הכלה המקושטת

1 1

בת'אני הביטה סביבה. הנוף מפסגת מעבר ההרים היה נפלא בקדרותו ואור הפנינה האפור של אחר הצהריים של תחילת פברואר היה יפיפה. לאורך הקילומטרים הראשונים, כשהכביש הישר נמתח בגובה קבוע בין הגבעות זרועות הסלעים, ראתה במראה האחורית ריינג'-רובר שחורה, אך כנראה שפנתה לעמק צדדי מתישהו לאורך הקילומטר האחרון, כיוון שעכשיו עמד הכביש כולו לרשותה בלבד.

כאשר יצאה לכיוון בוסטוואייט מוקדם יותר באותו יום, כדי לבקר את מרת דרמק ולבחון כמה עתיקות, נסעה בכביש הראשי, אך בדרך חזרה בחרה בכביש הצדדי הזה במיוחד כדי לראות את ההדר הפראי והמחוספס שזכרה מביקורה הקודם במחוז האגמים.

בעודה נוהגת חשבה על ביקורה הקודם ונזכרה בפנים רזות ונאות בעלות עיניים בורקות ופה בעל יופי גברי שקשר את קרביה לפקעת.

פנים שנשארו רעננות בזיכרונה בשש השנים האחרונות.

היא הייתה רק בת שבע עשרה, שקטה וביישנית, בחופשה משפחתית עם הוריה. בדרכם חזרה מהחוף המערבי של סקוטלנד ללונדון החליטו לבלות לילה אחד בקומבריה.

הם התארחו בדנדל אנד, ואחרי ארוחת הערב, בעידוד בעלת הבית שלהם, "אתם חייבים ללכת, יקירים, כולם יהיו שם..." הלכו לקונצרט באולם הכפר הקטן. שורות של כיסאות סודרו בחצאי מעגל לפני במה ארעית, ושם, כשישבה על כיסא לא נוח מפלסטיק באמצע השורה השנייה, התאהבה בפעם הראשונה בחייה. אהבה ממבט ראשון. אהבה חמה ומטורפת מהסוג שהפכה את חזה לפעמון ואת לבה לענבל.

היא צפתה בו כשנכנס, גבוה ורחב כתפיים, לבוש ברישול, אפוף הילה של ביטחון עצמי שקט. בראשית שנות העשרים לחייו, הוא היה גבר ולא נער, בעל פנים חזקות, שיער סמיך בגון תירס ועיניים בהירות ובורקות.

איתו הגיעו גם זוג מבוגר ונערה בערך בת גילו שפנתה אליו בשם ג'ואל.

ג'ואל... בת'אני אימצה אליה את השם כאילו היה מתנה יקרה.

הוא החליף ברכות עם רבים מהאנשים שהיו שם והיא ניחשה שהוא מקומי. בת'אני התפללה בקנאות שהיא והוריה יישארו כאן במקום לחזור ללונדון למחרת.

חרף כל ניסיונותיה, עיניה נמשכו אליו יותר פעמים מאשר אל הבמה. כמה פעמים מצאה שהוא מביט אליה חזרה בעוצמה שקטה שגרמה ללבה להתרחב על פני כל גופה. היא חשה את הסומק בלחייה והפנתה את מבטה במהירות, וילונות שערה הכהה והארוך הוסטו קדימה והסתירו את מבוכתה.

כשההופעה הגיעה לסיומה, מלווה במחיאות כפיים סוערות, דאגה להפנות את תשומת לבה אל הבמה.

אולי כשכולם יהיו בדרכם החוצה יפגשו, אולי יחליפו כמה מילים. ערב יפה... את בחופשה...? אך כשהציצה אחורנית, הקבוצה הקטנה נעלמה והיא חשה אכזבה מרירה.

אף שאמרה לעצמה שזה מגוחך להתגעגע למשהו שרק כמעט קרה, חשבה וחלמה עליו במשך חודשים.

זיכרון ההתאהבות התמימה חימם את לבה ולכמה שניות יקרות הסיח את דעתה ממה שהסתבר כאסון.

מכמה בחינות.

אותו בוקר, לאחר לילה ללא שינה וחצי שעה בארוחת הבוקר בדנדל אנד בה ישבה בשקט מול הבוס שלה, שעדיין כעס, טוני, עלתה על הכביש הראשי לעמק בוסטוואייט כדי לבקר את מרת דרמק.

