פרק ראשון
החלטתי להתפטר
משה כחלון זימן אותי לפגישה דחופה. הוא לא אמר מדוע והבנתי שזה לא לטלפון. נפגשנו מחוץ למשרדי תחנת הרדיו רדיוס שבה הוא התראיין והוא אמר לי בדרמטיות: "יש משא ומתן מאוד רציני עם בוז'י, ומפלגת העבודה נכנסת לממשלה. הכול כבר סגור וזה יקרה בימים הקרובים". שמחתי לשמוע את זה. לא היה לי פשוט בישיבות הממשלה, כולם מתחרים מי יותר קיצוני, וראש הממשלה נואם בכל שבוע נאום שכולו נגד במקום בעד. נגד השמאל, נגד התקשורת או נגד ערביי ישראל. האמנתי שכניסה של מפלגת העבודה לממשלה תמתן ותרגיע את השיח הזה. "יכול להיות שנצטרך לוותר על המשרד להגנת הסביבה", המשיך כחלון, "אבל אם תתנגד לכך, אני אתעקש". הייתי רק שנה בתפקיד השר להגנת הסביבה, אבל הסכמתי. "יותר חשוב לי שמפלגת העבודה תיכנס לממשלה", אמרתי, "ואם צריך לוותר על אחד התיקים שלנו, נספוג את זה. העיקר שייכנסו". כחלון הציע שאכהן כשר נוסף במשרד האוצר. הסכמתי גם לזה. כחלון הנהן בראשו ונפרדנו בתחושה אופטימית. הרגשתי שהרחבת הממשלה היא הצעד הנכון והמתבקש עבור המדינה, וגם תקל עלי.
במוצאי שבת שלאחר מכן ערכתי אצלי בבית ערב סיעה. היתה אווירה טובה, עשינו על האש, וכחלון הודיע שם בצורה נחרצת: "השבוע בוז'י נכנס לממשלה". הוא לא פירט, אבל אמר שאחרי שהממשלה תורחב, נוכל לחזור ולתפקד בלי לחצים חיצוניים בסגנון דודי אמסלם ואברהם נגוסה, שני חברי כנסת מהליכוד, שבכוונה לא השתתפו בהצבעות בכנסת כדי להפעיל לחץ על הממשלה להעלות את הפלשמורה.
ביום רביעי נערכה פגישה בין נתניהו לאיווט ליברמן, ולאחריה הוחלט שליברמן וסיעתו ייכנסו לממשלה במקום מפלגת העבודה. היה לי ברור שזה היה סגור מראש. שהם לא סתם נפגשו, אלא שמישהו סגר את כל הפרטים מראש, כולל את מינויו של איווט לשר הביטחון. זאת היתה הפתעה גדולה, האמנתי שגם לכחלון. שעה לאחר מכן שמעתי ברדיו את רועי פולקמן, יושב ראש סיעת כולנו, שאמר כי אין למפלגת כולנו שום בעיה עם זה שליברמן ייכנס לממשלה ושיתמנה לשר הביטחון. פולקמן בחור נחמד, אבל הוא לא אומר מילה בנושאים פוליטיים בלי שכחלון אישר מראש. לא היה לי ספק שהמינוי של ליברמן לשר הביטחון היה בתיאום מוחלט עם כחלון.
חבר הכנסת אלי אלאלוף מכולנו התקשר אלי נסער ואמר: "לא יכול להיות שנסכים שליברמן יהיה שר הביטחון". הסכמתי עם דבריו, אבל הסברתי לו שהמפתח בידיו של משה כחלון. "עכשיו יצאתי ממנו ודיברתי איתו על כך", ענה אלאלוף. כמה דקות לאחר מכן התקשר אלי כחלון. "מה אתה אומר?" שאל אותי. הוא ידע מראש מה אני חושב. הוא ידע שאין סיכוי שאסכים שאיווט ליברמן יהיה שר הביטחון. אמרתי לו חד-משמעית מה אני חושב על המינוי. הוא סיכם איתי שבתוך שעתיים נחליט אם לקיים התייעצות סיעה. דקה לאחר מכן קיבלנו הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הסיעה, שההתייעצות תהיה למחרת בישיבת הסיעה במעלות. היה לי ברור שהכול סגור. הרי פולקמן לא היה מתראיין ברדיו בלי אישור וגיבוי מכחלון.
