הכבלים שמחברים בינינו 2: כבלים פראיים

1 אוֹלי

החזה שלי עולה באש. הריאות שלי זועקות לאוויר וליבי הולם בקשת הצלעות בקצב קדחתני, אבל אני לא מצליחה לשוות לעצמי מראית עין של רוגע כשאני מביטה אל אטלס שנמצא בצד השני של החדר ועיניו נוקבות אך יציבות על עיניי.

אני לא מצליחה להסתכל עכשיו על סייג׳, לא כשהמראה שלה רוצחת את דארה עדיין צלול במוחי למרות שהתמונה שגריפין שלח כבר התפוגגה. עיניו של אטלס חודרות, הכעס שלו על הבגידה של חברתי הטובה מבעבע מתחת לפני השטח, אבל להגיד משהו עכשיו, כששני הכבולים שלה כאן איתנו, זה בפירוש סיוט.

המצב עלול להסלים במהירות מסחררת.

בעיקר בהתחשב בעובדה שפליקס מרפא את השריטות ואת החבורות בכל גופי ולכן ידיו מונחות ישירות על עורי. קירן הוא חייל מיומן בצוות הטקטי ויש לו יותר הכשרה ויכולות משיש לשלושתנו ביחד... נוסף לכך, קיים העניין הפעוט הזה שהוא מעתיק ויכול פשוט להיעלם איתה ברגע שנגיד משהו.

יש בי חלק קטן שרוצה שהוא יעשה את זה, שרוצה שהוא יעיף אותה מכאן לפני שההשלכות של מעשיה יפגעו בה כי, טוב, היא החברה הכי טובה שלי. האם זה הופך אותי לאדם נורא ואיום?

אולי, אבל קול קטן בירכתי מוחי ללא ספק עובר את הגבול הזה במקומי ולוחש שהכבולה שלי יכולה לטפל בכל העניין הזה בשבילנו.

אבל אני לא רוצה בזה ולמרבה הפלא, אני מרגישה שקט בקרבי, כאילו זלילת נשמתו של הצ׳ארג׳ הספיקה כדי להפיל עליה תרדמה קצרה.

האם זה אומר שאני מוגנת בחדר הזה עכשיו והכול הוא אי־הבנה ענקית? או שזה אומר שבסופו של דבר יש לי נקודת עיוורון, טעות קטנה שהכבולה שלי עשתה וגרמה לי לתת למרגלת מכוחות ההתנגדות להגיע כל כך קרוב אל כולנו?

אני מרגישה כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ בגלל כל הבגידות והפרטים הלא ידועים. למה זו הייתה מוכרחה להיות דווקא סייג׳?

הקול של פליקס מעיר אותי ממחשבותיי המתרוצצות. ״אוֹלי, הדופק שלך מטורף כרגע. תנשמי. את חווה התקף חרדה כי הכבולה שלך יצאה או משהו כזה? גייב, תביא לה קצת מים ואטלס, אולי תוריד את החולצה ותתחיל בהעברה. היא צריכה משהו.״

מבטי חוזר אל שניהם, אבל אף אחד מהם לא זז לשמע ההוראות של פליקס. אף אחד מהם גם לא מנסה לענות לו.

גייב נועץ בי מבט ואני משיבה לו במצמוץ, בתקווה שיצליח לפענח את הבעת פניי ולשמור על קור רוח בלי לפקפק בדברים המטורפים שקורים כאן עכשיו.

אמרתי לו מה קורה, פשוט תישארי רגועה. אנחנו בדרך.

אני בולעת את הרוק כשאני שומעת את המתח בקולו של גריפין אבל אני לא מוצאת את המילים לשלוח אליו תגובה. אני לא מצליחה לדבר על מה שקורה בלי להתמוטט.

אין מצב שסייג׳ מרגלת.

פשוט אין מצב בעולם.

״את נראית חולה, אוֹלי, אולי כדאי... שנחזיר אותך לחדר לנוח?״ אומרת סייג׳ באותה נימה מתוקה ואוהבת שכעת מעוררת בי ספק. אני מנסה לפענח אותה כאילו מדובר במוח של פושעת כי מה לעזאזל באמת קורה פה?

