הכול, הכול

החדר הלבן

קראתי הרבה יותר ספרים מכם. לא חשוב כמה קראתם. אני קראתי יותר. תאמינו לי. היה לי מספיק זמן.

בחדר הלבן שלי, על רקע הקירות הלבנים שלי, על מדפי הספרים הלבנים המבהיקים שלי, שדרות הספרים הן הצבע היחיד. כולם ספרים חדשים בכריכות קשות — אין אצלי ספרים יד שנייה שורצי־חיידקים בכריכה רכה. הם מגיעים אלי מ"החוץ", כשהם מחוטאים ועטופים בניילון סגור בוואקום. הייתי רוצה לראות את המכונה שעושה את זה. אני מדמיינת כל ספר מתקדם על מסוע לבן לעבר תחנות מלבניות לבנות, שם זרוֹעות רובוטיות לבנות מאבּקות, מנקות, מרססות ומחטאות עד שהוא נקי מספיק להישלח אלי. כשספר חדש מגיע, המשימה הראשונה שלי היא להוריד את העטיפה, תהליך שמערב מספריים ויותר מציפורן שבורה אחת. המשימה השנייה שלי היא לכתוב את השם שלי בכריכה הקדמית הפנימית.

שייך ל: מַדלֵין וִיטִייֶר

אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אין כאן אף אחד מלבד אמא שלי, שלעולם לא קוראת, והאחות שמטפלת בי, קרלה, שאין לה זמן לקרוא כי כל הזמן שלה מוקדש להשגחה על הנשימה שלי. רק לעתים נדירות יש לי מבקרים, ככה שאין לי למי להשאיל את הספרים שלי. אין אף אחד להזכיר לו שהספר שנשכח על המדף שלו שייך לי.

פרס למוצא הישר (נא לסמן את האפשרויות הרצויות)

זה החלק שלוקח לי הכי הרבה זמן, כי אני כותבת משהו אחר בכל ספר. לפעמים הפרסים דמיוניים:

לצאת לפיקניק איתי (מדלין) בשדה פרגים, חבצלות ואינספור ציפורני חתול, כולם מלאים אבקה, תחת שמי קיץ כחולים צלולים.

לשתות תה איתי (מדלין) במגדלור בלב האוקיינוס האטלנטי באמצע הוריקן.

לצלול איתי (מדלין) בחופי מוֹלוֹקיני כדי למצוא את הדג הלאומי של הוואי — הוּמוּהוּמוּנוּקוּנוּקוּוַפּוּאָה.

לפעמים הפרסים פחות דמיוניים:

לבקר איתי (מדלין) בחנות ספרים משומשים.

לטייל בחוץ איתי (מדלין), סתם עד סוף הרחוב ובחזרה.

לנהל שיחה קצרה איתי (מדלין), על כל נושא שתרצו, על הספה הלבנה שלי, בחדר הלבן שלי.

לפעמים הפרס הוא פשוט:

אני (מדלין).