היא גילתה שהיה זה עמק ללא מוצא והכפר הקטן והמבודד היה מורכב מכמה בתים ומשקים מפוזרים.

היא מצאה את הדרך – שהייתה קצת יותר משביל – העוברת דרך חצר המשק ועצרה כדי לבקש הוראות.

לאחר שהזהיר אותה ש"גברת דרמק היא קצת... את יודעת..." טפח האיכר על מצחו באצבע מיובלת, כנראה בשל מחסור במילים, לפני שכיוון אל בית בוסטוואייט.

בת'אני הבינה למה התכוון האיכר כשהגברת הזקנה הודיעה לה שאף על פי שבעלה ג'וזף הלך לעולמו לפני חמש שנים, הוא עדיין איתה ועליו להסכים לכל סכום שיסכמו עליו.

העתיקות שרצתה למכור אוחסנו בעליית גג קפואה וחשוכה, ובעוד הזקנה מרחפת בתחתית גרם המדרגות של עליית הגג ומדברת לבעלה כאילו היה חי, בת'אני עברה על מה שנראה כאינספור קופסאות קרטון.

כאשר סיימה לעבור על הקופסא האחרונה, קפואה עד לשד עצמותיה, מכווצת מן ההשתוחחות, גרונה יבש, חסום מאבק של שנים, סילקה מפניה קווצת שיער כהה והודתה בתבוסה.

בניסיון לרכך את המכה אמרה לגברת הזקנה שאף שלא היה דבר בין אוצרותיה שעתיקות פלדון יהיו מעוניינים לקנות, ישנם סוחרים מקומיים שעשויים להתעניין. היא רשמה את שמותיהם של שניים מהם לפני ששבה אל מכוניתה ונסעה משם.

כשהגיעה לפאב ישן בעל קירות לבנים בשם 'החזיר השיכור', עצרה כדי לשטוף את פניה וידיה ולאסוף את שערה לפני שהזמינה כוס תה מרעננת וחביתה.

כשאכלה בחנה את המפה שברשותה והחליטה לנסוע דרך מעבר ההרים בחזרה לדנדל במקום דרך הכביש הראשי.

הנוף היה דרמטי למן ההתחלה, אבל עכשיו היה מרשים אף יותר. בצד שמאל התרוממו מגדלי סלעים ומצד ימין הייתה תהום, היכן שהקרקע צנחה למצוק.

האוויר הצלול הפך מצועף כשדמדומים התגנבו פנימה, הרבה יותר מוקדם משחשבה, וערפל אפור ומסתחרר החל מסתיר את הפסגות הגבוהות ביותר.

היא הדליקה את פנסי המכונית והבחינה בנצנוץ תשובה הרחק למטה בעמק. האור היחיד המרוחק, תזכורת לכך שהיא לא לבד בעולם, הרגיע אותה.

היא מצאה את עצמה מהרהרת בחוסר נוחות האם עשתה בחוכמה כשבחרה את הדרך הצדדית הזו – אף שנוף מחוז האגמים היה נפלא והיא אהבה אותו.

אהבה לארץ שטוני פלדון, הבוס שלה והבעלים של עתיקות פלדון מאז מות אביו בשנה שעברה, לא חלק עימה.

הוא לא הסתיר את העובדה שהוא עכבר עיר מסור ורק חיכה לחזור ללונדון, לציביליזציה.

כשהגיעו בליל אמש לאכסניית דנדל עייפים, הוא הביט סביב אל הגבעות הקודרות ונרעד. "זה נראה כמו אמצע שום מקום! הייתי צריך לוודא שזה בתוך עיר כשהזמנתי מקום..."

היא תהתה מדוע הזמין את המקום בעצמו ולא השאיר את זה לאליסון, המשרתת שלו.

"אם אנחנו חייבים להישאר שני לילות במקום שכוח אל הזה, לפחות שזה יהיה שווה את זה," מלמל מתחת לשפם.

"אני בטוחה שזה בסדר." ובתקווה להשאיר אותו במצב רוח טוב יחסית הוסיפה, "יש כאן כמה אוספים שמוזכרים בקטלוג של גרינדייל."