אני מכחכחת בגרוני וקולי נשמע משובש, ״זה... אני בסדר. אני חושבת שהכבולה שלי משתוללת קצת, לא משהו שלא אוכל להתמודד איתו.״

סייג׳ משיבה אליי מבט מודאג, אמפתיה ולבביות קורנים ממנה לעברי כמו תמיד והחזה שלי מתכווץ עוד יותר. קירן מקמט אליי את מצחו ומביט אל הכבולים שלי, והקמטים סביב פיו רק מעמיקים. הוא יודע שמשהו קורה אבל לפני שהוא יכול להגיד לנו משהו, חיל הפרשים מגיע.

תודה לאל.

אני מרגישה אותו לפני שאני רואה אותו.

עיניי נודדות אל סלילי העשן שזורמים מתחת לדלת אבל אני ממהרת להסיט את המבט ומקווה שאף אחד אחר לא שם לב.

אבל פליקס שם לב.

ידיו חומקות ממני כשהוא קם ונע לעבר סייג׳. הוא עושה רק צעד אחד לפני שהעשן אופף את החלל, סליל עשן נכרך סביב קרסוליו ומונע ממנו לעשות כל תנועה נוספת. הוא משמיע נביחה כאילו הוא חשב מילים ברורות עד שהפחד מהסיוט המעשן רוקן את מחשבותיו ההגיוניות, אבל כבר מאוחר מדי. העשן נכרך סביב קירן וסייג׳, מפריד ביניהם ומונע מהם לזוז. קירן מקמט את מצחו אבל לא מתנגד, עיניו מביטות ברחבי החדר אל כולנו והוא שם לב שסלילי העשן תוקפים אך ורק את חבורת הכבולים שלו.

כשהוא פונה אליי, אני מסיטה את המבט כי אני לא רוצה שהוא יראה את התגובה שלי למה שקורה כאן.

סייג׳, שללא ספק נבהלת ומגבירה את הכאב בלב שלי, עם עיניה הפעורות וקולה הרועד, אומרת, ״אוֹלי, מה קורה פה לעזאזל? מה העניין? למה נורת —"

הדלת נפתחת ונוקס נכנס, אחד מיצוריו נמצא למרגלותיו בצורת הדוברמן הפראי, שיניו החדות והקטלניות חשופות כשהוא נוהם אל כל הנוכחים בחדר ואומר בנימה חומצית ומסוכנת במיוחד, ״לא נורת, למרות שהוא בדרך עם המון שאלות אלייך, בנסון. אולי תתחילי לחשוב על תשובות ומהר, כי לבגוד בכולנו מול מצלמות האבטחה לא היה הצעד הכי מבריק שעשית.״

״מה זה אמור להביע, דרייבן?״ מתפרץ פליקס ועדיין נאבק בסלילי העשן אבל קירן פשוט נועץ בו עיניים קרות.

״שחרר אותי. אני הולך לנורת עכשיו.״

נוקס מגחך אליו וחוצה את החדר. הוא מקיף את סייג׳ בשעה שעוד יצורים שלו לובשים צורה בין סלילי העשן ומסתדרים בשורה סביבו. ברוטוס רוטן תחת אוזני, לא בתור אזהרה אלא בעידוד, כדי שאדע שהוא עדיין כאן ומוכן להירתם אם אצטרך. אין לי ספק שהוא יעשה את זה, מעולם לא פקפקתי לרגע בנאמנותו כלפיי ואני מרימה יד כדי ללטף אותו, אף שהיא רועדת מעט.

אני לא מסוגלת להסתכל עכשיו על סייג׳.

או שאתפרק או שאתחיל לצרוח.

