הכבלים שמחברים בינינו 5: כבלים טרגיים

1

אוֹלי

אני לא שומעת שום דבר מהנעשה סביבי חוץ מהלמות כפות רגליי על הקרקע ואת קול נשימתי הכבדה כשהיפחות בוקעות מחזי.

גופות מפוזרות בכל מקום על פני אדמת המחנה, כולן נהרגו בגלל התגבור בכוח שניתן לי ולכבולים שלי. הכבולה שלי ממשיכה לחפש עוד, כל דבר שתוכל לקחת כדי לתת עוד כוח לכבולים שלנו בזמן שאנחנו רצות אל תוך הסכנה שבתוכה הם נמצאים.

עדיין כואב להם. הם עדיין מתמודדים עם האדם הלא ידוע שזה עתה רצח את נוקס.

לא יכול להיות שהוא מת.

אני מזהה עשרות פרצופים בין ערמות הגופות, אנשים שראיתי בתקופה שלי כאן, אנשים שהיו חלק מהאימה שחוויתי, אבל אני לא מרגישה תחושת ניצחון על כך שמחיתי אותם מעל פני האדמה.

לא.

אני מרגישה רק את ליבי הולם בחזי ואת הזיעה הקרה על עורי, שלא קשורה למהירות התנועה של רגליי.

לא יכול להיות שהוא איננו.

אין אפשרות כזאת, לא כשעשיתי הכול כדי להגן על כל הכבולים שלי. לא כשסוף־סוף קיבלתי את כולם לתוך ליבי והחלטתי להשתמש בכוחות המזוויעים שלי כדי להגן עליהם, להתפייס עם האלָה המרושעת שבתוך נפשי אם זה אומר שכולם יצליחו לשרוד את הקרב עם כוחות ההתנגדות. לא כשסוף־סוף יש לי את היכולת לתת להם כוח בלתי מוגבל. לא כשעשיתי כל מה שביכולתי כדי למצוא גשר בין נוקס וביני, ונכון, עוד לא ממש עשיתי את זה עד הסוף אבל אני מרגישה שהצלחתי ליצוק את היסודות לקשר.

משהו שנוכל לבנות עליו.

אני מרגישה עדיין את הכאב של גריפין בוקע אליי דרך הכבילה. הכאב הפיזי עדיין שם, כמובן, אבל עכשיו אני מרגישה רק את סערת הרגשות שלו, לאחר שצפה בחברו הטוב מת ומקריב את עצמו כדי להבטיח את שלומו של אחיו. מי שגורם להם את הכאב הזה... אני אטפל בו אישית. לא מעניין אותי מה יידרש לשם כך. לא מעניין אותי אם אצטרך לעמוד מול סיילס דייוויס בעצמי. אני אקרע את האדם הזה לגזרים במו ידיי, אם זה מה שצריך.

ככל שאני מתקרבת לאוהלים כך אני מרגישה שהכבולה שלי פונה החוצה. הרשת מתרחבת כשהיא מחפשת עוד נשמות לזלול כדי לעשות את מה שאנחנו צריכות לעשות, מתמתחת ומתמתחת עוד ועוד. היא רוצה בכל מאודה להקריב את אנשי הצוות הטקטי, לקחת גם את הנשמות שלהם עם כל הכוח שיש להם כדי לנצח בקרב, אבל אסור לי להרשות לה להיהפך למפלצת כזאת.

כשאני קרובה יותר לאוהלים, אני רואה את הראשון מבין יצורי הצל של נורת, את הקו התוחם שהציב סביבם כדי להגן עליהם מפני כל מי שינסה להתקרב. היצורים מתעלמים ממני לחלוטין ואפילו לא מביטים לעברי כשאני מקיפה אותם ומתקדמת לעבר הכבולים שלי. ואז אני מתחילה להרגיש את הכאב בעצמי, הוא כבר לא מגיע אליי דרך החיבור לכבולים שלי אלא מתקיים בתוך ראשי. השרירים שלי מתכווצים ומתעוררים לחיים כאילו הלמו בי באלפי וולט של זרם חשמל. המוח שלי רוצה להיאטם אבל הכבולה שלי דוחפת אותי קדימה.

לא משנה איך אני משליכה את הכוח שלי, אני לא מרגישה מי נמצא בחדר. אני דוחפת ודוחפת, אבל לא מרגישה שום דבר לגבי האדם. שום דבר.

עיניי צונחות אל גופת הכבול שלי, חסרת נשמה וריקה ומתה.

אני רוצה לשכב לצידו ולמות יחד איתו.

הכאב פוסק. אני מרגישה את זה בדיוק כאשר המעתיק מופיע שוב בצליל פקיעה. סיילס דייוויס, הכבולה שלו, לידיה והאדם שאחראי לכל מה שקרה עוזבים איתו. גל בחילה מתפשט בגופי, רגע של אי־נוחות כשאני לא מרגישה עוד את הכאב העז שהתפשט בתוכי.