הוא הוציא את תיקיהם הכבדים מתא המטען, הושיט לבת'אני את שלה והסכים, "זה נכון."

כשהלכה אחריו אל תוך המלון, אל הלובי הריק ואל דלפק הקבלה הנטוש, מלמל, "אלוהים, איזו חורבה! נראה כאילו אנחנו האנשים היחידים שמתארחים כאן."

"טוב, זה אמצע השבוע וזו לא העונה," ציינה.

הוא הניח את תיקו על השטיח וחבט בידו בפעמון הפליז שהשתופף על פני הדלפק כמו קרפדת מתכת. "זה אולי אמצע השבוע וזו לא העונה," אמר בעצבנות, "אבל המקום המקולל אמור להיות פתוח."

מתעלמת ממזגו הרע ומן הבוז שפגם בתווי פניו הנאים והקודרים, המשיכה בת'אני: "וממה שמרת דרמק אמרה לי בטלפון, נשמע שיש לה כמה פריטי כסף ופורצלן יפים."

"טוב, אם יש לה, בואי נקווה שהזקנה לא תבין כמה הם שווים, אחרת היא תרצה עבורם הון תועפות."

"אתה מתכוון לנסוע אליה בעצמך?"

"לא. הצצתי במפה. זה דיי רחוק עמק בוסטוואייט, וכבר הספיק לי. אני אקח מונית לגרינדיילס ואת תוכלי לקחת את המכונית.

"אם תחשבי שמשהו מהפריטים שמרת דרמק רוצה למכור מעניינים אותנו, אל תגידי כלום ואל תציעי מחיר. אני אערוך את המשא ומתן בעצמי, אפילו אם זה אומר להישאר כאן עוד לילה..."

בת'אני קימטה את מצחה. העובדה שלא נתן לה מרחב פעולה הטרידה אותה. היא עבדה אצל ג'יימס פלדון, אביו של טוני, מאז עזבה את בית הספר בגיל שמונה עשרה, ולאחר התקף הלב הפתאומי והגורלי שעבר, התגעגעה אליו מאוד.

היא חיבבה וסמכה על האיש הזקן באותה מידה ששנאה ופקפקה בבנו. אמונתו שנשים היו מטרה נוחה להתעמרות סימרה את שערה, כמו גם הצעותיו התכופות – כיוון שדוולין כבר לא בתמונה – "לעשות קצת חיים ביחד", אם תשתחרר.

עד עכשיו הצליחה לשמור ממנו מרחק בלי ליצור יותר מדי עוינות, אבל אם לא יבין במהרה את הרמז תיאלץ לעזוב.

זו הייתה מחשבה מייאשת.

היא אהבה את עבודתה וכשלא הייתה בנסיעות החנות הייתה במרחק הליכה מהדירה שחלקה עם חברה בבלגראוויה.

בנוסף לכך, כשעבדה חסכה וקנתה כמה פריטים בתקווה לפתוח עסק משלה ביום מן הימים.

טוני הביט סביב אל הלובי שעדיין נותר ריק וחבט בפעמון בפעם השנייה באלימות מיותרת. "איפה כולם, לעזאזל?"

כמה רגעים לאחר מכן הופיעה גברת זקנה. "אני מתנצלת אם נאלצתם לחכות, אבל פקיד הלילה חלה והלך הביתה ואין מי שיחליף אותו... הזמנתם מקום?"

"כן, שני לילות. על שם פלדון."

היא פתחה את ספר הקבלה בעמוד שנראה ריק כמעט לחלוטין ואישרה, "אה, כן, הנה... מר וגברת פלדון. חדר זוגי בקומת הקרקע. מספר חמש."

כשהגישה להם את המפתח בת'אני התעוררה משרעפיה. "נראה לי שיש איזו טעות," אמרה מפורשות. "אני לא גברת פלדון ואני זקוקה לחדר נפרד."

היא הציצה בפניו הזועפות של טוני והבינה שלא הייתה שום טעות. זו הסיבה שהזמין את המקום בעצמו ואמר שהוא מקווה שהוא יהיה שווה את המחיר.

"הו, אני מצטערת," התנצלה האישה. "טוב, יש חדר ליחיד ממש במורד המסדרון. מספר תשע. בסדר?"

