הכבלים שמחברים בינינו 6: כבלים נצחיים

1

אוֹלי

אני מתעוררת כשרגליי נוגעות באדמה במקלט. הראש שלי מסתחרר והבטן שלי מתהפכת בתחושה איומה. מיצי מרה עולים בגרוני ואני נשנקת כשאני מנסה להשאיר אותם בתוכי.

למה אני תמיד מרגישה ככה?

אני מחכה שגריפין יפוגג את אי־הנוחות אבל כשידו לא מתרוממת לחפון את צווארי, אני נאלצת להניח יד על הפה שלי במקום.

זרוע חסונה עוטפת את מותניי ומצמידה אותי אל חזה רחב כשנורת מתפרץ, ״אתה מתכוון להחזיר את גריפין כדי שיוכל לעזור או לא?״

אני לא מבינה למה הוא מתכוון ואני שקועה מדי בבחילה שלי מכדי לנסות לפענח. ואז כף ידו של גריפין עוטפת את גרוני והכוח שלו זורם לתוך גופי, מציף אותי ומבריח את החולי. רק אחרי שהראש שלי נעשה צלול אני שמה לב שהחדר מסביבנו שקט, שתיקה דחוסה שבה מיליון דברים מרחפים סביבנו בלי להיאמר, ושהיד של גריפין לא חופנת את צד צווארי כמו תמיד.

הוא לופת את גרוני כמו שהוא עושה כשאנחנו לבד, כשהוא לוחש לי באוזן דרישות והערות מלוכלכות בזמן שהזין שלו חודר אל תוך גופי.

אני מרימה את המבט ומגלה שהכבול הפנימי שלו מביט בי.

פנים אטומות, עיניים חלולות אטומות, אני פוגשת את האל שבתוכו לראשונה כמו שצריך. פתאום אני נעשית מודעת לכל העיניים שמסתכלות עלינו.

קירן החזיר אותנו לאחד מחדרי האימונים שמתחת למרכז האימונים הטקטי. החלטה נבונה כמו תמיד והוא כבר התרחק מהמצב המסובך הזה. הוא מחכה ליד הדלת, מספיק קרוב כדי לעזור ברגע שנזדקק לו אבל הוא גם מודע היטב לעובדה שאם הכבולים הפנימיים שלנו יֵצאו, הוא יהיה בעיקר מטרד ופחות עזרה.

רק אני באמת מסוגלת להתמודד איתם.

מבט מהיר זה כל מה שדרוש לי כדי לדעת שאף אחד מהכבולים שלי לא מרוצה מכך שהוא מניח את היד שלו עליי ככה. לא הכבול, כי הם אולי סומכים על גריפין במאת האחוזים, אבל הם לא סומכים על האל שחי חבוי מתחת לעורו.

כולנו זוכרים את האזהרות של ג'ריקו.

הכבולים הפנימיים מחסלים את הכלים שלהם.

הכבול של גריפין נועץ בי מבט ולא ממצמץ כשהוא קורא אותי כמו ספר פתוח. ״אני לעולם לא אפגע בך. לא הייתי יכול גם אם הייתי רוצה. את שלי. שום דבר לא ישנה את זה.״

אני לא יודעת אם הוא קורא את מה שעובר לי בראש בגלל המבט שעל פניי או אם הוא מסוגל להתגבר על ההגנות שלי אבל אני מהנהנת לאיטי בכל זאת ונאנחת בשקט. אצבעותיו מתגמשות סביב גרוני ומתהדקות מעט ויש מלמולים של מורת רוח סביבנו שעולים משאר חבורת הכבולים.

אני באמת צריכה להתרכז כדי לגרום לו להרפות.

״לא. את צריכה להגיד לכולם שיניחו לנו לנפשנו. עבר הרבה מאוד זמן מאז שהייתי איתך בפעם האחרונה, כבולה.״

אוי אלוהים.

הוא בהחלט קורא את המחשבות שלי.

צל נכרך סביב מפרק כף ידו במהירות רבה יותר מכפי שהעיניים שלי מסוגלות לקלוט. הצל גולש לאורך כף ידו ומחלץ אותי מאחיזתו. שפתיו של גריפין מתרוממות כשהכבול הפנימי שלו נוהם אבל הצללים עוטפים את גופי כדי להרחיק אותו ממני.