בזווית העין אני רואה את נורת יורד אל ברכיו ותופס את עצמו בשתי ידיו כשהוא מביט בגופת אחיו. דמעות זולגות על פניו. נדרשים לי ארבעה צעדים כדי להגיע אל שניהם ואז אני מוצאת את עצמי על ברכיי כמותו, מביטה בעיניו של נוקס שאינן רואות עוד כשהוא בוהה באחיו, המראה האחרון שבו חזה לפני שנשמתו נעקרה מגופו.

אנחנו צריכות לזוז במהירות, בחורה. אנחנו צריכות לזוז במהירות, אחרת נאבד אותו.

אני נשנקת מרוב בכי. ידיי מושטות כדי לרחף מעל חזהו, על המקום שבו אני רוצה נואשות להשליך את עצמי עליו אבל הוא מעולם לא רצה שאגע בו, ואני מרגישה שאחלל את כבודו אם אעשה את זה עכשיו, אף שהוא כבר איננו.

את לא מקשיבה לי. את צריכה להקשיב. אנחנו צריכות לזוז עכשיו.

עיניי נעצמות בכוח לשמע הדיבורים המיותרים של הכבולה שלי בתוך ראשי.

ברור שאני לא מקשיבה! הכבול שלי מת!

גריפין גורר את עצמו אל נוקס וכורע ברך מצידו השני. הוא לא מהסס כשהוא מסיט את השיער מפניו ומצווארו, בודק את הדופק כאילו יש עוד תקווה, כאילו אנחנו לא מביטים עכשיו בגופה. אני לא מרגישה ככה.

אני רק מרגישה כמה הוא ריק, אני מרגישה את החלל שנפער בחזה שלו, במקום שבו אמורה להיות הנשמה, ואת השקט בתוכי, במקום שבו הייתה האנרגיה האלימה והתקיפה שלו.

הכלי נשבר, לא הכבול הפנימי.

אני נופלת שוב על התחת בעפר, בוץ ניתז עליי כשהיפחות מטלטלות את גופי.

הוא היה הרבה יותר מכלי! שלא תעזי לקרוא לו ככה, הוא היה הרבה יותר מסתם —

אבל הכבולה שלי קוטעת אותי.

אני לא קוראת לאדם כלי. אני קוראת ככה לגוף שלו. הכבולים שלנו — שניהם — נמצאים כאן. תקני את הכלי, בחורה.

אני מצמידה את כפות ידיי לעיניי כשאני יורדת בעקבות הכבולה שלי אל מעמקי קרביי, אל החלקים העמוקים ביותר שבתוכי, שם היא נחבאת במקומות הנסתרים הקטנים בתוכי, במקום שבו היא ישנה, במקום שבו היא אוכלת כבולים חזקים, במקום שבו היא פורצת בהתקף זעם ומסתתרת כשאני לא מצייתת לכל גחמה שלה. שם אני מוצאת, רפה כמו כנפי פרפר ברוח, את נשמתו של נוקס.

מעולם עד כה לא החזקתי בתוכי נשמה שלא נועדה להיטרף על ידי הכבולה שלי, ולכן מטבע הדברים אני נבהלת.

בהלה מיוזעת, רועדת ומטלטלת שגורמת לי לדפיקות לב.

כמה זמן הוא יוכל להישאר כך בתוכנו? איך הבאת אותו... לכאן? האם הוא יודע שהוא כאן? מה קורה כאן, לעזאזל?

אני מקשקשת, מבוהלת לחלוטין, אבל הכבולה שלי לגמרי רגועה ושלווה.

אני יכולה להחזיק אותו כאן כמה זמן שנצטרך אבל את חייבת לתקן את הכלי כדי שיהיה לנשמה לאן ללכת.

אין בעיה. אני לגמרי יכולה לתקן את הכלי. הרי זה הקטע שלי, נכון!? תיקנתי את הכבולים שלי מיליון ואחת פעמים. זה קלי קלות. אבל ברגע שבו אני מנסה לתקן אותו, מתברר שלמרות שהכבולה שלי חושבת שאין כאן שום נזק שאי אפשר לתקן, הכוח שלי בהחלט לא חושב ככה. לא משנה כמה אני לוחצת, אני לא מצליחה לרפא את נוקס.

אני מרגישה את הכעס של הכבולה הפנימית שלי ואני מתפרצת:

אני יודעת שאני צריכה לעשות את זה. אני מתאמצת אבל זה לא קל כמו שנדמה לך!

היא מתפרצת בתגובה:

את לא באמת מאמינה שנוכל להחזיר אותו, לכן זה מונע ממך לעשות את מה שנדרש!

