הכי נורמלי בעולם

ישבנו במטבח בסופו של עוד יום, אני והאישה היפה שנשאה ברחמה את הילד שלנו. מיכל כמעט שלא השתנתה בתקופת ההיריון, חוץ מהבטן והציצים והחיוך הזוהר שהלך והתעצם ככל שהשבועות נקפו והתקרבנו לרגע האמת.

ועכשיו בסוף החודש התשיעי היינו מוכנים, או חשבנו שאנחנו מוכנים לבאות.

ועדיין, כשהתהליך החל וירדו לה המים, לא הבנתי מה קורה, אולי בגלל שאני בסך הכול גבר שהתפקיד שלו בטבע הרבה פחות משמעותי מהתפקיד שלה.

נשים יודעות הכול, מיכל הסבירה לי לא פעם. אנחנו יודעות למדוד חום עם היד, לקרוא פנים של אנשים מוטרדים, ולהבין את שפת הסימנים.

ומה אנחנו יודעים? בדקתי.

אתם יודעים לתת שירותים בסיסיים, היא שיעשעה את עצמה. ללכת, להביא, להסיע, ולהיות בסביבה כשאנחנו צריכות אתכם.

וזהו? חייכתי.

למוצלחים שבכם יש עוד תפקידים בתחום שירותי הבידור, מיכל הסבירה. דבר ראשון, אתם צריכים להיראות טוב, ומי שגם יודע לחבר שני משפטים ברצף, הוא בכלל גאון.

וזהו?

לאלה שהם ממש מצטיינים ויודעים גם להקשיב, אנחנו עושות ילדים, היא חייכה. אבל בוא נחזור ברשותך לתחום השירותים הבסיסיים. קח אותי לבית־החולים, עכשיו, הקול שלה עלה והחיוך נעלם. ככה זה כשכואב ממש.

כשישבנו באוטו בדרך למחלקת היולדות מיכל דיברה לעצמה בקול רם כדי להסיח את דעתה מהצירים שהגיעו גלים־גלים.

אני רוצה שהוא יהיה דומה לך. תבטיח לי שהוא יהיה דומה לך, היא דרשה.

איך אני יכול להבטיח לך דבר כזה? התפלאתי.

מה אכפת לך להבטיח לי? אתה לא רואה שכואב לי?

אני מבטיח לך, עניתי. להבטיח עוד דברים? הוספתי שאלה כדי להעסיק אותה.

מיכל לא ענתה. עיניה הירוקות היו עצומות ושערה הארוך והחלק כיסה את פניה. הסטתי לה את השיער מהפנים עם היד. היא שלחה אלי מבט תודה וחזרה לעניין שהעסיק אותה בימים האחרונים.

אני פוחדת, היא אמרה. אתה תהיה איתי, נכון?

בטח שאני אהיה איתך, עניתי והמשכתי לנהוג מהר כדי להגיע בזמן, כדי שיפסיק לכאוב לה, כדי שהצוות הרפואי של בית־החולים יסייע לנו לפגוש אותו, את הילד שלנו.

כשאורי נולד ושכב על בטנה, הבטתי בהם, רטובים שניהם, הוא מהדרך והיא מהמאמץ להביא אותו, והבנתי בזמן אמת שזאת התמונה היפה ביותר שאראה בימי חיי. יצאתי מחדר הלידה ולא ידעתי מה לעשות עם האושר שהציף אותי. התיישבתי על הגדר מול שער בית היולדות ונשמתי עמוק. הנחתי שאני צריך להודיע להורים שלי, להורים שלה, אבל לקחתי את הרגע. אני אבא, אמרתי בלב, ואחר כך לחשתי לעצמי, אני אבא של אורי. גילגלתי את שמו על הלשון, אורי - אוריאל המלאך.

שבע שנים חלפו מאז, אורי גדל ובהחלט ממלא את כל הציפיות שתלינו בו לפני שנולד. הוא אמיץ ושובב ועדין וחכם ומצחיק, ולא אוהב שאומרים לו מה לעשות. וגם יפה, אוי כמה שהוא יפה. כמוה. יש לו שיער שטני ארוך ועיניים ירוקות ומלוכסנות בקצה, אף קטן וחיוך ממיס. וכשאנשים מתעקשים שאורי דומה לי, אני יודע שהם מתכוונים לטוב, אבל פשוט טועים. אורי הוא מלאך, ואני, אני רק בנאדם.

