היסטוריה של היהודים

היהודים הם העם העיקש ביותר בהיסטוריה. והעיר חברון היא ההוכחה החיה לכך. היא שוכנת כשלושים קילומטרים מדרום לירושלים, בגובה של כ־1,000 מטרים בלב הרי יהודה. שם, במערת המכפלה, נמצאים קברי האבות. על פי המסורת העתיקה, באחד הקברים — בעצמו עתיק יומין — נטמן אברהם, מייסד הדת היהודית ואבי העם היהודי. לצידו שוכן קברה של שרה אשתו. בתוך המבנה נמצאים גם קבריהם הזהים של בנו יצחק, ושל אשתו רבקה. מעברה השני של החצר הפנימית ניצב צמד קברים נוסף, של יעקב נכדו של אברהם ושל לאה אשת יעקב.1 זה המקום שבו ההיסטוריה בת 4,000 השנה של היהודים, ככל שאפשר לעגן אותה בזמן ובמקום, החלה את דרכה.

חברון היא עיר רבת יופי והדר. היא משרה את השלווה והדממה שלא נדיר למצוא במקומות קדושים עתיקים. אך אבניה הן עדות אילמת למדון בלתי־פוסק, ולארבעת אלפים שנה של סכסוכים דתיים ופוליטיים. המערה שימשה, לסירוגין, כמקדש יהודי, בית כנסת, בזיליקה ביזנטית, מסגד, כנסייה צלבנית, ואז שוב כמסגד. המלך הורדוס הקיף אותה בחומה מפוארת, שעדיין עומדת במקומה היום, מתנשאת לגובה של כמעט 15 מטרים, על אבניה המסותתות האדירות, חלקן באורך 7 מטרים. סלאח א־דין עיטר את המזבח הנוצרי בדוכן דרשות. חברון משקפת את ההיסטוריה הארוכה והטרגית של היהודים ואת היכולת שלהם, שאין לה אח ורע, לשרוד מצרותיהם ומתלאותיהם. דוד נמשח שם למלך, תחילה של ממלכת יהודה (שמואל ב ב', א־ד), ובהמשך של ממלכת ישראל המאוחדת (שמואל ב ה', א־ג). עם נפילת ירושלים, הוגלו היהודים מחברון ואת מקומם תפסו האֱדוֹמים. היא נכבשה בידי יוון, לאחר מכן בידי רומא, צביונה הדתי הומר, היא נבזזה בידי הקנאים, הועלתה באש בידי הרומאים, נפלה לידי הערבים, ואחריהם הפרנקים והממלוכים. משנת 1266 נאסר על היהודים להיכנס למערה כדי להתפלל. הם הורשו רק לעלות שבע מדרגות בצידו של הקיר המזרחי. על המדרגה הרביעית הם השחילו את פתקי בקשותיהם לאלוהים בתוך חור שנקדח לעומק של שני מטרים בתוך האבן. הם השתמשו במקלות כדי לדחוף את פתקאותיהם עד שהללו נפלו לתוך המערה.1 וגם כך המשיכה הסכנה לרחף מעל ראשי המתפללים. ב־1518 ביצעו העות'מאנים טבח מחריד ביהודי חברון. ואף על פי כן, הוקמה בה מחדש קהילה של חכמים יראי שמיים. היא הצליחה לשמור על קיומה הקלוש, והורכבה, בתקופות שונות, מחכמי תלמוד, מתלמידי קבלה, ואפילו מנזירים יהודים, שהלקו את עצמם באכזריות עד שדמם ניתז על האבנים הקדושות. יהודי חברון קיבלו את פניהם של משיח השקר שבתי צבי באמצע המאה ה־17; של הצליינים הנוצרים הראשונים של העת החדש במאה ה־18; של המתיישבים היהודים החילוניים כעבור מאה שנה, ושל כוח הכיבוש הבריטי ב־1918. הקהילה היהודית, שמעולם לא הייתה גדולה במיוחד, הותקפה בפראות על ידי הערבים ב־1929. הם תקפו אותה שוב ב־1936 וכמעט מחקו אותה כליל.

ב־1967, כשחיילי צה"ל נכנסו לחברון במהלך מלחמת ששת הימים, היה זה אחרי דור שלם שבו לא התגורר בעיר אף לא יהודי אחד. אך ב־1970 הוקמה מחדש בעיר התיישבות צנועה. למרות חששות רבים ואי־ודאות, היא פרחה ושגשגה.