"בסדר גמור, תודה," אישרה בת'אני בקול צלול, לקחה את המפתח וצעדה לכיוון שהצביעה אליו האישה.

"לעזאזל הכול, בת'אני," התלונן טוני והלך אחריה אל חדרה. "למה היית חייבת להתעקש על חדר אחר?"

היא הסתובבה כדי לפנות אליו, עיניה הצלולות והאפורות ברקו בזעם. "לא עלה בדעתך שאולי אני לא רוצה להיכנס איתך למיטה?"

"למה לא? הרבה נשים אחרות מוכנות," השיב לה בשלווה.

בת'אני הרימה את סנטרה והשיבה, "אז היית צריך להביא אחת מהן."

"הלוואי שהייתי עושה את זה, במקום לקחת ילדה מתחסדת כמוך," נחר בכעס.

כשהסתובבה הוסיף במתינות: "תראי, אני מצטער. תשני את דעתך. אלוהים יודע שכדאי שניהנה קצת מהחור הזה."

בת'אני זעמה. "בפעם האחרונה, אני לא שוכבת עם כל אחד, ואם לא תפסיק להטריד אותי אני איאלץ להתפטר."

לא היה לה תחליף עבורו וכיוון שלא רצה לאבד אותה מלמל, "לא צריך להיסחף." ואז, קצר רוח, "אני לא מבין למה את לא יכולה להשתחרר קצת. את מבוגרת מדי בשביל להתנהג כמו איזו בתולה מכווצת. וזה לא שאת עדיין מאורסת לדוולין הזה..."

היה זה כשישה שבועות לפני חתונתם כשבת'אני, אשר חזרה מוקדם מהמצופה מנסיעת עסקים בפריז, הגיעה לדירתו של דוולין ומצאה אותו במיטה עם אישה אחרת.

כשאמר שזו הייתה מעידה חד פעמית ושזה לא יקרה יותר לעולם לא הייתה מסוגלת להאמין לתחינותיו, החזירה לו את הטבעת שלו ויצאה משם.

"רק מפני שאת עדיין כועסת ומרירה על איך שהוא התייחס אליך," המשיך טוני, "זה לא אומר שאת צריכה להוציא את זה על כל הגברים באשר הם."

כאשר הביטה בו במבט קר ולא אמרה דבר, הקניט אותה, "אם לא היית כל כך פריג'ידית הוא לא היה שוכב עם אישה אחרת..." כשהלצתו האכזרית לא הניבה שום תגובה, חג על עקביו ורגע לאחר מכן שמעה את טריקת דלת חדרו.

כשנזכרה בהערותיו המרושעות של טוני פלדון, נדדה מחשבתה אל ארוסיה השבורים לדוולין, שהזכיר ללא כל התחשבות. תחילה הייתה כועסת ומרירה. אך עד מהרה גילתה, או בעצם הבינה, שבעוד שגאוותה נרמסה, לבה נותר ללא פגע. ובראיה לאחור הבינה שרק דמיינה שהיא מאוהבת בדוולין. למעשה, הסיבה שנמשכה אליו מלכתחילה הייתה מפני שהזכיר לה במקצת את הזר הבלונדיני שהתאהבה בו כשהייתה בת שבע עשרה...

משיכה פתאומית ופראית בהגה ורעד אדיר החזירו אותה אל המציאות באחת.

עם לב בתחתונים, משכה את ההגה בחזרה וכיוונה את המכונית לשולי הכביש, הרחק מהנפילה החדה אל הוואדי למטה.

היא יצאה מהמכונית ברגליים רועדות ומצאה – כפי שחששה – שהגלגל הקדמי התפוצץ.

ובכן, היא תצטרך לעשות משהו בקשר לזה, ומהר. היום החשיך במהירות והאד המסתחרר הפך למעטה סמיך שעטף את הפסגות ואיים להתגלגל מטה ולבלוע את מעבר ההרים.

רועדת בחליפת הצמר המשובחת שלה, לבשה את מעילה הקצר לפני שפנתה לפתוח את תא המטען. היא הרימה את הכיסוי הפנימי, הוציאה את הג'ק, את הגלגל הרזרבי, את מפתח הברגים ואת משאבת הרגל.

אף שעד עתה מעולם לא הצטרכה להחליף גלגל, כאשר קנתה את מכונית הבנג'ר הראשונה שלה, אביה התעקש שתלמד כיצד לעשות זאת.

