הימים האחרונים של סטלין

פרק ראשון מותו של סטלין

בשעה מוקדמת של יום רביעי, 4 במרס 1953, הרבה לפני עלות השחר, פרסמה הממשלה הסובייטית ברדיו מוסקבה הודעה מבהילה, שכללה התרעה לתושבי המדינה והעולם כולו על כך שיוסיף סטלין לקה בשבץ קשה בליל יום ראשון, 1 במרס. על פי ההודעה הרשמית, סטלין קיבל בדירתו שבקרמלין שטף דם במוח שגרם לו לאבד את ההכרה ואת יכולת הדיבור. הוא שוּתַק בצדו הימני, ולבו וריאותיו חדלו מלתפקד כראוי. השלטון הבטיח לאזרחי ברית המועצות שסטלין מקבל את הטיפול הרפואי הראוי, "תחת השגחה צמודה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית והממשלה הסובייטית". למרות זאת, כל אחד חייב "להבין את המשמעות המלאה של מחלתו של החבר סטלין, שתמנע את השתתפותו בפעילות שלטונית לזמן ארוך, פחות או יותר". פירוש הדבר היה "הסתלקותו הזמנית של החבר סטלין" מענייני המדינה.

דוח רפואי רשמי סיפק פרטים אבחנתיים רבים יותר, כולל מדדים של נשימתו המאומצת וערכי דופק ולחץ דם גבוהים באופן מדאיג, משולבים בהפרעות קצב לבבי. למרות "החוּמרה במצב בריאותו" של סטלין, הרופאים הפעילו "סדרה של אמצעים טיפוליים... כדי לשקם את הפעילויות החיוניות של האורגניזם".1 הדוח פורסם בשמם של 11 רופאים בעלי שם, כולל השר לבריאות הציבור והרופא הראשי של הקרמלין. המשטר דאג להבהיר שהוא מספק את הטיפול היעיל ביותר לנוכח האירוע הרפואי החמור; שמנהיגי המפלגה עוקבים אחר פעילותו של השר לבריאות הציבור, בעוד השר מצדו מפקח על עשרה רופאים אחרים; וכמו שהוכיחו שמותיהם, אף אחד מהם לא יהודי. זה היה פרט בעל חשיבות עליונה משום שרק שבעה שבועות קודם לכן, ב-13 בינואר, הודיע המשטר כי חשף מזימה מרושעת של קבוצת רופאים, מרביתם יהודים, שנאמר עליהם שהיו בקשרים עם ארגונים אימפריאליסטיים וציוניים, במטרה לרצוח בכירים במשטר הסובייטי תוך שימוש זדוני במיומנותם הרפואית. זו היתה עלילת הרופאים הידועה לשמצה. ועכשיו סטלין נפל למשכב. יורשיו וחברי החוג הפנימי שלו - גיאורגי מלנקוב, לברנטי בֶּריה, ניקולאי בולגנין וניקיטה חרושצ'וב - המתינו לפחות 48 שעות לפני שפרסמו את הידיעה, כדי להסכים ביניהם איך לחלק את המפלגה ואת סמכויות השלטון, לטובת השקט הציבורי ולא פחות מכך כדי להגן על עצמם. הם חיו בפחד מתמיד לחייהם ושאלו את עצמם כל הזמן אם ומתי סטלין יעלה אחד או שניים מהם או את כולם על הכוונת, כפי שעשה לכל כך הרבה אנשי שררה לשעבר. העניין המשותף שלהם בשרידותם הבטיח שיתוף פעולה ברגע העדין הזה. הם גם היו צריכים להיות משוכנעים מעבר לכל ספק, שסטלין עומד למות. הדיקטטורה האישית חסרת הרחמים שלו נסתיימה באחת. חששם ממנו הלך ונמוג.

בריאותו של סטלין היתה נושא לספקולציות מרחיקות לכת כבר זמן רב. מי לא חלם על מותו? ואולי אנשים פשוט חיפשו סימנים להיותו בן תמותה משום שידעו שפרט למוות, בני אנוש גם מזדקנים וחולים. אבל עבור אחדים אפילו זה היה אינסטינקט אסור. הסופר קונסטנטין סימונוב חשב, בעודו מאזין לדוח הרפואי, ש"אין טעם להתעכב על לחץ הדם, על הדופק, על החום או על כל שאר הפרטים בהודעה ומשמעותם לגבי מצבו הרפואי של גבר בן 73. לא רציתי לחשוב על זה ולא רציתי לדבר על זה עם אחרים, משום שלא נראה נכון לדבר על סטלין כעל סתם אדם זקן, שחלה לפתע".2 כפי שכתב הסופר איליה ארנבורג בזיכרונותיו, "איבדנו מזמן את היכולת לראות בסטלין בן תמותה. הוא הפך לאל מרוחק, כול-יכול".3 אבל סטלין לא נטל חלק באשליות הללו. אינסוף שמועות גרסו כי הוא מממן מחקר מדעי להארכת חיים ושאפילו חס על חייה של הרופאה הנודעת לינה שטרן אחרי שהורשעה בבגידה ובריגול ב-1952, משום שחשב שעבודתה יכולה להאריך את תוחלת חייו.4

על סמך הדוחות שפרסמו הרופאים שטיפלו בסטלין ועל מקורות מידע אחרים, אפשר להרכיב לפחות היסטוריה רפואית חלקית. סטלין סבל מכמה עיוותים פיזיים. בין אצבעות רגלו השמאלית נמתחו קרומים. פניו היו מחוטטות בשל מחלת האבעבועות השחורות שממנה סבל בילדותו. ידו השמאלית נראתה מנוונת ואת מרפק שמאל לא היה יכול לכופף כהלכה. קיימים כמה הסברים לפגיעה הזאת: ייתכן שנבעה מטיפול גרוע לאחר תאונה שעבר כילד או שידו השמאלית נפגעה בלידה קשה שהסתבכה והותירה אותו עם מה שקרוי "שיתוק אֵרבּ". כשהתקרב לגיל 50 הוא החל לחפש טיפול לכאבים העמומים בשרירים ובקצות העצבים בידיו וברגליו. רופאיו יעצו לו לטפל בכאבים הללו באמצעות מרחצאות רפואיים בדרום רוסיה ובקווקז. הוא סבל גם מכאבי ראש ומכאבי גרון. החל מ-1936 שמו לב רופאיו שיש לו בעיות בהליכה ובעמידה והחלו לטפל בו על פי סימנים מוקדמים של טרשת העורקים.

הנחה רווחת גורסת כי לאחר המלחמה, ב-1945, קיבל סטלין התקף לב או שבץ קל, ושוב ב-1947. על סמך מידע עובדתי מועט, הופיעו בעיתונות המערבית כמה כתבות שהעלו השערות באשר למצבו הלא-יציב. באוקטובר 1945, השיקגו טריביון, הפריז פרס וניוזוויק טענו כולם כי סטלין עבר שני התקפי לב בוועידת פוטסדאם בקיץ הקודם. הוא פגש שם את הנשיא טרומן בפעם הראשונה והיחידה. ב-11 בנובמבר דיווח העיתון הצרפתי בראף כי סטלין עבר התקף לב ב-13 בספטמבר וכי הוא פרש אל חופי הים השחור כדי לכתוב את "עדותו" הפוליטית.5 קשה לומר בפה מלא מה התרחש. סטלין פגש את השגריר האמריקאי אוורל הארימן בסוצ'י ב-24 וב-25 באוקטובר, והארימן הוא שהבטיח לעיתונות ש"גנרליסימו סטלין מצוי בבריאות טובה ולשמועות על בריאותו המעורערת אין שום בסיס".6

אף על פי כן, מצבו הבריאותי המשיך להידרדר בשנים שלאחר המלחמה. דיפלומט זר שראה אותו ביוני 1947 נדהם עד כמה הזדקן מאז סיום המלחמה; סטלין היה עכשיו "אדם זקן, שתקן ומאוד עייף".7 על פי ההיסטוריון הרוסי דמיטרי ווֹלקוגונוב, סטלין התעלף במשרדו לפחות שלוש פעמים, פעמיים בנוכחות מזכירו אלכסנדר פּרוֹסקרֶבּישֵב, ופעם בנוכחות חברי פוליטביורו. וולקוגונוב מתאר את האירועים הללו כעוויתות פתאומיות של כלי הדם.8 בפגישתו האחרונה של סטלין עם רופאו האישי, הקרדיולוג ולדימיר וינוגרדוב, ב-19 בינואר 1952, יעץ לו הרופא לשקול פרישה. ההצעה הכעיסה את סטלין והוא ראה בה אות לחוסר כבוד. הדבר לא בא בחשבון. וינוגרדוב נאסר אחר כך בסתיו 1952 במסגרת עלילת הרופאים.

אבל סטלין לא התעלם לחלוטין מהצורך לטפל בבריאותו. החל מ-1945 (לאחר המלחמה) הוא יצא ממוסקבה למספר גדל והולך של חודשים - בתחילה שלושה חודשים בשנה, בהמשך, ב-1950, כמעט חמישה חודשים, ולבסוף שבעה חודשים מלאים מאוגוסט 1951 ועד פברואר 1952. הוא מצא שהחיים והעבודה נינוחים יותר באחת הדאצ'ות הדרומיות שלו, כשמזג האוויר החמים והמוּכַּר של הקווקז השיב את רוחו.9 הוא היה יכול לקרוא שם דוחות ומברקים מבלי ליידע את האומה כי הוא לא עובד בקרמלין. אבל רק לעתים רחוקות הוא שעה לעצותיו של וינוגרדוב. כמעשן סדרתי שמקטרתו תמיד היתה מלאה בטבק, החריף סטלין את בעיית יתר לחץ הדם שלו ולא הפסיק לעשן עד תחילת 1952. אז הוא כבר הפסיק גם עם אמבטיות האדים; ישיבה בבאניה רק העלתה את לחץ הדם שלו. כדי לטפל בלחץ הדם הגבוה הוא נהג לשתות מים רתוחים עם כמה טיפות יוד בתוכם - תרגיל חסר ערך ברפואה עצמית.

