הילד מהיער

23 באפריל, 2020

איך היא שורדת?

איך היא מצליחה לעמוד בעינוי הזה מדי יום ביומו?

יום אחר יום. שבוע אחר שבוע. שנה אחר שנה.

היא יושבת באולם ההתכנסות בבית הספר, עיניה נעוצות בחלל, לא רואות, לא ממצמצות. פניה אבן, מסֵכה. היא לא מסתכלת שמאלה או ימינה. היא לא זזה כלל.

היא פשוט בוהה ישר לפנים.

היא מוקפת בבני כיתתה, כולל מת'יו, אבל היא לא רואה אף אחד מהם. היא גם לא מדברת עם אף אחד מהם, אבל זה לא מונע מהם לדבר אליה. הבנים — ריאן, קְראש (כן, זה שמו האמיתי), טרֶבוֹר, קַרטֶר — קוראים לה שוב ושוב בשמות, לוחשים לה דברים איומים בקולות צורמים, לועגים לה, צוחקים בבוז. הם זורקים עליה דברים. אטבי נייר. גומיות. צולפים נזלת מהאף. הם שמים פיסות נייר קטנות בפה, מרטיבים אותן לכדורים קטנים ומעיפים עליה בכל מיני דרכים.

כשהנייר נדבק לשערה, הם צוחקים עוד יותר.

הילדה — שמה נעמי — לא זזה. היא לא מנסה לשלוף את כדורי הנייר מהשיער. היא פשוט בוהה ישר לפנים. העיניים שלה יבשות. מת'יו זוכר ימים, לפני שנתיים־שלוש, שבהם העיניים שלה היו מתלחלחות בזמן ההקנטות היומיות הבלתי פוסקות.

אבל לא עוד.

מת'יו מסתכל. הוא לא עושה דבר.

המורים, שחושיהם כבר קהו, בקושי מבחינים במתרחש. מורה אחת קוראת בלאוּת, "או־קיי, קראש, זה מספיק," אבל קראש לא מתייחס לאזהרה, וגם לא אף אחד אחר.

נעמי, מצדה, פשוט סופגת את זה.

מת'יו צריך לעשות משהו כדי לעצור את מעשי הבריונות. אבל הוא לא עושה. כבר לא. פעם הוא ניסה.

זה לא נגמר טוב.

הוא ניסה להיזכר מתי הכול התחיל להשתבש עם נעמי. ביסודי היא היתה ילדה שמחה. תמיד חייכה, זה מה שזכר. כן, היא לבשה בגדים מיד־שנייה ולא חפפה מספיק את השיער. היו ילדים שקצת צחקו עליה בגלל זה. אבל זה היה בסדר עד אותו היום שהיא הרגישה רע מאוד והקיאה בשיעור של גברת ווֹלש, בכיתה ד'. הקיא ניתז מרצפת הלינוליאום, הגושישים החומים הרטובים עפו על קים רוֹג'רס וטיילור ראסל, הריח היה כל כך נורא, כל כך מסריח, שגברת וולש נאלצה לפַנות את הכיתה מכל הילדים, מת'יו היה אחד מהם, שלחה אותם החוצה למגרש ההקפות כשהם סותמים את האף וצועקים איכס.

ומאותו יום שום דבר עם נעמי כבר לא היה אותו הדבר.

מת'יו תמיד תהה מה קרה אז. האם היא לא הרגישה טוב בבוקר? האם אבא שלה — אמא שלה כבר היתה מחוץ לתמונה אז — הכריח אותה ללכת לבית הספר? אילו נעמי פשוט נשארה בבית באותו יום, האם הכול היה מתפתח אחרת מבחינתה? האם ההקאה היתה מין רגע מעצב כזה שמשנה את כל מהלך העניינים, או שמא היה זה בלתי נמנע שתמצא את עצמה בנתיב האפל, הקשה, המייסר הזה?

עוד כדור רוק נדבק לשערה. עוד שמות. עוד הקנטות אכזריות.

נעמי יושבת שם ומחכה שזה ייגמר.

ייגמר לעת עתה, לפחות. להיום אולי. ברור לה שזה לא ייגמר לתמיד. לא היום. לא מחר. העינוי אף פעם לא נפסק ליותר מדי זמן. הוא מלווה אותה בקביעות.

איך היא שורדת?

יש ימים, כמו היום, שמת'יו באמת שם לב ורוצה לעשות משהו.

בדרך כלל הוא לא שם לב. מעשי הבריונות מתרחשים גם אז, כמובן, אבל הם שכיחים כל כך, שגורים כל כך, שהם נעשים לרעש רקע. מת'יו למד אמת איומה: אתה מפתח חסינות נגד אכזריות. היא הופכת לנורמה. אתה משלים איתה. אתה ממשיך הלאה.

האם גם נעמי פשוט השלימה איתה? האם גם היא חסינה כלפיה?

מת'יו לא יודע. אבל היא שם, יום־יום, יושבת בשורה האחרונה בכיתה, בשורה הראשונה באולם, בשולחן הפינתי לבד לגמרי בקפטריה.

עד שיום אחד — שבוע אחרי ההתכנסות הזאת — היא איננה.

יום אחד נעמי נעלמת.

ומת'יו צריך לדעת למה.