טוב, ברור שאני לא חושבת שאנחנו יכולות להקים אדם לתחייה!

אפילו באוזניי הקול שלי נשמע צורמני. אני מרגישה שהכבולה שלי מתוסכלת ממני אבל היא נאחזת בנשמה שבתוכי בכוח כזה, עד שאין לה ברירה אלא לאפשר לעצמי להיבהל לגבי מה שקורה, לרעוד ולהיחרד בתוך המצב המסויט הזה.

אנחנו צריכות את המרפא. תשלחי את המעתיק שיביא את המרפא.

אוקיי, אבל זה קל רק להגיד. קודם כול, הם יסתכלו עליי כאילו יצאתי מדעתי אם אדרוש שיביאו מרפא לגופה. ודבר שני, אם אני לא יכולה לרפא את נוקס במצבו, מי אומר שפליקס יוכל?

את מוכנה להפסיק עם הבהלה האנושית המיותרת שלך ולשמוע בקולי? בחורה, אני מסתובבת כאן יותר ממיליון שנה, את חושבת שאני לא יודעת מה צריך לעשות כשמשהו כזה קורה?

אני עדיין מרגישה כאילו היא מזינה אותי בתקווה במצב טרגי מובהק אבל לבסוף אני פוקחת את עיניי ומביטה בגריפין. “אנחנו צריכים לקחת אותו לפליקס.״

המבט ההמום והחלול בפניו נסדק מעט לשמע קולי ואני חושבת שאני תכף עומדת לראות שניים מהכבולים שלי מתחילים לבכות. אני לא מצליחה להתמקד בשום דבר מלבד במה שקורה בתוך גופי כרגע. אני לא מצליחה להתקרב אליו ולנסות לנחם מישהו מאיתנו.

אם לנוקס יש כאן סיכוי, קטן ככל שיהיה, אני אעשה כל מה שצריך.

“כבולה, מאוחר מדי לפליקס.״ הרכות בקולו של גריפין, הצורה שבה הוא מנסה לדבר איתי בעדינות, אפילו עכשיו, מכאיבה לי.

אני מהנהנת כי אי אפשר להתווכח עם זה, לא באמת. הקול שלי נסדק כשאני אומרת, “אני יודעת. אני לא טיפשה. אבל אנחנו צריכים להגיע לפליקס עכשיו. בבקשה פשוט... תקשיב לי.״

גריפין מביט בנורת אבל אני לא מסוגלת להסתכל עליו. זה לא שאני כועסת כי הם לא הקשיבו לי כשהתחננתי בפניהם לחזור, למרות שהם בהחלט היו אמורים לשמוע בקולי. כולם אומרים לי כל הזמן לסמוך על הכבולה שלי, ובכל זאת ברגע כה מכריע אף אחד מהם לא סמך עליה. אבל זה לא העניין.

לא, אם אני מסתכלת על נורת, שמתאבל עכשיו על אחיו, האחרון מבני משפחתו שנשאר לו בעולם, אין מצב שאוכל להתאפס על עצמי מספיק כדי לתת לריפוי של נוקס את ההזדמנות הראויה, ולכן אני מסיטה את עיניי ממנו ומתמקדת בגריפין, שמצליח לא לאבד עשתונות.

הוא מביט בי בזהירות ואז מסתכל סביבו. הוא כרגע הבין שטכנית אנחנו בשטח האויב ויש סיכוי לא רע שאנחנו מוקפים.

צעדים נשמעים כשגייב ואטלס חוברים אלינו סוף־סוף ושניהם שואלים מיליון שאלות בו־זמנית.

“מה קרה כאן עכשיו?״

“למה לא הקשבת כשאוֹלי דיברה? אנחנו אמורים להקשיב לה!״

“מה עבר לך בראש?״

“אלוהים, מה קרה לעזאזל?״

נורת לא מגיב ולא עונה לאף אחד מהם. הוא לא זע ולא נע, הוא תקוע במקום, ואני פונה לכיוון השני כדי לוודא שלא אראה אותו כשאני מישירה מבט אל גייב. “אני צריכה את קירן. אני צריכה שתשיג אותו ותביא אותו לכאן עכשיו. אני צריכה אותו.״

עיניו של גייב נודדות אל נוקס ואז שוב אליי. הוא עוצר רגע ומביט בדמעות שממשיכות לזלוג על לחיי. “אני אביא אותו, כבולה. תני לי רגע.״

ואז הוא מסתלק ונע בתוך השחור העז של יצורי הצל של נורת. הם כולם עומדים בלא ניע, כאילו בטרנס.

אטלס ניגש אליי ונזהר לא לגעת בי או בנוקס כשהוא כורע ברך לצידי. עיניו מתבוננות בכול ולשם שינוי הוא לא משמיע שום עקיצה לגבי נוקס.

