פרק א':
הנאציזם כדת פוליטית
"ישו גדל בעולם רקוב, הטיף את האמונה, בתחילה זכה ללעג,
וחרף זאת צמחה מתוך אמונה זאת תנועה עולמית גדולה.
אנו חפצים להקים את אותו הדבר בתחום הפוליטי"
אדולף היטלר בנאום לרגל חג המולד, 1925
מה לנאציזם ולדת בכלל ומה לנאציזם ולדת הפוליטית בפרט? ומהי בכלל "דת פוליטית"? לכאורה, על פי חוקרים מסוימים, אין לנאציזם ולדת דבר וחצי דבר מן המשותף. זאת ועוד, הנאציזם היה בכלל אנטי־דתי או לכל הפחות אנטי־קלריקלי, היינו, מתנגד לממסד הדתי. עוד אחזור לסוגיה זו. בשלב זה אני מבקש להתמקד בעניין הדת הפוליטית.
התזה המקובלת ביותר המזהה בין הנאציזם לבין הדת הפוליטית היא זו שהייתי מכנה אותה "תזת הרִיק". כתוצאה מתהליך החילון או "מות האלוהים", כהכרזתו של פרידריך ניטשה בסוף המאה התשע־עשרה, נותר האדם המודרני לבדו בעולם ונזקק לתחליף כזה או אחר שימלא את עולמו במשמעות כזו או אחרת. אל תוך הריק הזה נכנסו האידיאולוגיות והתנועות המודרניות – כל ה"איזמים" למיניהם: הליברליזם, הסוציאליזם, הקומוניזם, הנאציזם ועוד. המודרנה, במילים אחרות, צמחה בתוך ומתוך שקיעת או היעלמות הדת וכניסתם של תחליפי דת למיניהם. הגדיל לטעון בהקשר זה ההיסטוריון דֶטלֶב פּוֹיקֵרט, שקבע כי העולם המודרני לא סיפק ולא היה יכול לספק "תשובות סופיות" לבעיותיו של האדם. העולם המודרני אינו יכול להצביע אל מעבר לעצמו, כפי שיכלה הדת. לעולם המודרני, במילים אחרות, באמת שאין אלוהים. ובו ברגע שהעולם חווה משברים כאלה ואחרים, למשל, משברים פוליטיים ו/או כלכליים קשים, הוא קרס. בדיוק בנקודה זו החלו החיפושים אחר "פתרונות סופיים".
ההיסטוריון החשוב ביותר שניסח את הדיון בן זמננו על הדת הפוליטית הוא אֵמיליוֹ גֶ'נטילֶה, העוסק בחקר הפשיזם בכלל והפשיזם האיטלקי בפרט. ואולם השלכות מחקריו רלוונטיות בלא ספק גם למקרה הנאצי. דת פוליטית, על פי ג'נטילה, היא סַקרָליזַציה של הפוליטיקה, כלומר הפיכתה לקדושה, והיא, לדבריו, המאפיין החשוב ואף המסוכן ביותר של הטוטליטריאניזם המודרני.
דת פוליטית, טוען ג'נטילה, מופיעה כאשר "תנועה פוליטית מעניקה מעמד של קדושה לישות ארצית (האומה, הארץ, המדינה, האנושות, החברה, הגזע, הפרולטריון, ההיסטוריה, החירות או המהפכה) והופכת אותה לעיקרון מוחלט של קיום קולקטיבי, מתייחסת אליה כמקור העיקרי של ערכים להתנהגות של פרטים והמונים ומרוממת אותה למעמד של הציווי האתי העליון של חיים ציבוריים. בכך היא הופכת למושא של הערצה ושל מסירות, אפילו עד נקודה של הקרבה עצמית".
