הים אינו שוטף את נאפולי

״הים אינו שוטף את נאפולי״ הופיע לראשונה בסדרת ״ג’טוני״ בהוצאת איינאודי בצירוף הקדמה מאת העורך אליו ויטוריני. השנה הייתה 1953. בתום המלחמה הייתה איטליה מלאת תקווה ופצחה בפולמוסים על כל נושא. בשל הנושא שבו עוסק ספרי, גויס גם הוא לפולמוס. למרבה הצער ראו בו ספר היוצא ״נגד נאפולי״. מחירו של ״גזר הדין״ הזה עבורי היה פרדה מעירי נאפולי, פרדה שהתגלתה סופית בשנים שלאחר מכן. במשך כארבעים שנה – זה מניין השנים שחלפו מאז – לא חזרתי אליה לבד מפעם אחת בחופזה, לכמה שעות קצרות.

כאמור, ממרחק ארבעה עשורים ולרגל צאתה של מהדורה חדשה1 תהיתי אם ״הים אינו שוטף את נאפולי״ היה באמת ספר ״נגד נאפולי״, במה טעיתי, אם בכלל, כשכתבתי אותו, ובאיזו דרך ראוי היום לקרוא אותו.

המחשבה הראשונה שעלתה לראשי נגעה לסגנון הכתיבה של הספר. מעטים מצליחים להבין שבסגנון הכתיבה טמונים המפתח היחיד לקריאה בטקסט ועקבותיה של אמת פוטנציאלית.

ובכן, יש בכתיבה של ״הים״ משהו משולהב, קדחתני, טונים גבוהים, סגנון המזכיר הזיה. למרות נוקשותו כמעט בכל נקודה הטקסט מציג דבר מה ״עודף״, ובו ניכרים כל סימניה של נירוזה אותנטית.

ה״נירוזה״ ההיא הייתה שלי. אין ביכולתי לפרט את מקורה. אך מאחר שראוי להצביע על מקור, ולו מעורפל, אצביע על הבלתי־ייאמן מכול והפחות מתאים להתרפסות ה״פוליטיקאים״ (שאפשר לומר שהיו המבקרים והמתנגדים היחידים שלי): אותו מקור, המוצא של הנירוזה שלי, היה בעל שם אחד בלבד: מטפיזיקה.

זה זמן רב, רב מאוד, שנאתי בכל כוחי, כמעט מבלי לדעת, את אותה מציאות: את המכניזם של הדברים שנישאים עם הזמן ועם הזמן נהרסים. המציאות הזאת הייתה בעבורי בלתי־מובנת והזויה.

סלידה זו הייתה סודו של ספר הביכורים שלי, שראה אור ב־1937 בהוצאת בומפיאני וזכה ללעגם של חסידי ה״ריאליזם״ דאז.

אוסיף שבשל החוויה האישית של המלחמה (אימה בכל מקום ומנוסה בת ארבע שנים), התעורר כעסי כלפי המציאות והגיע לשיאו, והניכור שממנו כבר סבלתי, היה אמיתי כל כך וגם אישי מכדי לספרו לעולם מפני שלא הייתה לו מקבילה בחוויה המשותפת לאחרים. הניכור שחשתי, לא היה לו אח ורע, והוא נזקק להזדמנות בלתי־רגילה לביטוי.

הזדמנות זו סיפק לי המפגש שלי עם נאפולי שנחלצה מהמלחמה.

לא היה די לראותה שוב ולבַכותה. מישהו כתב שאותה נאפולי שיקפה מצב אוניברסלי משוסע. נטיתי להסכים אך לא עם הקבלה (המשתמעת) של החולי הזה. ואם הסיבה למצב המשוסע הזה טמונה כאמור בעיוורון האין־סופי של החיים, אזי אל החיים הללו ואל המהות האפלה הפניתי את האשמה.

הייתי כלואה בעצמי בתוך אותו זרע שחור של החיים, ולכן – באמצעות הנירוזה – ״הוספתי לזעוק״. עתה תמה זעקתי.

הכאב והחולי של נאפולי לאחר שנחלצה שבורה מן המלחמה, היו אמיתיים מאוד. נאפולי הייתה עיר רצוצה, ובאמתחתה משאבים אין־סופיים מכורח חינה הטבעי וחייה שופעי השורשים. אני, לעומתה, חסרתי שורשים או שעמדתי לאבד את אחרון שורשיי, וייחסתי לעיר היפהפייה הזו את הניכור הזה, שהיה בעיקר מנת חלקי. הזוועה שייחסתי לה – הייתה חולשתי שלי.

הצרתי על כך משך שנים ארוכות, ופעמים רבות ניסיתי להסביר שאף שהיטבתי להבין את מבוכתו של הקורא האיטלקי המצוי על שלא נאמר לו, לא ידעתי ולא יכולתי לומר ש״הים״ היה רק מִרקָע, לא בדיוק מומצא, שעליו הוקרן הניכור הכואב, ״כאב החיים האפל״, כשם שכונה לאחר מכן, של מחברת הספר.

נותרת העובדה העגומה למדי (או רק הבלתי־רגילה?) שנאפולי הנעלבת (האם באמת נעלבה או רק הייתה אדישה במקצת?) והאדם שהואשם שבדה לה נירוזה חסרת רחם, לא נפגשו שוב לעולם: כאילו לא אירע דבר.

בעבורי זה לא היה כך.

אפריל 1994

אנה מריה אורטזה

1. * כל הערות השוליים בספר הן הערות המתרגמת.

בשנת 1994 ראתה אור מהדורה חדשה של הספר ״הים אינו שוטף את נאפולי״, וזהו המבוא שצירפה לה המחברת.