כך שהיום, כשהיסטוריון מגיע לבקר בחברון, הוא שואל את עצמו: היכן כל העמים הללו ששלטו פעם במקום? היכן הכנענים? היכן האדומים? היכן ההלניסטים הקדומים והרומאים, הביזנטים, הפרנקים, הממלוכים והעות'מאנים? הם התפוגגו בענן הזמן, נעלמו לבלי שוב. אבל היהודים עדיין בחברון.

חברון, לפיכך, היא דוגמה לעמידתם האיתנה של היהודים במשך 4,000 שנה. היא ממחישה גם את יחסם הדו־ערכי והמסקרן של היהודים כלפי כיבוש אדמה ובעלות עליה. אף גזע לא שמר במשך תקופה כה ארוכה על קשר רגשי עמוק כל כך אל פינה אחת ויחידה על פני האדמה. ומנגד, אף גזע גם לא הפגין יצר נדודים עז ומתמיד כל כך, לא הראה כאלו תעוזה ומיומנות בעקירת שורשים ובנטיעתם מחדש. העובדה המרתקת היא, שבמשך שלושה רבעים מקיומם כגזע, מרבית היהודים חיו תמיד מחוץ לחלקת האדמה שהם רואים בה את ביתם. הם עושים זאת גם היום.

חברון היא המקום שבו התרחשה רכישת הקרקע המתועדת הראשונה. בפרק כ"ג בספר בראשית מתואר כיצד אברהם, אחרי מותה של אשתו שרה, החליט לקנות את מערת המכפלה ואת האדמות המקיפות אותה, כמקום קבורה עבורה ובסופו של דבר גם עבור עצמו. זהו אחד הפרקים החשובים בתנ"ך כולו, שכן הוא מגלם בתוכו את אחת המסורות היהודיות העתיקות והעיקשות ביותר, שהיא חשובה ויקרה לליבם מאין כמותה. זהו אולי הפרק הראשון בתנ"ך המתעד אירוע של ממש, המתואר ומוצג באמצעות שרשרת ארוכה של ציטוטים מפי דובריהם ובכך משמר את הפרטים האותנטיים. המשא ומתן וטקס הרכישה מתוארים לפרטי פרטים. אברהם היה מה שאולי היינו מכנים היום איש זר, אף שהיה אז כבר תושב ותיק בחברון. כדי להשיג זכות חכירה על המקום, הוא נזקק לא רק לכוח קנייה אלא גם להסכמה כללית מצד הקהילה. הקרקע הייתה בבעלותו של אדם בשם עפרון החתי, חאבּירוּ (אדם נכבד) ממוצא חיתי ושֵמי־מערבי.3 תחילה היה על אברהם להשיג את הסכמתה הרשמית של הקהילה, "בני חת", "אנשי הארץ", כדי להשלים את העסקה; אחר כך להתמקח עם עפרון על המחיר, 400 שקלי כסף (כלומר חתיכות כסף); ואז להציג את המטבעות — "כֶּסֶף עוֹבֵר לַסּוֹחַר" — לשקילה ולמסירה אל זקני הקהילה.

זה היה אירוע ראוי לציון בקהילה קטנה, שכלל לא רק העברת בעלות אלא גם שינוי סטטוס: הקידות הטקסיות, העמדות הפנים ונימוסי־השווא, הקשיחות וההתמקחות — הנראטיב המקראי מתאר את כולן בצורה מבריקה. אך מה שתופס יותר מכל את תשומת הלב של הקורא, מה שנותר במחשבותיו, הן המילים הנוגעות ללב שבהן פותח אברהם את העסקה: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"; ואז, בסיום העסקה, ההדגשה החוזרת כי "וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם" מידי המקומיים (בראשית כ"ג, כ). זהו האירוע האמיתי הראשון בהיסטוריה היהודית — והוא מציג לראווה את הדו־משמעויות ואת המתיחויות של העם.