הסקרליזציה של הפוליטי מתרחשת אפוא כאשר הפוליטיקה מיוצגת, נתפסת, נחווית ומתנהלת כדת לכל דבר ועניין, וזאת באמצעות סמלים ופולחנים המבטאים אמונה באותה ישות ארצית מקודשת, מסירות של קהיליית מאמינים ונכונות להקרבה עצמית כדי להבטיח את הקיום והשגשוג של אותה ישות. הדת הפוליטית מעמידה את הישות הארצית במרכזה של מערכת אמונות ומיתוסים המגדירה את המשמעויות והמטרות הסופיות של קיומה, בין היתר, דרך תפיסה מוחלטת של "טוב" ו"רע". וכך, אם במקרה הנאצי הישות הארצית המקודשת היא ה"גזע", אזי "טוב" להרחיק את מי שאינו שייך לגזע ובוודאי את מי שמאיים על טוהרו ועל עצם קיומו.
הדת הפוליטית מושתתת על ציוויים אתיים וחברתיים המחייבים וכובלים את הפרט לישות הארצית המקודשת וכופים עליו להיות נאמן ומסור לה. היא מתייחסת לכל חבריה כאל "קהילה נבחרת" ומפרשת את פעולתה הפוליטית של קהילה זו במשמעות של גאולה משיחית. הדת הפוליטית מתבססת גם על טקסי דת פוליטיים המאפשרים לעבוד את הישות הארצית המקודשת באמצעות מיסודם של פולחנים ושל דמויות מופת המייצגים אותה. דרך הצגתה המיסטית והסימבולית של "ההיסטוריה הקדושה" של אותה ישות ארצית מקודשת, היא חיה מעת לעת מחדש את ההיסטוריה הזאת באמצעות "היזכרויות ריטואליות" המבוצעות על ידי קהיליית הנבחרים. בכל האמור במקרה הנאצי, הדוגמה הבולטת לכך היא בוודאי המפגנים והריטואלים שהתקיימו בכל שנה בספטמבר ביום חגה של המפלגה בנירנברג.
הסקרליזציה של הפוליטיקה, על פי ג'נטילה, היא תופעה מודרנית. היא הייתה יכולה להתרחש אך ורק לאחר שהפוליטיקה נפרדה מהדת המסורתית בתהליך של חילון וזכתה באוטונומיה ביחס אליה. לפיכך הסקרליזציה של הפוליטיקה אינה אפשרית בתיאוקרטיה או לחלופין בפוליטיקה שנשלטת על ידי דת מסורתית. במאמר מוסגר אטען כי מבחינה זו, דת פוליטית אינה אפשרית במדינה כמו ישראל משום שבה הדת אינה נפרדת מהפוליטיקה. הסקרליזציה של הפוליטיקה אינה קידושו של הכוח הפוליטי, המתקיים בחברה מסורתית שבה מי שאוחז בכוח הפוליטי מזהה את עצמו עם האלוהות, כמו במקרה של הפרעונים, או שואב את קדושתו מהדת הממוסדת, כמו במקרה של המונרכיות הנוצריות. ועם זאת, כפי שהוכיחה ההיסטוריה, הדת הפוליטית אינה מתנגשת בהכרח בדת המסורתית: המדינה הפשיסטית האיטלקית הייתה חילונית ואנטי־כנסייתית במהותה, אך למרות זאת חתמה על ההסכמים הלָטֵרָניים עם הכנסייה הקתולית ב-1929 שבמסגרתם זכתה קריית הוותיקן בריבונות, הקתוליות הוכרה כדת המדינה ועוד.
הופעתן הדרמטית של הדתות הפוליטיות בתקופה המודרנית התרחשה בד בבד עם עליית הטוטליטריאניזם בין שתי מלחמות העולם. ואולם, מדגיש ג'נטילה, הסקרליזציה של הפוליטי אינה זהה לטוטליטריאניזם והדתות הפוליטיות הטוטליטריאניסטיות, ובראשן הנאציזם והקומוניזם, אינן תוצאה בלתי נמנעת של קידוש הפוליטי. במילים אחרות, לא כל סקרליזציה של פוליטיקה מובילה בהכרח למשטר טוטליטריאני. בהקשר זה, ג'נטילה מבחין בין שני סוגי סקרליזציה של הפוליטי: מצד אחד הוא מזהה את "הדת האזרחית" הדמוקרטית ומצד אחר את "הדת הפוליטית" הטוטליטריאנית. הראשונה מקדשת את האזרח ואת זכויותיו וחובותיו הפוליטיות, ואילו האחרונה מקדשת את הפוליטיקה עצמה ואת תכליותיה. המשטר האמריקאי הוא דוגמה מובהקת לסקרליזציה של הפוליטיקה שהובילה לדת אזרחית. המשטר הנאצי הוא דוגמה מובהקת לסקרליזציה של הפוליטיקה שהובילה לדת פוליטית. ועם זאת, בהחלט ייתכן שדת אזרחית תיהפך בתנאים מסוימים לדת פוליטית אלימה כמו במהפכה הצרפתית בשלב הרובֶּספּיֵרי־הטרוריסטי שלה.