אורי, תגמור את מה ששמת לך על הצלחת, ביקשתי כמו תמיד בסופה של ארוחת הערב הקבועה שלנו.

למה אבא? הוא הקשה.

עמד לי על קצה הלשון לומר לו, כי כך אמא שלך היתה רוצה, אבל כמה עוד אפשר לסבך ילד בן שבע?

אתה שבע? ניסיתי שוב.

אורי חייך. אם הייתי רעב הייתי אוכל, לא?

כן, היית אוכל, הסכמתי.

על השולחן היו גביעי גבינה, זיתים, חביתה, לחם שחור, ירקות, וגם צלחות לבנות שמיכל קנתה קצת לפני שהיא מתה, לפני שבע שנים, כמה שעות אחרי הלידה של אורי, מתסחיף ריאתי של קריש דם שנסחף למקום הלא־נכון כתוצאה מדימום מוגבר, ועוד כמה מושגים רפואיים שכבר לא ישנו דבר, מבחינתה ומבחינתנו.

אבא אחד וילד אחד, זה מה שנשארנו אחרי שהיא הלכה. וכשאורי שואל אותי מדי פעם למה אמא שלו מתה, אני מהסס לרגע ואומר, אני לא יודע, זה קרה, ועכשיו אנחנו פה, שומרים אחד על השני ועל הזיכרון.

אורי ואני גרים בירושלים. כמעט בכל יום אנחנו מטיילים ברחבי העיר שלנו כדי להכיר עוד פינה, כדי לא לשכוח, כדי לא להיות בבית בלעדיה. אני מסמן לאורי נקודות מפתח שיסייעו לו לזכור. פה דוד המלך הציץ לבת שבע בזמן שהיא התקלחה על הגג, אני מעורר את סקרנותו ליד עיר דוד. כאן הגנרל אלנבי ירד מסוסו מתוך כבוד לירושלים ונכנס לעיר העתיקה ברגל אחרי שהוא כבש אותה מהטורקים, אני מצביע על שער יפו. בירידה של רחוב הנביאים אני מראה לאורי את השטח של המאהל העצום שהוקם לכבוד הביקור של הקיסר הגרמני בסוף המאה התשע־עשרה. גם בנימין זאב הרצל הגיע למאהל כדי לפגוש את הקיסר. אבל הקיסר לא ממש התייחס אליו, אני מספר לאורי ומעדכן אותו שהרצל כמעט התייאש וחשב להקים מדינה באוגנדה.

איפה זה אוגנדה? אורי שואל ואני מחייך, כנראה גם הרצל לא בדיוק ידע, כי אם הוא היה יודע, הוא בטח לא היה מציע את הרעיון.

ליד בניינים מרשימים במיוחד אנו נעצרים ומדמיינים. הנה מלון המלך דוד שפוצץ על ידי האצ"ל, אני מסביר לאורי, ולא מספר לו שהתגנבתי עם אמא שלו לבריכת השחייה של המלון באחד הלילות הראשונים שלנו כזוג. ופה מולו, בניין ימק"א היפהפה. אני פוסע עם אורי בשביל הברושים בכניסה למתחם, ונזכר בנוף עוצר הנשימה שנשקף מראש המגדל בזמן שהאישה הכי יפה בירושלים אומרת לי בפעם הראשונה שהיא אוהבת אותי. הנה מי שהייתי, אני רוצה לומר לאורי ושותק.

1

קוראים לי מיקי ואני אלמן. כינוי קצת מוזר לגבר באמצע שנות השלושים שעדיין מתעקש לא להסתפר בזמן. נשמע נורא - האלמן, אבל פחות נורא מילד בן שבע יתום מאם, לא?

לפעמים אני מדבר איתה, עם מיכל, דווקא ברגעים הטובים, כשמצליח לי.

תראי איך הצלחתי לעשות כביסה ולהכין ארוחת ערב ביחד, אני מתגאה.

אני רואה, מיקי, כל הכבוד, הבעיה היא שאתה אלמן טוב מדי, היא עונה.

