הכחול שבעינייך – חדש ומורחב

עיניי תרות את הסביבה ממקומי ליד הבר. עשרות אנשים מציפים את המקום הרועש, ואני לא מצליחה למצוא את שרון, שקיבל שיחת טלפון דחופה ואמר שכבר יחזור. עברו עשרים וחמש דקות מאז, והוא לא נראה באופק. אני שולחת לו הודעה בנייד, מנסה להתקשר, אך אין מענה. חיוך עולה על פניי כשאני חושבת כמה חודשים פלרטטנו זה עם זה עד שהוא העז לעשות את הצעד הראשון ולנשק אותי לפני חודשיים, ומאז אנחנו בלתי נפרדים. אין ספק שהוא מצליח לשנות את דעתי על המין הגברי. אחרי אכזבה נוספת שהייתה מנת חלקי, נראה שסוף־סוף אפשר לומר שהכול נפלא. הוא קשוב, רציני ואכפתי. קצת מקרטע במיטה, אבל זה לא העיקר בחיים.

אני מניחה את כוס היין הריקה על הבר והולכת לשירותי הנשים, נעמדת מול המראה, מוציאה את נרתיק האיפור ושולפת את הליפסטיק. עיניי מתרוממות למראה, ודלת אחד התאים שמאחוריי נפתחת. צמרמורת חולפת בגבי, ולוקח לי מספר שניות לעכל את הסצנה המתרחשת מאחוריי. אני רואה אותו, אותם. הזעזוע מכה בי כמו מכת ברק המפלחת את גופי לשניים. הכאב החד בבטני מאיים לכופף אותי, ואני מניחה את ידי על פי, מחניקה שאגה.

שרון עומד בתא הקטן והמצחין, מכנסיו מופשלים לרגליו. בחורה עם שיער בצבע אדום מזעזע כורעת על ארבע מולו. אני נאלצת להסתובב וממצמצת בעיניי, כי התמונה שמולי מטושטשת. היא אוחזת באיברו בידה ומכוונת אותו לפיה, עיניו נוצצות וחיוך דבילי מרוח על פניו. אני לא מסוגלת לזוז, להתנתק ממקומי או לומר משהו.

אני חולמת? זו מתיחה? איפה לעזאזל המצלמה?

הבן זונה מרים את ראשו ומביט במראה. מבטינו מצטלבים, וההכרה מסתמנת בפניו. או שאולי זה ההלם.

העלבון מנטרל את התחושה מגופי, רגליי כבדות ונדמה שנדבקו לרצפה.

"מיקה." שמי על שפתיו. זה מעיר אותי ומכריח אותי לזוז, להניע את רגליי ולברוח רחוק מכאן. אני מתרחקת בצעדים מהירים, לא מאפשרת לעצמי להתרסק, להרגיש או לבכות. סופרת את צעדיי, בולעת את הגוש החוסם את גרוני. כשהדלת נטרקת מאחוריי, אני רצה במהירות בלי לראות דבר.

אני מבולבלת, כואבת, רוצה להקיא, ללכת מפה. הכאב מתיישב בתחתית בטני, בחזי, בכל נקודה בגופי. אני חשה מרומה ונבגדת, ובעיקר מושפלת. רגליי נושאות אותי בקושי, הרחק מהסצנה המכוערת שנגלתה אליי. תוך כדי ריצה, ורגע לפני שאני נמרחת על הרצפה, אני נתקלת בחומה אנושית. עיניי מתרוממות ומילות התנצלות משתרבבות מפי.

שקט קורע את אוזניי כשאני מביטה בו.

עיניים תכולות ננעצות בי, בוחנות אותי בסקרנות ובשעשוע. זוויות פיו מתרוממות לחיוך סקסי מטריף. מתוך ערפל הבלבול, ההכרה מבליחה בעיני שנינו.

הוא לוחש ראשון, "מיקה?"

"אריק?" החבר הכי טוב של אחי.

אריק, שממלא את חלומותיי מאז שהייתי נערה, שגורם לי לרעוד כשאני מדמיינת אותו. הפנטזיות שלי עליו נראות כמו נלקחו מספר ארוטי או אולי מתוך סרט פורנו. אני מביטה היישר לתוך עיני הפנטזיה שלי. כוח בלתי מוסבר משתלט עליי, ומתוך השפל הנורא שהֵדיו מצלצלים באוזניי, שד חסר מעצורים מתעורר בי. ידיי מקבלות חיים משלהן וננעלות על חולצתו, מעט רועדות.

גופי נצמד למטר ותשעים של עוצמה ושרירים, אבל לא אכפת לי, כשאני מפילה עליו את כל כובד משקלי. הוא מועד לאחור, מושך אותי איתו, וגבו מתנגש בקיר שמאחוריו, כשאני מרוחה על גופו המרשים. הכול זז מהר, אני לא נותנת לו הזדמנות להגיב או לחשוב, כי ברגע הזה אני רוצה לנתק את המחשבות, לסלק אותן.