עכשיו הייתה אסירת תודה. אבל זה לא היה פשוט כפי שזכרה.

היא עדיין נאבקה בניסיון לשים את הג'ק במקומו, כשבאורח נס, פנסים הופיעו בפסגת הגבעה שמאחוריה. רגע לאחר מכן ריינג' רובר שחורה, כמו זו שעקב אחריה מוקדם יותר, עצרה במרחק כמה מטרים.

כשהזדקפה ראתה גבר גבוה, בנוי לתלפיות, בעל שיער בהיר יוצא מן המכונית.

אף שהייתה מסונוורת מהאור ופניו של האיש, שהפנסים היו מאחוריו, היו מוצללות, הוא נראה לה מוכר משום מה.

"צריכה עזרה?" שאל.

היה לו קול נעים, הבחינה, נמוך ולא היה בו זכר למבטא מקומי.

"בבקשה," אמרה בהכרת תודה.

האוויר היה לח וגולמי, היא חשקה את שיניה כדי למנוע מהן לנקוש וצפתה בגבו הרחב כשפנה למלאכת החלפת הגלגל בזריזות מיומנת שיכלה רק להעריץ.

ואז, לאחר שבדק את לחץ האוויר בגלגל, ניפח אותו מעט בעזרת משאבת הרגל ואמר, "זה צריך להספיק," לפני שהחזיר הכול לתא המטען וסגר אותו.

"תודה רבה לך. אני לא יכולה להגיד לך עד כמה אני אסירת תודה."

הוא ניגב את ידיו על ממחטה שהוציא ממעיל העור שלו, פנה לעבר מכוניתו ואמר בקלילות, "שמחתי לעזור."

כאשר אור הפנסים האיר אותו, ראתה את פניו בבהירות בפעם הראשונה. אלה היו הפנים שרדפו אותה בשש השנים האחרונות.

לא, לא יכול להיות! זה צירוף מקרים בלתי אפשרי. אבל אפילו כשאמרה לעצמה שלא ייתכן שזה הוא, ידעה שכך הדבר. והוא עמד לצאת מחייה בפעם השנייה.

"אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית מופיע," אמרה נואשות.

"אני דיי בטוח שהיית מסתדרת..." ואז, הוסיף נמרצות, "אני מציע שנזוז כל עוד אנחנו יכולים לראות את הדרך."

בזמן הקצר שלקח לו להחליף את הגלגל הערפל סגר עליהם במהירות מבשרת רעות, התגלגל ממורדות ההרים והחל לטשטש את העמק שמתחתיהם.

תערובת של קור, אומללות ופחד גרמה לבת'אני לרעוד.

כאילו הרגיש את פחדה ואומללותה, עצר ושאל, "את בכלל מכירה את המעבר?"

"לא," ענתה בקול קטן.

"אם זה המצב אני מציע שנחבור יחד." הוא המתין להנהון של הסכמה מצדה לפני שהוסיף, "אני ג'ואל מק'אליסטר."

לבה זינק בחזה וגרם לה להישמע חסרת נשימה כשאמרה, "אני בת'אני סיטון."

"לאן את נוסעת, מיס סיטון?" קולו העשיר והמשיי המיס את לבה.

היא השיבה בהתרגשות מה: "אני מתארחת באכסניית דנדל."

"גם אני נוסע לעמק דנדל, אף שלפי המהירות שהערפל נערם, לא נראה לי שנגיע כל כך רחוק."

"הו..."

אולי הבין את קריאת ההתרגשות הקטנה שלה כסימן לפאניקה, מפני שהוסיף במהרה, "אבל אל תדאגי. אם נצליח להגיע לפאתי דנסקר, שזה בערך קילומטר וחצי מכאן, יש שם מלון קטן. הוא סגור במשך החורף, אבל אני מכיר את האיש שמתגורר בנכס." הוא המשיך אוטומטית, "עכשיו, בואי נזוז. נצטרך לנסוע במכונית שלך מפני שהדרך צרה מדי ואני לא אוכל לעבור."

הוא כיבה את אורות מכוניתו והוסיף, "עדיף שאני אנהג כי אני מכיר את הדרך."