אף על פי שהדת הפוליטית, כאמור, עלתה על במת ההיסטוריה המודרנית במלוא עוצמתה בין שתי מלחמות העולם, ג'נטילה מזהה את ראשיתה במהפכה האמריקאית ובמהפכה הצרפתית. אותה מודרניות שהתיימרה לחלן את העולם ולהתנתק באופן רדיקלי ובלתי הפיך מ"העולם הישן" עוררה תחושות עזות של שבר ושל בלבול ששימשו כר פורה לשיבתה של הדת. אלא שהשיבה לא הייתה של הדת המסורתית אלא של דתות חדשות שקידשו את ה"אנושי" בהיסטוריה, בפילוסופיה, באמנות, ומעל לכול בפוליטיקה.
היסטוריונים רבים בני זמננו מאמצים בשתי ידיים את התזה המזהה בין הנאציזם לדת הפוליטית. אבל לפני שנפנה אליהם, ראוי לציין כי זיהויו של המשטר הנאצי כדת פוליטית אינו חדש והופיע כבר בין שתי מלחמות העולם, בין שמדובר במתנגדי התנועה הנאצית ובין שמדובר בתומכיה ובחסידיה. מצד המתנגדים אפשר לציין את התרשמותו מהנאציזם של הבלשן וחוקר הספרות ויקטור קְלֶמְפֵּרֵר, כפי שתיאר אותה ביומנו ב-19 בספטמבר 1933. קלמפרר טען כי הנאציזם היא תנועה שהעבירה את הפוליטיקה אל התחום הדתי. "יום המפלגה הוא פעולה פולחנית, הנציונל־סוציאליזם – דת". ב-21 באוקטובר 1932 טען קנצלר גרמניה, פרנץ פון פָּאפֶּן, ביחס לתורה הנאצית: "לתורה זו אופי של דת פוליטית, ומה שמעניק לה אופי זה היא אקסיומת ה'בלעדיות' של ה'הכול או לא כלום' הפוליטי, וכן האמונה המיסטית המשיחית בפיהרר ש'דברו כול יכול' כאחד והיחיד הנקרא לשלוט בגורל. ואכן, בזה מוצא אני את ההבדל, שלא ניתן ליישבו, שבין פוליטיקה שמרנית ששורשיה באמונה לבין אמונה נציונל־סוציאליסטית ששורשיה בפוליטיקה". התזה המזהה בין הנאציזם לדת פוליטית נוסחה בתקופה מוקדמת זו לא רק על ידי משקיפים ופוליטיקאים, אלא גם על ידי חוקרים דוגמת הפילוסוף הפוליטי הגרמני אריק פוֹגלין בספרו "הדתות הפוליטיות" (1938). לאבחנתו, התנועות הטוטליטריות ובהן הנאציזם אמנם דחו את הדת אך היו בעצמן בעלות מאפיינים דתיים וחלקו עם הדתות המסורתיות מבנים, פונקציות ואופני גיוס המונים דומים. בדומה לדתות המסורתיות, גם התנועות הטוטליטריות הבטיחו מזור וגאולה, התבססו על מנהיגים משיחיים וגילמו בעצם הטוטליטריות שלהן את ההתגברות על החילון. נכון יותר יהיה לומר אפוא כי העניין בן זמננו בתזת הנאציזם כדת פוליטית אינו חדש לגמרי, אלא מבטא רנסנס של טענה שהופיעה עוד בשנות השלושים של המאה העשרים.