נוקס פוסע עוד צעד אל מרכז החדר, העשן נעשה סמיך ועיניי נאלצות להשתנות כדי לראות בצלילות מה קורה מאחוריו. הוא עונה לקירן, ״הרגע אמרתי שהוא בדרך ואף אחד מכם לא הולך לשום מקום. אם זה היה תלוי בי, כולכם הייתם כלואים עד שגריף יוכל לעבור על כל שנייה בחיים שלכם ולברר אם זו רק בנסון או שכולכם מעורבים בעניין. הערכתי אותך הרבה יותר, בלק, אבל שום דבר כאן לא ממש מפתיע אותי. אפילו לא העובדה שבגדתם בכולנו —"

סייג׳ משמיעה קול כאילו היא משוועת לאוויר, אבל זה נשמע בעיקר זועם ואני עדיין לא מצליחה להכריח את עצמי להסתכל עליה.

קירן משמיע קול זועם משלו ונאבק בכבלי העשן, למרות שהם לא זזים. ״בגדנו בכם? מה זה אמור להביע לעזאזל? רק בגלל שיש לך פה אינטרס קטן משלך, להטריף את הכבולה שלך כי עשית שגיאה ענקית —"

זה לא מוצא חן בעיניי.

גם לא בעיני הכבולה הפנימית שלי. היא מתעוררת סוף־סוף אל הבלגן המוחלט שנקלענו אליו, אבל כשאני מתגרה בה ומצפה ללחישה מאיימת או למשהו אחר, היא שקטה. מודאגת וזהירה, אבל שקטה.

זאת אומרת, אני יודעת שהיו בינינו בעיות. המון בעיות. אבל אלה הבעיות האישיות שלנו. יום אחד נטפל בהן. אולי.

הן לא פתוחות לדיון ציבורי.

הקול של אטלס חד כשהוא מפלח את הערפל וחודר את המתקפה של קירן. ״היא רצחה את המגינה שלנו. סוייר הרגע הציג את ההוכחה למה שקרה בפני נורת וגריפין. זו לא איזו משימה פנימית, בלק. אנחנו מנסים לשמור על הביטחון של כל מי שגר במקלט, לא רק על החברים ובני המשפחה שלנו. אם אחיה עלה על זה, אין שום סיבה שתגיד לדרייבן שמדובר בציד מכשפות. חוץ מזה, תראו מה זה עושה לאוֹלי... אם אתם לא מאמינים לשום דבר אחר, אתם חושבים שהייתי עומד כאן ומרשה לו לעשות לה דבר כזה אם לא הייתי רואה את סייג׳ רוצחת את האישה הזאת במו עיניי?״

דממת הלם משתררת ואני נבהלת מהקולות הרועמים של דלתות נפתחות בכוח ורעש של עשרות מגפיים שנכנסים בהלמות צעדים אל המרכז הרפואי, מאותת שחיל הפרשים הגיע סוף־סוף. אני שואפת נשימה אמיתית ועמוקה בפעם הראשונה ואז עוד אחת.

ובכל זאת, סייג׳ לא מנסה להתגונן או לומר מילה.

האם היא מפחדת מכדי לנסות? האם היא יודעת שגריפין מאזין דרכי, שהכוח שלו מציף אותי וצופה בכל מה שקורה כאן ומחכה לאות שאולי היא משתתפת מרצונה החופשי ב... כל מה שקורה פה?

או שאולי היא מחכה שאני, חברתה הטובה ואשת סודה הנאמנה, אגן עליה ואוציא אותה מהתסבוכת הזאת כמו תמיד?

בא לי להקיא.

נורת וגריפין נכנסים לחדר, חבורת אנשי צוות טקטי מאחוריהם ואני ניגשת אליהם מייד ומבקשת שהכבולים שלי יחלצו אותי מהמצב הסבוך הזה. נורת תופס את פניי בידיו ומטה את ראשי לאחור עד שהוא מביט אל החללים השחורים שבעיניי. מה שהוא רואה שם לא מוצא חן בעיניו ופיו מתקשח עוד יותר.