״אתה בעצם זר עבור כולנו עכשיו ולכן תישאר כאן עד שנדע שאנחנו יכולים לסמוך עליך,״ אומר נורת ונעמד בינינו כמו חומת מגן. אני מעבירה יד על גבו, בתור עוגן לעצמי כרגע אבל גם כדי להרגיע אותו.

אני מרגישה לא רגועה לאור המפנה שהתחולל היום.

קירן צועד קדימה, מתקרב לכבול של גריפין כפי שניתן היה לצפות שאדם יתקרב לחבית מלאה בנחשים עצבניים.

כאילו הוא עומד למות בגלל שהעז בחוצפתו לנשום.

נורת שולח אליו מבט אבל קירן מתעלם ממנו לחלוטין ומדבר אל הכבול של גריפין ברשמיות שמביעה את הכבוד והפחד שוודאי זורמים כרגע בעורקיו.

״שמתי את סייג' באחד התאים למטה כששאר חבורת הכבולים שלנו משגיחים עליה. מה בדיוק קורה בראש שלה ואיך אני מוציא את זה משם?״

בראש שלה?

עיניי מבזיקות שוב אל גריפין ואני מתפרצת, ״מה זה אמור להביע בכלל? למה לא אמרת משהו קודם לכן? מה אם היא נפגעה או שנגרם לה נזק?״

הכבול, שטרם הסיט ממני את המבט, לא מגיב לדבריי בעוד עיניו החלולות מתבוננות בי. אני מרגישה מעט נבוכה, משהו שמעולם לא הרגשתי ליד הכבולים שלי או ליד הכבולים הפנימיים שחיים בתוכם.

אני לא מבינה למה.

״הכבול־האל שוב בתוך המוח שלה. הוא היה שם בעבר ולכן קל לו לדבר ככה איתנו.״

הכבול־האל.

זה שחדר למוח שלה והשתמש בגופה כדי להרוג את המגינה שלנו, דארה, ואּפשר לכוחות ההתנגדות להיכנס למקלט ולהפליל את חברתי הטובה ברצח שלא הייתה מבצעת לעולם בשום מצב. זעם אלים ניצת בקרבי ואני נעה לפני שאני ממש חושבת על זה, נדחקת ועוברת על פני הכבולים שלי וניגשת אל המסדרונות של מרכז האימונים בדרכי למעלית.

אני שומעת את כולם רבים ומתווכחים מאחוריי, אבל אני לא יכולה למנוע מעצמי ללחוץ על כפתור המעלית. אני מקללת חרש כשהדלתות נפתחות. אני מביטה לאחור ורואה את הכבול־אל של גריפין עומד קרוב אליי.

מוזר שאפילו בלי לראות את עיניו, אני יודעת שזה לא גריפין שלי. גריפין שלי היה משלב את זרועותיו על חזהו ועוטה הבעת זעף על פניו בעודו אומד את המצב, סוקר את התוצאות האפשריות שוב ושוב עד שהיה רוקם תוכנית עם התרחיש המוצלח ביותר. הכבול־אל שלו פשוט עומד שם ונועץ מבט חסר אנושיות והבעה בעודו מתבונן בכול. ובכל זאת הלב שלי נוהה אל שניהם.

שניהם שייכים לי.

״אוֹלי, מה את מתכוונת לעשות בדיוק כשתגיעי למטה? הרי את לא יכולה להילחם בכבול־אל אם הוא לובש את גופה של סייג' כמו איזו בובה דפוקה,״ אומר גייב כשהוא נעמד לצידי, אוחז בידי ומשלב את אצבעותינו.

קירן שולח אליו מבט אפל על שהוא מדבר על הכבולה שלו ככה אבל אני רק מושכת בכתפי. ״אם אני עוקרת נשמות, אתה לא חושב שאוכל להכריח גם את הכבול־אל לצאת החוצה? בעיקר אם הוא בתוך מישהי שהוא לא שייך לגופה? שווה לנסות ואני בטוחה שהכבולה שלי תיהנה לאכול משהו כזה.״

אטלס פורץ בצחוק קודר מאחוריי ועיניו עדיין נעוצות בכבול־אל של גריפין כאילו הוא מצפה ממנו לנסות לגעת בי שוב. נורת מגונן וזועם על כל הסיפור, כמו תמיד, ומדבר בשקט עם נוקס. שניהם במרחק של חצי צעד מכולנו, ובזמן שהם מדברים עיניהם נודדות לאט בין גריפין וביני.