ראוי לציין כי אחד החוקרים הבולטים בתחום זה הוא ההיסטוריון הישראלי אוריאל טל, שניסח במאמרו "'דת פוליטית' בנאציזם קודם השואה" (1978) בצורה פשוטה ובהירה את משמעותה של הדת הפוליטית. זו מופיעה, על פי טל, בשתי דרכים – בסקרליזציה של הפוליטיקה מצד אחד ובחילונה של הדת מצד שני. "חילון של מונחים דתיים", טען טל, "בהם גם 'אלוהות', 'גאולה' או 'השגחה' מחד, ומאידך סקרליזציה של הפוליטיקה, העלאתם של ה'מדינה', ה'אומה' וה'פיהרר' לדרגת חשיבות עליונה".
מהלך כפול זה של קידוש הפוליטיקה וחילון הדת נבע משיקולים פרגמטיים של היטלר ושל ההנהגה הנאצית, כפועל יוצא של דעת הקהל וכן לנוכח היחסים המורכבים והקונפליקטואליים לא אחת בין המפלגה הנאצית לבין הכנסייה. במילים אחרות, בראשיתה שימשה הדת הפוליטית מבחינת הנאצים לא יותר מאשר תחליף לדת המסורתית. כך קבע היינריך הימלר ב-1934 בהתייחס למשאל העם שעמד להיערך באוגוסט של אותה שנה בעניין איחוד משרות הקנצלר והנשיא: "במשך מאות שנים העניקו אומות העולם לכנסיותיהן שררה וסמכויות ארציות באמצעות הסכמה הדדית, תפילות הודיה והצהרות אמונים; באופן דומה יביע העם הגרמני ב-19 באוגוסט את דעתו [...] כדי להביע כלפי הפיהרר את אמונו הבלתי מעורער".
ואולם מבחינתם של הנאצים, הדת הפוליטית לא הייתה רק תחליף לדת או כלי טקטי ו/או אסטרטגי לשליטה, אלא גם ביטאה תפיסה חדשה של אמונה פוליטית של ממש. כך ניסח זאת הפילוסוף הנאצי ארנסט קריק בהרצאה שנשא בפני סטודנטים זמן קצר לאחר מינוי היטלר לקנצלר: "מטרת דתנו הפוליטית היא להביא לגאולתו של הגרמני על ידי כך שננחה אותו לניצחון על הגזעים הנחותים, שהיהודי משמש להם דוגמה, באמצעות ריצוי הפיהרר [...]; אין בכך משום השתעבדות אינטלקטואלית לדוקטרינות; עלינו לחנך את הנוער שלנו כך שיהיה מסוגל לקיים Notitia [הכרת דבר אלוהים] ו-Assensus [חיובו], המשתקפים או מגיעים לשיאם ב-Fiducia [אמון] מלא וגמור, כלומר האמון של אדם בעצמו באמצעות האמון בפיהרר". חיל החלוץ ביישום הדת הפוליטית הנאצית היה האס־אס, שב"אני מאמין" שלו נכתב: "אנו מאמינים באלוהי תבל ובייעודו של דמנו הגרמני, המשגשג לנצח מן האדמה. אנו מאמינים בעם, בנושא הדם ובפיהרר, שאלוהים הפקיד עלינו".
