הכלה ממומביי

נביחות של כלב מפלחות את הדממה. האֵם מרימה את עיניה מהכיור ומביטה בעד החלון. הנביחות בוקעות ממעמקי גרונו של הכלב. גופו השחור והשרירי רועד בהתרגשות.

דמותו של הבן מופיעה בחצר. הוא יוצא ממכונית גולף אדומה ושומט מידו שקית כחולה. הוא מציץ בחטף אל החלון, מבחין במעומעם בקווי המתאר של אמו. הוא מתקרב אל הכלב ומשחרר אותו מהרצועה. החיה מזנקת עליו. השניים מתגוששים על הארץ, אבק מתעופף באוויר לכל עבר. הכלב רוטן ונוהם והבן צועק עליו ומקלל אותו באהבה. מדי פעם נפלטת מפיו צווחה והוא מכה את הרוטוויילר על אפו בחוזקה. לבסוף הכלב נשכב על הארץ. הבן קם על רגליו באיטיות. מנקה את מכנסיו מאבק ומבוץ. שולח שוב מבט אל החלון. הכלב מתרומם בהיסוס ונעמד מולו בראש מורכן. הבן מרשה לו להתקרב אליו בכניעה וללקק אותו סביב פיו. הוא קם, הולך אל הבית ונכנס למטבח.

"אלוהים, תראה איך אתה נראה!"

האם מסתכלת על חולצתו הקצרה. החולצה הכחולה מוכתמת בדם. ידיו פצועות. הכלב פצע גם את פניו.

"אני לא מאמינה," היא מושכת באפה בכעס. "תשאיר כאן את השקית. אני עושה כביסה עוד מעט."

הוא משלב את זרועותיו השרוטות. הן שריריות, כמו יתר גופו. מאה קילוגרמים, אף לא גרם אחד של שומן. זה עתה השתמש בשריריו, הם חמים.

"תירגעי," הוא ממהר לענות. "אני אטפל בזה."

היא לא מאמינה למשמע אוזניה. הוא מתכוון לכבס בעצמו?

"איפה היית?" היא שואלת לבסוף. "הרי לא התאמנת משש עד אחת-עשרה?"

הבן ממלמל משהו בגבו אליה.

"הייתי עם אוּלָה. שמרנו על הילדים."

היא בוחנת את גבו הרחב. שׂערו הבהיר מזדקר מראשו כמו שׂערות של מברשת. קווּצות קטנות בתוכו צבועות אדום. נראות כמו להבות. הוא יורד במדרגות אל המרתף ונעלם. היא שומעת את מכונת הכביסה הישנה מתחילה לפעול. היא חולצת את הפקק בכיור ובוהה בחצר. הכלב הניח את ראשו על כפותיו. דמדומי האור האחרונים בחוץ נמוגים. הבן עולה מהמרתף ומודיע שהוא הולך להתקלח.

"להתקלח, עכשיו? הרי חזרת מאימון."

הוא אינו עונה. כעבור זמן קצר היא שומעת את קולו בוקע מהמקלחת, צווחות של צעיר חסר מנוח מהדהדות בחדר המרוצף. הוא שר. הדלת בארון התרופות נטרקת. הוא בטח מחפש פלסטרים, הטיפשון.

האם מחייכת. האלימות הזאת שלו, זה בסדר בסך הכול. הרי הוא גבר. אחר כך היא כבר לא תוכל לשכוח את זה.

רגעים אחרונים של אושר.

