרם הספקתי להגיב התמוטט ונפל והתגלגל באנחות כשקצף בוקע מפיו המעוות.

החדרנו לתוך פיו מטלית רטובה כדי שלא ינשוך את לשונו והעברנו אותו חיש מהר לבית החולים ביננה. הלווייתה של סבתי נדחתה ליום המחרת.

הרופאים איבחנו אפילפסיה וסכיזופרניה רדומה. סטליוס אושפז שבועיים במחלקה הפנימית ולאחר מכן הועבר לבית חולים פסיכיאטרי. אני זוכר את אמי מתייפחת בדמעות כאשר שני אחים חסונים גררו אותו במסדרונות בית החולים ויתר המטופלים מציצים עם ראשיהם מחוץ לחדריהם והתבוננו במחזה ברחמים. רעדתי בכל גופי בתוך מעילי הקטן והשתוקקתי שיסתיים כבר הסיפור הזה ושנלך ללקק סוכריות על מקל. אף לא לרגע העליתי בדעתי שלא אראה עוד את אחי אחת־עשרה שנים תמימות.

1. . קליקנצרוס: מין שדון, מעין גובלין.