כיוון שלא התנגדה, פתח לה את דלת מושב הנוסע והתיישב מאחורי ההגה.

בת'אני לא הצליחה לראות כמעט דבר לבד מהערפל שהשתקף באור הפנסים הקדמיים, אך הוא נהג בביטחון זהיר שהרגיע אותה. למען האמת, במקום לדאוג לביטחונם מחשבותיה התמקדו בעובדה שהגורל החזיר אותו לחייה.

ניתנה לה הזדמנות שנייה.

ההזדמנות.

בגיל שבע עשרה הייתה צעירה מדיי.

אבל עכשיו, כשהיא בת עשרים ושלוש והוא בן עשרים ושבע – עשרים ושמונה? התזמון היה מושלם.

אלא אם הוא כבר נשוי.

לא! היא דחקה את המחשבה האיומה הצדה.

היא והזר הזה, שבעצם לא היה זר, נועדו להיות יחד. היא מעולם לא הייתה בטוחה יותר במשהו כל חייה.

כאשר עשו את דרכם לדנסקר, לבה הולם במהירות, בחנה את צדודיתו בזוהר לוח המחוונים.

אפו היה ישר, לסתו חזקה, גבותיו וריסיו הארוכים כהים מעט משערו. בזוית פיו היה שקע קטן, גברי מכדי שייקרא גומה, אך אין ספק שיהפוך לכזו כשיחייך...

"את חושבת שאפשר לסמוך עלי?" שעשוע ניכר בבחירת מילותיו ובטון דיבורו.

היא הסיטה את מבטה במהירות ואמרה בקלילות עד כמה שיכלה, "אני בהחלט מקווה. אף שזה קצת מאוחר מכדי לדאוג בקשר לזה."

כאשר לא אמר דבר הוסיפה, "אין ספק שאתה מכיר היטב את האזור, אבל אין לך מבטא מקומי."

הוא נד בראשו. "לא."

"אז אתה לא גר כאן בסביבה?" בת'אני שיחקה ברצועות תיקה, התרגשותה משתלטת עליה.

"לא. אני ממוקם בלונדון."

בת'אני נאנחה בהקלה. אלו הן חדשות טובות. אף שלונדון היא מקום גדול, זה אומר שהוא קרוב יותר מאשר אם היה גר בקומבריה.

"אתה נמצא כאן בגלל עסקים?" שאלה.

הוא חייך בעייפות. "אפשר לומר..."

כאשר לא עשה כל ניסיון להמשיך בשיחה, חששה לפגוע בריכוז שלו, ונסוגה לתוך שתיקה וכיוון שלא הייתה מוכנה להיתפס שוב כשהיא בוהה בו, הביטה קדימה בהחלטיות.

אחרי כמה זמן העיר, "הגענו," פנה שמאלה לעבר כלום גדול, עצר את המכונית וכיבה את האורות.

תחילה כל שיכלה בת'אני לראות היה הערפל שנלחץ רטוב אל השמשה ואז, מלפנים בצד ימין ראתה זוהר קלוש של אורות.

הוא בא לצד שלה כדי לעזור לה לצאת, כרך את זרועו סביב מותניה וכיוון אותה לעבר המבנה החשוך של המלון ואל החלון המואר.

היא הרגישה כאילו המגע הפשוט הזה בוער מבעד לבגדיה, מדגדג כל עצב בגופה וגוזל ממנה את נשימתה.

כשהגיעו אל החלון המואר ואל מה שנראה כאגף קטן, בת'אני יכלה סוף סוף לראות משהו בזכות מנורת שמן שעמדה על אדן החלון. הוא פסע קדימה ונקש על הדלת.

הדלת נפתחה כמעט מייד והניחה לקרן אור צהובה אלכסונית לצאת וגבר מבוגר בחולצה קצרה ואפודה הביט בהם בפנים מבוהלות.

"אני מצטער שאנו מפריעים לך, אבל אנחנו זקוקים לשני חדרים ללילה," אמר לו ג'ואל.

"המלון סגור," אמר האיש קצרות. "תצטרכו ללכת למקום אחר."

"למרבה הצער זה בלתי אפשרי. הערפל סמיך מדיי."

"המלון סגור," התעקש האיש והתכוון לטרוק את הדלת.