מי היה אותו אברהם, ומנין הגיע? ספר בראשית ופרקי התנ"ך שעוסקים בו הם ההוכחה היחידה לקיומו, והם אוגדו בכתב כנראה כאלף שנה אחרי תקופת חייו, לכאורה. ערכו של התנ"ך כטקסט תיעודי היסטורי נתון למחלוקת עזה מזה למעלה מ־200 שנה. עד שנת 1800 לערך, ההשקפה הרווחת בקרב מלומדים והדיוטות כאחד הייתה פונדמנטליסטית: כלומר, הנראטיבים המקראיים נכתבו בהשראה אלוהית והם אמת לאמיתה מאל"ף ועד תי"ו, אף שחוקרים רבים, הן יהודים הן נוצרים, טענו במשך מאות שנים שספרי המקרא, במיוחד המוקדמים שבהם, מכילים פרקים רבים שיש להבינם כסמלים או כמטפורות ולא כפשוטם. למן העשורים הראשונים של המאה ה־19 הופיעה גישה "ביקורתית" חדשה מצד יותר ויותר אנשי מקצוע, בעיקר חוקרים גרמנים — אשר ביטלה את הברית הישנה כתיעוד היסטורי ואפיינה חלקים גדולים ממנה כמיתוס דתי. חמשת הספרים הראשונים במקרא — חמשת חומשי התורה — הוצגו כעת כאגדה שעברה בעל פה משבטים עבריים שונים והועלתה על הכתב רק אחרי הגלות, במחצית השנייה של האלף הראשון לפנה"ס. אגדות אלה, כך נטען, נערכו בקפידה, אוחדו ועברו התאמה כך שיספקו צידוק היסטורי ואישור אלוהי לאמונות הדתיות, ההתנהגויות והפולחנים של הממסד הבתר־גלותי בארץ ישראל. האנשים המתוארים בספרים הראשונים לא היו בני אדם אמיתיים אלא גיבורים מיתיים או דמויות־תצרף המייצגות שבטים שלמים.4

וכך, לא רק אברהם ושאר אבות האומה, אלא גם משה ואהרון, יהושע ושמשון, התפוגגו לכדי מיתוס, ממש כמו הרקולס ופרסאוס, פריאמוס ואגממנון, יוליסס ואיניאס. בהשפעתם של הגל וחסידיו, זכתה ההתגלות היהודית והנוצרית, כפי שהוצגה במקרא, לפרשנות מחודשת — כהתפתחות חברתית דטרמיניסטית מאמונה טפלה שבטית ופרימיטיבית לכדי אֶקלסיולוגיה עירונית מתוחכמת. תפקידם הייחודי של היהודים, המעוגן בצו אלוהי, נדחק אל הרקע, הישגי המונותיאיזם של משה רבנו נשחקו, ומעשה שכתובה של ההיסטוריה הכתובה בברית הישנה הוכתם בנגיעה קלה של אנטי־יהדות, אולי אפילו באנטישמיות. מכלול עבודתם של חוקרי המקרא הגרמנים הפך לזרם המרכזי באקדמיה, והגיע לשיאו, מבחינת שכנוע ומורכבות, בכתביו של יוליוס וֶלְהוֹיזֶֶן (1918-1844), שספרו המרשים אקדמות לדברי ימי ישראל ראה אור לראשונה ב־1878.5 במשך חצי מאה הייתה האסכולה של ולהויזן בבחינת הגישה השלטת לחקר המקרא, ורבים מרעיונותיו משפיעים על הקריאה ההיסטוריונית במקרא אפילו כיום. כמה חוקרים בולטים בני המאה העשרים, כמו מרטין נוֹת' ואלברכט אַלְט, החזיקו באותה גישה ספקנית, המתייחסת למסורות מתקופת טרום כיבוש הארץ כאל מיתוס וטוענת כי בני ישראל הפכו לעם רק על אדמת כנען ולא לפני המאה ה־12 לפנה"ס; הכיבוש עצמו היה גם הוא מיתוס ברובו, בעיקר תהליך של הסתננות בדרכי שלום.6 אחרים טענו שמוצאו של עם ישראל בפרישׁתה של קהילת קנאים דתיים מחברה כנענית שנתפסה בעיניהם כמושחתת.7 תיאוריות אלה ואחרות התייחסו בהכרח לכל ההיסטוריה המקראית לפני ספר שופטים כאל בדיה מוחלטת או כמעט־מוחלטת, וספר שופטים עצמו נחשב לתערובת של בדיות ועובדות. תולדות ישראל, כך נטען, אינן נשענות על בסיס מוצק של אמת עד לתקופת שאול ודוד, אז הטקסט המקראי מתחיל לשקף את המציאות המתועדת של חצרות המלוכה.