*

הכול התחיל בנסיעתו של גוּנְדֶר יוּמַאן. עד הודו נסע כדי למצוא לעצמו אישה. כששאלו אותו לא סיפר לאיש שזו מטרת הנסיעה. בקושי הודה בזה בינו לבין עצמו. אני נוסע כדי לראות עולם, הסביר בתשובה לעמיתיו בעבודה. איזו פזרנות! הוא מעולם לא הוציא על עצמו הרבה. לבלות יצא רק לעתים רחוקות, להזמנות שקיבל למסיבות חג המולד מעולם לא נענה ותמיד היה עסוק, עם הבית, עם הגינה, עם המכונית. גם אישה לא הייתה לו מעודו, למיטב ידיעתם של הסובבים אותו. גונדר לא התרגש מהשמועות. הוא היה אדם בעל מטרות. אדם איטי אמנם, אבל הוא השיג את מבוקשו, בשקט, בלי לעשות עניין גדול. היה לו זמן, כל הזמן שבעולם. בשעות הערב, בשנה החמישים ואחת לחייו, ישב ודפדף בספר שקיבל מאחותו הצעירה, מָריֶה, "כל עמי העולם". מכיוון שלא נהג להרחיק לכת מעבר למסלולו הקבוע בין ביתו למקום עבודתו, רצתה אחותו שיראה לפחות מה עוד ישנו בעולם. גונדר קרא ודפדף. להודו נמשך יותר מכול. נשים יפות שמצחן מנוקד באדום. עיניהן משוחות בצבע, חיוכיהן שובבים. אחת מהן הישירה אליו מבט מדפי הספר והוא נִשבה מיד בחלומות מתוקים. איש לא חלם כמו גונדר. הוא עצם את עיניו והחל להפליג. היא קלה כמו נוצה במלבושיה האדומים. עיניה עמוקות עד אינסוף, כהות כמו זכוכית שחורה. שׂערה מוסתר תחת רדיד ששוליו רקומים בחוט זהב. חודשים בהה בתמונה הזאת. הוא ידע בבירור שאישה הודית היא מה שהוא רוצה. ולא כי ביקש אישה כנועה וצייתנית, להפך, הוא רצה אישה שיוכל להוקיר ולהעריץ. נשים נורווגיות לא רצו שיעריצו אותן. מעולם לא הבין אותן בעצם, לא הבין מה הן רוצות באמת. הרי כלום לא חסר לו, כך חשב על עצמו. יש לו בית וחצר ומכונית ועבודה, ומטבח מאובזר. רצפה מחוממת בחדר הרחצה, טלוויזיה, וידאו. מכונת כביסה ומייבש, מדיח כלים, תנור מיקרוגל, רצון טוב וכסף בבנק. גונדר הבין שיש עוד גורמים בחיים, מופשטים יותר, שקובעים אם תצליח בחיי האהבה, הלוא טיפש לא היה. אבל זה לא עזר לו הרבה, כי אלה דברים שאי אפשר ללמוד או לקנות. זמנך יגיע, אמרה אמו כשגססה באיטיות במיטת בית החולים הגדולה. אביו נפטר מזמן. גונדר גדל בחברת שתי הנשים הללו, אמו ואחותו מריה. כשהייתה אמו בת שבעים התפתח גידול במוחה ותקופות ארוכות לא הייתה היא עצמה. הוא חיכה בסבלנות עד שתשוב להיות אותה אישה שהכיר ואהב. זמנך יגיע. אתה בחור טוב, גונדר. באחד הימים תבוא אליך אישה.

אבל שום אישה לא באה אליו. לכן הזמין כרטיס טיסה להודו. הוא ידע שזו ארץ ענייה. אולי הוא ימצא שם אישה שלא תוכל להרשות לעצמה לסרב להצעתו להתלוות אליו לנורווגיה, אל הבית היפה שבבעלותו. בני משפחתה יוכלו לבוא לבקר אותה על חשבונו אם ירצו. הוא לא רוצה להפריד בין אנשים. ואם היא מאמינה באיזו דת מסובכת כזו או אחרת, הוא כמובן לא ימנע ממנה לקיים אותה. מעטים היו סבלנים כמוהו. לו רק מצא כבר אישה!

היו בנמצא פתרונות אחרים. אבל הוא לא העז לעלות על אוטובוס לפולין עם קבוצה של גברים. ולא היה לו שום חשק לעלות על מטוס לתאילנד. שמועות רבות כל כך מתרוצצות בנוגע למה שמתרחש שם. הוא רצה למצוא אישה בעצמו. המחשבה שישב וידפדף בקטלוגים של תמונות ותיאורים של נשים שונות, או יביט במסך טלוויזיה כשהן מציגות את עצמן זו אחר זו, עוררה בגונדר חלחלה. הוא בשום פנים לא היה מצליח לבחור.