אבא טוב מדי, התכוונת, אני מתקן אותה.

אתה אבא הכי טוב, אבל את זה ידעתי כשהכרתי אותך, אני פשוט מופתעת מהאלמנות המוצלחת שלך.

את צוחקת מאלמן?

כן, העיניים הירוקות של מיכל מהבהבות אלי.

למה?

כי אתה אלמן יותר מדי טוב, אני רוצה שתחזור לעצמך.

אני לא יכול.

למה, מיקי?

למה? את לא מבינה למה?

אני במאי קולנוע, אם אפשר לכנות כך מישהו שכתב וביים רק סרט קולנוע אחד. הייתי רוצה לצלם עוד סרטים, אבל לא עכשיו. בינתיים אני מטפל באורי ומחבר תסריטים לסרטוני תדמית סתמיים של חברות מסחריות, עד שאורי יגדל. עד בכלל. אורי דווקא היה רוצה שאחזור לצלם סרטים, כך הוא טוען כשאנו הולכים יחד לצפות בסרט. כנראה שחקני קולנוע מושכים אותו למשחק תפקידים שבו הוא ילד רגיל לגמרי - עם אמא ואבא שהולכים בבוקר לעבודה וחוזרים בסוף היום הביתה, כדי להיות משפחה.

חוץ ממני ומהוריי שגרים קומה מעלי, המשפחה הקרובה של אורי כוללת גם את גברי ורפי, שני חברי הילדות שלי, שבאים לבקר אותנו בכל ערב שהם יכולים. הם מתיישבים איתנו ליד השולחן הגדול במטבח ומנהלים עם אורי שיחות בדרכם. גברי מסביר לו בפרסית מדוברת על המאכלים השונים, ומדוע חשוב שהם יהיו בבטן שלו ולא על הצלחת. רפי מצידו מנסה לתרגם את גברי מפרסית לעברית ללא הצלחה, אבל המסר שלו דומה.

אורי יודע שרק גברי ורפי שייכים ל"מקהלה הפרסית", כינוי שהדבקתי להם כשהיינו בגיל ההתבגרות, והקולות הילדותיים שלנו התחלפו לצפצופי נערים. הסברתי לאורי כמה פעמים שהוא לא יכול להצטרף למקהלה הפרסית, כפי שאני לא יכול, או כל מי שפגום גנטית לא יכול.

רק מי שנושא את הגן הפרסי הטהור יכול להצטרף, אתה מבין אורי? חידדתי לו את המציאות העגומה.

אבל אני מרגיש קצת פרסי בעצמי, אבא, אורי מתעקש.

עזוב אורי, תסתפק בלהיות חבר שלהם.

אבא, תבקש מהם, לך הם יקשיבו.

הנה הם פה, תבקש מהם אתה.

דוד גברי ודוד רפי, אתם מוכנים לקבל אותי למקהלה שלכם? אורי שואל.

גברי ורפי מחייכים לאורי בפה מלא אוכל.

אבא, למה הם מחייכים?

הם מחייכים כי אתה צריך להתחתן עם אישה פרסייה, ואחרי שיהיו לך ילדים, תוכל להגיד שיש לך קשר דם לעדה שלהם. הסברנו לך את זה הרבה פעמים.

אבל אני לא מכיר אף ילדה פרסייה, ואני גם לא רוצה להתחתן, אני בן שבע.

אז תסתפק בינתיים בלהיות החבר הכי טוב שלהם, בשבילי זה עבד כל החיים.

הכרתי את גברי ורפי כשהייתי בן שמונה ומאז אנחנו צמודים אחד לשני. בכל לילה לפני השינה אני מספר לאורי סיפורים עלינו כילדים, בלי להזכיר אמהות, כדי שלא ירגיש שונה. כאילו שזה יעזור.

אבא, לדוד גברי היו אופניים אדומים? אורי שב ובודק.

כן, והכידון שלהם נטה תמיד שמאלה.

למה לא תיקנו לו את זה?

מי חשב אז לתקן אופניים רק בגלל שהכידון נוטה שמאלה.

ולדוד רפי לא היו אופניים?

לא, אבא שלו קנה לו טלסקופ במקום.