אני לא מצליחה להתרכז בזה עכשיו כשהמעלית מצלצלת והדלתות נפתחות לרווחה.

אני לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מסייג'.

כשאנחנו מגיעים לתא שבו היא מוחזקת, אני רואה את שאר חבורת הכבולים שלה מתגודדת מול קיר הזכוכית הענק. פליקס, שנראה מזועזע ומעט מותש, צופה בכל תנועה שלה בעודו מתעלם מהשניים האחרים שרבים בלהט מאחוריו.

ריילי עדיין נראה כאילו הוא מתאושש מהשנים שבהן תומרן והותקף על ידי ג'ובנה, מרגלת מכוחות ההתנגדות שנשלחה לתמרן את חבורת הכבולים שלהם. עיניו שקועות ועורו עדיין מתוח מעט יותר מדי על עצמותיו. הוא נראה כאילו הוא עם רגל אחת בקבר במקום לנסות לנוח ולהחזיר לעצמו את המוח שלו. בפעם האחרונה שדיברתי על כך עם סייג', הוא עדיין סבל מדימומי אף תכופים. למרות כל העבודה הקשה של פליקס, המסע להשיב אותו למקום שבו הוא צריך להיות הוא איטי ויציב.

הגבר השלישי שעומד שם הוא הכבול הרביעי והאחרון של סייג', שאותו לא פגשתי עדיין רשמית.

אחרי שנורת וגריפין החליטו סוף־סוף ליצור איתו קשר ולהביא אותו למקלט, כל בדיקות הרקע והמעקבים שביצעו לא העלו שום קשר לכוחות ההתנגדות, אבל ויק הוכנס לבידוד עד שגריפין יסיים את תהליך המיון. סייג' התלהבה לקראת הפגישה איתו לפני שיצאנו, ומייד הרגישה את אותו חיבור איתו כמו שהרגישה עם השאר. אני שמחה שכבול אחד יהיה קצת פחות מסובך עבורה. אני יודעת שהדרך עם השלושה האחרים הייתה... קצת פחות חלקה.

הוא מסתובב להביט בכולנו כשאנחנו ניגשים ומתפרץ, ״כמה זמן אתם מתכוונים להחזיק אותה כאן? היא לא עשתה שום דבר רע.״

אני לא טורחת להציג את עצמי בפניו או להצטדק, קל יותר לתת לנורת לטפל בעניינים האלה. במקום זה אני שולחת אל פליקס חיוך מתוח כשהוא זז ומאפשר לי לראות את סייג' מבעד לזכוכית. הוא סומך עליי. הוא יודע כמה רחוק הלכתי בשביל החברה שלי. נוסף לזה, הוא יודע שלפחות הוא יקבל הסבר.

סייג' יושבת על המיטה במצח מקומט ובזרועות שלובות אבל היא לא נראית מפוחדת או מודאגת, רק סתם כעוסה. רגליה מכוסות בפיח, באפר ובנתזי דם בגלל שנלחמה לצידנו בשממות רק לפני כמה שעות. שערה פרוע וחיוך נמתח בזוויות שפתיי כשאני רואה אותה יושבת שם במרכז תשומת הלב של כולם ונראית כאילו היא עומדת להצית את התחת של מישהו באש.

אני חשה הקלה מכך שהיא לא מתכוונת להיכנס לבהלה כמו בפעם הקודמת.

סייג' מישירה אליי מבט ומחייכת במרירות, למרות שהיא בעיקר נראית מותשת. ״הוא חזר, נכון? הדבר שהיה לי בראש.״

אני מהנהנת, מצמידה את ידי לזכוכית ומביטה בה כאילו אוכל לראות איכשהו מה קורה מתחת לעורה. ״את מרגישה אותו? את מרגישה משהו?״

היא נאנחת, נשענת על ידיה וראשה נשמט לאחור כשהיא מביטה בתקרה בתבוסה. ״לא, אני לא מרגישה שום דבר. רק בגלל שהחזירו אותי לכאן ניחשתי שזו הסיבה. עשיתי משהו? אני לא זוכרת כלום ואני לא חושבת שיש לי פערים בזיכרון אבל —״