משנת 1950 הפך העניין בבריאותו של סטלין לנחלת רבים במערב ועורר חרושת של שמועות על מחלות קשות ואפילו על מוות. במרס, כשסטלין לא הצליח לשאת נאום בחירות, דיווחה שגרירות ארצות הברית במוסקבה לוושינגטון כי ייתכן שהוא סובל מסרטן בגרון. שנתיים אחר כך, בינואר 1952, דיווחה השגרירות האמריקאית בוורשה כי סטלין חולה והותיר "את בריה, מלנקוב ומולוטוב או שוורניק" כממלאי מקום.10 שלושה שבועות מאוחר יותר דיווחה השגרירות האמריקאית באנקרה כי ראש ממשלת טורקיה, אדנאן מנדרס, גילה לשגריר האמריקאי כי יורטה הודעה שיצאה משגרירות פולין ולפיה סטלין "חולה מאוד".11 כעבור יומיים ציטטה השגרירות במוסקבה דיווחים מעיתוני אמסטרדם ולפיהם בריאותו של סטלין מידרדרת בעקבות ניתוח לב שעבר ב-19 בדצמבר 1951. נשמעה טענה נוספת, שלפיה פקידים בשגרירות הסובייטית באמסטרדם קיבלו התרעה ממשרד החוץ, ש"סטלין כבר אינו אדם צעיר" והם "לא צריכים להיבהל אם תגיע לאוזניהם הידיעה שהוא עבר בהצלחה ניתוח לב, ועליהם לצפות לחדשות נוספות מסוג זה בעתיד לאור גילו".12 למרות האמור לעיל הוסיפו דיפלומטים אמריקאים באותו מברק עצמו ודיווחו שסטלין השתתף בטקס יום השנה ללנין בתיאטרון בולשוי ב-21 בינואר ושם הוא נראה, כפי שדיווח מאוחר יותר כתב הניו יורק טיימס, הריסון סליסבורי, "בריא בגופו ובנפשו".13 השגריר האמריקאי היוצא במוסקבה, אדמירל אלן קירק, ביקר אצל הנשיא טרומן ב-4 בפברואר, וכשהם דנו בסטלין, אישר השגריר שהוא לא יכול למסור "הוכחות מוצקות להידרדרות בבריאותו".14 האמריקאים נאחזו בקש.

סליסבורי עקב אחר כל השמועות הללו. ב-27 בפברואר 1952 הוא שיגר מכתב אל עורכיו בניו יורק (ככל הנראה המכתב הוצא מהמדינה בדרך מאובטחת כדי להתחמק מהפיקוח הסובייטי) ובו תיאר איך יתריע באמצעות הודעה מקודדת אם במקרה תגיע אליו הידיעה על מות סטלין לפני ההודעה הרשמית. "למען האמת", הוסיף, "אני חושב שהסיכוי שמשהו ייוודע לפני ההודעה הרשמית הוא אחד לאלף, ואפשר לומר כמעט בוודאות שההודעה תשוחרר לפרסום כאן ובחו"ל באותו המועד". הוא גם עודד את עמיתיו להתייעץ איתו לפני שיפרסמו בעיתון כל שמועה (הקשורה לבריאותו של סטלין), כמו הידיעה הטיפשית מאמסטרדם שהופצה על ידי סוכנות הידיעות אֵיי-פי".15

דיפלומטים מערביים שמרו על ערנותם בכל הנוגע לשינויים בבריאותו של סטלין. באותו חודש יוני העביר השגריר ג'ורג' קינן לוושינגטון שמועה שלפיה ויאצ'סלב מולוטוב ואנדריי וישינסקי עומדים להחליף את סטלין, וניתנו הנחיות חשאיות להסיר את תמונותיו של סטלין ממקומות ציבוריים. שמועות כאלה גרמו לקינן להעלות השערה שסטלין ויתר לפחות על חלק מתפקידיו, "והשתתפותו באירועים פומביים לא סדירה ודלילה יחסית בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה ובמהלכה". קינן, שתמיד היה בין הפילוסופיים שבדיפלומטים האמריקאים, לא היה יכול שלא להעיר על תוחלת החיים של "אחיו לנשק" של סטלין. "נראה לי שהגחמות והתהפוכות הטבעיות חסו על קבוצת הגברים הזאת למשך זמן ארוך באופן לא נורמלי. הגיע הזמן שהטבע יפעיל את תחבולותיו, שתוצאותיהן עשויות בהחלט להיות רחוקות מאוד ממה שמישהו מאיתנו ציפה".16 הטבע בהחלט התערב, אבל לא לפני שעברו שבעה חודשים.

באותו קיץ דיווח לקינן נספח צבאי אמריקאי שצפה במצעד בכיכר האדומה שסטלין שעמד על גג המאוזוליאום היה כנראה בובה; "חברי הפוליטביורו האחרים... לא העניקו לו שום תשומת לב ודיברו בלי שום גינונים מעל לראשו".17 קינן היה מנוסה מספיק כדי להתעלם מדוח שכזה, אף על פי שהיה מקובל לחשוב שסטלין השתמש לעתים בכפילים. קינן ציפה במתח לשמוע מהשגריר הצרפתי החדש, לואי ג'וֹקס, שראה את סטלין באוגוסט. ג'וקס ועמיתיו אמרו על סטלין "שגילו בהחלט ניכר. הם אמרו ששערו הקליש באופן משמעותי בהשוואה לתצלומיו, פניו מכווצות, הוא נראה נמוך הרבה יותר ממה שציפו, ותנועותיו, באופן כללי, היו מאומצות וקופצניות". הם יצאו מהפגישה בהרגשה ברורה ש"פגשו אדם זקן".18

למרות זאת קיימים דיווחים סותרים על הופעתו של סטלין ועל רמת האנרגיה שלו בשבועות האחרונים לחייו. סבטלנה אליליובה ביקרה את אביה בפעם האחרונה ביום הולדתו, ב-21 בדצמבר 1952. היא יצאה מהפגישה "מודאגת משום שהוא נראה רע מאוד".19 הזרים האחרונים שביקרו אותו היו השגריר החדש של ארגנטינה, לואיס בראבו, והשגריר ההודי, קפ"ס מנון, שליווה את פעיל השלום ההודי סייף א-דין קיצ'לב לקרמלין. בראבו בילה עם סטלין קרוב לשעה בערב 7 בפברואר 1953 ודיווח שהוא "במצב פיזי ונפשי מעולה", שסותר את גילו המבוגר.20 ב-17 בפברואר קיבל סטלין את פניהם של מנון וקיצ'לב ובילה חצי שעה עם מנון ויותר משעה עם קיצ'לב, שזכה זה עתה בפרס סטלין לשלום.21 גם במקרה זה התרשמו שני הגברים מ"בריאותו המעולה, בגוף ובנפש" של סטלין.22 קשה לדעת למה להאמין. ייתכן שהאנשים האלה, שהחזיקו בעמדות אוהדות במידה למשטר, הביעו משאלת לב ולא התכוונו לחשוף שבריאותו של סטלין מידרדרת. המציאות תתפוס עד מהרה את תשומת הלב העולמית.23

בשבת בערב, 28 בפברואר 1953, אירח סטלין את החוג הפנימי שלו בקרמלין ואחר כך בדאצ'ה הסמוכה, בפרבר המוסקבאי קוּנצֵבוֹ. למעשה, בשנותיו האחרונות בילה סטלין כמעט את כל זמנו שם. הדאצ'ה כללה גן שושנים, עצי לימון ותפוח סביב בריכה קטנה, ואפילו חלקת אבטיחים קטנה, שסטלין אהב לטפח. הכניסה לדאצ'ה היתה דרך פרוזדור קטן שמשני צדיו מלתחות. משמאל הובילה דלת אל חדר העבודה של סטלין ובו שולחן כתיבה גדול, שבזמן המלחמה שימש כשולחן מפות; לעתים קרובות ישן סטלין על הספה שבחדר העבודה. מימין הוליכה דלת אחרת למסדרון צר וארוך, שמצדו הימני שני חדרי שינה. אותו מסדרון עצמו הוביל למרפסת פתוחה וארוכה, שם ישב לעתים סטלין בחורף, עטוף במעיל עשוי עור כבש ובכובע פרווה ולרגליו מגפיים רוסיים מסורתיים, עשויים לֶבֶד. הדלת האמצעית במבואה הקדמית הובילה לאולם נשפים גדול ומלבני, שאת עיקר החלל בו תפס שולחן ארוך וממורק. בחדר הזה ערך סטלין את קבלות הפנים הרשמיות ואירח את חברי הפוליטביורו לפגישות ולארוחות ליליות. הוא היה מעוצב בצניעות, עם נברשות סטנדרטיות ושטיחים בצבע ורוד. הקישוטים היחידים שהיו תלויים על הקירות היו שני פורטרטים גדולים - האחד של לנין והאחר של הסופר מקסים גורקי. חדר השינה של סטלין היה ממוקם בצד השני של חדר האוכל, ונכנסו אליו דרך דלת כמעט בלתי-נראית, שמוקמה בקיר; הוא הכיל מיטה, שתי שידות קטנות וכיור. בצד אחר של הבית היה מטבח גדול שבו עמד תנור גדול לאפיית לחם מאחורי מחיצת עץ. כשסבל מהתקפי דלקות עצביות, שהסבו לו חוסר נוחות רב, אהב סטלין להתפשט ולהתפרקד על לוח עץ מעל התנור בתקווה שהחום יקל את מכאוביו.

הקומה השנייה, שאליה היה אפשר לעלות במעלית, נבנתה עבור בתו ומשפחתה, אבל הן שהו בה לעתים רחוקות וסטלין עצמו כמעט לא עלה לשם. שני החדרים שבקומה נותרו ריקים וחשוכים.

הדאצ'ה תוכננה כמקום שבו יוכל סטלין לנוח, להסיח את דעתו באמצעות הליכות בין העצים ושיחי השושנים או להאכיל את הציפורים. הוא היה יכול לקבל שם את פניהם של אנשי ממשל ושל אורחים מזדמנים מחו"ל, כמו מאו דזה דונג בסוף 1940 או וינסטון צ'רצ'יל, ששהה בדאצ'ה בעת ביקורו הראשון במוסקבה בזמן המלחמה, באוגוסט 1942; הוא העניק לסטלין במתנה רדיו, שנשאר שם. בפעם האחרונה שבה ביקרה סבטלנה אליליובה את אביה, הקישוטים הפשוטים שעל הקירות נראו לה "מוזרים": "הפורטרטים האיומים האלה של הסופרים... הציור 'תשובת הקוזאקים מזאפורוז'ה', תמונות הילדים שנגזרו ממגזינים". לסטלין היה מנהג לגזור תמונות ואיורים מתוך מגזינים ולתלות אותם על קירות הדאצ'ה. "עוד משהו שנראה מוזר", כתבה בתו, "שאדם שרצה לתלות משהו על קירות ביתו מעולם לא הביא בחשבון אפילו אחת מתוך אלפים רבים של תמונות שקיבל". היא עזבה במצב רוח רע. אביה נראה חולה והדאצ'ה דיכאה אותה.24

סטלין שנא להיות לבד. כפי שכתב עליו חרושצ'וב, "העיקר היה למלא את זמנו של סטלין כדי שלא יסבול מבדידות. הבדידות דיכאה והפחידה אותו".25 אבל הוא תמיד היה יכול לזמן את אנשי חוגו הפנימי שיארחו לו לחברה. ואכן, כפי שקרה לעתים קרובות, מלנקוב, בריה, בולגנין וחרושצ'וב צפו בסרט בקרמלין בלילה הגורלי ההוא. שני חברים ותיקים אחרים לא הוזמנו: ויאצ'סלב מולוטוב ואנסטאס מיקויאן לא נכחו שם. סטלין לא בטח בהם.