ג'ואל פסע קדימה, החזיק בה ואמר משהו בטון שקט אך תקיף שבת'אני לא הצליחה לקלוט.

"כל החדרים סגורים ואין חימום באגף הראשי," הייתה התגובה הזועפת.

"אני דיי בטוח שתוכל למצוא משהו עבורנו," התעקש ג'ואל בנעימות. "במלון עתיק כמו זה, ודאי יש חדרים עם אח עצים."

"המנהלת מתגוררת בנכס כשהמלון פתוח, אז יש את החדר שלה. אבל המיטה לא מוצעת והגנראטור לא עובד, אז אין חשמל..."

"אולי תראה לנו?"

האיש פנה מהם, ממלמל משהו על הקור והלחות ועל העובדה שהוא בקושי הולך בגלל הראומטיזם שלו.

בת'אני שמה לב שג'ואל השאיר את רגלו בדלת עד שהאיש חזר, לבוש מעיל ואוחז בידו כמה מפתחות ופנס.

הוא סגר את הדלת מאחוריו וכשהוא צולע מעט, הוביל את הדרך מבעד לערפל אל כניסה צדדית שנפתחה ללובי קטן מרוצף אריחים.

נראה היה שהאוויר הטחוב שבפנים קר יותר מזה שבחוץ.

הוא פתח דלת שניצבה בקצה מסדרון קצר והאיר בפנסו חדר מרוהט, גדול למדי, ששימש כחדר שינה וסלון.

הם הביטו בספה הנפתחת, בסל המלא בבולי עץ שנח לצד אח העצים, בשולחן ובכסאות העץ, בשתי הכורסאות ומבעד לדלת פתוחה למחצה יכלו לראות גם את חדר השירותים המרוצף אריחים.

"זה יספיק בהחלט," הבטיח לו ג'ואל נמרצות. "אנחנו רק נצטרך שתי כריות, כמה שמיכות ונר או שניים."

"בארון יש מצעים ומגבות ובמגרות השידה יש מנורת שמן וגפרורים," רטן האיש.

"תודה," כמה שטרות החליפו ידיים לפני שג'ואל שאל, "אולי אתה יכול לארגן משהו לאכול ומשקה חם בשביל הגברת?"

האיש תחב את השטרות לכיס מכנסיו ונשמע רגוע יותר כשאמר, "אני אראה מה אני יכול לעשות." הוא הלך והותיר אותם באפלה מוחלטת.

כיוון שבת'אני היססה, הורה ג'ואל בקול רגוע, "הישארי היכן שאת עד שאני אמצא את הגפרורים."

רגע לאחר מכן שמעה את פסיעותיו כשנע בביטחון בתוך החשכה ואת שפשוף הגפרור וראתה את הלהבה.

ברוגע שנראה שהוא תוצאה של מיומנות ארוכת שנים, הדליק את מנורת השמן, כיוונן את הלהבה והחזיר את ארובת הזכוכית. החדר התמלא באור זהוב.

בגדיו – סמארט קז'ואל – נראו יקרים, נעליו עבודת יד, אך הוא התעלם מכך, השתופף והחל להדליק את האח.

היא צפתה בזרועותיו הארוכות והחסונות מניחות את בול העץ הראשון וכמה ענפים על מצע של פחמים בוערים.

הוא הביט מעלה ואמר, "את רועדת. תתקרב ותתחממי."

היא לא הייתה זקוקה לעידוד נוסף, אף שלמען האמת רעדה מהתרגשות לא פחות מאשר מהקור. היא התיישבה על כורסא נמוכה שמשך עבורה קרוב יותר אל האש.

היא הניחה את תיק הגב שלה העשוי זמש על הרצפה ליד הכורסא ומתחה את ידיה חסרות התחושה לעבר הלהבות המרצדות.

"רגליים קרות?" שאל והביט במגפי הזמש האופנתיים שלה.

"קפואות," הודתה.

הוא ערם כמה בולי עץ נוספים והציע, "הן תתחממנה הרבה יותר מהר אם תורידי את המגפיים."

היא הבינה שהוא צודק וניסתה לחלוץ אותם, אך הם היו גבוהים וצמודים לרגל וידיה עקצצו.

"תני לי." הוא כרע על ברכיו וחלץ אחד ואז את השני לפני ששפשף כל כף רגל בין כפות ידיו.