לא הלכתי לישיבת הסיעה. באותו שבוע נפטרה טליה בליליוס, אשתו של אלי, חברי הקרוב. בכל הימים שקדמו לפטירתה הייתי איתו, וכך גם בימי השבעה. זה היה שבוע קשה מאוד עבורי מבחינה רגשית ולא הייתי מסוגל לשבת בישיבת סיעה, שכולה זיוף והעמדת פנים, ולדון בהחלטה שכבר התקבלה, נחתמה ויצאה לדרך.
בבוקר שלמחרת צלצל רועי פולקמן אלי כדי להתייעץ לגבי העמדה הציבורית של כולנו בשאלת מינויו של ליברמן. "אבל אתמול אמרת ברדיו שאין עם זה בעיה", השבתי לו. "כחלון ביקש ממני להגיד את זה", הוא ענה. לא הופתעתי. זה כחלון. כל אחד שומע את מה שהוא רוצה.
קבעתי פגישה עם משה כחלון והודעתי לו שאני מתפטר. עד אז לא הגבתי בפומבי על המינוי, למרות שהיה ברור לכולם מהי עמדתי ביחס למינוי הזה. "אני לא יכול לשבת בממשלה עם ליברמן כשר ביטחון", אמרתי לכחלון, "כל הממשלה תלך ימינה בעקבות המינוי הזה". זה היה קו אדום מבחינתי. שר ביטחון במדינה כמו ישראל הוא לא עוד שר. הוא השר החשוב ביותר. המינוי של ליברמן היה על חשבונו של בוגי יעלון, שר ביטחון מקצועי ושקול, רמטכ"ל לשעבר, וזה היה מעשה שלא יכולתי להשלים איתו. ההדחה המכוערת של הרמטכ"ל בוגי לטובת האפסנאי ליברמן היתה עבורי הקש ששבר את גב הגמל, צעד מכוער אפילו בעולם הציני של הפוליטיקה הישראלית.
כחלון ביקש ממני שלא אתפטר. הוא ניסה לשכנע אותי והבטיח שליברמן יהיה פרקטי ולא קיצוני. אמרתי לו שגם אני סבור שליברמן יהיה פרקטי, אבל אדם שכל המפלגה שלו מושחתת, ושהוא עצמו ניצל בעור שיניו מהעמדה לדין, לא יכול להיות שר ביטחון. ליברמן הוא אדם מסוכן, לא צפוי ושטחי. עדים שהיו צריכים להעיד נגדו במשפט נעלמו, אין שום הסבר למיליונים שנמצאו בחשבון הבנק של בתו. בעיני, אחד מסיפורי השחיתות הכי גדולים שהיו כאן הוא הדרך שבה הוא מנע כתב אישום נגדו. הדבר היחיד שליברמן תמך בו היה מתווה הגז, למרות שהיה אז מחוץ לממשלה ולא היה מחויב לתמוך במתווה. הוא תמיד תומך בנושאים שיש מאחוריהם כסף גדול וטייקון. אני מניח שיום אחד נדע בדיוק מדוע תמך במתווה הגז.
גם הקו הקיצוני שליברמן מוביל הטריד אותי. ידעתי שבהשראתו, כל מפלגות הימין יתחרו ביניהן מי תהיה יותר קיצונית. ידעתי שהוא אלמנט שימשוך ימינה ויאיץ את התחרות בין נתניהו לבנט. לצערי, צדקתי. השנאה, הפילוג והתוקפנות הקצינו מאז לממדים בלתי נסבלים.