אחד ההיסטוריונים הבולטים בזמננו שזיהה את הנאציזם כדת פוליטית וחקר אותו ככזה הוא מייקל ברליי. לתפיסתו, היטלר זיהה את עצמו במודע כשליח ההשגחה העליונה, שנקרא להנהיג את עמו ולגאול אותו מעבדות ומחרפה. היטלר תפס את עצמו כלא פחות מישו מודרני. כך טען בנאום לרגל חג המולד ב-1925: "גם באותם ימים [היה קיים] עולם חומרני, שנזדהם בידי יהודים. גם אז לא בא הניצחון מכוחה של המדינה, אלא באמצעות תורת גאולה שמבשרה נולד בנסיבות האומללות ביותר. [...] גם אנו יצרנו כיום שוב תקופה מרעילה, שבה כוחה של המדינה הוא משולל יכולת לחלוטין [היטלר מתייחס כאן, כמובן, לממשלת רפובליקת ויימאר, ב"נ]. [...] ישו גדל בעולם רקוב, הטיף את האמונה, בתחילה זכה ללעג, וחרף זאת צמחה מתוך אמונה זאת תנועה עולמית גדולה. אנו חפצים להקים את אותו הדבר בתחום הפוליטי".
את הדברים הללו הכריז היטלר כמה שנים לאחר תום מלחמת העולם הראשונה ועל רקע המשברים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים הגדולים של רפובליקת ויימאר השנואה, שהותירו את הדור הצעיר בחלל ריק, כך על פי ברליי. ואל תוך החלל הזה בדיוק נכנסה התנועה הנאצית שהציעה את עצמה כדת חדשה והתבססה על דמות של מנהיג, הלוא הוא הפיהרר, ועל אסכטולוגיה או תורת אחרית הימים בגרסתה הפוליטית שהבטיחה עתיד של גאולה, לידה ו/או בריאה מחדש. במסגרת התנועה והמשטר הנאציים נהפכו לוחמי מלחמת העולם הראשונה ה"נאצים" לקדושים המעונים של הדת הפוליטית הזאת. הקדוש המעונה הידוע ביותר היה איש האֵס־אה הוֹרסט וֵסֶל שנרצח בידי קומוניסטים ב-1930 וששירו, “Die Fahne Hoch“ ("הדגל מתנופף אל על"), נהפך להמנון המפלגה.
המאפיינים הוויזואליים של הדת הפוליטית הנאצית – ברליי מכנה אותם “mise en scène“, היינו, מופעים תיאטרליים של ממש – הניחו כי הצורה קודמת לתוכן ומכריעה אותו. הנאצים ביצעו דוֹקסוֹלוֹגיות או שירי הלל לאלוהים, וליטורגיות, פולחנים, שהתבססו, בין היתר, על כוריאוגרפיות מתוזמרות של מנהיג והמון, על סימבוליזם בדמות דגלים וסמלי המפלגה שעוררו זיכרונות של עבר פגאני, על מוטיבים אקספרסיוניסטיים מודרניים ועל "סימנים קונבנציונליים של סכנת מתח גבוה". רבים מבני התקופה שעימם נמנו לא אחת מתנגדי הנאצים העידו כי כל אלה השפיעו עליהם השפעה עמוקה בדמות, למשל, חוויה דתית של "חזרה בתשובה".
בתוך ומתוך הדיון בנאציזם כדת פוליטית מציע ברליי הסבר אלטרנטיבי לפשעים הנאציים ובראשם הפתרון הסופי של שאלת היהודים. לטענתו, ההסברים הפסיכולוגיים או החברתיים המתמקדים ברמות הביניים וברמות התחתונות של הרוצחים, נכונים וטובים ככל שיהיו, מחמיצים את התמונה הגדולה. הסברים אלה מזניחים את מה שהוא מכנה "הקשר המטפיזי העמוק", שעיצב מעשים נוראים אלה ברמות הגבוהות ביותר של תהליכי קבלת ההחלטות. הקשר המטפיזי העמוק הזה היה בלתי אפשרי לניסוח ולמימוש ללא הדת הפוליטית, שכן היא זו שהעניקה לו את השפה, הלגיטימציה והפרקטיקה הריטואלית, שאפשרו את הפרויקטים הנאציים הרצחניים ובראשם השואה.