לאחר הסרט נסעו ארבעת "האחים לנשק" לקונצבו, לארוחת ערב עם סטלין. הם נשארו עד אור הבוקר. זה לא היה יוצא דופן משום שסטלין נהג לעכב אותם לשעות ארוכות ואז לישון עד מאוחר למחרת. שוב, לדברי חרושצ'וב, סטלין "היה שיכור למדי אחרי הארוחה ובמצב רוח מעולה". הוא ליווה אותם אל הדלת כשהוא מתבדח איתם באופן חברי, "נעץ את אצבעו בבטנו של חרושצ'וב וקרא לו 'מיקיטה' במבטא אוקראיני. כך נהג סטלין כשהיה במצב רוח טוב. כולם חזרו הביתה שמחים ומאושרים" - בריה ומלנקוב במכונית אחת וחרושצ'וב ובולגנין באחרת - "משום ששום דבר לא השתבש בארוחת הערב".26 השעה היתה חמש או שש בבוקר.

אולם היום הבא, יום ראשון, לא התפתח כצפוי. בהתאם לשגרת יומו של סטלין, השומרים וצוות העובדים בבית היו אמורים לשמוע ממנו עד השעה 11:00 או 12:00 בצהריים, אז ביקש מהם תה או ארוחת בוקר. כחלק מהוראות הביטחון המחמירות של סטלין, הם נצטוו חד-משמעית שלא להיכנס לחדרו ללא הזמנה מפורשת מצדו. הפרתה של ההוראה היתה כרוכה בסיכון רב עבורם. אך שום קריאה לא באה ולא נשמעו צלילי התעוררות, צעדים או שיעול. השומרים המתינו. בשעות אחר הצהריים הבחינו באור בוקע מחדרו. בשעות הערב ראו זקיפים מחוץ לדאצ'ה אור בחלון. ועדיין לא נשמעה שום קריאה או בקשה לתה או לאוכל. סטלין אהב לישון בחדרים שונים בשל הדאגה לביטחונו. הוא האמין שכך יבלבל מתנקשים פוטנציאליים. אבל הזהירות שגילה בלבלה גם את השומרים, שאף פעם לא היו בטוחים היכן הוא ישן.

לדברי חרושצ'וב, השומרים לא צלצלו לממונים עליהם כדי לקבל הוראות, ולא עלה על דעתם להשמיע אות אזעקה כדי להתריע שמשהו לא בסדר עם סטלין. אבל לחרושצ'וב עצמו היה מוזר שלא שמע מסטלין במשך כל היום. שתיקת הדאצ'ה הסמוכה היתה בלתי-רגילה, אבל אין שום סימן לכך שחרושצ'וב ניסה להתקשר למישהו כדי לברר את העניין. הוא הלך לישון בעצמו, בחוסר רצון.

לקראת השעה עשר בלילה גברה עצבנותם של השומרים כל כך, עד שהם החליטו לחפש תירוץ לשלוח מישהו לחדרו הפרטי של סטלין. כמו בכל יום הגיע משלוח דואר רשמי מהקרמלין; סטלין היה אמור לעבור על החומר ובאחריותם של השומרים היה להציגו לו. הם החליטו לבקש ממשרתת ותיקה, מטריונה פטרובנה, לקחת אליו את המשלוח. היא היתה אישה מבוגרת שעבדה עבור סטלין שנים רבות. הצידוק לשלוח דווקא אותה היה שאם יופתע בגלל הופעתה בחדרו, היא תהיה האחרונה לעורר בו חשד.

היא מצאה אותו שוכב על הרצפה בספרייה, בבגדי השינה שלו. הוא היה חסר הכרה ובגדיו היו ספוגים שתן. הוא בקושי הצליח להניע את גפיו. כשניסה לדבר הצליח להשמיע רק שריקה מוזרה. מטריונה פטרובנה הזעיקה מיד את השומרים, שהרימו אותו אל ספה סמוכה. בייאושם התקשרו לממונה עליהם, השר לביטחון פנים, סמיון איגנטייב, אבל הוא היה מבוהל מכדי לתת הוראות והאיץ בהם להתקשר למלנקוב ולבריה. הם השיגו את מלנקוב בטלפון. הוא אמר שיהיה קשה למצוא את בריה, שכן הכיר את אורחותיו והניח שהוא נמצא עם הפילגש שלו בדאצ'ה לא מזוהה, בלי כתובת או מספר טלפון להתקשר אליו. בריה התקשר אליהם בעצמו, וכששמע את החדשות עמד על כך שלא יגלו לאיש את מצבו של סטלין. מלנקוב התקשר גם לבולגנין ולחרושצ'וב והאיץ בהם להגיע לדאצ'ה.

שוב, על סמך עדותו של חרושצ'וב, מלנקוב ובריה הגיעו ראשונים, והוא עצמו הגיע אחריהם. הם התקרבו לסטלין בשקט, שכן לא רצו להפריע את מנוחתו או להעירו אם הוא ישן. סטלין נחר. בשלב זה הרגיע בריה את השומרים שסטלין ישן באופן נורמלי ושאין להפריע לו. לאדם מן השורה קשה מן הסתם להבחין בין מישהו שישן שינה רגילה לבין מישהו חסר הכרה, משותק למעשה - אבל נושם. סביר להניח שהם הבינו שסטלין עבר אירוע רפואי חמור - השומרים מצאו אותו על הרצפה והם יכלו לראות ולהריח שהרטיב את עצמו - ושיהיה זה הצעד הנכון ביותר עבור כל המעורבים, במיוחד עבורם, להניח לו למות. כמו כן יש להביא בחשבון שסטלין לא ראה רופא כמעט שנה, למעט מומחה אף-אוזן-גרון בשל הצטננות קשה באפריל 1952. הוא פיתח חרדה פתולוגית מהעוסקים במקצועות רפואיים והורה לעצור את רופאיו האישיים. לא מן הנמנע שלאור עלילת הרופאים, בריה ומלנקוב החליטו שללא הוכחה מוצקה למצב חירום רפואי עדיף להם להמתין לפני שיזמינו רופא. ייתכן שהחליטו להמתין לבוקר מתוך מחשבה שאם סטלין באמת ישן שינה נורמלית, כשיתעורר הם יוכלו לברר מה קרה, אם בכלל. כך או אחרת, אף אחד לא הזעיק מיד סיוע רפואי. בריה, מלנקוב וחרושצ'וב חזרו הביתה. באותה עת כבר היה סטלין חולה במשך שמונה שעות לפחות, אם לא 18. לעולם לא נוכל לדעת בוודאות.

השומרים, לעומת זאת, נותרו עצבניים. הם שלחו שוב את מטריונה פטרובנה להתבונן בו. הוא המשיך לישון, אבל שנתו נראתה מוזרה. הם התקשרו למלנקוב כדי להביע את דאגתם, ומלנקוב התקשר שוב לבריה, לבולגנין ולחרושצ'וב. רק אז החליטו להודיע לשני מנהיגי מפלגה ותיקים נוספים, קלמנט וורושילוב ולזר קגנוביץ', ולהזעיק עזרה.

זיכרונותיו של חרושצ'וב מהלילה ההוא אינם עולים בקנה אחד עם הדוח שמסר אלכסיי ריבּין, מאבטח בתיאטרון בולשוי, שטען כי שוחח עם אחדים משומרי ראשו של סטלין (ריבּין עצמו לא נכח בדאצ'ה). לדבריו של ריבּין, השומרים טענו בתוקף שסטלין לא היה שיכור ושהוא לגם רק מיץ פירות לפני שהאורחים עזבו בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר. גם ריבּין מציין כי העובדה שסטלין לא דרש ארוחת בוקר או ספל תה במהלך היום שלמחרת עוררה אי-שקט בקרב השומרים, אבל לדבריו לא היתה זו מטריונה פטרובנה שנשלחה אל חדרו. סגן הקומיסר הממונה על הדאצ'ה, פיוטר לוזגצ'ב, קיבל על עצמו למסור לסטלין את הדואר ולבדוק מה שלומו. היה זה לוזגצ'ב שמצא את סטלין על השטיח, גופו שעון באופן משונה על מרפקו. סטלין היה בהכרה חלקית ביותר, בקושי היה יכול לדבר אבל הרים את ידו וענה במנוד ראש כשלוזגצ'ב הציע להרים אותו אל הספה. לוזגצ'ב הזעיק מיד את כל האחרים שהיו במשמרת.