האור שבקע ממנורת הקריאה חימם את ראשו מחוסר השיער. הוא פתח אטלס ומצא את הודו ואת עריה הגדולות. מדראס, בומביי, ניו דלהי. עיר ליד הים משכה אותו יותר מכול. הודים רבים מדברים אנגלית, זו עובדה שהרגיעה אותו. היו בהם אפילו נוצרים, קרא גונדר ב"כל עמי העולם". אם במקרה הוא יפגוש אישה שתהיה נוצרייה ואולי אפילו תדבר אנגלית, זה בכלל יהיה מזל גדול. פחות חשוב אם תהיה בת עשרים או חמישים. הוא לא תכנן להביא ילדים לעולם, הוא לא היה תובעני, אבל אם יהיה לה כבר ילד הוא יוסיף אותו לעסקה. ייתכן שיצטרך לשאת ולתת. המנהגים בארצות אחרות הם כה רבים ושונים ממה שהוא מכיר, אם זה יעלה כסף הוא ישלם. הירושה שקיבל לאחר מות אמו הייתה גדולה.

קודם כול הוא צריך לחפש סוכנות נסיעות. היו ארבע סוכנויות לבחירתו. הייתה אחת במרכז הקניות, ושם צריך לעמוד בדלפק ולדפדף בקטלוגים. אבל גונדר רצה לשבת. הרי מדובר בהחלטה חשובה, לא משהו שעושים בעמידה, בפזיזות. הוא יצטרך לנסוע לעיר, שם יש שלוש סוכנויות נוספות. הוא פתח את ספר הטלפונים. פתאום נזכר שמריה השאירה פעם בביתו מגזין טיולים ונופש כדי לפתות אותו. מריה הזאת, כל כך מתאים לה, חשב לעצמו, ופתח באות I. איאליסוס. איביזה. אירלנד. איך אין להם טיולי נופש להודו? הוא מצא את באלי בקבוצת האיים האינדונזיים אבל מיד זנח את הרעיון. או הודו או כלום. לא נותר לו אלא להתקשר היישר לשדה התעופה כדי להזמין את הכרטיס. הוא ימצא את דרכו, זה קורה תמיד, ובעיר גדולה אנשים רגילים לתיירים. אבל עכשיו היה ערב, מאוחר מדי לצלצל. במקום זה פתח שוב את "כל עמי העולם". זמן רב ישב ובהה ביפהפייה ההודית. כמה יפה יכולה אישה להיות, זהובה וחלקה, עדינה ושובת לב. בידה הדקיקה סגרה את הרדיד שלה תחת סנטרה. היא ענדה תכשיטים על פרקי ידיה. האישון שלה היה כמעט שחור לגמרי והשתקף בו הבזק קטן, אולי מהשמש, והיא הישירה מבט אל גונדר. אל עיניו העורגות. הן היו גדולות וכחולות, ועכשיו הוא עצם אותן. היא באה בעקבותיו אל תוך החלום. הוא נרדם בכיסא והחל לשייט עם יפהפייתו הזהובה בידיו. משקלה היה אפסי. כנפי הבגד האדום כדם שלבשה התנופפו ברכות על פניו.