ואולם ברליי טוען בצורה חד־משמעית שאי אפשר להסתפק אך ורק בטענה שהנאציזם היה דת פוליטית מפני שאי אפשר להתעלם מהמאפיינים הרציונליסטיים והמדעיים המודרניים, שבלעדיהם הנאציזם לא היה יכול לממש, ובהצלחה כה גדולה, את השקפת עולמו. לפיכך ברליי מציע לזהות בדת הפוליטית מרכיב אחד בסינתזה רחבה יותר ששמה "נאציזם": "[ה]נאציזם היה היורש האינטלקטואלי של כל אלה שיישבו ושילבו בין המדע הגזעני לבין נחמותיה של דת, וזאת על ידי ייחוס של משימה גואלת לעם הנבחר המוגדר מבחינה גזענית. [הנאציזם] התיך יחדיו דטרמיניזם ביולוגי גס ועגמומי שנועד לשלב מחדש את האדם אל תוך הטבע עם גרסה ערוכה ומשופצת של נצרות". הנאציזם היה אפוא שילוב קטלני ומוצלח בין דת ותיאולוגיה לבין ביורוקרטיה וטכנולוגיה. בניגוד לדוגמטיות של התורה הקומוניסטית, היה הנאציזם הרבה יותר נזיל והרבה פחות קוהרנטי ואִפשר לגרסאות מגרסאות שונות של דת להתקיים בקרבו – הניאו־פגאניזם מבית מדרשם של הפאן־גרמניסטים הקיצונים, הנצרות הלאומית והאריאנית של הנוצרים הגרמנים, האידיאליזם הלאומי והגזעני של התנועה הנאצית עצמה ועוד.
בטרם אפנה לדיון הביקורתי בתזה המזהה בנאציזם דת פוליטית, אני מבקש להביא מדבריו של הפילוסוף הנאצי ארנסט ברגמן מ-1932. השקפת העולם הנאצית, על פי ברגמן, מניחה כי בניגוד לאידיאל ההשכלה, החינוך אינו התחום היחידי שבאמצעותו אפשר לקדם ולשפר את האנושות. לשם כך אפשר להשתמש גם באמצעים אחרים, קשוחים ואלימים הרבה יותר, כמו ויסות של גלי הגירה, חיסול של קבוצות אוכלוסייה שחייהן מוגדרים "חיים שאינם כשירים לחיותם" ובהן אידיוטים, רפי שכל, אלכוהוליסטים, חולי אפילפסיה, פושעים מועדים ואחרים, וגם באמצעות סלקציה.
ברגמן מנסח הומניזם מסוג חדש, הומניזם נאצי, שאותו הוא מכנה "הומניזם של טרום לידה". ההומניזם הזה גואל את האדם ברגע לידתו, וזאת בניגוד להומניזם הנוצרי המבקש לגאול את האדם עם ולאחר מותו. הנאציזם אפוא אינו מציע גאולה מהחיים, גאולה שתבוא לאחר החיים, אלא גאולה אל חיים. הנצרות, סבר ברגמן, התייחסה אל האדם באופן קליני כאשר גאלה אותו מגופו אל מעבר לחיים. ובעוד הגוף מזוהה בנצרות עם החטא, הנאצים גואלים את האדם עם גיחתו לאוויר העולם.
ומהי המסקנה הנובעת לשיטתו מהנחות אלה? יש למנוע את בואם של בני אדם חולים, נכים, פגומים, "לא ראויים" אל אוויר העולם וכן לחסל את אלה שכבר ראו את אור היום. טענה זו של ברגמן ורבות אחרות היו לבסיס הפילוסופי, המטפיזי, למשל, לפרויקט העיקור הנאצי וכן לפרויקט "המתות החסד" של מי שהוגדרו כחולים וכנכים שחייהם הם "חיים שאינם ראויים לחיותם". עוד אשוב לדון בפרויקטים אלה בפרק ג'. בעקיפין ישמשו טיעונים מסוג זה גם להצדקת השואה.
הנאצים, מסכם ברגמן, אינם מאמינים בישו וזאת משום שהם מזהים בעצמם את ישו החדש: "אנו רוצים להיות רופאי האדם, מושיעיו ומציליו בהתאם לאתיקה ההרואית שלנו. אנו רוצים לרפא ולגאול את האדם כאשר הוא נולד, ולא כאשר הוא מת". הוא שנאמר: הנאציזם כדת פוליטית, כתחייתו מחדש של ישו, אך מדובר בישו מר ואכזר.