למרבה הצער, היסטוריונים הם כמעט לעולם לא אובייקטיבים כפי שהם מבקשים להצטייר. ההיסטוריה המקראית, שמבחינת נוצרים, יהודים ואתאיסטים גם יחד שלובה באמונות או בדעות קדומות הנובעות מתוך שורש הווייתם, היא אזור שבו קשה במיוחד, עד בלתי־אפשרי, להשיג אובייקטיביות. יתרה מכך, כל התמחות מחקרית כרוכה בראייה צרה משלה. במהלך המאה התשע־עשרה ורוב המאה העשרים נמצאה ההיסטוריה המקראית בשליטתם של הפילולוגים חוקרי הטקסטים, שמתוך אינסטינקט ועל סמך הכשרתם מפרקים לגורמים את הנראטיבים המקראיים, מזהים את המקורות והמניעים של אלה שבנו אותם, בוחרים את מעט הקטעים האותנטיים על בסיס זה, ואז משחזרים אירועים לאורה של ההיסטוריה ההשוואתית. אלא שעם התפתחותה של הארכיאולוגיה המדעית המודרנית החל לפעול כוח נגדי, שכן נטייתם הטבעית של הארכיאולוגים היא להשתמש בטקסטים עתיקים כהכוונה ולחפש אישוש בשרידים הגשמיים. ביוון ובאסיה הקטנה התגלו ונחפרו הערים טרויה וקנוסוס ואתרים מינואיים נוספים בכרתים, וגם הערים המיקניות בחצי־האי פלופונס, ונוסף על כך נחשפו ופוענחו פרוטוקולים עתיקים שנמצאו בחלק מהם — וכל אלה יחד שיקמו את מעמדן של אגדות הומרוס כמסמכים היסטוריים ואפשרו לחוקרים לגלות יותר נדבכים של מציאות מתחת לשכבת הציפוי האגדית. וכך, גם בארץ ישראל ובסוריה נחקרו אתרים עתיקים, ובנוסף התגלתה ותורגמה כמות עצומה של מסמכים משפטיים ומנהלתיים אשר שיקמו, רובם ככולם, את ערכם של ספרי המקרא המוקדמים כנראטיבים היסטוריים. בפרט היו אלה עבודותיהם של ויליאם פוֹקסוֶול אוֹלְבּרַייט ושל קתלין קניון אשר הפיחו בנו מחדש את הביטחון בקיומם של מקומות ואירועים המתוארים בספרים הראשונים של הברית הישנה.8 חשוב לא פחות הוא גילוים של גנזכים מן האלף השלישי והאלף השני לפנה"ס, אשר שפך אור חדש על פרקים בתנ"ך שנחשבו סתומים עד אז. לפני חמישים שנה, כל פרק מספרי המקרא המוקדמים נחשב לטקסט מיתי או סימבולי, אך נטל ההוכחה עבר כעת לצד השני: יותר ויותר חוקרים נוטים להניח שהטקסט מכיל לפחות גרעין של אמת ודואגים לטפח אותו. זה לא הופך את מלאכת פרשנותו ההיסטורית של התנ"ך לקלה יותר. בשתי הגישות, הפונדמנטליסטית וה"ביקורתית", הייתה פשטנות נוחה ומנחמת. כיום אנו רואים בטקסטים המקראיים משום הכוונה סבוכה ומעורפלת בדרך לחקר האמת — אך עדיין הכְוונה.