הוא רוכן קדימה מעט והעשן של אחיו עדיין מסתיר את שנינו מעיני כולם כשהוא ממלמל אליי בשקט, ״לכי הביתה ותנוחי קצת. אני אטפל בזה. תישארי עם אטלס וגייב ופשוט תשאירי לי את הטיפול, כבולה.״

״אוֹלי?״ שואלת סייג׳ וקולה רועד מעט. למרות שזה כואב לי, אני מביטה בה סוף־סוף ובזכות עיניי הריקות, אני רואה אותה ברורה כשמש.

היא מבועתת.

המילים בוקעות מפי כשאני יוצאת מהדלת, ״אני אחזור, סייג׳. פשוט... פשוט תעני לכל השאלות שלהם. אנחנו נבין מה קורה כאן.״

רק כשגייב ואטלס מאגפים אותי מכל צד, אני קולטת שנוקס נעמד בין חבורת הכבולים השנייה וביני.

כשאנחנו יוצאים יחד אל שמש אחר הצהריים, אני מרגישה את רטט החרדה עמוק בקרבי. ההרס של חיילי כוחות ההתנגדות נמצא בכל מקום סביבנו. מכוניות הפוכות, מכתשים בכבישים חדשים שנסללו לא מזמן והריסות פזורות על האדמה בכל מקום.

אני משתדלת שלא להתעצב כשאני רואה את כל מה שנורת ומשפחתו עמלו לבנות עבורנו חרב בגלל הגחמות והמשחקים הסדיסטיים של כוחות ההתנגדות. הכול מיותר כל כך, ואדוות הרוגז מעוררות את הכבולה הפנימית שבחזי שחזרה לישון ולנוח, כאילו אני ממש רוצה שהכלבה הקנטרנית תתעורר.

אני עדיין לא מבינה למה היא ישנה.

אטלס מחבק את כתפיי בזרועו ומקרב אותי אל צד גופו בזמן שגייב נוטל את ידי השנייה.

״הכול יהיה בסדר, מתוקה,״ ממלמל אטלס אל שערי כשאנחנו יוצאים לדרך אבל אין לי מה לענות.

אני יודעת שאנחנו נשרוד את זה. אני יודעת שנורת וגריפין יעשו בקרת נזקים כוללת ויתקנו את הדליפות שאפשרו למה שקרה היום להתרחש. אבל כשאני מסלקת במצמוץ את הדמעות, אני מרגישה בעל כורחי שהמצב לא הולך להשתפר.

בזכות סייג׳ שרדתי כשכולם כאן שנאו אותי. היא אהבה אותי וקיבלה אותי מהרגע שבו ישבנו יחד בחדר האוכל, בלי ספקות. תגית ה״אאוטסיידר״ והנידוי החברתי קירבו בינינו אבל החוצפה והלב הרחב שלה כבשו אותי.

אם אאבד אותה, אני לא אהיה בסדר.

הפרפור המבוהל בחזה שלי מתחדש ונשימתי נעתקת. אני מרגישה כאילו אנחנו שוב במרחק רגעים ספורים מקריעה לגזרים של חבורת הכבולים שלנו. מעט השלווה שמצאתי כאן במקלט נגדעה באבחה אחת של כוחות ההתנגדות. הם ניסו להכות בנו ודרך סייג׳, אני חטפתי פגיעה ישירה.

היא החברה הכי טובה שלי ואם היא הייתה מרגלת כל הזמן... אני לא מסוגלת לעכל דבר כזה בכלל. אני לא רוצה אפילו לנסות.

אני לא מוצאת את המילים כדי לומר להם את זה, לא בלי שאגרום לשניהם לצאת למסע חיסול למען כבודי. אני בולעת את הרוק בכוח כדי להוריד את הגוש שבגרוני ומורידה את הראש בניסיון לחסום את מרחץ הדמים כשאנחנו מתקרבים אל הבית.