“מה קרה כאן עכשיו?״

גריפין מביט אליו בזעם. “אתה באמת חושב שזה הזמן המתאים?״

אטלס מהנהן ולא כובש את הנימה התוקפנית שבקולו. “אם הדבר הזה יכול לחזור ולהרוג את כולנו בכל רגע נתון? כן, אני חושב שזה הזמן המתאים. הוא מחק הרגע את דרייבן. הוא היה יכול להרוג את שלושתכם אם אוֹלי לא הייתה מעבירה אליכם תגבור כוח.״

הקול שבוקע מהחזה שלי הוא לא אנושי, איום ומזעזע, והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי בלי שאתייחס. אני מנסה להתמקד בנשמה שבתוכי ולשדל אותה לא לזוז כדי שאצליח לרפא את נוקס.

אני לא יודעת אם הוא שומע אותי אבל אני מנסה בכל זאת.

רק עוד כמה דקות ואחזיר אותך. נוכל למצוא פתרון. פשוט תישאר איתי. אני יודעת שאתה לא רוצה, אבל פשוט תישאר איתי ונמצא פתרון.

הוא לא עונה לי, כמובן. אני לא יודעת אם הוא יכול. אני בכלל לא יודעת אם הוא שומע אותי או שאני סתם מדברת אל עצמי עכשיו, אבל אני מנסה.

אני מנסה כי אני לא רוצה שהוא יחכה עד הפעם הבאה כדי למצוא דרך שנוכל לאהוב זה את זה. אני רוצה למצוא את הדרך כבר בחיים האלה. אני רוצה לדעת הכול. אני רוצה לראות הכול ולהשלים את מה שאני צריכה להשלים איתו. אני רוצה לגלות איך מישהו כמו נוקס דרייבן יכול לזכות באהבה ובהכלה, ואז אני רוצה לעשות את זה עד יומי האחרון.

אני רוצה ללמוד את כל מה שאני צריכה ללמוד ואני רוצה לגלות את זה יחד איתו. הוא אולי הגבר השחצן, המכעיס, המניפולטיבי והאכזרי ביותר שפגשתי מעודי אבל אני גם יודעת ללא ספק שהוא שלי. לא משנה באיזה קרב הוא נלחם עכשיו עם עצמו, אני צריכה להיות לצידו ולהילחם יחד איתו. יום אחד נגיע למקום שבו הוא ישלים עם זה וישלים איתי.

אולי אפילו אזכה להתנצלות ממנו על הדברים שעשה בזמן שהתמודד עם כל מה שעבר עליו.

“אלוהים אדירים,״ אני שומעת את קירן מסנן כשהוא וגייב מתקרבים אלינו ואני מרימה את עיניי כדי לראות אותו מביט בעיניו הריקות של נוקס. הוא ממשיך להסתכל על אחיו במבט חלול שלא רואה.

כל יצורי הצל של נורת עדיין עומדים סביבנו, כאילו הם מחכים שהכבול שלי יחזור משולי התהום שעל פיה הוא ניצב, מוצף כולו בצער ובאבֶל. כל סנטימטר בישותי משתוקק לגשת אליו.

אבל אני לא יכולה.

גריפין קם וניגש אל נורת. אני שומעת אותו מדבר בשקט ומנסה להעיר אותו מהטרנס שהוא שרוי בו, אבל נורת לא עונה לו.

אני עדיין כורעת לצד נוקס. לא הייתי מצליחה להתרחק ממנו גם אם הייתי רוצה.

“אני צריכה שתיקח אותי לפליקס,״ אני אומרת לקירן והוא מביט בי בהלם.

הוא מכוסה בדם ובבוץ מהמעבר שלו בין המחנות ומהעתקת אנשים החוצה. הוא עייף, נראה כמעט מובס, כמו שנראים אנשים שמנהלים קרב אבוד.

“פלוז, אני לא חושב שיש משהו שפליקס יוכל לעשות בשבילו עכשיו,״ הוא אומר בקול עדין מאין כמוהו, קול שגורם לסנטר שלי לרטוט ולדמעות להמשיך לזלוג על לחיי.

“תעשה את זה בשבילי. בבקשה,״ אני אומרת בקול סדוק. הוא בולע את הרוק ואני רואה בעיניו שליבו נשבר בגללי.

הוא תופס את גייב כשהוא ניגש אליי, מושיט זרוע לגריפין ולנורת כדי שיתפסו בה בזמן שהוא מניח יד על חזהו של נוקס. אני אוחזת את מפרק כף ידו של נוקס. זה הכי קרוב שהגעתי לגעת בו עד כה ואני מביטה אל תוך עיניו הלא רואות כשאנחנו נעלמים בצליל פקיעה.

אני נאחזת בנשמתו של נוקס בלפיתה עזה שאי אפשר לנתק.