אני קוטעת אותה לפני שהיא תפלוט יותר מדי. ״לא, הכבול של גריפין פשוט ראה אותו בתוך הראש שלך... שהוא מחכה שם. הוא חושב שהוא רוצה לדבר איתנו ולכן הוא לא ממש השתלט. נראה שהוא יודע עליו יותר מאיתנו.״

״אם הוא יודע יותר, אז למה הוא לא אומר משהו?״ ממלמל פליקס בשקט כשאני מלכסנת אליו מבט.

״הוא רק התעורר ואנחנו עדיין מנסים לסיים עם ההיכרות. אני לא חושבת שהוא מנסה להוליך אותנו שולל בכוונה תחילה.״

״מה זאת אומרת 'התעורר'?״ שואל ריילי ומצמיד את אחת מידיו למצחו ואת השנייה לכוס. הוא מביט בסייג' בשילוב של עצב וערגה שלא נראה לי שישתנו אי פעם, לפחות לא בלי טיפול עמוק והרבה הבטחות מסייג' שלא נראה לי שהיא מוכנה לתת לו בשלב זה.

ג'ובנה פגעה בשניהם הרבה מעבר למה שמישהו מוכן להודות.

קירן ניגש אליי ואנחנו חולקים מבט, ואז הוא מביט לאחור אל ראש הצוות וחברו הקרוב. ״תסתכל בעצמך. אם אתה לא רואה שחל שינוי גדול אצל שור, אז אני לא בטוח שאוכל לקחת אותך למשימות איתנו בעתיד.״

אפילו אדם מבחוץ רואה שקורה כאן משהו.

בין אם הכבול־אל מבין שאנחנו מדברים עליו או שהוא פשוט החליט שנמאס לו, הוא צועד קדימה, נצמד לגבי ומייד מעורר את כל השאר בחדר בגלל ההתנהגות הזאת.

סליל עשן נכרך סביב רגלי וחוסם בינינו אבל אני מושיטה יד. ״זה בסדר. זה בסדר. אני חושבת שהוא ישן והופרד מהכבול שלו יותר מדי זמן ולכן הוא לא התעורר עם היכולת להבין מה קורה סביבו.״

אטלס נעמד בין פליקס וביני במנוד ראש מכבד אל הרופא המתלמד, ומבט מודאג אל הכבול־אל של גריפין.

יש לי מעט מאוד סבלנות לשתלטנות שמתפרצת פה.

אני מרגישה כאילו הכול קורה על חשבונה של סייג', כאילו אנחנו מבזבזים זמן יקר בזמן שפצצה מתקתקת פועלת בתוך הראש שלה.

״אתה יכול להוציא אותו ממנה? להוציא אותו ולהשאיר אותו בחוץ?״

הכבול־אל נושם עמוק ואז ראשו נוטה הצידה שוב כשהוא מביט בסייג' דרך הזכוכית.

אני שמחה שהיא ממשיכה להביט בתקרה כי אפילו אני מזהה שלשאת את כובד המשקל של תשומת ליבו של הכבול־אל יכול להיות מערער לעיתים, בלשון המעטה.

״הוא בא לכאן כדי לדבר איתנו. אני יכול להוציא אותו אחרי שנשמע מה שיש לו לומר, אחרת הוא פשוט ימצא דרך אחרת להגיע אלינו... אולי דרך מסוכנת יותר.״

הלסת של קירן נחשקת אבל הוא נוצר את לשונו למרות שוויק לא מצטיין באיפוק. ״אין לך בעיה שהוא מנצל אותה ככה? היית מרוצה אם זאת הייתה הכבולה שלך?״

הכבול־אל פונה להביט בו ולזכותו ייאמר שהוא בסך הכול מתכווץ מעט. ״אין אף אחד חזק מספיק לעשות את זה לכבולה שלי עכשיו שכולנו יחד.״

״וזו בדיוק הסיבה שידעתי שאני צריך לבוא ולפגוש את כולכם עכשיו, עד כמה שזה מגעיל וחסר טעם ומתרפס. כנראה נצטרך לכרוע ברך לפניכם כיוון שניצחתם.״