*

הוא יתקשר מהעבודה, בשעת ארוחת הצהריים. ייכנס למשרד הריק שלעתים רחוקות בלבד השתמשו בו. הוא הוסב למחסן. קופסאות של תיקיות ומסמכים נערמו ליד הקיר. בפוסטר ססגוני שהיה תלוי על הקיר נראה גבר מחוספס נוהג בטרקטור בלב שדה. השדה היה רחב כל כך עד שנמוג כמו הים בקו האופק הכחול המטושטש. "בלי החקלאים שלה, נורווגיה לא קיימת" היה כתוב עליו. גונדר חייג. אם ברצונכם לטוס לחו"ל אנא לחצו שתיים, אמר הקול מן העבר האחר. הוא לחץ על שתיים והמתין. קול חדש נשמע. הנכם מספר תשע-עשרה בתור, אנא המתינו. ההודעה חזרה על עצמה. הוא שרבט על דפדפת שנחה לידו. ניסה את כוחו בשרבוט דרקון הודי. מבעד לחלון הבחין במכונית מתקרבת. הנכם מספר שש-עשרה בתור, מספר עשר, מספר שמונה. הוא הרגיש שהוא נתון בספירה לאחור לקראת הכרעה גורלית. הלמות לבו גברה והוא שרבט ביתר כוח את הדרקון המשונה. ואז הבחין בחקלאי סְוַרְסטַד היוצא ממכונית הפורד השחורה. הוא היה לקוח קבוע ותמיד ביקש את גונדר, ונוסף לזה הוא שנא לחכות. גונדר החל להרגיש דחיפות גוברת. עתה התנגנה מוזיקה מבעד לשפופרת והקול הודיע שבעוד רגע הוא יועבר לנציג השירות. בדיוק אז התפרץ בּיוֹרנסוֹן אל החדר. אחד המוכרים הצעירים בחנות.

"סוורסטד," אמר, "מחפש אותך. ומה אתה עושה פה בפנים?" הוסיף בחשדנות.

"אני כבר בא. תפטפט אתו קצת בינתיים. יש מזג אוויר יפה כל כך." הוא האזין לשפופרת. קול נשי דיבר אליו.

"אבל הוא מתעלם ממני, הוא מתייחס אלי בזלזול."

גונדר עשה בידו מחווה של סילוק. ביורנסון, שהבין זאת לבסוף, הלך משם. סוורסטד נשקף מבעד לחלון, קצר רוח ונרגן. ההצצה הקצרה בשעונו פירושה שאין לו כל הזמן שבעולם ושאינו מרוצה מכך שהעובדים אינם מצייתים לו מיד.

"כן," אמר גונדר, "אני רוצה לטוס לבומביי, הודו. בעוד שבועיים."

"משדה התעופה גַרְדֶרְמוּאֶן?" שאל הקול.

"כן, אני רוצה לטוס ביום שישי בעוד שבועיים."

הוא שמע את אצבעות הפקידה המקלידות והתפעל ממהירותן.

"כן, יש לך טיסה לפרנקפורט בשעה עשר ורבע בבוקר," אמרה. "מפרנקפורט הטיסה שלך יוצאת בשעה שלוש-עשרה ועשרה, ואתה נוחת בשעה אפס-אפס ארבעים, זמן מקומי."

"זמן מקומי?" שאל גונדר. הוא רשם הכול בחיפזון.

"הפרש השעות הוא שלוש שעות ושלושים דקות," הסבירה.

"בסדר גמור. אני רוצה להזמין את הכרטיס. כמה הוא עולה?"

"הלוך וחזור?"

הוא היסס רגע. ואם הם באמת יהיו שניים בדרך חזרה? הרי לזה פילל, על זה חלם, את זה הוא מבקש לעצמו.

"אפשר יהיה לשנות את הכרטיס?"

"אפשר."

"אם כן, אני קונה כרטיס הלוך-חזור."

"המחיר הוא ששת אלפים תשע מאות קרונות נורווגיות. אתה יכול לבחור אם לקבל את הכרטיס בשדה התעופה או בדואר. מה תעדיף?"

"בדואר," ענה מיד ומסר את שמו ואת כתובתו, בְּלינדֶוֶיֶן 2.

"עוד עניין קטן," הוסיפה האישה. "כבר לא קוראים לזה בומביי."

"אה, לא?" שאל גונדר בתמיהה.

"משנת 1995 קוראים לעיר מוֹמבַּיי."

"אני אזכור את זה," אמר גונדר בנימה רצינית.

"חברת SAS מאחלת לך טיסה נעימה."

הוא הניח את השפופרת במקומה. פתאום נפתחה דלת המשרד לרווחה וסוורסטד הביט בו בכעס. הוא רצה לקנות מַקצֵרה והחליט כנראה להתעלל בגונדר כמה שרק יוכל באותו יום. בגלל הקנייה הזיע עד שורשי שערותיו. סוורסטד נאחז בקנאות בחוות המשפחה שלו ואיש לא העז להשתתף אתו בקניית מכונה חדשה. הוא פשוט היה אדם שאי אפשר לשתף אתו פעולה.