ידעתי שליברמן ונתניהו מתעבים זה את זה ולא רציתי להיות שותף בממשלה כזו. שבוע לפני שנכנס לממשלה, ליברמן אמר על נתניהו שהוא שקרן ונוכל. הרגשתי שזה צעד חסר אחריות מצדו של נתניהו למנות אותו לשר ביטחון.
השיחה לא היתה פשוטה אבל כחלון ואני סיכמנו שאחשוב. למעשה, לא היה לי על מה לחשוב. בלילה של יום רביעי כבר כתבתי את מכתב ההתפטרות שלי. ידעתי שאם אבליג על המינוי, אהיה פוליטיקאי כמו כל הפוליטיקאים, אחד שמוותר על האמת שלו ועל העקרונות שלו למען הכיסא. לפני שנכנסתי לפוליטיקה, הבטחתי לילדים שלי שזה לא יקרה. רציתי להמשיך ולהסתכל להם בעיניים במצפון נקי. זה היה שבוע שרבים מאזרחי המדינה לא נשמו בגללו. התמרון הפוליטי היה כל כך ציני וההלם ממינוי ליברמן כשר ביטחון היה עצום. הרגשתי שאני מחויב לציבור בדיוק כמו שאני מחויב למצפון שלי.
בערב הלכתי שוב לשבעה של טליה. סיפרתי לאלי על הפגישה. "אל תמהר", הוא יעץ לי. קיבלתי את עצתו. חיכיתי לראות שהסיכום הופך להסכם קואליציוני סופי לפני שאודיע על התפטרותי. לאחר שנחתם ההסכם הודעתי לכחלון שהחלטתי סופית. הוא ביקש ממני להשהות את פרסום ההודעה והפציר בי שלא אתראיין בנושא. הסכמתי. לא רציתי לפגוע בו ובמפלגה מעבר לפגיעה שתיגרם מעזיבתי.
לא הודעתי לאיש במשרד להגנת הסביבה שאני עומד להתפטר. למחרת היה לי סיור במכון וולקני וישיבת עבודה עם שר החקלאות ואיש לא ידע שאלה שעותַי האחרונות בתפקיד. במהלך היום הודעתי לצוות שלי - לדלית, להילה, לרותם, לליהי, לאייל ולאבי מלול. בצהריים התקשר ארז, ראש המטה של כחלון, ואמר שכחלון ביקש שאשהה את ההודעה שלי עד ליום שישי. זאת, כך תיארתי לעצמי, כדי שההתפטרות שלי לא תככב בכותרות עיתוני השבת. הסכמתי. בלילה, אחרי שסיימנו את ההכנות להודעה ואחרי ישיבה ארוכה לסגירת קצוות בנושאים שהיו באמצע טיפול, לקחתי את הצוות שלי לארוחה במסעדה. חזרתי הביתה לקראת חצות וקיבלה אותי הפגנה של פעילי סביבה כנגד הבנייה בהרי ירושלים. בלבי אמרתי להם: אתם מפגינים נגד איום לא רלוונטי.
למחרת בבוקר ערכתי מסיבת עיתונאים והודעתי על התפטרותי מהממשלה. משם נסעתי לחתונה של יפעת נמימי, חברה של איילת, אשתי ובת הדודה של אורון שאול, החייל שנחטף. כל משפחתו היתה שם ואנחנו בקשר טוב מאוד. תפסה אותי שם אישה מבוגרת מטבריה שהזדהתה כמצביעת ליכוד. היא אמרה לי שהיא יותר מפחדת מהמנהיגים שלנו מאשר מהערבים. הרגשתי שצדקתי.
Mor –
הכל אפשרי
הכל אפשרי אבל לא כולם עושים – לא כל מי שעושה, עושה טוב או נכון – אבי גבאי הוא כל זה ופחות. פשוט בזבוז זמן ואוויר.