אופניים יותר שווה מטלסקופ.

זה גם מה שאנחנו אמרנו לו, אישרתי.

לא רציתי לספר לאורי מה רפי עשה עם הטלסקופ שלו, על מי הוא הציץ, וכמה חבל שהכוכבים בשמיים היו הדבר האחרון שעניין אותו. את רפי עניינו יותר השכנות הקרובות והרחוקות שנכנסו להתקלח בבניינים הסמוכים. כבר אז הוא היה מסודר, רפי. ואכן, השכנות התקלחו לפי לוחות הזמנים הקבועים שהיו רשומים בטבלה המדויקת שהוא עידכן בשקדנות מדי יום, כדי שיוכל לצפות בהן בעין המזוינת בטלסקופ שלו. חבל שברכבת ישראל לא מדייקים כמו בטבלאות שהיו לרפי.

רפי הוא עורך־דין עצמאי, וגברי הוא קצין במשטרה. עד לפני כמה שנים רפי היה מג"ד מצטיין בשריון, וכשהוא חלה בסרטן, הוא השתחרר והחלים, מהצבא ומהמחלה, והחל ללמוד משפטים.

גברי, לעומתו, מעולם לא התרחק מבית הוריו, ועבד בחנות השטיחים המשפחתית רוב חייו. לגברי תמיד היה זיכרון פנומנאלי, וכבר בגיל חמש הוא ידע מה המחיר של כל שטיח בחנות, במזומן או באשראי, למרות שבחנות של הוריו לא אהבו את המילה אשראי.

מה זה אשראי? שאלה רחל, אמא של גברי, את הלקוחות כשהם ביקשו תנאי תשלום נוחים. הנה השטיח, היא טענה, ועכשיו איפה הכסף?

כשהלקוחות ניסו להסביר שאשראי זאת שיטת תשלום מקובלת, רחל התרגזה. שטיח זה לא אוויר, היא כעסה. שטיח אמיתי זה שטיח פרסי, ומי שרוצה שטיח פרסי שיביא לי את הכסף עכשיו ולא אחר כך, אחרת אני לא מוכרת. ומי שרוצה אשראי שיוסיף כסף, הרבה כסף, היא הוסיפה, כי אני לא אוהבת שהבנקים שותפים שלי. אם הייתי רוצה שותפים, הייתי עובדת בהסתדרות, אבל פה זה עסק עצמאי תודה לאל, ועכשיו, איפה הכסף?

כשגברי היה בן עשרים ותשע, הוא ישב כהרגלו בבית הקפה הסמוך לחנות של הוריו וחיפש את הכיוון. הוא עילעל במדור הדרושים בעיתון וראה מודעה גדולה עם סמל המשטרה בראשה. במודעה היה רשום שמשטרת ישראל מחפשת אנשים איכותיים לקורס קצינים מזורז שהיא עורכת. גברי הביט ימינה ושמאלה והבין פתאום שהוא האנשים האיכותיים שהמשטרה מחפשת. הוא קם ממקומו, השאיר כמה מטבעות על שולחן בית הקפה והלך ברגל לתחנת המשטרה הקרובה במגרש הרוסים. היומנאי בתחנה אישר את הפרטים ואמר לגברי, אהלן וסהלן, אנחנו מחפשים אנשים בדיוק כמוך. גברי הביט אחורה, וכשהוא הבין שהיומנאי מתכוון אליו, הוא התנדב במקום וחתם על הטפסים הדרושים. תוך כמה שעות הוא כבר היה על האוטובוס בדרך לקורס. כשרפי ואני שמענו שגברי בקורס קציני משטרה לא ידענו אם לצחוק או לבכות. לרחל, אמא של גברי, לא היתה התלבטות. היא התחילה לצעוק. חזק. אבל זה לא עזר לה. גברי החליט לקחת את גורלו בידיו ולעשות מעשה הסותר את הייעוד הגנטי שלו כסוחר שטיחים, בנם של סוחרי שטיחים, שגם אבותיהם סחרו בשטיחים, ואבות אבותיהם עד האדם הראשון, שגם לו היה מן הסתם שטיח טוב למכירה. כי הרי ברור לכולם שאדם וחוה יצאו מגן עדן עירומים כביום היוולדם לכיוון פרס, כדי לקנות את הבגדים הכי טובים שיש, במקום עלי התאנה הזמניים, במדינה שתושביה מבינים דבר או שניים בבדים טובים, בשטיחים טובים, ובעסקאות במזומן.