כולנו פונים אל סייג', הקול הוא שלה אבל לא המילים שמהדהדות באוויר בינינו כשאנחנו מביטים בעיניים החלולות ובכבול־אל ששולט בגופה.`

היה אפשר לחשוב שאחרי שראיתי איך היצורים שחיים בתוך הכבולים שלי משתלטים עליהם, לא אחטוף הלם כשאראה את סייג' ככה, אבל האלים שבתוך הכבולים בכל זאת מוכרים לי יותר. אני עדיין מרגישה שהם שייכים לי, כאילו אני מכירה אותם מאז ומתמיד. הם ממגנטים ומפתים כמו הגברים שבתוכם הם חיים.

הכבול־אל שמדבר דרך סייג' מעביר בי צמרמורת.

הדריכות שלי גוברת וכל נים בישותי רוצה לשלוח יד לתוכה ולשלוף אותו החוצה.

הוא לא שייך לשם ונוכחותו מגעילה אותי.

החיוך שהוא שולח אל כולנו מזוויע. זו הבעה שלעולם לא הייתי רואה על פניה של סייג', והיא גורמת לה להיראות שונה לחלוטין. אני לא מצליחה לכבוש את הצמרמורת שעוברת בי, לא משנה כמה אני מנסה. באמת שאסור לי לספק לו תחמושת נוספת נגדנו אבל מדובר בחברה הכי טובה שלי.

אני חשה הקלה מכך שסוייר לא בחדר. התקף הלב שהוא היה חוטף אם היה רואה את אחותו עכשיו היה מטורף.

״לא משנה מה רצית לומר כאן ולמה באת, פשוט תגיד את זה ותלך. אנחנו לא מעוניינים להיות נחמדים לחלאות מכוחות ההתנגדות, לא עכשיו ולא בעתיד, לא משנה מה צבע העיניים שלך.״

החיוך נשאר במקום והוא מביט שוב אל נורת בלי למצמץ כמו כולם. ״אני לא דן עם הכלים בשום דבר, אז לכו לכם ותנו לי את האלים כדי שהמבוגרים יוכלו לדבר.״

לא משנה מי האל הזה, הוא כנראה כבר ער מספיק זמן כדי לפתח חוש הומור אנושי, חוש הומור שהולך להרגיז את נורת, שנועץ בו מבט לרגע לפני שגיחוך נפרש על שפתיו בתגובה. ״אין לך זכות להציב כאן דרישות. או שתסביר את עצמך ותלך או שנוציא אותך מהראש שלה ואז נרדוף אותך.״

אני לא יודעת איפה בכלל נתחיל לחפש אותו אבל קשה לדעת אם נורת מבלף או לא.

עיניה של סייג' עוברות על כל אחד ואחד מאיתנו, מתעלמות מבני האדם שאין בתוכם כבולים־אלים כאילו הם בכלל לא בחדר, ואז הן מתמקדות בגריפין. ״אז מי מהם אתה? קשה לי לנחש כשאתם מדברים בחוצפה כזאת.״

אני מרגישה את הכוח מצטבר ויוצא מגופו של גריפין לפני שסייג' לופתת את ראשה בגניחה.

אני צריכה להזכיר לעצמי שזאת לא היא, שהיא לא יכולה להרגיש או לעכל שום דבר כרגע. הרגע הזה יהיה ריק מבחינתה אבל עדיין קשה לי לראות את זה. קירן מתרעם בשקט, פליקס מתכווץ ומסיט את המבט והשניים האחרים מתחילים לריב, אבל אף אחד מהם לא מספיק מטומטם בשביל לנסות לעצור את הכבול של גריפין.

אני אפילו לא בטוחה שאני הייתי יכולה.

״שלום לך, מגיד עתידות,״ אומר האל מגרונה של סייג. ״עבר עידן, או אולי שלושה, מאז שראיתי אותך לאחרונה. קיוויתי שלא איתקל בך בחיים האלה. אני מעדיף להתמודד עם נערי הצללים מאשר איתך.״

צחקוק לא הולם במיוחד מנסה לפרוץ משפתיי בגלל המחשבה שמישהו קורא לנורת ולנוקס 'נערי הצללים'. אני יודעת שאם אסתכל על אחד מהם עכשיו, אפסיד בקרב ואתמוטט בהתקף צחוק.