"סוורסטד," אמר גונדר וקפץ על רגליו. לחייו היו סמוקות אחרי כל מה שקרה. "בוא נתחיל."

בימים שבאו לאחר מכן היה גונדר חסר מנוחה. הוא התקשה להתרכז ונשאר ער בלילות. הוא התקשה להירדם. הוא שכב במיטה וחשב על הטיסה הארוכה, על האישה שאולי יפגוש. בתוך כל שנים-עשר מיליון התושבים בבומביי, סליחה, מומביי, תיקן את עצמו, חייבת להיות אחת בשבילו. אחת שמתהלכת לה בעיר ולא מעלה על דעתה דבר. הוא יקנה לה מתנה קטנה. משהו מנורווגיה, משהו שטרם ראתה כמותו. סיכת נוי אולי, לבגד האדום שלה. או לכחול, או לירוק. בכל מקרה, סיכה. הוא ייסע מחר לעיר כדי לחפש כזאת. לא משהו גדול וראוותני, משהו קטן ויפה. משהו לקשור בעזרתו את הרדיד, אם היא תלבש רדיד. אולי היא תלבש מכנסיים וחולצה, מה הוא יודע? דמיונו התפרע והוא נשאר ער לחלוטין. תהיה לה נקודה אדומה במרכז המצח? במחשבותיו הניח עליה את אצבעו והיא חייכה אליו מבוישת. "וֶרי נַייס," אמר גונדר אל תוך החשכה. הוא יצטרך להתאמן קצת על האנגלית שלו. "תֶ'נְק יוּ וֶרי מַאץ', סי יוּ לֵייטֶר." היה לו בסיס.

סוורסטד הגיע להחלטה. הוא רוצה Dominator של Claas מודל 58S.

גונדר הסכים אתו. "רק הטוב ביותר מספיק טוב בשבילך." הוא חייך והתקשה להכיל את השמחה שנבעה מהסוד ההודי שלו. "מנוע של פֶּרקינס בעל שישה צילינדרים ומאה כוח סוס. תיבת הילוכים תלת-שלבית ובורר מהירויות הידראולי. זרוע קצירה באורך שלושה מטרים ושישים סנטימטר."

"והמחיר?" שאל סוורסטד בטון עגום משהו, אף על פי שידע שהפלא הזה עולה 570 אלף קרונות. גונדר שילב את זרועותיו. "אתה צריך גם קומביין חבילות חדש. תשקיע אחת ולתמיד ותקנה לך גם מכונת Quadrant. אין לך מספיק מקום אחסון."

"אני חייב חבילות קש עגולות," ענה סוורסטד. "אני לא מסתדר עם הקוביות הענקיות."

"שאלה של הרגל, לא יותר," ענה גונדר ולא נבהל. "עם הכלים הנכונים אתה מפחית את מספר העובדים השכירים שלך. גם העובדים הפולנים שלך עולים כסף, לא? עם דומינייטור חדש וקומביין תוכל לעשות את העבודה בלעדיהם. אתן לך מחיר שאיש לא יוכל להתחרות בו. תאמין לי."

סוורסטד לעס גבעול. החריץ העמוק במצחו חרוש הקמטים והכאב בעיניו השקועות פינו אט-אט את מקומם לחלום זוהר. שום מוכר אחר לא היה מנסה למכור מכונה נוספת לאדם שבקושי רב הסכים להשקיע במקצרה אחת. אבל גונדר הימר, וכהרגלו, ניצח.

"זו השקעה לעתיד," אמר. "אתה עדיין צעיר, למה שתסתפק בכמעט הכי טוב? הרי אתה גומר את עצמך בעבודה. תן ל'קוודרנט' לאסוף לך חבילות חציר מרובעות, הן קלות ותופסות פחות מקום. אף אחד באזור עוד לא העז לייצר קוביות. אתה תראה באיזו מהירות אנשים יבואו ללטוש עיניים."