שפתיי מתרסקות על שפתיו. אני חשה פגיעות וצורך לברוח, צורך לקחת, לאמץ רגע אחד נורמלי שיתקן את החוויה הנוראית שעברתי. ידיו הגדולות ננעלות על לחיי, חמות ומלטפות, מחוספסות, אך מרגיעות. חום מלטף את עורי המסומר, כששפתיו הבשרניות נכנעות לשלי. הוא מנתק את שפתיו משפתיי בקושי, ולשונו מלטפת את שפתי העליונה, חמה ומרגשת, מתריסה ולוהטת. גופי נמתח, והגוש הנורא שהיה עד לפני רגע בגרוני, מתהווה לכדי כדור אש היורד מהחזה לבטן התחתונה, חורך את דרכו מטה עד לנקודה שבין רגליי.

מחול לשונות לוהט מתחולל בינינו, מלהיט את גופי ומשתיק את חששותיי. אני רוצה עוד, אני רוצה יותר, לטעום ולהרגיש. ידיו החזקות ממסמרות אותי למקומי, לשונו מטיילת על שפתיי בעיגולים איטיים ורטובים. אני נמסה. מה הוא עושה לי? אני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר. אני רוצה להישאר בידיים שלו עוד ועוד, אולי לתמיד.

לפתע כמו מתוך חלום אני מתעוררת, כשהוא מרחיק אותי ממנו. "מה את עושה?" הוא ממלמל כשידיו ננעלות על פרקי ידיי, שעד לפני רגע היו על חולצתו. אריק מרחיק אותי ממנו בנחישות ומביט בי בהלם. "מה לעזאזל..." תשוקה בוערת בעיניו, תשוקה שהופכת במהירות הבזק לכעס. הוא שומט את ידיו ממני, מרחיק אותי כמו הייתי נגועה בכלבת, שולח אליי מבט נוסף, מסתובב במהירות ומתרחק ממני. נשימותיי כבדות, החזה שלי עולה ויורד במהירות שיא והלב שלי עומד להתפוצץ. בתוך דקות אחדות העולם שלי התרסק, התרומם והתרסק שוב. שנים של פנטזיות התנקזו לרגע הזה, והוא עבר מהר. מהר מדי.

עיניי נעצמות ומייד נפקחות, כשאני נשענת על הקיר לתמיכה, לוקחת עוד רגע להתאושש ולהציץ בגבו המתרחק.

עד גיל עשרים וארבע עברתי בחיי זעזועים שכנראה היו מספיקים למספר דרמות טלוויזיוניות. אני ממהרת חזרה לבר ומבקשת מהברמן כוס יין להרגיע את עצביי הרופפים ושותה במהירות את הנוזל הכהה. אני מסמנת לו להביא לי כוס נוספת, כשעיניי נעצמות והזיכרונות תוקפים אותי ללא רחם. לזיכרונות שלי דרך מעצבנת להגיע משום מקום, לשלוח מדקרות כאב לכל חלקה טובה ברגעים הכי לא צפויים.

הם עולים בערבוביה בזה אחר זה במצעד בלתי פוסק. האנשים החשובים בחיי נטשו אותי. אימא שלי, זו שהעניקה לי חיים, שהייתה אמורה לאהוב אותי יותר מכולם, לקבל אותי ללא תנאים. האישה הזו עזבה אותי, נטשה אותי כשהייתי רק בת שתים־עשרה. כל־כך הרבה רגעים בהם הייתי זקוקה לה, כמו עכשיו. רק כדי לשאול, להתייעץ, להניח את ראשי על כתפה, לקבל חיבוק ותמיכה, אבל היא נעלמה מבלי להשאיר עקבות.

אבא לא הסכים לספר אף פעם למה היא עזבה, הוא לא הסכים לדבר עליה בכלל. כעת, דמותו של אבי עולה לנגד עיניי. נראה שכל הסיוטים נחושים להכות בי. אבא, שביום בהיר אחד בשובי מבית הספר, מצאתי אותו שוכב על הרצפה, סביבו שלולית דם, אקדחו לצידו. גם הוא פשוט החליט ללכת, עזב אותי בדיוק כמוה. אולי בגלל זה החיים שלי הביאו אותי לנקודה שבה אני נמצאת היום. אם יש דבר אחד - עליו אני שומרת בקפידה מאז, הוא שאף אחד לא יעזוב אותי יותר לעולם. אני זו שעוזבת. רק אני רשאית לומר שלום. ללכת ולא לחזור.