גברי, במשטרה יודעים שאתה...? רפי ואני שאלנו אותו כמה פעמים אחרי הגיוס המהיר שלו למשטרה.

הסברתי לכם שלהיות הומו זה יתרון במשטרה.

איזה יתרון? תהינו.

בחקירות.

למה?

כי אני מבין בגברים, ורוב הפושעים הם גברים.

גברי, אתה מתעסק עם הנחקרים?

רק עם החתיכים, גברי הצחיק את עצמו ואותנו.

כן, גברי הוא שוטר ואפילו קצת בכיר.

בשבע השנים האחרונות בנינו לעצמנו שגרה, בלי לתכנן ולקבוע מראש. גברי ורפי מגיעים אלינו כמעט בכל ערב. בבוקר אורי הולך לבית־הספר ובצהריים אני לוקח אותו אל ההורים שלי שגרים קומה מעלינו כדי לאכול את מה שאמא שלי מכינה לנו. אחר הצהריים אני יוצא איתו החוצה, או לחוג, או שבא חבר, או שהוא הולך לחבר, והציר שנקרא אורי מחבר אותי לפעילויות השוטפות ששומרות עליו ועלי. רק שבאותו ערב, ביום השנה השביעי למותה של מיכל, אחרי שאורי הלך לישון, לגברי ולרפי היה משהו חשוב להגיד לי.

מיקי, אני צריך את עזרתך, גברי פתח.

וזה רעיון טוב, רפי הוסיף.

אני מקשיב, אמרתי.

הסיפור הוא כזה, גברי היסס רגע ארוך.

תוציא את זה כבר גברי, ביקשתי.

אני רוצה לבקש ממך להתגייס למשטרה לתקופה.

מה?

מה שאתה שומע.

תגיד את זה עוד פעם, ביקשתי והרגשתי שהצחוק מטפס לו ממעמקי הבטן לכיוון הפה.

גברי אמר שוב, אני רוצה ש...

דווקא רפי התחיל לצחוק ראשון, תוך שבריר שנייה הצטרפתי.

ורק גברי נשאר רציני ואמר, תכף תבין.

גברי השתנה קצת בשנים האחרונות. השיער הארוך והשחור שלו קוצץ כשהוא התגייס למשטרה, אבל היופי האינדיאני הייחודי שלו התבלט יותר כשהשיער הפסיק להסתיר לו את הפנים. הוא לא גבוה ולא נמוך, גברי, וגם לא צר ולא רחב, הוא בדיוק באמצע, במידות שלו. רק שעכשיו, עם חולצת השוטר ודרגות הקצונה, הוא קצת פחות דומה לילד הראשון שהכרתי כשעברתי לשכונה החדשה בירושלים. למזלי, הריש המתגלגלת של גברי עדיין מתגלגלת לה במלוא עוזה, כן שוטר או לא שוטר, הריש המופלאה שלו מחברת אותי אוטומטית למה שהיינו פעם, לפני שהוא הפך לאיש רציני עם שיער קצוץ וחולצת משטרה.

אתה רוצה לגייס אותי למשטרה? שאלתי כשנרגענו מהצחוק. למה?

כי אני צריך אותך בחקירה שאני מנהל עכשיו.

ואתה יודע מזה? שאלתי את רפי.

כן, היתה התשובה, זה רעיון טוב.

רפי היה הילד השני שהכרתי בשכונה. לרפי תמיד היה שיער קצוץ ומסודר, הרבה לפני שהוא הפך להיות מג"ד בשריון ואחר כך עורך־דין. יש לו פנים ברורות ונאות, כמו כל ההוויה שלו שכוללת חולצות כפתורים מגוהצות, נעליים מצוחצחות ונימוסים של מלכת אנגליה. גם כילד הוא היה מנומס, חוץ מהקטע של ההצצות לשכנות המתקלחות. אני מודה שברגעים הספציפיים האלה, כשהוא היה מזוין בטלסקופ שלו, הוא טיפה פחות הקפיד על הנימוסים הבריטיים הטובים שלו, למרות שמבחינה טלסקופית הוא תמיד שמר על ריחוק בריטי מהאובייקט, כמצופה.