מגעו בלבל את ראשה והדהיר את לבה. הוא גרם לה להרגיש שמישהו דואג לה ומוקיר אותה באופן עמוק ביותר וברגע זה לבה נשבה בקסמו, אם זה לא קרה כבר קודם לכן.

היא הביטה בראשו הרכון והבחינה בכמה טיפות מים שעדיין נאחזו בשערו הבהיר והסמיך. היא רצתה לייבש אותו ולערסל את ראשו אל חזה.

"יותר טוב?" שאל כשהחזיר מעט מן התחושה לכפות רגליה הרזות.

"הרבה יותר טוב, תודה," אמרה בקול צרוד.

"יופי."

היה לו עור בגון זית שהיווה ניגוד לשערו הבהיר וחיוך שכמעט עצר את לבה. כשהביט בפניה הבחינה שעיניו לא היו בצבע כחול חיוור כפי שדמיינה, אלא בעלות גוון ירוק כסוף. עיניים מרתקות...

הוא קם על רגליו בדיוק ברגע שהדלת נפתחה והאיש חזר, פנס בידו האחת ושקית פלסטיק באחרת.

האיש הניח את השקית על השיש במטבח ואמר קצרות, "יש כאן את כל מה שאתם עשויים להזדקק לו. התנור עובד על בלוני גז ובארון תמצאו קומקום וכלי חרס."

"תודה... ולילה טוב," אמר ג'ואל.

האיש רטן והתנודד החוצה.

המחשבה על משקה חם הייתה מעודדת ובת'אני החלה לקום כשג'ואל הורה לה, "הישארי לשבת ותתחממי. אני אכין כריכים ומשהו לשתות."

דוולין, שדאג לשמור על חזותו הגברית, היה מחכה שתשרת אותו, חשבה בת'אני. אבל לג'ואל, שהיה בטוח בגבריותו ללא ספק, לא היו שום עניינים בנושא.

בתוך דקה הגז כבר דלק, הקומקום עמד על האש ושני ספלים המתינו.

כשסגר את הוילונות והסתיר את הערפל שנצמד כמו שמיכה אפורה ורטובה לחלונות הזכוכית, החל ג'ואל לפרוק את שקית הפלסטיק. הייתה שם צנצנת נס קפה, קרטון חלב, חבילת גבינה וכיכר קטנה של לחם פרוס.

"לא ממש סעודה," העיר, "אבל הולם למדיי, כל עוד את אוהבת גבינה ושותה קפה בלי סוכר."

"אני כן ואני לא," אמרה.

הוא חייך אליה חיוך עצל שהאיץ את פעימות לבה והושיט לה את אחד הספלים המעלים אדים.

היא לגמה אסירת תודה וצפתה בו כשהכין מגש כריכים ביעילות שלווה ונשא אותו ושתי צלחות קטנות אל האח והניח אותם על שולחן נמוך.

הקפה החם גירש את שרידי הקור האחרונים שהתמהמהו בתוכה והיא אמרה, "אני חושבת שאני כבר לא צריכה את זה," וקמה על רגליה כדי להסיר את מעילה.

הוא עזר לה לפשוט את המעיל, משך כיסא והצטרף אליה לפני מה שהיה עכשיו אח מבוערת. אחר הציע לה את מגש הכריכים ודחק בה, "תתחילי."

"אני לא כל כך רעבה."

כשהמשיך להחזיק את המגש, אף שהייתה נרגשת מכדי לאכול, לקחה כריך אחד, רק כדי להראות נכונות.

"יותר טוב," חייך אליה.

שיניו הסדורות זהרו בלובנן וחיוכו היה כל כך מקסים עד שלבה החל פועם במהירות גדולה עוד יותר.

אחרי כמה ביסים, חרף התהפוכות הרגשיות, שב אליה תאבונה הבריא והיא מצאה את עצמה נהנית מן הארוחה הפשוטה. או, לחלופין, נהנתה מן העובדה שהיא יושבת לפני אח מבוערת וחולקת מגש כריכים עם הגבר שחי בלבה ובמחשבתה ובחלומותיה זמן כה רב.

זה כמעט היה טוב מכדי להיות אמתי, והיא צבטה את עצמה כדי להיות בטוחה שזה לא עוד חלום.