אולי המוח שלי השתבש בגלל הקרב עם דייוויס?

אני לא אמורה לחשוב על זה עכשיו, אלא אם אני רוצה לאבד עשתונות בדרך אחרת לגמרי.

דעתי מוסחת מהסחרור שלי לתהומות האבדון בגלל שנוקס צועד קדימה, עיניו משתנות לשחור כשהכבול שלו משתלט והקול שלו מהדהד דרך הקישור המוחי שלנו לכולם.

הכבול שלי הסכים לנווט במשותף כדי לגרום לו לדבר עד שהסיוט הזה יסתיים.

תמיד היה לו את הקשר הכי מוצלח עם הכבול הפנימי שלו. אני מרגישה את שביעות הרצון של גייב ונורת דרך הקישור המוחי ולמרות שאני בטוחה שגם אטלס חושב שזה רעיון מצוין, הוא לא עומד להגיד את זה בגלל העוינות שיש ביניהם.

״אני אפילו לא צריך לנחש או לשמוע את הקול שלך כדי לדעת מי אתה. שניכם תמיד באתם בצמדים, אתם קשורים זה לזה כמו שאתה קשור לנצחית. איזה מזל מטורף נפל בחלקכם להגיע יחד? או שזה היה מעין מאגיה שחורה שמצאתם ולא תרצו לחלוק? איך התחושה להיות תמיד הבני זונות עם הכי הרבה מזל בכל סיבוב?״

אין לי מושג על מה הוא מדבר אבל ברור שהכבול של נוקס מבין מצוין.

הוא מטה את ראשו באותה צורה כמו כולם. ״סבלנות ומסירות עד אין קץ — זה כל מה שהיה צריך. אתם, השאר, הקדשתם יותר זמן למלחמות הפנימיות שלכם בלי לחפש מה אתם באמת צריכים. הנצחית היא שלי. אני חוזר בשביל הכבולה שלי.״

צמרמורת עוברת בגבי לשמע קולו. הצהרת האהבה הפומבית מגיעה מהכבול של נוקס אבל זה עדיין עליי, כאן, מול כולם, בקול שלו.

אני נזהרת לא לפנות ולהביט בו, כי כנראה אביך את עצמי.

הכבול־אל בתוך סייג' מניף את ראשה לאחור וצוחק. ״אתה אומר את זה כאילו אני רוצה להילחם עם כל השאר! אתה כבר יודע שאין לי ברירה. לאף אחד מאיתנו אין! הם תמיד קוראים לנו.״

הכבול של נוקס מנענע את הראש. ״מה אתה רוצה? למה לטרוח לבוא לכאן? בסך הכול ציירת לעצמך מטרה על הגב. כולנו יחד עכשיו, מוגנים ומתחזקים מרגע לרגע. אתה חושב שפשוט נשב כאן ונחכה לצעד הבא שלך? אנחנו הולכים לצוד. אנחנו לא נעצור עד שכל אחד ואחד מכם ייזרק חזרה לסיבוב האינסופי שלו ואנחנו נישאר לבד כאן כדי לחיות סוף־סוף יחד לנצח.״

ליבי מתכווץ בחזי ולבסוף אני מביטה לאחור כדי לפגוש בעיניו של נורת. הוא כבר צופה בי וכשהעיניים שלנו נפגשות, אני רוצה לבכות בגלל הערגה שבהן. זה הכול הוא, הייאוש שהרגיש כל חייו כדי למצוא אותי ולהגן עליי, כדי שאהיה שלו.

הוא לא צריך את הכבול־אל כדי להרגיש ככה.

ראשה של סייג' נוטה שוב הצידה, כאילו היא מחקה את נוקס, אבל הפעם הבעת פניה אנושית יותר משראיתי אצל הכבולים־אלים. אני מפחדת משאר האלים שנמצאים בחוץ ומכך שאולי האל הזה אומר אמת.