אני רוצה בסך הכול מקלחת חמה ומיטה להתחבא בה עד סוף היום, לא משנה איזו מיטה, אני לא בררנית. אנחנו שוקעים בשתיקה מביכה אבל ברור ששניהם רואים שאני עצובה. ידו של גייב נדרכת בידי ואטלס ממשיך לאמץ אותי אל גופו תוך כדי הליכה, כאילו הוא יצליח איכשהו לספוג את כל הדאגות והפחדים שלי אם יצליח להתקרב מספיק. אני לא מוצאת את המילים כדי לעודד אותם.

כשאנחנו חולפים על פני המשרדים של נורת ועל פני חדר האוכל, גייב לוחץ על ידי בעדינות ואז עוצר את כולנו. עיניי עדיין מושפלות והוא לוחץ שוב את ידי כדי למשוך את תשומת ליבי.

״תסתכלי סביבך, כבולה. הכול באמת יהיה בסדר כאן.״

אני מרימה את המבט לכיוון שהוא מצביע אליו ורואה שורה ארוכה של חיילי צוות טקטי ואזרחים מקיפים את מדרגות הכניסה של חדר האוכל.

כולם עוזרים לפנות את ההריסות ואת הפסולת שחוסמות את הדרך ואת הדלתות בזמן שהשף וצוות המטבח עומדים בחוץ עם לוחות עץ שהוצבו על גבי מעמדים. עליהם ערוכות כמויות של אוכל שמספיקות לגדודי צבא. חבורת ילדים צוחקים עומדים בסמוך, עם מכלים חד־פעמיים של משהו חם וטעים בידיהם. הם מכרסמים לחם פריך ומשוחחים ביניהם.

כל המבוגרים סביבם מכוסים באבק ובעפר, אבל עוטים חיוכים על פניהם מול הילדים. בכל פעם שהילדים מסיטים את מבטם, אפשר לראות את ההורים מעווים את פניהם ונראים מודאגים בגלל המצב, אבל כולם התאגדו יחד כדי לתקן.

גייב מנשק את כף ידי ואז אומר בשקט, ״המקום הזה לא יישאר סודי לאורך זמן, אבל אני בכל זאת חושב שזה שווה הכול. אני עדיין חושב שהגנה על האנשים האלה שווה הכול, כבולה. אנחנו בדיוק במקום הנכון עבורנו. כולנו מוגנים כאן בזכותך.״

אני בולעת שוב את הרוק, קולי עדיין לכוד בחזי, אבל הפעם אני לא מרגישה שאני נחנקת מרוב אשמה ורגשות איומים.

כשאנחנו כמעט ליד הדלת אטלס מציע להביא לי משהו לאכול. הריחות שעולים מחדר האוכל הם באמת מדהימים אבל אני מסרבת. אני לא מצליחה לחשוב על אוכל עכשיו, לא כשזיכרון הכבולה שלי אוכלת נשמה בקרבי עדיין טרי כל כך.

הבטן שלי מתהפכת רק מעצם המחשבה.

במדרגות אני נזכרת בבעיה של זיהום המים ובעובדה שאסור לי עדיין להתקלח. דמעות מציפות שוב את עיניי אבל אני ממהרת למחות אותן. לא השקעתי את כל המאמצים בלהתאפס על עצמי רק כדי לאבד עשתונות בגלל מים חמים. גייב מבחין בזה בכל זאת ומלטף את אגודלי באגודלו, מפגן תמיכה שקט, ואני מעווה את פניי בחיוך.

כשאטלס סוף־סוף מצליח לפתוח את הדלת בעזרת המפתחות שלו, אנחנו רואים את סוייר ואת גריי יושבים יחד ליד השולחן ומחכים לנו.

הלב שלי צונח לרצפה.