בעודם ממתינים לסיוע רפואי החליטו השומרים להזיז את סטלין אל דרגש סמוך ולכסותו במחצלת. גופו היה קר, והם העריכו כי נפל כשבע או שמונה שעות קודם. לוזגצ'ב נשאר איתו וחיכה במתח לבואה של מכונית שתביא את הרופאים. אבל במקומם הגיעו לדאצ'ה רק בריה ומלנקוב, בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר. הם התקרבו לסטלין בזהירות. מלנקוב חלץ את נעליו והחזיק אותן בידו. כמו בתיאור שמסר חרושצ'וב, סטלין נחר, מה שאפשר להם לומר לשומרים שהגזימו בתגובתם. גם כאשר ניסה לוזגצ'ב לשכנעם שמצבו של סטלין חמור, התעקש בריה שהוא ישן באופן נורמלי והתייחס בביטול לחששותיו. בריה נזף בשומרים על שהטרידו אותם ואפילו העמיד בספק את כישוריהם לשרת את סטלין, לפחות לפי ריבּין. ללא הסכמתם של מנהיגי המפלגה, לשומרים לא היה האומץ להזעיק רופאים בעצמם. הם לא התכוונו להמרות את פיו של בריה.27 כפי שציינה הסופרת נדיז'דה מנדלשטאם, "סטלין הטיל כזאת אימה עד כי אף אחד לא העז להיכנס עד שהיה מאוחר מדי".28

אף שסטלין הפעיל את כל האמצעים שעמדו לרשות האימפריה שלו כדי להגן על עצמו, כל אמצעי הזהירות הללו רק הגבירו את פגיעותו. כשהוא התמוטט, סידורי הביטחון שהנהיג הקשו על צוותו לברר מה קורה, לסייע לו ולקרוא לעזרה. בשעת נסיעה ברכב הצטווה נהגו לנסוע בדרכים מתחלפות בין הקרמלין לדאצ'ה. שיירת הרכבים שלו, שכללה חמש לימוזינות זהות, כולן ללא לוחיות רישוי, עשתה את הדרך בת 19 הקילומטרים מהקרמלין לדאצ'ה כשהנהגים עוקפים זה את זה כדי להרתיע מתנקשים בכוח. מאות סוכנים פטרלו ברחבי הדאצ'ה מלווים בכלבים מגזע רועה גרמני. מנעולים רבים אבטחו את השער, ושורות כפולות של גדר תיל סבבו את המתחם. בתוך צוות האחוזה שולבו גם שומרי ראש. אף לא אחת מכל שכבות האבטחה האלה לא יכלה למנוע ממנו לשכב שעות בתוך השתן שלו, כשהוא משותק ונטול יכולת לזעוק.

בעוד סטלין גוסס, תכננו יורשיו משטר השגחה: לברנטי בריה וגיאורגי מלנקוב במהלך היום, לזר קגנוביץ' ומיכאיל פֶרבוּקין, קלמנט וורושילוב ומקסים סבּוּרוב, ניקיטה חרושצ'וב וניקולאי בולגנין במהלך הלילה, כשאחד הזוגות זמין בכל עת. בריה נטל את עיקר היוזמה בדאצ'ה וזימן את מלנקוב לקומה השנייה, שם יכלו לשוחח בדיסקרטיות. הקומה היתה שקטה יותר ומרוחקת מהפעילות הקדחתנית שלמטה. הם דנו במשך שעות בתוכניות להקמת ממשלה חדשה ומשופרת, שתתפוס במהרה את השלטון. חרושצ'וב היה מודע היטב לאנרגיות של בריה ולצימאונו לכוח. על פי ספר הזיכרונות שלו, חרושצ'וב הזהיר את בולגנין במהלך משמרת הלילה שלהם, שבריה מתכנן להחזיר לידיו את הפיקוח על המשטרה החשאית "כדי להרוס אותנו, והוא יעשה את זה אם ניתן לו".29 אבל לעת עתה ולמשך החודשים הבאים הם הסכימו כולם לעבוד יחד ולהפגין חזות של אחדות יעילה. חרושצ'וב הערני והזהיר הסכים שיש צורך באיפוק.

אף על פי שסטלין היה מחוסר הכרה, הסובבים אותו עדיין היו אחוזי חיל ורעדה. הרופאים חששו אפילו להתקרב אל החולה שלהם. חרושצ'וב ראה איך פרופ' פאבל לוּקוֹמסקי ניגש אל סטלין "בזהירות רבה... ונגע בידו כאילו היתה ברזל מלובן".30 גם ריבּין תיאר איך ידיהם של הרופאים רעדו עד כדי כך, שלא יכלו להסיר את חולצתו של סטלין ונאלצו לחתוך אותה במספריים. רופאה צעירה שביצעה לסטלין קרדיוגרמה מיהרה לקבוע כי סבל מהתקף לב. הרופאים האחרים חשדו שמדובר בשטף דם במוח, אך היו אחוזי חרדה מפני האפשרות שכשלו באבחון התקף לב ובגלל משמעותו של כישלון כזה לגביהם. אבל אז עזבה הרופאה את הדאצ'ה ולא נשאלו שאלות נוספות. כשכותרות העיתונים זעקו על מזימה לרצוח את מנהיגי הקרמלין, שום רופא לא היה יכול להרגיש בטוח שלא יואשם במותו של סטלין.

אלא שמצבו של סטלין היה כזה שכבר לא יכלו לטפל בו ביעילות. השבץ הותיר אותו מחוסר הכרה, עם יד ימין ורגל ימין משותקות. בדוח ראשוני שחיברו ותיאר את ממצאיהם, הרופאים כללו פרטים שלא הועברו לידיעת הציבור. הכבד של סטלין היה מוגדל באופן חמור ובלט בכמה סנטימטרים מתוך צלעותיו. מרפקו הימני היה חבול באופן בולט לעין ונפוח, הוכחה ברורה לאופן שבו נפל. כשהרימו את עפעפיו, גלגלי עיניו נעו ימינה ושמאלה ללא שליטה במיקוד. בהתחשב בתסמינים האלה, הם המליצו על הטיפולים הבאים: שקט מוחלט; הצמדת שמונה עלוקות רפואיות לאוזניו; תחבושת קרה על המצח; חוקן מחלב מגנזיה;2 והוצאת שיניו התותבות מפיו. הם המליצו שלא ייעשה ניסיון להאכיל אותו, אבל אמרו שאפשר להחדיר לפיו בזהירות כפית עם נוזלים כמו מרק ותה ירוק, כל עוד הוא לא נחנק. יש להשגיח עליו מסביב לשעון בנוכחות נוירולוג, מטפל ואחות.31

עוזריו של סטלין נמנעו מליידע את הציבור. בבוקר יום שלישי, 3 במרס, דרשו מהרופאים פרוגנוזה סופית. "מותו בלתי-נמנע", אמרו להם הרופאים, בהתאם לדיווח של אלכסנדר מיאסניקוב. "מלנקוב הבהיר שציפה לאבחנה כזאת, אך אמר שהוא מקווה שטיפול רפואי יוכל להאריך את חייו לזמן מספיק, גם אם לא יצליח להצילו. הבנו שהוא מתכוון לזמן שיספיק לארגונה של ממשלה חדשה ולהכנת דעת הקהל בו-זמנית".32 הרופאים שיתפו פעולה כמיטב יכולתם.

כיום אנחנו יודעים שהם נועצו גם במומחים אחרים. אחד הרופאים היהודים שנכלאו, יָקוב רפופורט שהיה פתולוג מוערך, תיאר מאוחר יותר איך חוקריו התרצו לפתע וביקשו את עצתו הרפואית. הם שאלו מהי הדרך הטובה ביותר לטפל בקורבן שבץ, מהי "נשימת צ'ייני סטוקס"3 ואיך אפשר לשלוט בה. "זהו תסמין חמור, שלעתים קרובות מלווה בייסורי גסיסה", אמר להם רפופורט, "ובמרבית המקרים המוות הוא בלתי-נמנע". החוקרים שאלו אם הוא יכול להמליץ על מומחה שיטפל ב"אדם חשוב". רפופורט היה כאן בעמדת נחיתות: "לא היה לו מושג מי מהמומחים עדיין נותר חופשי". כשהחוקרים התעקשו לקבל ממנו המלצה הרכיב רפופורט רשימה של תשעה רופאים, שכולם, כך התברר בסופו של דבר, היו אסירים כמוהו. מאוחר יותר למד שנועצו לפחות בעוד שני רופאים שנאסרו במסגרת עלילת הרופאים. אבל השבץ היה קטלני מכדי שלעצותיהם תהיה השפעה כלשהי.33

ילדיו של סטלין, סבטלנה אליליובה ווסילי סטלין, זומנו אל מיטתו. סבטלנה הוצאה משיעור צרפתית ונאמר לה כי מלנקוב מבקש שתבוא לדאצ'ה הסמוכה. "זה היה חסר תקדים שמישהו מלבד אבי יבקש ממני לבוא לדאצ'ה. הלכתי בתחושה של חוסר שקט". רק לאחר שראתה את חרושצ'וב ובולגנין בפתח הבית הבינה את חומרת המצב. בעודם דומעים הזמינו אותה השניים להיכנס פנימה, שם ימסור לה מלנקוב את כל הפרטים. למשמע דבריהם היא הניחה שאביה כבר אינו בין החיים.

הדאצ'ה השקטה בדרך כלל המתה פעילות. קדחתנות חרֵדה ומבולגנת הסתחררה סביב סטלין נטול התנועה. "בחדר הגדול שבו שכב אבי התגודד המון רב", כתבה סבטלנה. "רופאים שלא הכרתי, שבחנו אותו לראשונה... הקימו מהומה אדירה כשהם מצמידים עלוקות לצווארו ולעורפו ומבצעים בדיקת אק"ג וצילומי רנטגן של ריאותיו. אחות הזריקה לו בהתמדה בעוד רופא רושם הכול בקפדנות במחברת. הכול נעשה כפי שהיה צריך להיעשות".34

לפי חרושצ'וב, היחיד שהתנהג באופן מקומם ופוגעני היה בריה. "ברגע שבו חלה סטלין החל בריה להפיץ שנאה כלפיו וללעוג לו", כתב חרושצ'וב. "אבל מעניין לציין שכאשר סטלין הראה סימני התאוששות קלושים, זרק את עצמו בריה לרגליו, עמד על ברכיו, אחז בידו של סטלין ונישק אותה. ברגע שסטלין איבד שוב את הכרתו - בריה נעמד על רגליו וירק".35 לחרושצ'וב היו, כמובן, סיבות רבות להשחיר את דמותו של בריה וייתכן בהחלט שהגזים בתיאור התנהגותו או אף המציא את כל העניין. בכל זאת, גם סבטלנה זוכרת שהתנהגותו של בריה היתה "קרובה מאוד להתנהגות מגונה".36

בזיכרונותיה כתבה סבטלנה איך הפכה באופן בלתי-צפוי לרכה ואוהבת כלפי אביה השוכב על ערש דווי. היא חשבה על אהבתו כלפיה וכלפי אחיה בילדותם ועל העול הכבד של התפקיד שקיבל על עצמו; איך חשה תחושת שכול עזה כשאחזה בידו, נשקה למצחו וליטפה את שערו. היא התנהגה כמו כל ילד מבוגר לנוכח מותו הבלתי-נמנע של הורה. אבל היא לא היתה ילדה רגילה והוא לא היה אב רגיל.