כלומר, היהודים הם העם היחיד בעולם כיום שיש בבעלותו תיעוד היסטורי, גם אם מעורפל בחלקו, המאפשר לו להתחקות אחר מקורותיו בזמנים רחוקים מאוד. היהודים שעיבדו את התנ"ך לכדי משהו שמתקרב לצורתו הנוכחית חשבו כנראה שאת העם שלהם ייסד אמנם אברהם אבינו, אך מקורותיו נעוצים עוד הרבה קודם, באדם הראשון. במצב הידע הנוכחי שלנו, עלינו להניח שהפרקים הראשונים של ספר בראשית הם סכמטיים וסימבוליים ולא תיאורים עובדתיים. פרקים א עד ה, הבוחנים מושגים כמו ידע, רוע, בושה, קנאה ופשע, הם הסברים ולא מאורעות אמיתיים, גם אם מוטמעים בהם שיירי זיכרונות. קשה, למשל, להאמין שסיפורם של קין והבל הוא בדיה מוחלטת; בתשובתו של קין, "הֲשׁוֹמֵר אָחִי אָנֹכִי?" מצלצל הדהוד של אמת, ורעיון האדם המבויש והנרדף, עם אות הקלון על מצחו, הוא חזק עד כדי כך שאפשר להסיק ממנו עובדתיות היסטורית. ההבדל המרשים בין התיאור היהודי של מעשה הבריאה ושל אדם הראשון, לבין זה של הרעיונות הקוֹסְמוֹגוֹניים הפגאניים, הוא היעדר העיסוק בפן המכני בהיווצרותם של העולם ויצוריו — שאצל המסַפֵּר המצרי וגם המסופוטמי הוליד כמה תיאורים מעוותים ומשונים. היהודים פשוט מניחים את קיומו המוקדם של אל כול־יכול, שעושה מעשים אך לעולם אינו מתואר או מאופיין, ולכן הוא חזק ובלתי־נראה כמו הטבע עצמו: ראוי לציין כי הפרק הראשון של ספר בראשית, בניגוד לכל תפיסה קדומה אחרת על היווצרות היקום, תואֵם בצורה מושלמת, במהותו, להסברים המדעיים המודרניים על אודות ראשית היקום, ובמיוחד לתיאוריית "המפץ הגדול".

ולא שהאל היהודי מזוהה במובן כלשהו עם הטבע: ההפך הוא הנכון. אף שאין לו כל ייצוג חזותי, אלוהים מוצג בבירור ובמובהק כאדם. ספר דברים, למשל, מתאמץ לערוך הבחנה בין הגויים הנתעבים ועובדי האלילים, הסוגדים לטבע ולאלי הטבע, לבין היהודים שסוגדים לאלוהים אנתרופומורפי, ומזהיר אותם: "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם" (דברים, ד', יט). יתרה מכך, אותו אלוהים אנושי מבהיר כבר למן הרגע הראשון הבחנות מוסריות, שבְּרוּאָיו חייבים לציית להן, כך שאצל אדם הראשון בגרסתו היהודית הקטגוריות המוסריות הן קיימות ומחייבות כבר למן ההתחלה. גם בכך הוא נבדל לחלוטין מכל תיאור פגאני. החלקים הפרהיסטוריים של התנ"ך מהווים אם כך מעין תשתית מוסרית שעליה מונח המבנה העובדתי כולו. היהודים מוצגים, אפילו בגרסאותיהם המוקדמות והפרימיטיביות ביותר, כיצורים המסוגלים לתפוס הבדלים מוחלטים בין טוב ורע.

רעיון היקום המוסרי המונח על גבי היקום הגשמי קובע כיצד יש לבחון את הפרק הראשון בתנ"ך שהוא היסטורי באמת: תיאור המבול בבראשית פרק ו'. כיום כבר אין כל ספק ששיטפון אדיר כלשהו אכן פקד את מסופוטמיה. הפעם הראשונה שבה זכה התיאור המקראי לאימות הייתה ב־1872, כשג'ורג' סמית מהמוזיאון הבריטי גילה גרסה של המבול המקראי בלוחות כתב היתדות שמצא אוסטן הנרי לֵייארד בקוּיוּנֱג'יק בשנים 1851-1845 בספרייה שבארמון סנחריב — ואילו אלה אומתו בלוחות נוספים שנמצאו בארמון אַשוּרבַּנִיפַּל.9 זו הייתה למעשה גרסה משלהי התקופה האשורית, ששובצה בסופו של אפוס מוקדם בהרבה הנקרא עלילות גלגמש, ועוסק בשליט אוּרוּכּ שבשוּמֵר העתיקה, באלף הרביעי לפנה"ס. לפני האשורים, גם הבבלים והרבה לפניהם גם השומרים אצרו בספריותיהם זיכרונות משיטפון גדול. בשנות ה־20 של המאה העשרים, מצא וחפר סר ליאונרד וולי את העיר אוּר, מרכז שומרי חשוב מהאלף הרביעי והשלישי לפנה"ס, המוזכר בתנ"ך ממש בראשיתו של החלק הפרהיסטורי.10 תוך כדי חקר השכבות הארכיאולוגיות המוקדמות של אור, עשה וולי מאמצים ממושכים לגלות ראיות מוחשיות למבול דרמטי. הוא מצא מרבץ של אדמת סחף בעומק של שני מטרים וחצי ותיארך אותו לשנים 4000 עד 3500 לפנה"ס. בשוּרוּפַּק הוא נתקל במרבץ מרשים נוסף של אדמת סחף, וגם מרבץ של 45 סנטימטר ברובד סלע דומה בכִּיש. אך לא הייתה התאמה בין התיארוכים שלהם לבין זה של אור.11 בסקירה של האתרים השונים שהתגלו עד ראשית שנות ה־60 של המאה העשרים הגיע סר מקס מַלְוואן (Mallowan) למסקנה ששיטפון אדיר אכן התרחש.12 ואז, ב־1965, מצא המוזיאון הבריטי תגלית נוספת במרבצים שם: שני לוחות המתייחסים למבול, ושנכתבו בעיר סיפַּר בתקופת שלטונו של המלך עַמִי־צָדוּקָה, 1626-1646 לפנה"ס.