למה זה רעיון טוב להתגייס למשטרה? שאלתי את גברי.

בגלל אורי, גברי ורפי השיבו יחד במקהלה פרסית.

אתם רוצים לגייס גם אותו למשטרה? הוא רק בן שבע, לא חבל?

גברי ורפי חייכו.

הגיע הזמן שיהיה לו אבא נורמלי, רפי הרצין.

אני הכי נורמלי שיש, עניתי, ואתם יודעים את זה.

מרוב שאתה נורמלי, זה לא נורמלי, בשבילך לפחות, השיב רפי.

השתתקנו.

הדיון שלנו על מה זה בדיוק נורמלי הוא דיון ישן. בשביל רפי להיות נורמלי זה לעשות את מה שהמערכת מצפה ממנו על הצד הטוב ביותר. כך הוא הצטיין בכל קורס צבאי שאליו נשלח עד שהפך למג"ד, ואחר כך הוא טרח להיות מצטיין דיקן בלימודי המשפטים, ראשון בבחינות הלשכה, ואפילו את החביתה שלו הוא מכין לפי הוראות הכנה מדוקדקות שמצא באיזה ספר בישול על ביצים. רק כשחלה בסרטן הוא עצר לרגע את המירוץ כדי להחלים, ומייד חזר לסורו. הוא איש ישר והגון, רפי, כלפי עצמו וכלפי סביבתו. הוא מודע לחולשותיו ויודע גם לקבל את העובדה המרה שלא כולם כמוהו. ולכן כשרפי אומר שאני נורמלי מדי לדעתו, כדאי להקשיב.

מה זה נורמלי מדי, רפי? שאלתי.

אתה יודע למה אנחנו באים לכאן בכל ערב פנוי? גברי ענה בשאלה.

בגללך, המקהלה הפרסית ענתה לעצמה.

ברור שבגללי, ובגלל אורי, הוספתי.

אורי הוא ילד בסדר גמור, רפי אמר, הרבה יותר ממה שאנחנו היינו בגילו.

אתה, מיקי, אתה הבעיה, גברי חידד.

שבע שנים זה זמן ארוך מדי, רפי הוסיף.

מספיק, מיקי, גברי ביקש.

עכשיו אתם אומרים את זה? ביום השנה שלה? שאלתי וחשבתי על יום ההולדת של אורי, שבכל שנה נחגג שבוע לפני התאריך הרשמי - כדי להפריד בין היום שלו ליום שלה.

שבע השנים הרעות שלך הסתיימו הרגע, רפי הודיע בתקיפות והחזיר אותי לדיון.

מה, מעכשיו? הצצתי על השעון שלי בתנועה מוגזמת של ילדים שמודדים את יכולותיהם לפי הסטופר בשעון.

רפי לא התרשם מהמחווה ואמר, כן, מעכשיו, מיקי.

בסדר גמור, הסכמתי, בתנאי שלא תדברו איתי יותר על המשטרה.

לא, לא, המקהלה צעקה בזמן שקמתי להכין קפה לי ולרפי, וכוס תה לגברי, כי גברי לא מוכן לשתות קפה, אולי כי הוא פרסי במאה אחוז. רפי, אגב, פרסי רק בחמישים אחוז. טוב, אף אחד לא מושלם.

תקשיב רגע, גברי אמר, כוס התה שלו ביד אחת וקוביית הסוכר ביד השנייה, אנחנו לא משתלטים על חקירה שאנחנו מנהלים, ואני צריך אותך בתור שתול שם. אל תפסיק אותי, גברי ביקש למרות שלא הפרעתי לו וגם לא שאלתי אותו איפה זה שם. הבעיה היא שכולם אצלנו שוטרים, ואני חייב מישהו שלא נראה ונשמע כמו שוטר, גברי המשיך, ואני חושב שזה טוב בשבילך וזה טוב גם בשבילנו, גברי חתם את הנאום הציוני.