אחיה וסילי ישב לצדה. "אבל הוא היה שתוי, כמו שהיה בדרך כלל בשלב ההוא, ועזב עד מהרה", זכרה סבטלנה. "הוא המשיך לשתות ולחולל מהומה במגורי המשרתים. הוא התעלל ברופאים וצעק שהם הרגו או הורגים את אבא. לבסוף הלך לביתו".37 העיתונים הסובייטיים אהבו להלל את וסילי סטלין כטייס קרב אמיץ בזמן מלחמת העולם השנייה, מי שביצע 24 משימות נגד הגרמנים והפיל מטוסי אויב. קיים ספק אם הסיפורים על גבורתו היו אמיתיים, אך בכל מקרה, הוא טיפס בזריזות בסולם הדרגות לאחר המלחמה, הודות לקשריו המשפחתיים. וסילי הפך למפקד חיל האוויר באזור מוסקבה ב-1948 והיה לאישיות בולטת דיה כדי להופיע על שער המגזין טיים ב-20 באוגוסט 1951, כשהוא מוצג כלוטננט ג'נרל ו"השומר הקטן" של אביו; ייתכן שעורכי הטיים השתעשעו ברעיון שווסילי יירש את אביו. לא ברור אם לסטלין היו אי-פעם תוכניות כאלה עבור בנו. סטלין נהג להוכיח אותו באופן חסר רחמים, במיוחד כאשר נודע לו ששיטת הדיג של וסילי, בעת טיול בפולין, היתה להשליך רימוני יד למים. וסילי החזיק בתפקידו עד קיץ 1952, אז פוטר בשל תאונה במצעד 1 במאי. בניגוד להוראות מפקדיו הוא התעקש שחיל האוויר יבצע מטס, למרות מזג האוויר הסוער והמעונן מדי. הטייסים לא הצליחו לשמור על מבנה, והמטוסים שלהם "כמעט גירדו את צריחי המוזיאון ההיסטורי" בכיכר האדומה. סטלין חתם בעצמו על הצו ששחרר אותו מתפקידו הרם.38

* * *

במרס 1953, שמועות על מצבו הרפואי של סטלין לא נפוצו בקלות. אמנם כתבים מערביים, ובתוכם הקבוצה המצומצמת של שישה כתבים אמריקאים, קיבלו הודעה לעיתונות מטא"ס4 על סטלין, אבל הם עדיין היו נתונים לפיקוח חמור. שיחות טלפוניות הביתה הורשו רק דרך משרד הטלגרף ששכן בלב הבירה. לא היו בנמצא טלקס, לא קווי טלפון שבהם ניתן להשתמש שלא דרך מרכזייה, ולא אמצעים עצמאיים להודיע לעולם. אדי גילמור מאסושיאייטד פרס זכר את הבלבול ששרר במוסקבה בימים ובלילות ההם. בספרו אני ואשתי הרוסייה כתב:

המקום שבו נאלצנו לעבוד היה חדר בגודל של בערך שבעה מטרים וחצי על שלושה וחצי. מוקמו בו שלושה תאי טלפון לשיחות בינלאומיות, כמה שולחנות עץ זולים וטלפון ציבורי לשיחות מקומיות שהיה קבוע בקיר הצפוני... כל כתב מערבי שם, באותו חדר, היה משגר את הסיפור על מחלתו של סטלין. היתה לנו הודעה רשמית של טא"ס כבסיס והצנזור לא מיהר לאשר את הידיעות שלנו; העברנו אליו פסקה אחר פסקה. הקו ללונדון היה פתוח, וברגע שקיבלנו את אישור הצנזור לפסקה, העברנו אותה בטלפון... זה לא שלא עבדנו מספיק מהר, ישבנו שם עם המברקים כתובים והעברנו אותם לצנזור. הצרה היתה שגם הוא ישב - ישב על המברקים שלנו. כשרדיו מוסקבה שידר את הידיעה הראשונה, גם הידיעות שלנו החלו לעבור.39

בגלל הפרשי השעות, הניו יורק טיימס היה יכול לעדכן את קוראיו במחלתו של סטלין מאוחר יותר באותו יום. הכותרת, שהשתרעה כמעט לרוחב כל עמוד השער, הכריזה: "סטלין במצב חמור לאחר שבץ: משותק חלקית וחסר הכרה; מוסקבה מגלה דאגה באשר למצבו".40 הריסון סליסבורי הוסיף פרטים על מה שראה ברחובות הבירה:

אף אחד לא יודע מתי יתפרסם העדכון הרפואי הבא. מקלטי הרדיו דולקים כל הזמן. תורים ארוכים שבהם ממתינים 100 איש ויותר משתרכים ליד דוכני העיתונים - כולם רוצים לקנות עיתון. מאמינים רבים הלכו לכנסיות כדי להתפלל עבור סטלין. הפטריארך פרסם קריאה כללית להתפלל עבור סטלין ויקיים בעצמו טקס חגיגי בקתדרלת ילוקובסקי. בשעה שבע בערב יקיים הרב הראשי תפילה מיוחדת בבית הכנסת הכוראלי.

כמה שעות אחר כך הוסיף סליסבורי כמה פרטים ביומנו:

הרב הראשי הכריז על יום המחרת כיום של צום ותפילה בקהילה היהודית, להצלת חייו של סטלין.

בקתדרלה הגדולה ביקש הפטריארך מהאל לחוס על חייו של סטלין. הקהל זימר בתשובה "אמן". המשרתים בקודש הניפו באוויר ספר תנ"ך בתיבת זהב והפטריארך, לבוש בגלימת קטיפה סגולה מוזהבת ונושא מטה זהב בידו, עבר בקרב המוני המתפללים. סביב המזבח בערו מאות נרות קטנים ככוכבי תקווה זהובים. המחזה הזה נשנה, בצורה כזאת או אחרת, בכל רחבי רוסיה.41

הידיעות על התמוטטותו של סטלין הגיעו לוושינגטון הבירה באמצע הלילה. לא הנשיא דווייט אייזנהאואר ולא מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלס, קיבלו אזהרה באשר לדחיפות המצב. ראש הסי-אַיי-אֵיי, אלן דאלס (אחיו הצעיר של פוסטר דאלס) התקשר לג'יימס האגרטי, דוברו של אייזנהאואר, כדי להזהיר את הבית הלבן, אבל במקום להעיר את הנשיא, שהנחה את אנשי הצוות להעיר אותו רק במקרה שתידרש "פעולה מיידית",42 התווכחו דאלס והאגרטי במשך חצי שעה אם להעיר אותו או לא ובסופו של דבר הגיעו להסכמה, שמשום שלא נדרשה החלטה מיידית בעניין בריאותו של סטלין, אין צורך להתקשר אליו. רק שעה מאוחר יותר, בשש בבוקר, השעה שבה אייזנהאואר התעורר בדרך כלל, הוא עודכן. צלצול טלפון לביתו של פוסטר דאלס הביא לתוצאות דומות. כשפקיד ממחלקת המדינה טלפן, הודיע לו המשרת כי מזכיר המדינה עדיין ישן. במקום להעיר אותו מוקדם החליטו השניים כי המשרת יעדכן את פוסטר דאלס בחדשות כשיתעורר.

אייזנהאואר, שנכנס לתפקידו רק בינואר, התלבט עם יועציו הקרובים איך להגיב למחלתו של סטלין. הוא זימן את אלן דאלס לפגישה בבית הלבן ב-7:30 בבוקר. לפגישה הצטרפו האגרטי, ס"ד ג'קסון, שהיה עוזר מיוחד לנשיא לנושא אסטרטגיית לוחמה פסיכולוגית, וגנרל רוברט קטלר, שהיה ראש ועדת התכנון במועצה לביטחון לאומי. אייזנהאואר הבין שמותו של סטלין יזמן לארצות הברית הזדמנות בלתי-חוזרת ורצה לפעול בזריזות: לפרסם הצהרה וליזום פעילות כלשהי. "אז מה אתם חושבים שאנחנו יכולים לעשות בעניין?" אִתגר אותם.43 אבל ליועציו לא היה שום דבר ממשי להציע. בהיעדר החלטה על דרך פעולה, הציעו הנוכחים לכנס פגישה של מליאת המועצה לביטחון לאומי, שאכן התכנסה מאוחר יותר באותו בוקר.

בעוד סטלין גוסס במוסקבה בבוקר 4 במרס, ישב אייזנהאואר בראש פגישה של פקידים בכירים וביקש את עצתם לגבי סוג ההודעה שיפרסם. הדיון חשף הנחת יסוד שתרדוף את הממשל בחודשים שיבואו. פוסטר דאלס, סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון ואייזנהאואר עצמו הניחו ש"המצב עלול להיות גרוע יותר לאחר מותו של סטלין". זו תהיה, למעשה, התגובה השכיחה למותו של סטלין גם בתוככי ברית המועצות, והיא גרמה ליועצי הנשיא להזהיר אותו מפני הצהרה פומבית בעת ההיא. למרות זאת, אייזנהאואר נותר משוכנע שנדרשת תגובה פומבית כלשהי. פוסטר דאלס זכר שקלווין קולידג' לא הגיב פומבית על מותו של לנין ב-1924. "אולי עדיף שלא להצהיר דבר", הוא יעץ. הצהרה עלולה להיות "הימור" לא הכרחי "ועלולה להתפרש כקריאה לעם הסובייטי האבֵל להתקומם נגד שליטיו". למרות המוניטין שיצאו לו כמוביל קו נוקשה, מזכיר המדינה האמין שעל הממשל לנקוט גישה זהירה כדי לא להיראות כאילו הוא מנצל רגע מתוח של חוסר ודאות. אבל אייזנהאואר היה נחוש והותיר להם לנסח הצהרה בשמו; ההצהרה תימסר בשעה מאוחרת יותר אחר הצהריים.44

הנשיא לשעבר הארי טרומן וראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, שזכרו את הברית עם הקרמלין בזמן המלחמה, מיהרו להביע את צערם על מחלתו של סטלין. צ'רצ'יל אפילו שלח את מזכירו האישי לשגרירות הסובייטית בלונדון כדי להביע את דאגתו. מביתו שבקנזס סיטי, מיזורי, כינה טרומן את סטלין "בחור הגון". "אני כמובן מצטער לשמוע על בעיותיו", אמר לעיתונאים. "לעולם איני שמח על התמוטטותו הפיזית של מישהו... הכרתי היטב את ג'ו סטלין וחיבבתי את ג'ו קשישא... אבל ג'ו בידי הפוליטביורו. הוא לא יכול לפעול כרצונו". כך לפחות האמין טרומן, ונראה שגם אייזנהאואר חלק את התפיסה המוטעית הזאת.45

לפחות פומבית נמנעו אייזנהאואר ופוסטר דאלס ממילות נימוסין כלשהן. אייזנהאואר, שפגש את סטלין במוסקבה ב-1945, לא הציע אפילו מילה אחת של השתתפות בצער על מצבו הבריאותי. כפי שציין בזיכרונותיו, אייזנהאואר הגדיר את סטלין כ"דיקטטור אבסולוטי... שהשפעתו הרצחנית הורגשה בכל רחבי העולם".46 הצהרתו הפומבית, שכוונה אל העם הסובייטי, נגעה במוטיב דתי ולא התייחסה לסטלין בשמו.