המשפט האחרון פגע כמו חץ במטרה. מצא חן בעיני סוורסטד הרעיון שקבוצה של שכנים סקרנים תבוא אל השדה שלו ותתעניין במעשיו. אבל לפני כן צריך היה לעשות שיחת טלפון. גונדר הלך להכין את החוזה, מבחינתו המכירה נסגרה. יותר מזה לא היה אפשר לבקש; מכירה גדולה לפני הנסיעה - הוא יכול לטוס במצפון שקט לחלוטין.

סוורסטד יצא מהמשרד.

"יש אור ירוק בבנק," אמר ביובש. פניו היו סמוקים כמו סרטן מבושל אבל עיניו נצצו תחת גביניו השעירים.

"מצוין," אמר גונדר.

אחרי שסיים לעבוד נסע העירה ומצא חנות תכשיטים. הוא לטש את עיניו בדלפק הזכוכית וראה בו רק טבעות. הוא ביקש מהזבנית להראות לו את תכשיטי הכסף של התלבושת הלאומית הנורווגית, והיא ביקשה לדעת מאיזה סוג. גונדר משך בכתפיו.

"לא משנה. סיכה, לא יותר. זו מתנה. אבל אין לה תלבושת לאומית."

"לא עונדים סיכה של התלבושת הלאומית בלי התלבושת," הודיעה לו הגברת בטון של מורה.

"אבל אני רוצה משהו מנורווגיה," אמר גונדר. "משהו נורווגי טיפוסי."

"לאישה זרה?" שאלה הזבנית.

"כן. חשבתי שהיא תוכל לענוד אותה עם התלבושת הלאומית שלה."

"ואיזה מין תלבושת זו?" שאלה הזבנית בסקרנות גוברת.

"סארי," ענה גונדר בטון מלא חשיבות.

מאחורי הדלפק השתרר שקט. ככל הנראה התנהל בנפשה של הזבנית מאבק פנימי בשאלה איך ראוי להגיב. היא דווקא התרשמה מהנחישות המקסימה של גונדר, והרי לא יכלה למנוע ממנו לקנות את מה שהוא רוצה. ואולם, למועצה הנורווגית לצורפות לאומית יש חוקים בנוגע למותר ואסור. אבל אם אישה כלשהי בהודו תתהלך לה ענודת סיכה של התלבושת הלאומית על הסארי הכתום הבהיר שלה, איש מן המועצה לא יגלה זאת. היא ניגשה אל המגירה של הסיכות המיוחדות ומצאה אחת בגודל בינוני, בלי שידעה אם הגבר העיקש יודע בכלל כמה זה יעלה.

"והמחיר?" שאל גונדר.

"אלף וארבע מאות קרונות. אני יכולה גם להראות לך את זאת מהַרדַנגֶר, יש לנו סיכות הרבה יותר גדולות מזאת וגם קטנות יותר. אבל בדרך כלל יש בסארים האלה רקמת זהב, לכן כדאי אולי שהסיכה תהיה פשוטה, אם זה בכלל יתאים מלכתחילה."

נימה עוקצנית מעט התגנבה למשפט האחרון של הזבנית, אך כשראתה את גונדר עמעמה אותה. הוא הרים את הסיכה המצלצלת מבד הקטיפה ואחז בה בידיו הגסות. הוא הגביה אותה כדי להביט בה באור. על פניו התפשטה ארשת חולמנית. לבה של הזבנית התרכך. היה משהו בגבר הגדול, המגושם, האיטי והמבויש הזה שבכל זאת המיס אותה. הוא היה בעיצומו של חיזור.

גונדר לא רצה לראות עוד סיכות. הוא חשש שזה רק יבלבל אותו. לכן קנה את הסיכה הראשונה, שהייתה גם הסיכה הטובה ביותר, והמוכרת ארזה לו אותה. בבית יפתח את החבילה ויתפעל שוב מיופיה. במכונית בדרכו הביתה תופף על ההגה ודמיין את האצבעות החומות כשהן פותחות את החבילה. נייר העטיפה היה שחור עם נצנוצי זהב קטנים, וסביבו נכרך סרט אדום כדם. הקופסה נחה במושב לצדו. אולי כדאי שישיג לו תרופות לנסיעה. בשביל הבטן. כל האוכל הזר הזה, חשב לעצמו. אורז וקארי. וחריף כמו הגיהנום. ומטבע הודי. האם הדרכון שלו בתוקף? פתאום התמלא דאגות. מוטב שיתקשר למריה.