אולי תסביר לו איפה זה שם, התערב רפי העורך־דין.

מה, לא אמרתי? גברי נבוך לשנייה.

לא, לא אמרת, רפי ציין.

טוב, אז שם זה במשרדי מס הכנסה, גברי ציין סוף־סוף את היעד.

במס הכנסה? שאלתי, וההזיה נמשכה.

כן, במס הכנסה, ענתה המקהלה הפרסית.

ומה אני אמור לעשות שם? להיות פקיד שומה?

לא בדיוק.

למה אתם רוצים להכניס אותי למס הכנסה? שאלתי בחוסר אמון.

כי במס הכנסה מעלימים כספים.

ממי?

מהמדינה, גברי ענה.

מס הכנסה מעלימים מהמדינה? ניסיתי לעקוב.

כן.

הם מעלימים מס? מעצמם? מהמדינה? גברי, מה אתה רוצה ממני?

אני רוצה לשתול אותך במס הכנסה כדי להבין מי גונב שם, גברי חזר על עצמו.

תגיד גברי, מה קורה לך? אתה עובד עלי? שאני אלך לעבוד במס הכנסה? אין לך מפקדים שם במשטרה? מה, כל מפגר נהיה קצין?

מיקי, קראת לי עכשיו מפגר?

כן גברי, וגם החבר שלך רפי, גם הוא מפגר, ואני המפגר הראשי שאני בכלל חבר שלכם, אבל זה לא חדש, ניחמתי את עצמי.

חבל שאתה לא מקשיב לי עד הסוף, גברי התלונן.

אני אקשיב מחר, הבטחתי, אבל עכשיו מאוחר, היה יום ארוך עם האזכרה, ואני צריך לקום מחר מוקדם עם אורי ולהכין אותו לבית־הספר. נמשיך מחר, טוב?

אנחנו נמשיך מחר, גברי ורפי איימו ליד הדלת.

אתם עובדים עלי, נכון?

לא.

כיביתי את האורות בבית וניגשתי לחדר של אורי. כיסיתי אותו בשמיכה הקלה שלו ונעמדתי להתבונן בו כמו בכל לילה לפני השינה. העפעפיים הסגורים שלו הסתירו את ההבהוב של עיניו הירוקות, ושלווה מלאכית של ילדים ישנים עטפה אותו. הוא כן דומה לאמא שלו, התעקשתי שוב בוויכוח הדמיוני שניהלתי עם עצמי מאז שהוא נולד.

כשהכרתי אותה, את מיכל, באוניברסיטה העברית, העיניים הירוקות שלה לא היו הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי. דווקא ההליכה שלה תפסה אותי. מין תחושה שהיא הולכת עם כוונה. נראה לי שכל גבר מחפש אישה עם כוונה בהוויה. הרי אלה שלא מתכוונות, משעממות אחרי רגע במסתוריות לכאורה שלהן, שבעצם מסתירה בלוף.

נישקתי את אורי על המצח כדי שלא יתעורר והלכתי לחדר השינה שלי.

התפשטתי ונכנסתי למיטה. השיחה עם גברי ורפי לא תרמה לי רוגע.

מיקי 1 למיקי 2

שומע.

מה זה נורמלי?

מי שעושה את מה שהוא רוצה.

אתה נורמלי?

כן, מאוד.

לא להיות שבע שנים עם אישה זה נורמלי?

דווקא הייתי פה ושם.

אני מתכוון להיות, להיות.

תשכח מזה.

למה גברי ורפי רוצים לגייס אותך?

כדי להחזיר אותי לחברה האנושית.

ואתה רוצה לחזור?

לא כל כך.

אז למה אתה מתכוון לבחון את ההצעה שלהם?

כי גברי ביקש.

מה זאת אומרת?

גברי מבקש רק כשהוא צריך.

אבל זאת בקשה מוגזמת לגמרי.

אני יודע, אבל אני חייב לו ולרפי יותר מדי.

טוב, זאת גם סיבה.

רגע, גם הם חייבים לך, אתה לא חייב להקשיב לטירוף הזה.

אף אחד לא חייב לאף אחד, כולנו כאן מבחירה.

הופה, יכול להיות שנולד פה שוטר חדש?

אל תגזים.