ברגע זה בהיסטוריה, כשהמוני אזרחים רוסים חרדים ומודאגים ממחלתו של השליט הסובייטי, מחשבותיה של אמריקה נתונות לכל תושבי ברית המועצות - גברים ונשים, נערים ונערות - בכפרים, בערים, בחוות ובבתי החרושת ברחבי מולדתם.

הם ילדי אותו אל שהוא אביהם של כל בני האדם בכל מקום. וכמו כל בני האדם, מיליוני הרוסים חולקים את השאיפה שלנו לעולם ידידותי שחי בשלום.

ללא קשר לזהותם של בכירי הממשל, אנו, כאמריקאים, מתפללים שהכול-יכול ישגיח על אנשי הארץ הגדולה הזאת ויעניק להם בחוכמתו הזדמנות לחיות את חייהם בעולם שבו כל הגברים והנשים נהנים מחיי שלום וידידות.47

שגריר הודו במוסקבה, קפ"ס מנון, קרא את ההצהרה שפורסמה בוושינגטון וציין ביומנו ש"ההיסטוריה לא מכירה ניסיון צדקני יותר לתקיעת טריז בין עם למנהיגו ברגע מותו", וזאת אף על פי שהיה מודע לכך שהמתחים של המלחמה הקרה פגמו בפרוטוקול הדיפלומטי. השפעת מותו של סטלין על החברה הסובייטית היתה מיידית ומרעננת, הוא נאלץ להודות, "כאילו נפתחה לפתע פוֹרְטֶצְ'קָה5 אל חדר דחוס ומחניק". נימת הודעתה של וושינגטון היא שהרתיעה אותו.48

שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, כבר הגיע לוושינגטון מוקדם יותר באותו שבוע (בהנחייתו של צ'רצ'יל, אידן היה אמור לעודד את אייזנהאואר להיפגש עם סטלין). נקבעה לו פגישה עם הנשיא ביום שישי, אבל כבר ביום רביעי בערב הוא נפגש עם אייזנהאואר ועם פוסטר דאלס למשך שעה, ואז, לאחר שפוסטר דאלס עזב - הפגישה נמשכה עוד כמחצית השעה בארבע עיניים. כל הפעילות יוצאת הדופן הזאת שיקפה את השילוב בין חשש לתקווה שיצר מותו הקרֵב של סטלין עבור ארצות הברית ובעלות בריתה. על פי ניוזוויק, אייזנהאואר ואידן הסכימו ש"למערב לא צפויות הפתעות מרעישות מצד מוסקבה במשך שלושה עד שישה חודשים", הנחה שהופרכה עד מהרה.49

שגרירויות ארצות הברית בעולם החלו להזרים למחלקת המדינה דיווחים על התגובות להתמוטטותו של סטלין. בוונצואלה נפוצה שמועה שסטלין כבר מת והשגרירות, שהיתה אובדת עצות - לוונצואלה לא היו קשרים דיפלומטיים עם ברית המועצות - תהתה אם להוריד את הדגל האמריקאי לחצי התורן, שאלה שתרדוף פקידים אמריקאים במשך חמשת הימים הבאים. מבריסל נשלח פזמון מלעיג, שנכתב על ידי אחד מעובדי השגרירות, שקיווה לעודד בכך את רוחו של צ'רלס בוהלן, השגריר המיועד החדש למוסקבה, שהיה בעיצומם של השימועים לאישור מועמדותו לתפקיד בוושינגטון:

הדוד ג'ו חולה במיטתו -

שטף דם רץ בראשו -

אם לא יוכל ללכת ולא לדבר -

מי ינהיג עכשיו את הקומוניסטים במקומו?50

מבּוֹן ציטטו דיפלומטים אמריקאים את עצתו של קלאוס מנרט, "מומחה מערב גרמני לברית המועצות", שהציע למעצמות המערב להיזהר בתגובתן. "היעד העליון של המערב הוא לא לעשות דבר כדי להקל את לחץ העימותים הפנימיים והמאבקים בתוך הקרמלין. הצהרות מערביות שהקרמלין יכול לפרש כאיומים או כהתרברבות יגרמו, קרוב לוודאי, לליכוד השורות בקרב העם הסובייטי", צוין במברק. "מותו של סטלין לא (חוזר: לא) יכול להפוך להזדמנות עבור המערב לצהלות שמחה או להרגשה כאילו חלה הקלה במצב הבינלאומי. (מנרט) מעריך שלסטלין היתה השפעה ממתנת ועד שלא יתברר איזו מדיניות תנקוט מוסקבה, הוא מציע לבני עמו להיזהר בהוצאת הצהרה רשמית כלשהי מבון. בקצרה", סיכם המברק, "בעל ידע נרחב אבל עמדתו לא (חוזר: לא) בהכרח נחלת רבים בגרמניה ואפשר לסכם אותה באמרה 'עדיף ללכת על בטוח'". מנרט, כמו רבים אחרים, האמין שבלי סטלין, המצב בתוך ברית המועצות ויחסיה עם מדינות אחרות עלולים להפוך למתוחים ומסוכנים יותר.51

ג'ון פוסטר דאלס חש צורך להבהיר איך אמור לנהוג דיפלומט אמריקאי. במברק שמוען לשגרירות במוסקבה הוא הנחה את הדיפלומטים האמריקאים "להידרש למינימום הליכים טקסיים. עליכם לא (חוזר: לא) לשלוח שום מברקים אישיים למשרד החוץ עד לקבלת הוראות נוספות".52

ממינכן הגיע למחלקת המדינה מברק, שיעץ נגד "התקפה חזיתית על מצבו של סטלין או הפרחת השערות על מאבקי כוח. עם זאת, דבר לא יתרום לחוסר ביטחון, לחוסר אחדות ולחשדות יותר מאשר שתיקה רועמת של מקורות רשמיים. נקיטת עמדה כזאת לא תמנע ממקורות אחרים להדגיש את אי-ההיתכנות של מציאת מישהו גדול מספיק כדי להיכנס לנעליו. בקצרה, אל תעודדו תגובה של אחדות, אלא תנו לשמרים לעשות את מלאכתם".53 זאת בהנחה שהפקידים הסובייטים והחברה בכללה ייאלצו להתמודד עם "אנדרלמוסיה וחוסר ודאות... באימפריה שנשענה באופן מלא כל כך על דיקטטור יחיד". דוּבר אף על כך שוושינגטון תטיל כרוזים על ערי ברית המועצות ובהם הודעתו האוהדת של אייזנהאואר לתושבי המדינה ו"תפילתו לחירותם". פקידים אמריקאים שקלו גם דרכים לעודד את מאו דזה דונג "להתנתק מהקרמלין".54 מובן שקובעי מדיניות אמריקאים חלמו בעת ההיא של חילופי גברי על כרסום בכוחם של עמיתיהם הסובייטים, אבל הרעיונות שבהם השתעשעו - משלוח הודעת תנחומים בעלת גוון דתי, סירוב לשמוח לאידו של סטלין הגוסס מתוך הערכה אסטרטגית שלשתיקה תהיה השפעה גדולה יותר על עצביהם, אמונה שיוכלו לגרום לקרע בין מאו דזה דונג לקרמלין - נראו נאיביים להחריד.

גם הסגל הדיפלומטי האמריקאי היה בתקופת מעבר. ג'ייקוב בִּים, הממונה על היחסים במוסקבה, היה דיפלומט מנוסה ומוכשר ששירת בגרמניה הנאצית בשנות ה-30 ואז בלונדון בזמן המלחמה, ואחר כך באינדונזיה וביוגוסלביה לפני שהגיע לברית המועצות. ג'ורג' קינן כבר עזב את הבירה הסובייטית באוקטובר 1952; הקרמלין הכריז עליו כאישיות בלתי-רצויה בשל הערות פומביות שהשמיע על החיים תחת סטלין; הוא השווה את התנאים במוסקבה לאלה שחווה בברלין של היטלר. יורשו, צ'רלס בוהלן, המתין בוושינגטון לאישור מינויו. סנטור ג'וזף מקארתי היה זה שעיכב אותו, בגלל חשדות מפוקפקים לגבי הדרך שבה מילא בוהלן את תפקידו הקודם במחלקת המדינה, במיוחד כמתורגמן בוועידת יאלטה ב-1945.55

בִּים, שלא דיבר רוסית, דיווח ישירות לפוסטר דאלס בוושינגטון הבירה והמתין להוראות, כשכל יום הביא בכנפיו התפתחויות בלתי-צפויות.56 בצהרי 5 במרס הודיע בים לפוסטר דאלס ש"שגרירי בריטניה וצרפת מסרו באופן אישי את רגשי השתתפותם למשרד החוץ בשל מחלתו של סטלין, וכך עשו גם ראשי המשלחות הסקנדינביות ואלה של ארגנטינה ובלגיה". הוא גם עדכן את פוסטר דאלס שאם סטלין ימות, זְקַן הסגל הדיפלומטי מתכנן לשגר מסר תנחומים "בשם הסגל הדיפלומטי וישלח גם זֵר בשמו". יהיה זה מן הראוי "להוריד את הדגל לחצי התורן ביום המוות וביום הלוויה, אבל אם תוכרז תקופת אבל רשמית הוא מציע להניף את הדגל בחצי התורן גם במהלכה. אני מקווה שיתאם את הפעילות שלנו עם זו של בריטניה וצרפת". פוסטר דאלס מיהר להשיב כשהוא מאשר לבִּים שעליו לתאם איתן את תגובות ארצות הברית.57