מכאן אני מבקש לפנות לכמה ביקורות אפשריות על ראיית הנאציזם כדת פוליטית. אפשר לתקוף באופן עקרוני את תזת "הדת הפוליטית" בטענה שזוהי תופעה שאינה קיימת באמת. יהיו שיטענו שאפילו המושג עצמו חסר משמעות ושמדובר באוקסימורון, שהרי "דת" היא דת ולא פוליטיקה ולהפך. יש המזהים ב"דת הפוליטית" לא יותר מאשר מטפורה. "דת פוליטית", במקרה זה, היא למעשה מילה אחרת לתיאור הפשיזם שהרי כל מאפייני הדת הפוליטית שהוזכרו לעיל הם בעצם הפשיזם בהתגלמותו – פולחן מנהיג, ריטואלים, אסתטיזציה של הפוליטיקה באמצעות סמלים ועוד. היסטוריונים אחרים יטענו כי "הדת הפוליטית" היא למעשה תופעה אחרת מזו שהצגתי לעיל. לדידם, "דת פוליטית" אינה קידושה של הפוליטיקה המודרנית, אלא מגלמת את הפוליטיזציה של הדת המסורתית. אפשרות אחרת היא להכיר בתופעת "הדת הפוליטית" אך רק ככזו שמתייחסת לפסיאודו־דת או לדת־לכאורה, כפי שבאה לידי ביטוי בתפיסות הדתיות של חלק ממנהיגי הרייך השלישי דוגמת הימלר. ארחיב על כך מייד. אפשרות אחרת, מרקסיסטית ברוחה, תזהה ב"דת הפוליטית" לא יותר מאשר מבנה־על, שמטרתו ליצור תודעה כוזבת בקרב ההמון ובכך לשעתק את הבסיס הפוליטי, החברתי ובעיקר הכלכלי הקפיטליסטי. במילים אחרות, מנקודת מבט זו "דת פוליטית" אינה אלא דמגוגיה שכל כולה הטעיית ההמון.
מובן שכל דיון ביקורתי ב"דת פוליטית" מחייב בירור יסודי של המושגים והתופעות "דת" ו"פוליטיקה", דיון החורג ממסגרת ספר זה. ועם זאת, כדי להרחיב ולהעשיר את הדיון אני מבקש לסיים את הפרק הזה בהצגה קצרה של מקומה של הדת ומעמדה בגרמניה הנאצית. באופן הכללי והרחב ביותר, אני מזהה שלוש עמדות עקרוניות בסוגיית היחס בין הדת, הנוצרית כמובן, לנאציזם. העמדה הראשונה טוענת לרדיפה דתית מצד הנאצים. בתקופת הרייך השלישי נעצרו מאות כמרים ורבים מהם נרצחו. ארגונים חילוניים שהיו קשורים בכנסייה נסגרו. הכנסיות היו הגוף היחיד כמעט שהתנגד באמת, ובוודאי ביחס למוסדות אחרים, למשטר הנאצי. היסטוריונים רבים סוברים שסדרה של מנשרים כנסייתיים ביקורתיים של הוותיקן הובילה למעשה ההתנגדות, ככל הנראה האפקטיבי ביותר בהיסטוריה של הרייך השלישי, נגד תוכנית האוֹיתָנָזִיָה או "המתת החסד" של נכים וחולי נפש. יותר מכול ראויות לציון דרשותיו של הארכיבישוף הקתולי ממינסטֶר, הקרדינל קלמנס פון גָאלֶן, מ-1941 שהופצו בכל רחבי גרמניה והובילו בסופו של דבר להכרזה על סיומה של תוכנית הרצח עוד באותה שנה.