״אני לא בצד שלהם. אני יודע שאתם לא רוצים להאמין בזה כי עזרתי לחלקם להיכנס לכאן אבל ניסיתי להרחיק אותם מהכבולה שלי.״

זרועותיו של גריפין נכרכות סביב מותניי. ״אבל זה לא הצליח, נכון? סיכנת את כולנו בלי סיבה ועכשיו חזרת בזחילה כדי לבקש מאיתנו עזרה.״

״אתה שמח לשמוע שזה לא הצליח ושהם הרגו את הכבולה שלי? אתה שואב איזו הנאה חולנית מזה?״

עיניה שבו אל נוקס והאל ממשיך לדבר מתוכה, ״לא, אתה לא נהנה מזה. אתה פשוט שונא שאני עדיין קיים גם בלעדיה. אתה חושב שרק אתה מפגין מסירות. הפסדתי בסיבוב הזה אבל אני צריך לעשות מה שאפשר לקראת הפעם הבאה. אני לא אפספס הזדמנות למצוא בעלי ברית.״

הכבול של נוקס פונה להביט בגריפין ואז עיניו מביטות בכיווני, המסירות והאובססיה נשקפות מהן כשהוא סוקר את פניי. ״אנחנו לא צריכים בעלי ברית. אנחנו צריכים שכולכם תמותו.״

אני מרגישה כאילו אני צריכה להשאיר את זה לכבולים הפנימיים, אנחנו ניתקע כאן לנצח בדיבורים על מי חזק יותר ואילו מזימות נאלחות הם זוממים להפעיל זה כנגד זה. ולא משנה כמה סייג' אחוזת דיבוק ובלתי ניתנת לזיהוי כרגע, אני לא מצליחה לחשוב על כך שמנצלים את חברתי הטובה ואת גופה עכשיו.

אני פונה לכבולה שלי שישנה במקום כלשהו באזור הטחול אבל היא רק מפהקת ומתמתחת לפני שהיא מתהפכת וחוזרת לישון. הלחימה בשממה שחקה אותה מספיק. אם לא תהיה סכנה מיידית לחבורת הכבולים שלנו, היא פשוט לא תצטרף למסיבה.

אני שולחת עוד מבט חטוף לעבר נורת ואז נזכרת שהדבר האחרון שהוא יהיה מוכן לעשות זה להוציא את הכבול שלו כדי לסיים את זה ולכן אני מביטה שוב בנוקס.

הקדשתי זמן רב מאוד לכבול שלו ויצרתי איתו רמת היכרות וקרבה שפשוט אין לי עדיין אצל גריפין.

אני רוצה שזה ייגמר, אני שולחת אליו דרך הקישור המוחי, ולמרות שנוקס שומע את זה, הוא יודע שזה לא נועד לו ומשאיר את שנינו לדבר.

הכבול הפנימי לא מביט בי אבל אני מרגישה את נוכחותו במוחי מייד.

את רוצה שאני אסיים את זה?

אני מקמטת את המצח וממהרת לענות:

אני לא רוצה שתפגע בסייג' אבל אני רוצה שהכבול־אל הזה יצא ממנה ואני רוצה שהוא לא יחזור אליה שוב לעולם. האם מגיד העתידות באמת יכול לעשות את זה?

איתך הוא יכול לעשות הכול. עכשיו כשכולנו יחד, אני לא מפקפק בעובדה שאין מגבלות לכוחו.

אני מטה את ראשי לאחור עד שאני רואה את הכבול של גריפין הפוך וזה קצת מבלבל, אבל ברור לי שהוא נהנה מהעובדה שלא ניסיתי להתרחק ממנו, שאפשרתי לו להתקרב אליי לזמן מה.

אני עייפה ומרגישה שכל זה לחינם. אני מעדיפה לסיים עם זה ולחזור הביתה ביחד. אם תוכל להוציא אותו מהראש שלה עכשיו, תעשה את זה בבקשה. בשבילי. רק אל תפגע בה.

פיה של סייג' נפער מחדש ומתכונן לפרץ העלבונות והקטילות הבא, אבל עיניו של גריפין מבזיקות שוב באותה אפלה מפחידה ולא טבעית שמאפיינת אותם כשהכבולים־אלים מזמנים את כוחם וסייג' קורסת על המיטה, גניחה בוקעת מחזה ונשמעת ללא ספק כאילו היא בקעה ממנה.

הכבול של גריפין מביט אליי בהתנשאות באותו מבט חף מהבעה. ״סגרתי את המוח שלה בפני הכבול־אל. הוא לא ישתמש בה שוב, כבולה.״