חשיבותה של תגלית זו גלומה בכך שהיא מאפשרת לנו להתמקד בדמותו של נוח עצמו. זאת מפני שהיא מספרת לנו כיצד האל התחרט על כך שברא את האנושות, והחליט להטביע אותה במבול; אך אֶנְכִּי, אל המים, חשף את תוכנית הפורענות באוזני מלך־כוהן בשם זִיאוּסוּדְרָה, שבנה ספינה וכך שרד.13 זיאוסודרה היה ללא ספק אדם אמיתי, אשר מלך בעיר שורופק שבדרום בבל סביב שנת 2900 לפנה"ס, ובתוארו זה הוא מופיע בעמודה הקדומה ביותר של רשימת המלכים השוּמֵרים. באתר שורופק עצמו יש עדויות לשיטפון אדיר ממדים, אם כי התיארוך שלו אינו תואם למבול של וולי בעיר אור.14 דמות המושיע זיאוסודרה, המוצג בתנ"ך כנוח, מספקת אם כך אישור בלתי־תלוי ראשון לקיומה של פרסונה מקראית במציאות.

יש, עם זאת, הבדל בסיסי בין הייצוג המקראי של המבול לבין האפוסים של בבל ושומר. נוח, בניגוד לזיאוסודרה, הוא דמות מוסרית, המעוגן היטב בסט הערכים שמגדיר ספר בראשית מתחילתו. יתרה מכך, בעוד עלילות גלגמש מגוללות אירועים מבודדים נעדרי הקשר מְאַחֵד ברמה המוסרית וההיסטורית, הרי שבעיני הגרסה היהודית כל אירוע טומן בתוכו סוגיות מוסריות ובאופן קולקטיבי הם מעידים על תוכנית אלוהית. זהו ההבדל בין ספרות חילונית לדתית, ובין כתיבה פולקלורית פשוטה לבין היסטוריה מודעת ודטרמיניסטית.

יתרה מכך, לא זו בלבד שנוח הוא האדם האמיתי הראשון בהיסטוריה היהודית: סיפורו מבַשֵׂר מרכיבים חשובים בדת היהודית: האובססיה של האל היהודי לפרטים הקטנים, בבנייתה ובאכלוסה של התיבה; רעיון האיש הצדיק; וחשוב עוד יותר — הדגש היהודי על חשיבותם העליונה של חיי אדם, בעקבות הקשר הדמיוני בין האדם לאלוהים, המופיע באותו קטע מכונן בבראשית ט', פסוק ו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". ניתן לומר כי זהו העיקרון המרכזי של האמונה היהודית, ויש חשיבות לכך שהוא מופיע בצמוד למבול, האירוע ההיסטורי הראשון שבעניינו קיים אימות חוץ־מקראי.

הפרקים העוסקים במבול מכילים גם התייחסות ראשונה למושג הברית, ואת האזכור המוקדם ביותר של ארץ כנען.15 אלא שהתמות האלו חוזרות בצורה מובלטת הרבה יותר כאשר אנחנו צולחים את רשימות המלכים שאחרי המבול ומגיעים לסיפורי האבות. כעת אנו יכולים לחזור לשאלה שלנו בעניין זהותו ומוצאו של אברהם. על פי הכתוב בתנ"ך, בפרקים י"א־כ"ה בספר בראשית, אברהם — במקור אברם — היה צאצא של נוח שהיגר מאור כשדים, תחילה לחָרָן ואחר כך למקומות שונים בכנען, נדד למצרים בתקופת רעב אך חזר לכנען וסיים את חייו בחברון, שם ביצע את רכישת הקרקע הראשונה שלו.