אני יושבת ליד הבר במועדון לילה, מנסה לסדר את מחשבותיי, את תחושותיי. הרגע ראיתי את החבר־שלי־כביכול מקבל מציצה בשירותים, ולא ממני. נפלתי היישר לידיו של אליל נעוריי, נישקתי אותו ללא הכרה, ועכשיו הסיוטים חזרו והם מחוללים במחול מטורף בראשי. במשך שנים שכללתי את היכולת למחוק תמונות מהראש בדיוק כפי שעושים במחשב, מחיקה! אני רוצה לנפץ את כוס המשקה שלי על הרצפה, לראות איך רסיסיה מתפזרים לכל הכיוונים, בדיוק כמו הלב המרוסק שלי. דמעה בודדת זולגת על לחיי. אני מוחה אותה במהירות כדי שאף אחד לא יראה. אני לא נותנת לאף אחד לראות אותי בוכה, כשאני כבר מצליחה לבכות, והזיכרונות מתעוררים לחיים בראשי.

"את שומעת אותם?" לילי שואלת אותי, כשאנחנו מצמידות את האוזן לקיר המחבר בין חדרי לחדרו של עידו, אחי הגדול ממני בעשר שנים.

"המנוולים חושבים שאנחנו ילדות," אני מוחה בקול, ולילי מהנהנת בתוקף.

"אנחנו בנות שש־עשרה, ילדות אנחנו לא." היא אומרת בקול רם בתקווה שהם ישמעו.

שרנו שירי אהבה רומנטיים קורעי לב בקולי קולות, כשדמיינו אותם. ידעתי שלילי מאוהבת באחי מאז ומתמיד. ההבדל בינינו הוא שהפנטזיה של לילי הפכה למציאות, ואילו שלי נשארה בגדר חלום. לילי הצליחה ללכוד את תשומת ליבו של עידו, וכשמלאו לנו עשרים, הוא נפל שדוד לרגליה. בעוד כמה חודשים היא תצעד לצידו בגאווה לחופה, שעונה על זרועו. אריק נשאר בגדר חלום עד שגם הוא עזב.

בארבע לפנות בוקר אני מטופפת על קצות אצבעותיי מכיוון הדלת לחדר שלי, על פניי איפור כבד, ריח הסיגריות שנודף מבגדיי מבחיל אותי, שלא לדבר על הטעם החמוץ בפי, והבל פי כמו של מלח שיכור בספינה. "אווו.." אני מייללת כשרגלי פוגעת ברגל של השולחן. האור נדלק ואני נעצרת במקומי.

"איפה היית?" אריק מתרומם מהספה ומביט בי במבט מאוכזב.

"זה לא עניינך.” אני מסננת בבוז וממשיכה לכיוון החדר שלי.

"חיפשנו אותך במשך לילה שלם," הוא מתרומם מהספה ומתקדם אליי.

"אני בת שמונה־עשרה. אני לא חייבת לדווח לך או לאחי איפה אני, אבל אם זה מאוד מעניין אותך, הלכתי להזדיין..." אני לא מספיקה לסיים את המשפט כשידו הגדולה נוחתת על פניי.

"תינוקת מגודלת חסרת אחריות," הוא צועק כשאני מניחה את ידי על לחיי הצורבת, דמעות בעיניי. אני לא מסוגלת להוציא מילה. "אחיך עובד קשה, קורע את עצמו כדי לספק לך את מה שההורים שלך לא הצליחו. ואת... את כפוית טובה, מסתובבת לבושה כמו זונה, מתנהגת כמו זונה. שותה, מעשנת, מזדיינת. זה מה שאת רוצה בחיים שלך?"

"איפה עידו?" קולי רועד.

"מחפש אותך בבתי חולים, חושב שאולי מישהו פגע בך, רצח אותך." רגליי נכנעות ואני מתיישבת על הרצפה, אוספת את ברכיי אל חזי וקולות הבכי שלי קורעים את הדממה. אריק מתיישב לצידי על הרצפה ומושך אותי אליו. אני מנסה להיאבק ולהשתחרר ממנו, "אל תיגע בי, אני לא שווה כלום. כולם עוזבים אותי, כולם."

הוא לא מרפה ולוחש לי באוזן, "אני לא עוזב, ואני לא אתן לך לוותר. אני לא אוותר עלייך.” אני מאפשרת לצער שלי לצאת ובוכה כמו שלא בכיתי בחיי. בוכה על אימא שעזבה ולא חזרה. בוכה, כי לא הצלחתי להזיל דמעה בלוויה של אבא שלי. בוכה על שהרשיתי לעצמי להגיע לנקודה משפילה כל־כך בחיי. בלי לימודים, כי נשרתי כמובן, מעשנת ושותה על בסיס כמעט קבוע, מזדיינת עם כל מי שמעוניין ומקפידה תמיד לעזוב אותם, מה שנותן לי הרגשת ניצחון קטנה. אף אחד לא יעזוב אותי.

אנחנו יושבים על הרצפה בסלון. אני מניחה עליו את ראשי ומרשה לו לנחם אותי עד שהחושך עוטף אותי. עיניי נפקחות כשאני מרגישה את המיטה מתחתיי, עיני התכלת של אריק מציצות בי, ויש בהן משהו שונה. זה לא כעס או עייפות, אלא מבט מתוסכל. ידו נחה על פניי והוא מלטף אותי. אני רוצה להגיד לו משהו, אבל פי כבד ועיניי נעצמות.