פוסטר דאלס גילה תיאבון בלתי-נשלט לחדשות: "מעוניין בדחיפות בתגובה העממית בברית המועצות וגרורותיה" למחלתו של סטלין.58 בגרמניה ראו דיפלומטים אמריקאים סימנים ראשונים של אי-שקט בקרב הפקידים והאוכלוסייה. התפשטה שמועה שסגן ראש ממשלת מזרח גרמניה, ולטר אולבריכט, נסע למוסקבה ושמנהיגים קומוניסטים מכל רחבי הגוש המזרחי נקראו לבירה הסובייטית. מברלין דיווחו פקידים אמריקאים על מספר גדול של "מזרח ברלינאים ומזרח גרמנים (שהגיעו) למערב ברלין במיוחד כדי לשמוע את האמת על סטלין ולדעת אם הגיע הזמן לפתוח את בקבוקי היין ששמרו להזדמנות המיוחדת הזאת".59

ממשלת יוגוסלביה, שהתנתקה מהקרמלין ב-1948 והתמודדה עם איומים על עצם קיומה, בקושי ריסנה את שמחתה. במשטרו הקומוניסטי של המרשל יוסיפ ברוז טיטו הבינו שיורשיו של סטלין ידווחו על מחלתו רק אם מותו יהיה ודאי וקרוב. רדיו בלגרד שידר ב-4 במרס, בשעה 17:00, קטע פרשנות תחת הכותרת "המוות מקנן בגרונו של גדול הדיקטטורים בעולם". עבור טיטו, "הטבע (היה) בעל בריתו של הצדק".60

בחצות, בין 4 ל-5 במרס, שלח סליסבורי מברק מוצפן לעורכיו, הפעם כדי לאשר שעל הצנזור הוטל לטפל בנושא בריאותו של סטלין ולכן יהיה מן הסתם קשה לדווח משהו מעבר להודעות הרשמיות. שעתיים אחר כך פורסם עדכון רפואי שני. הוא אישש את מה שידעו כולם על העומד להתרחש. הרופאים דיווחו שבריאותו של סטלין הולכת ומתרופפת. הם ציינו שנשימת צ'ייני סטוקס, תופעה לא תקינה שמופיעה לעתים קרובות אצל הנתונים בתרדמת, התגברה. "מצב מחזור הדם הידרדר והמחסור בחמצן החמיר".61 כפי שעשו לפני כן, סיפקו הרופאים מידע על קצב הלב, על העלייה הקלה בחום ועל לחץ הדם הגבוה באופן מסוכן. האמצעים הטיפוליים כללו הצמדת מסיכת חמצן כשהנשימה הפכה מאומצת, עירוי של תמיסת גלוקוזה אל תוך הווריד, משום שהיה בתרדמת ולא היה יכול לאכול, הצמדת עלוקות להורדת לחץ הדם, הזרקת פניצילין כאמצעי מניעה נגד דלקת ריאות, קפאין כדי להמריץ את מערכת העצבים ותרכובת קמפור כדי לחזק את לבו. אלה היו אמצעים סטנדרטיים בעת ההיא, אם כי שימוש בקמפור כטיפול במחלות לב כבר היה לא מקובל למדי בקרב רופאים מערביים, כפי שהיתה הצמדת עלוקות מוצצות דם, שנועדה להפחית את כמות הדם בגוף ולפיכך להוריד את לחץ הדם. במערב היו הרופאים עשויים לנקב וריד - אמצעי פשוט יותר ואולי יעיל יותר להקזת דם אטית. ייתכן שרופאיו של סטלין חשבו גם שהשימוש בעלוקות "ישכנע אפילו את הרוסי השמרן ביותר שלא ויתרו על שום אמצעי שהיה יכול להצילו", כפי שאבחן המגזין טיים.62 אבל כל מאמציהם היו נטולי תקווה לחלוטין. למרות זאת, הריסון סליסבורי העיר, במידה מסוימת של הגזמה, ש"נעשה שימוש בכל אמצעי ובכל טיפול הידוע לרפואה המודרנית".63

בעוד עיני העולם נשואות למוסקבה, נמשכה משמרת המוות. לאחר שעבר על הסיקור החדשותי במספר גדול של עיתונים וראה כמה מעט היה להם לומר, לא הצליח העיתונאי הדגול של הניו יורקר, אֵיי-גֵ'יי ליבלינג, לרסן את האירוניה שלו. "ההפסקה המעצבנת שהבולשביק הזקן התיר להציב בין אובדן הכרתו לבין הסתלקותו הכניסה ללחץ אפילו את המנוסים שבמשקיפים המקצועיים, שנאלצו להסביר את המשמעות של מותו ואז להמשיך להמציא פרשנויות מצוצות מן האצבע עד שיביאוהו לקבורה". לדעתו של ליבלינג, סטלין הוכיח "טעם רע בכך שמת בתשלומים", כשהוא מכריח עורכים להגיע לדדליין של סיפור גדול עם מעט מאוד מידע עובדתי.64

במסיבת עיתונאים שערך הנשיא אייזנהאואר בוושינגטון באותו יום חמישי, הוא הודה שדן עם עוזריו הקרובים בהשפעה האפשרית של היעדרו של סטלין מהבמה הפוליטית במוסקבה, אבל לאחר שיחות הלוך ושוב רבות "הגענו, בגדול, לנקודת ההתחלה". במענה לשאלה, אייזנהאואר מצא את עצמו מביע דאגה מהותית יותר מאשר תכנן כנראה, אחד העיתונאים שאל אותו בקשר לקמפיין החדש והמרושע של הקרמלין, שכוון נגד היהודים. אייזנהאואר היה ישיר מאוד בתשובתו. "בסבר פנים חמור אמר אייזנהאואר שהוא כמובן מגנה את עליית האנטישמיות. זה היה שובר לב, המשיך, במיוחד עבור אדם כמוהו, שידע משהו על מחנות הזוועה (הנאציים) במלחמת העולם השנייה וראה את שארית הפליטה היהודית שנמחצה על ידי היטלר. מטריד מאוד להעלות על הדעת שזה קורה שוב, המשיך הנשיא, ואדם במעמדו של נשיא ארצות הברית לא יודע אם להתבטא פומבית בנושא שמא ישתמשו בדבריו כדי להפוך את חיי היהודים לקשים אף יותר".65 אבל כן, הוא הציע לפגוש את סטלין אם פגישה שכזאת תקדם את השלום בעולם, וההצעה נותרה על השולחן עבור מי שיירש אותו. ועדיין, הניו יורק טיימס הוסיף שאל קול אמריקה נשלחו הוראות להדגיש את מחלתו הקטלנית של סטלין ובו-זמנית להימנע מספקולציות באשר ליורשו האפשרי.66

בעוד נושאי משרות ציבוריות והתקשורת העולמית מעכלים את החדשות, הגיעה השמועה על התמוטטותו של סטלין גם לאסירים בגולג. הסופר לב רזגון ריצה אז עונש של 18 שנות מאסר במחנות. "ואז הגעתי לאותו יום בחודש מרס", הוא נזכר בשלב מאוחר יותר:

לפתע בקעה מהרמקולים מוזיקה שמימית. באך, הנדל, בטהובן, ואז נשמעה ההודעה הרפואית. אני זוכר איך רצנו למרפאת המחנה והרופאים דנו בזה בינם לבין עצמם ואמרו לנו למה אנחנו יכולים לקוות. ואז הרופא הראשי, עוזרו והאחים, כולם אסירים כמובן, נכנסו לבית המרחץ כדי לקיים מפגש ביניהם. אנחנו הצטופפנו בחדר ההלבשה, שינינו נוקשות בציפייה. המפגש ארך כ-20 דקות, והרופא הראשי יצא אלינו. הוא היה פרופסור, אדם משכיל מאוד. הוא זרח: חברים, אמר, הבן זונה גמור. אין לו שום סיכוי. ואנחנו התחלנו לנשק זה את זה.67

באותה עת במוסקבה עשתה התקשורת המערבית כמיטב יכולתה ללקט כל שביב של מידע בין עדכון רשמי אחד למשנהו. לאדי גילמור מאסושיאייטד פרס יש זיכרונות קשים מהשבוע הזה. "לא ארחיב כאן בעניין הלילות הארוכים ללא שינה שבילינו כולנו במשרד הטלגרף. ללא מזון במשך שעות. ללא שינה אמיתית במשך ימים. לזכותו הנצחית של כל כתב במוסקבה יירשם, שהוא נשאר בתפקיד. העצבים נשחקו, קיללנו וצרחנו זה על זה. לעתים קרובות כמעט הגענו לכדי מכות. הבעיה היתה הטלפונים. היו רק שני קווי חוץ למערב ואנחנו היינו שישה כתבים. מישהו היה חייב להיות אחרון, וכל אחד רצה להיות ראשון".

במשך היומיים הללו, שבהם הבין העולם שסטלין גוסס, גילמור "עשה (לו) מנהג לעבור דרך הכיכר האדומה... לפחות 10-15 פעמים ביום ובלילה". הוא ראה אינספור מכוניות שבתוכן גברים ונשים "לבושים לבן, נכנסים ויוצאים מהקרמלין". הוא לא היה יכול להיות בטוח בכך, אבל הניח שמדובר ברופאים ובאחיות. והיתה שם גם "משאית פתוחה, שנשאה מה שנראה כבלוני חמצן". מאחר שהשלטונות הודיעו שסטלין נפל למשכב בקרמלין, היה זה אך טבעי עבור גילמור להתרשם מהקצב הקדחתני שבו הגיעו לשם רופאים וציוד רפואי.68

למעשה, אם מה שגילמור ראה היה אמיתי, זה היה חלק מתרגיל הונאה רחב היקף. סטלין התמוטט בדאצ'ה שלו בקונצבו, בפרברי העיר. אבל מיתוסים רבים כל כך אפפו את התנהלותו בשלטון - כולל הרעיון שהוא תמיד עובד למען טובת העם הסובייטי ולכן האור בחלון משרדו בקרמלין, שפנה לכיכר האדומה, דלק כל הלילה - שנראה מוזר להכריז על כך, שלמעשה הוא שהה בדאצ'ה בעת שהתמוטט. שנים מאוחר יותר, כשסבטלנה אליליובה, ובהזדמנות אחרת ניקיטה חרושצ'וב, תיארו את משמרת המוות בקונצבו, לא עלה בדעתו של מי מהם להזכיר את הזיוף שבהודעת הקרמלין. לא היה שום טעם להסביר שקר בלתי-מזיק שכזה.