עיקר תוכנו של התיאור המקראי הזה הוא הסיפור ההיסטורי. ההתייחסות לכשדים היא אנכרוניסטית מכיוון שהכשדים חדרו לדרום מסופוטמיה רק לקראת שלהי האלף השני לפנה"ס, ואילו תקופת חייו של אברהם מתוארכת לזמן מוקדם בהרבה, קרוב יותר לתחילתו של אותו אלף. הכשדים הוכנסו לטקסט כדי לזהות את אור בפני קוראי התנ"ך באלף הראשון לפנה"ס.16 אך אין שום סיבה להטיל ספק בכך שאברהם הגיע מאוּר, כפי שמצוין בתנ"ך, וזה כשלעצמו מספר לנו הרבה עליו, הודות לעבודתם של וולי וממשיכי דרכו. ראשית, זה ממקם אותו בעיר חשובה, ולא במדבר. הגליאנים כמו ולהויזן וחסידיו, שדגלו בתפיסה של התקדמות דטרמיניסטית מהפרימיטיבי למתוחכם, מהמדבר לעיר, ראו בעברים הראשונים אוכלוסייה כפרית מהסוג הפשוט ביותר. אך העיר שגילה וולי בחפירותיו הציגה רמה תרבותית גבוהה יחסית. הוא מצא שם, בקברו של "מֶסְכָּלָמְדוּג, גיבור הארץ הטובה", קסדה מצוינת שנוצקה בצורת פאה מזהב טהור, תלתלי שיער בתבליט, ונֵס דתי לתהלוכות דת, מעוטר בצדפים ובאבני לאפיס לזולי. הוא מצא גם זיגוּראת ענק, אותו מקדש רב־שכבתי מוגבה שהעניק השראה, יש לשער, לסיפור מגדל בבל. את המקדש בנה אוּר־נאמוּ, בן השושלת השלישית (1950-2060 לפנה"ס), מחוקק ובנאי דגול, אשר הנציח את דמותו על מצבת זיכרון — שקטע ממנה נמצא גם היום בידינו — כפוֹעֵל המחזיק בידו מכוש, מרית ומחוגה.

סביר להניח שאברהם עזב את אור אחרי תקופתו שלך מלך זה, ולכן הביא עמו לכנען סיפורים על הזיגוראת שראשו במרומים וגם על סיפור המבול, הקדום בהרבה. מתי יצא למסע זה? תיארוך אבות האומה איננו משימה אבודה מראש כפי שאפשר היה להניח. בספר בראשית, התיארוכים שלפני המבול הם, כמובן, כלליים ולא מבוססי־עובדות, אך אין לזלזל באילנות יוחסין, בדיוק כמו ברשימות המלכים האחרות של ימי קדם. רשימות הפרעונים שהותירו אחריהם מקורות כמו מָנֶתוֹן, הכוהן המצרי שחי בתקופה ההלניסטית, סביב שנת 250 לפנה"ס, מאפשרות לנו לתארך, די בביטחון, את ההיסטוריה המצרית עד לשושלת הראשונה, בסביבות 3000 לפנה"ס. בֶּרוֹסוּס, כוהן בבלי שהיה בערך בן־תקופתו של מנתון, מספק לנו רשימת מלכים דומה של מסופוטמיה, והארכיאולוגים חשפו מלכים אחרים. אם נבחן את רשימת השמות שלפני ואחרי המבול בספר בראשית, נגלה שתי קבוצות שבכל אחת מהן עשרה שמות, אם כי התיארוכים משתנים בין הטקסט המסורתי העברי (הכמעט־מקורי), לבין תרגום השבעים ליוונית ונוסח שומרון. המקבצים האלה זהים לתיעוד בספרות לא־מקראית, והתיארוכים ה"ארוכים" של המקרא דומים לחייהם של מלכי שומר לפני המבול בשורופק. רשימת המלכים המוקדמת ביותר מפרטת רק שמונה מלכים מלפני המבול, אבל אצל ברוסוס מופיעים עשרה, בהתאם לתבנית הבראשיתית. ייתכן שהחולייה המקשרת בין השניים היא אברהם אבינו, שהביא את המסורת איתו."