פטגוניה — לפני שנתיים
בונז
העיניים של אברהם מעורפלות מדם כהה. אני מנסה לנגב בשרוולי את שובלי הדם האדומים הזורמים במורד לחייו, אבל הם ממשיכים לזרום ללא הפוגה מהפתח הפעור בצד ראשו. שערו הבלונדיני־חום, שתמיד נראה בהיר כל כך, צבוע כעת בגוון בורגונדי ואפוף בהילה של מוות. עורו הדביק מכוסה בעפר ואבנים. גל חרדה גואה בקרבי; איכשהו אני מצליח לאזור כוח ולפקוד על תווי פניי להישאר חתומים ונטולי כל רגש.
"ב־בונז."
החזה שלי מתכווץ לשמע נשימותיו הרפות והמתייפחות. האופן שבו אצבעותיו רועדות בעודו מושיט אליי את ידו. כפפותיו השחורות טובלות בדם. אני נועץ את שיניי בשפתי התחתונה, בניסיון לשכך את תחושת הייסורים שחונקת את גרוני.
"אני פה, אברהם." אני עוצם את עיניי בניסיון להדוף את הייאוש הסוגר עליי.
"אני —" הוא משתעל, ונתזי הדם שלו משפריצים על המסכה שלי. אני לא ממצמץ. "מ־מפחד." הנוזל האדום משווה לעיניו הירוקות גוון צהבהב־קודר, בזמן שאנרגיית החיים שלו הולכת ואוזלת והמוות מוסיף לשעוט בכיוונו. אני מסיר את הכפפות בידיים רועדות ומצמיד את כף ידי הקרה ללחי שלו.
לעזאזל. לא היינו אמורים להיות פה, לא ככה. יחידת ריוט הייתה אמורה לפגוש אותנו כאן. איפה המזדיינים האלה? אני מתכופף בזמן שקליעים מצליפים באדמה הצחיחה ומעיפים מסביבנו אבק לכל עבר.
בחזה של אברהם ממש סמוך לליבו נפער חור, והחום של בשרו מתחיל להתפוגג במהירות הבזק. לכל הרוחות. אני זוקף את ראשי ומחפש את שאר חברי היחידה שלנו מבעד לעשן. רק שלושה עוינים חסרי חיים שוכבים ללא תנועה בקרחת היער. הרגתי אותם באכזריות, ללא שמץ של רחמים, בדיוק כפי שלימדו אותי, אבל הם לא אלה שירו במספר שתיים שלי. הם לא אלה שנושאים באחריות לכך שחייו אט־אט חומקים מבין אצבעותיו. הקליע פילח את אפוד המגן שלו בעוצמה. כנראה שמדובר בקליע מסוג איכותי יותר.
אני קופץ את כפות ידיי לאגרופים. למה הוא לא תפס מחסה, כמו שאמרתי לו? לכל הרוחות.
שאר חברי היחידה שלי משיבים בירי ומאבטחים את האזור, אבל כבר מאוחר מדי. חזיתי במותם של אנשים רבים מספור. אני יודע לזהות מתי הנזק שנגרם הוא רב מדי. אברהם לא יצליח לשרוד, ואני מבין שאני לא מסוגל להשאיר אותו פה לבד. יש פרוטוקולים שלפיהם אני צריך לנהוג, והמשימה עוד לא הושלמה, אבל עושה רושם שעכשיו, כשהוא עומד למות, זה כבר לא חשוב בעיניי כמו פעם. אני מניח לעיניי להיעצם, ואני מסיר את המסכה שלי באיטיות בידיים רועדות.
פנים שאף אחד לא אמור להכיר. אני רוצה שהוא יכיר את הפנים שלי.
אני פוקח את עיניי ומרכין אליו את מבטי.
עיניו של אברהם נפערות, הגבות שלו מתכווצות מעט מדאגה. "בונז, לא כדאי ש —" הוא מנסה להושיט את ידו כדי להסתיר את פניי, אבל עכשיו הוא אפילו לא מסוגל להרים אותה. אני תופס את ידו בזמן שהיא נופלת.
"בראדשו."
עיניו העייפות נעצמות באיטיות, אך חיוך רפה מעקל את שפתיו הסדוקות.
"קוראים לי בראדשו." קולי הוא כלחישה רפה, אבל אני יודע שהוא שומע אותי.
אברהם נושם נשימה אחת אחרונה, והיא נשמעת כאנחת רווחה. היא כלל לא נשמעת כמו הצליל האחרון שהוא אי פעם יפיק מפיו.
עיניו עדיין ממוקדות בי. הן נראות מזוגגות כעת, כאילו שהוא מתבונן היישר דרכי.
האור בעיניו כבה.
ובליבי נולדת נקמה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.