לכפר שגונדר גר בו קראו אֶלוֶסטַד. היו בו 2,347 תושבים. כנסייה בנויה מעץ ששופצה בשנת 1970. תחנת דלק, בית ספר, סניף דואר ובית קפה-מסעדה. בית הקפה היה שילוב סתמי למדי של בית עץ ומחסן בנויים על עמודים, וגרם מדרגות תלול הוביל אל הכניסה שלו. בכניסה עמדה מכונת מוזיקה ישנה מסוג Wurlitzer שעדיין השתמשו בה. על הגג היה שלט: "הקפה של אֵינָר". בערב נהג אינר להדליק את אורות השלט.

אינר סוּנדֶה ניהל את המקום זה שבע-עשרה שנה. היו לו אישה וילדים והוא היה שקוע בחובות עד מעל לראש בגלל הווילה המפוארת שבנה למשפחתו ממש מחוץ לכפר. עתה הצליח לשלם את חובותיו הודות לרישיון למכור בירה. מהסיבה הפשוטה הזאת היה הקפה של אינר מלא אנשים תמיד.

הוא הכיר את כל תושבי הכפר וניהל את המקום ביד ברזל. עד מהרה ידע מה שנת הלידה של מרבית הצעירים, ואם ניסו בגיל צעיר מהמותר לקבל בירה, היה מניח את ידו וחוסם את ברז החבית. בכפר היה גם מרכז קהילתי שנחגגו בו חתונות ומסיבות הקונפירמציה של הנערים. מרבית תושבי הכפר היו חקלאים. נוסף להם היו כמה תושבים שבאו מן החוץ, אנשים שברחו מהעיר ובלבם חלום רומנטי כזה או אחר על חיים שקטים בכפר. הם בהחלט קיבלו זאת. הים היה רק במרחק של חצי שעה נסיעה, אבל האוויר המלוח לא הגיע עד הכפר, וריחות של בצל וכרישה עמדו בו, או ריחו הכבד של הדשן באביב, או ריח מתקתק של תפוחים בסתיו. אינר הגיע מעיר הבירה, אך הוא לא התגעגע אליה. הקפה היה בבעלותו הבלעדית. כל עוד ניהל את המקום לא העז איש במרחק קילומטרים רבים אפילו לנסות לפתוח מקום נוסף. הוא תכנן לנהל אותו עד שייפול מרגליו. מכיוון שהצליח למנוע השתכרויות ומהומות, יכלו כל אנשי הכפר לבוא לשבת בקפה. הנשים באו לקפה ומאפה, בני הנוער לקולה ונקניקייה והצעירים לחצאי ליטר של בירה. הוא היה מאוורר את המקום דרך קבע, מנקה ומסדר אותו, מרוקן מאפרות ומחליף את הנרות שעל השולחנות ברגע שכבו, ואשתו הייתה מכבסת במכונת הכביסה הביתית שלהם את המפות המשובצות באדום ולבן. המקום אמנם לא היה מעוצב במיוחד, אבל לא היה בו שום דבר מזויף. פרחים עשויים מפלסטיק בכדים למשל - לא היו שם. לאחרונה הוא גם השקיע כסף בקניית מכונה גדולה יותר לשטיפת כלים, כדי לא לשטוף את הכוסות ידנית. המפקח מטעם משרד הבריאות היה מוזמן בשמחה לבוא ולבדוק את המטבח שלו; בכל הנוגע לציוד ולניקיון הייתה רמת התחזוקה מעולה.