הטענה בדבר רדיפת הנצרות בכלל והכנסייה הנוצרית בפרט מתחזקת לאור הנחה נוספת, שעל פיה הנאציזם היה אנטי־נוצרי במהותו. במקום הנצרות הטיפו הנאצים לדת אחרת, פגאנית במהותה, שהתבססה על אלים מיתיים גרמאניים מתקופת ימי הביניים. נציגה הבולט ביותר של דת זו היה הימלר, שהטמיע את הריטואלים הפגאניים הללו בארגון האס־אס שבראשו עמד והקנה להם חלק, בין היתר, בטקסי נישואים וקבלה לארגון. האידיאולוג הגדול ביותר של דת זו היה אלפרד רוזנברג שספרו "המיתוס של המאה העשרים" (1930), הנתפס בעיני רבים כשני בחשיבותו מבחינה אידיאולוגית רק ל"מיין קמפף" של היטלר (1925–1926), היה לא פחות מאשר כתב שטנה נגד הנצרות כלא גרמאנית במהותה.
עמדה אחרת בנוגע ליחס בין הדת הנוצרית לנאציזם מציירת תמונה אחרת לגמרי. על פיה, כל אותם כמרים מתנגדים ואפילו פון גאלן עצמו אמנם יצאו נגד עוולות ופשעים, אך לא הרימו את קולם נגד רדיפת היהודים והשמדתם. זאת ועוד, חלק גדול מהפרוטסטנטים הגרמנים שכונו "הנוצרים הגרמנים" תמכו במשטר הנאצי באופן פעיל. ראוי לזכור שהפרוטסטנטים היו הרוב בקרב האוכלוסייה הגרמנית והקתולים מיעוט, ולכן אין פלא שעוד בשלבים מוקדמים של שלטונו ניסה היטלר לאחד את הגרמנים הפרוטסטנטים לכנסייה לאומית, נאצית, אחת. כנסייה זו קידמה את הרעיון של נצרות גרמאנית מטוהרת, נצרות שדחתה את "הברית הישנה" ותפסה את ישו כגיבור נורדי פרוטו־נאצי. בהקשר זה, אי אפשר גם לשכוח את מקומו ומעמדו של האפיפריור פיוס ה-12, שתקופת כהונתו הייתה ונותרה שנויה במחלוקת על רקע אי גינויו את שואת היהודים וכמובן אדישותו ביחס למתרחש.
בין שתי הגישות המנוגדות הללו אפשר גם למצוא היסטוריונים שמשלבים בין השתיים ומציעים תמונה מורכבת יותר. בהקשר זה מעניינת עמדה של ההיסטוריון ריצ'רד שטַייגמָן־גָאל, שבספרו, "הרייך הקדוש: תפיסות נאציות של הנצרות, 1919–1945" (2003), הציג טענה בנאלית לכאורה אך בהחלט מעוררת מחשבה. על פי שטייגמן־גאל, אין לשכוח שהרוב המוחלט של הגרמנים, כולל הרוצחים האיומים ביותר, היו בסופו של דבר נוצרים. למרות ההתנגדות הנאצית העקרונית לקתוליות, בסופו של דבר גם היטלר עצמו היה נוצרי ומעולם לא עזב את הכנסייה הקתולית. רובם הגדול של הגרמנים, כולל רבים מבני האליטה הנאצית, הוטבלו והיו חברים משלמי מיסים בכנסייה הנוצרית הרשמית במשך תריסר שנות הרייך השלישי. הם לא נטשו את הכנסיות גם על רקע התעמולה האנטי־נוצרית והאנטי־כנסייתית של הנאצים. עד מחקרו של שטייגמן־גאל ההנחה הייתה שהנוצרים התאימו את עצמם לאידיאולוגיה ולפרקטיקה הנאציות, ואילו הוא מראה לנו שההפך הוא הנכון – הנאציזם היה נוצרי וטווה בעצמו קשרים אל הנצרות. מהנצרות שאב הנאציזם את האנטישמיות שלו, את תפיסותיו החברתיות וכן את מחויבותו לאחדות חברתית. אמנם ברור שקיימת סתירה בין האלימות והרצחנות הנאציות לבין קריאתו של ישו להגיש את הלחי השמאלית לרשע המכה אותך על הלחי הימנית, אבל סתירה זו לא הפריעה לאף אחד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.