* * *

באותו בוקר של יום חמישי החמיר מצבו של סטלין. הוא החל להקיא דם, מה שהחליש את הדופק והוריד את לחץ הדם שלו. זה היה מפנה לא צפוי, שהתמיה את הרופאים. הם נאספו סביבו והזריקו לו תרופה נגד הירידה בלחץ הדם. בולגנין היה האחראי באותו בוקר והוא עקב מקרוב אחר כל תנועה שעשו. אלכסנדר מיאסניקוב היה בין הרופאים. הוא הבחין כיצד בולגנין מתבונן בהם "בחשד ואולי אף בעוינות". הוא שאל מה הסיבה שסטלין מקיא דם. מיאסניקוב היה יכול להציע רק השערה, שייתכן שזה בגלל שטפי דם קטנים בקיבה שקשורים ללחץ הדם ולשבץ. בולגנין ענה בסרקסטיות. "האם זה ייתכן?" שאל את הרופאים כשהוא מחקה את טון הדיבור של מיאסניקוב. "אולי יש לסטלין סרטן בקיבה?" בקולו נשזרה נימה ברורה של איום, אבל הוא התיר להם להמשיך בטיפול. סביר להניח שבולגנין היה מבוהל לא פחות מהרופאים.69

הם המשיכו כמיטב יכולתם. מתוך דאגה שיתפתחו פצעי לחץ, הרופאים מרחו קמפור על גבו של סטלין. הוא שיהק ושפתיו ועורו הראו סימני הכחלה ברורים. מתוך רצון להזין את המטופל שלהם הם ביצעו פעמיים ביום חוקן עם גלוקוזה, ועוד פעמיים ביום מה שכינו "חוקן מֵזין", שכלל 100 גרם שמנת וחלמון. הם לא יכלו לעשות יותר.70

הקרמלין פרסם עדכון שלישי על מצבו של סטלין בשעות אחר הצהריים המאוחרות. החדשות היו רציניות. רישום אק"ג הראה על התפתחות פצעים חדשים על הדופן האחורית של הלב ועל "הפרעות בזרימת הדם בעורקים הכליליים". בנקודה מסוימת נרשמה צניחה חדה בלחץ הדם.71

כשארצם והעולם כולו מודעים למצבו של סטלין, זימנו בריה ומלנקוב ישיבה יוצאת דופן של מנהיגי המפלגה והממשלה לאותו ערב. קונסטנטין סימונוב היה בין 300 חברי הוועד המרכזי, מועצת השרים והסובייט העליון, שנקבצו באולם סברדלוב בקרמלין. היו שם "כמה מאות אנשים", הוא כתב:

הם הכירו זה את זה מהעבודה, הם זיהו את הפנים, הם הכירו זה את זה מפגישות רבות - כמה מאות אנשים... ישבו בדממה מוחלטת, ממתינים לתחילת הפגישה. הם ישבו זה לצד זה, כתף אל כתף, הביטו זה בזה, אבל איש לא אמר דבר. אף אחד לא שאל שאלה. נראה לי שאף אחד מהנוכחים לא חש צורך לדבר. מההתחלה היתה דממה כזאת באולם, עד שלולא ישבתי שם 40 דקות לא הייתי מאמין לעולם ש-300 אנשים שיושבים כה קרוב זה לזה יכולים לשמור על שקט כזה.

כולם חשבו, כמובן, שסטלין שוכב תחת השגחה רפואית במרחק מסדרון או שניים מהם. חזקת נוכחותו העצימה את חומרת הרגע. כאשר כתריסר המנהיגים תפסו את מקומם בקדמת האולם, ישבו ביניהם שתי דמויות אלמוניות למדי מתחום התכנון הכלכלי הלאומי, מקסים סָבּוּרוֹב ומיכאיל פֵרוּבקין, מפני שסטלין צירף אותם להנהגה החדשה רק חודשים אחדים קודם לכן, בעוד מולוטוב ומיקויאן, שסטלין הדיח, ישבו בצד. מאחר שסטלין עדיין נשם, ההנהגה החדשה ביקשה ליצור את הרושם שהיא ממשיכה לפעול על פי תוכניותיו.

מלנקוב פתח את הערב והסביר שסטלין נלחם על חייו ואפילו אם יצליח לחמוק מן המוות, הוא לא יצליח לעבוד לאורך זמן. בזמנים כאלה, המצב הבינלאומי דורש שלמדינה תהיה הנהגה יציבה. מלנקוב הזמין את בריה. בריה הלך אל הפודיום והציע שמלנקוב יוכרז כיושב ראש מועצת השרים, הצעה שנתקבלה מיד בתשואות. כשבריה חזר למושבו, הוא ומלנקוב נאלצו להידחק דרך מעבר צר בין הכיסאות, פנים אל פנים, והמותניים הרחבים שלהם יצרו פסק זמן מביך בתנועתם בכיוונים מנוגדים. בזמנו, סימונוב לא זיהה את ההיבט הקומי של הכוריאוגרפיה הלא-צפויה הזאת. כפי שכתב בזיכרונותיו, "אז לא העליתי בדעתי לחייך". מלנקוב הסביר את השינויים המבוצעים עתה וציפה, בצדק, שלא יהיה צורך בשאלות או בדיון. סטלין הועבר מתפקידיו כמנהיג הממשל והמפלגה. הפגישה הסתיימה ללא מילה נוספת על מצבו. אבל החלטה גדולה מאוד היתה עכשיו מאחוריהם. כפי שזכר סימונוב, "היתה הרגשה שממש שם, בישיבת ההנהגה, הוסר מעל האנשים עול כבד שהעיק עליהם".72

בתו של סטלין נותרה לצדו בדאצ'ה הסמוכה, צופה בו בעוד חייו אוזלים מגופו. "במשך 12 השעות האחרונות המחסור בחמצן היה חריף", כתבה.

פניו השתנו וכהו. שפתיו השחירו והיה קשה לזהות את תוויו. השעות האחרונות לא היו אלא חנק אטי. ייסורי המוות היו נוראים. הוא ממש נחנק למוות לנגד עינינו. במה שנראה כמו הרגע האחרון, הוא פקח לפתע את עיניו והעיף מבט בכל אדם בחדר. זה היה מבט נורא, מטורף או שמא זועם ומלא בפחד מוות ובפניהם הלא-מוּכּרות של הרופאים שגחנו מעליו. המבט שטף כל אחד בשנייה ואז אירע משהו בלתי-נתפס ומדהים, משהו שאני לא שוכחת ולא מבינה עד היום. הוא הניף לפתע את ידו השמאלית כאילו הצביע על משהו למעלה והוריד קללה על ראשי כולנו. תנועת ידו היתה בלתי-מובנת ומאיימת, ואף אחד לא היה יכול לומר כלפי מי או מה היא כוונה. ברגע הבא, אחרי מאמץ אחרון, השתחררה הנשמה מן הבשר.73

המוות הגיע בשעה 21:50.

חרושצ'וב והאחרים נכחו שם גם הם. ברגע שבו מת סטלין, "אדם ענקי הופיע מאי-שם והתחיל להנשים אותו", כתב חרושצ'וב, "עיסה אותו כדי שישוב וינשום". חרושצ'וב היה מזועזע וריחם על סטלין. הוא הבין שזה חסר ערך והשמיע את מחאתו. אבל הרופאים היו חייבים להראות שהם מנסים להחזיק את סטלין בחיים בכל דרך אפשרית. מילותיו של חרושצ'וב הקלו עליהם להפסיק.74

"משקבענו שאין דופק ואין נשימה והלב אינו פועם", כתב אלכסנדר מיאסניקוב, "השתררה בחדר המרווח דממה בין מנהיגי המפלגה והשלטון, בתו סבטלנה, בנו וסילי והשומרים. כולם עמדו ללא ניע בשקט חגיגי במשך 30 דקות ואף יותר... דיקטטור גדול, שעד לאחרונה היה כול-יכול, הפך לגווייה מעוררת רחמים, שמחר יחתכו הפתולוגים לחתיכות".75

בריה היה היחיד שזינק מיד לפעולה, נחפז אל הדלת וקרא לעוזרו. "השקט בחדר, שבו כולם התגודדו סביב ערש מותו, נופץ על ידי צליל קולו הרם, שצהלת הניצחון שבו היתה בלתי-מוסתרת", זכרה סבטלנה.76 הוא הזעיק את נהגו, ומילותיו, "חרוּסטָלֵב, המכונית שלי", נכנסו לקנון ההיסטורי והתרבותי הרוסי. "בריה זרח", טען חרושצ'וב מאוחר יותר. "הוא היה טעון באנרגיה ובחיוּת. בהשאלה גסה, ניתן לומר שהוא ערך מעין חנוכת בית לכבוד גופתו של סטלין, עוד לפני שהיא אפילו הושמה בארון. בריה היה משוכנע שהרגע שחיכה לו זמן רב הגיע סוף-סוף. שום כוח שבעולם לא יוכל לעצור אותו עכשיו... היה אפשר לראות את מחשבות הניצחון הללו בפניו כשהזעיק את מכוניתו ונסע אל העיר". בריה היה "קצב ורוצח", אבל על חרושצ'וב יהיה להמתין בסבלנות עד שיוכל לפעול נגדו.77

סבטלנה נשארה בחדר. היא צפתה בשומרים ובצוות עובדי הבית באים לכבד את אביה. "רבים בכו". סוכנת הבית, ולנטינה איסטומינה, שעבדה עבור סטלין במשך 18 שנה, "צנחה בכבדות על ברכיה, הניחה את ראשה על חזהו של אבי וגעתה בבכי רם... היא המשיכה לבכות במשך זמן רב ואף אחד לא ניסה לעצור אותה". רק מאוחר הרבה יותר, סמוך לשחר של יום שישי, 6 במרס, נלקחה גופתו של סטלין לצורך נתיחה שלאחר המוות. בולגנין ליווה את סבטלנה שהלכה בעקבות האלונקה. שניהם בכו. הממשל המתין שש שעות ועשר דקות לפני שהורד הדגל בקרמלין ופורסמה לעולם ההודעה על הסתלקותו של סטלין. סבטלנה וצוות הדאצ'ה ישבו בשקט במטבח והאזינו לחדשות העגומות ברדיו. עכשיו זה היה רשמי. סטלין מת.78

2 תרחיף מגנזיום, המשמש כחומר משלשל (כל הערות השוליים הן של המתרגם).

3 הפרעת נשימה המאופיינת בנשימות מהירות, שהולכות ומעמיקות.

4 סוכנות הידיעות הסובייטית הרשמית.

5 פורטצ'קה (Φорточка) היא חלון קטן תלוי על ציר, המשמש לאוורור.