סוייר מגלגל עיניים ונועץ אצבע באוויר לכיווני. ״אל תסתכלי עליי ככה, פלוז. באתי לפה לעשות סדר בבלגן כי שנינו יודעים שאחותי לא רצחה מישהי בדם קר.״

עמוד השדרה שלי מתכווץ ואני ניגשת לשולחן ומניפה את ידי בדרמטיות כי לעזאזל, זה הזמן הכי מתאים להיות דרמטית. ״אם לא הייתי רואה את זה במו עיניי, גם אני לא הייתי מאמינה, סוייר. אבל... איך תסביר את זה? אני לא יכולה... פאק, מה נעשה? אני לא יכולה להאשים אפילו את נורת, גריפין או את נוקס שהם תקיפים מדי בנושא כי... דארה נרצחה. מישהו צריך לתת על זה דין וחשבון, ואם זאת לא סייג׳, אז אנחנו צריכים להבין מי באמת עשה את זה, ומהר.״

הוא מגלגל עיניים ומקרב את המחשב הנייד שלו אליו, מעיף מבט בכבולים שלי שצופים בנו בחשש מפתח הדלת, כאילו הם רק מחכים לרגע שבו יצטרכו לזנק ולהפריד בינינו.

סוייר לא מדאיג אותי.

אני הסיכוי הכי טוב שלו להוציא את סייג׳ מהסיפור הזה ושנינו יודעים את זה. אין לי מושג איך זה יקרה. האשמה בוערת בי בגלל העובדה שאני לא בטוחה לחלוטין שהיא חפה מפשע, כי ראיתי את הסכין משספת את גרונה של דארה. אבל אין מצב שלא אחקור כל תנועה של סייג׳ בזמן האחרון עד שאהיה ממש בטוחה.

היא החברה הכי טובה שלי, לעזאזל!

אני ניגשת ומתיישבת על אחד הכיסאות שליד השולחן, ובוחרת בצד מולם כדי שלא אשבש לחלוטין את האופי המגונן מדי של הכבולים שלי. הדבר האחרון שצריך כרגע הוא להדליק את אחד מהם. הכבולה הפנימית עדיין שקטה בחזה שלי, במצב התנומה המוזר שלה. זה מפחיד מאוד אבל אולי זה גם לא כזה דבר שלילי עכשיו.

סוייר מתחיל להקיש על המקלדת ומדבר בלי לטרוח להסיט את עיניו מהמסך. ״ברור שאנחנו צריכים לברר מי זה, ולא רק כי המניאק צריך למות על זה שעירב את אחותי בסיפור. דארה היא אבדה ענקית ברמה האישית והאסטרטגית, אבל יש הרבה נכסים שגרים פה. ידעת שגם אונסר נמצא כאן עכשיו? אם ישספו לו את הגרון בזמן שהוא ישן או משהו כזה, נדפקנו חזק. על אחת כמה וכמה חבר המועצה האניטי ובני משפחתו. אה, וכל חבורת הכבולים שלך, שמצטיינת בכל תחום ומתנהלת כמו קבוצת פראי אדם חלולי עיניים. אם מישהו יתנפל עלייך, אנחנו נהיה בבעיות חמורות.״

אטלס צוחק ומושך את הכיסא הסמוך לשלי. הוא מתיישב על קצהו בתנועה אנרגטית שעדיין מפעמת בו, כאילו הוא מתכונן להסתער על אחד משניהם אם יהוו איום עליי. גייב פחות מודאג, כנראה בגלל שהוא מכיר את סוייר ואת גריי כל חייו, והוא יושב בכיסא מצידי השני, כך שאני מאוגפת לחלוטין על ידי שני כבולים מגוננים יותר מדי.

סוייר מרים את המבט אל שניהם ועושה פרצוף בגלל ההתנהגות שלהם. לאחר מכן הוא שולח אליי מבט נינוח יותר. ״לא משנה מה קורה כאן, זיהום המים היה התקרית הראשונה בשרשרת. סייג׳ כבר נשללה בעניין הזה, נכון? למה שלא נתחיל שם ונתקדם אל... הרצח,״ אומר גריי בשיקול דעת, שכל ישר ואפס עוקצנות. לכן הוא מתכנן פי מיליון טוב יותר מכולנו.

אני מהנהנת ומשפשפת את פניי בידי. אני מורידה את הז׳קט של אטלס מכתפיי ופורשת אותו על רגליי. ״אוקיי... אז נתחיל בהתחלה. איפה היינו כולנו הבוקר, כשדארה נרצחה?״