הקפה של אינר היה המקום ששם התעדכנו התושבים על המתרחש בכפר. מי יוצא עם מי, מי בהליכי גירושים ממי, ומי מהחקלאים יהיה מוכרח למכור את שטחו. מונית אחת ויחידה עמדה לרשות תושבי הכפר. קאלֶה מוּאֶה נהג במרצדס לבנה, וכללית היה ניתן להשגה בטלפון נייח או נייד, פיכח ומוכן ומזומן. אם לא היה פנוי, היה מזמין מונית מהעיר שתבוא במקומו. כל עוד הפעיל קאלה מואה את המונית שלו, לא היה מקום להפעלה של שום מונית נוספת. גילו היה מעל שישים ורבים חיכו בתור להחליפו.

אינר סונדה עבד בקפה שלו שישה ימים בשבוע עד עשר בלילה בימי החול. בימי שבת סגר בחצות ובימי ראשון היה המקום שלו סגור. הוא היה אדם חרוץ, בעל שיער אדמוני קצת, וגופו הרזה עם זרועותיו הארוכות התנועע בחלל בזריזות. מגבת מטבח הייתה תלויה על חגורת מכנסיו והוחלפה ברגע שהוכתמה. אשתו ליליאן, שכמעט לא ראתה אותו אלא בלילות, חיה את חייה בנפרד, וכבר לא נותר ביניהם דבר משותף. אפילו כוח לריב לא היה להם. לאינר לא היה זמן לחלום על משהו טוב יותר, הוא היה צריך לעבוד. הווילה המפוארת שלו עלתה לו 1.6 מיליון כולל סאונה וחדר כושר, שאף פעם לא היה לו פנאי להשתמש בו.

בקפה של אינר ישב הגרעין הקשה של הכפר, או חלק ממנו, שהיה מורכב מבחורים צעירים בגילים שבין שמונה-עשרה ושלושים, עם או בלי חברה. מאחר שהגישו שם בירה הם בכלל לא נסעו לעיר כדי למצוא בחורות מבחוץ. אפשר היה ללכת מהקפה הביתה ברגל, כל כך קטן היה הכפר. הם העדיפו לשתות עוד שני חצאים של בירה מאשר לתפוס מונית יקרה מהעיר. וכך הם התחתנו עם בחורות מקומיות ונשארו שם. אלא שלפני זה עשו הבנות סיבוב על כולם. וכך נוצרה אחווה משונה ובה הרבה חוקים לא כתובים.

אחרי ויכוחים ציבוריים רבים הוקם לבסוף באלווסטד קניון, ועקב כך הלכה וקמלה חנות המכולת של גוּנוַלד שעמדה ליד תחנת הדלק. בתוך הקניון החליט מישהו אמיץ להציב שתי מיטות שיזוף, מישהו אחר פתח חנות פרחים ומישהו שלישי פתח חנות בשׂמים קטנה. בקומה למעלה היו מרפאות של רופא משפחה ושל רופא שיניים, וכן "הסלון לעיצוב שיער של אנֶה". איש מבני הכפר הצעירים לא הסתפר שם. תספורת זה דבר שעושים בעיר. גם עגילים וטבעות בטבורים ובאפים היו דבר שעושים בעיר. אנה הכירה את הורי הילדים והייתה עלולה לסרב לבקשותיהם. אך תושבי הכפר המבוגרים המשיכו בנאמנות לקנות אצל גונוולד. הם באו עם עגלות הקניות שלהם ותיקי הגב האפורים והישנים וקנו מחית איברים פנימיים ונקניק דם, וגבינה מסורתית, רכה וחמוצה. זה היה מצוין לאולֶה גונוולד, שאת חובותיו שילם כבר מזמן.

גונדר לא ישב בקפה דרך קבע אבל אינר ידע היטב מי הוא. לעתים רחוקות היה קונה גביע של גלידה עם תותים ואוכל אותו בחוץ בישיבה ליד שולחן מפלסטיק, כשמזג האוויר היה נאה. אינר הכיר את הבית של גונדר, הוא ידע שהוא שוכן כארבעה קילומטרים מחוץ למרכז הכפר, בדרך לרַנְדְסקוּג. חוץ מזה, כל החקלאים בכפר קנו ציוד אצל גונדר. והנה הוא בדיוק נכנס מבעד לדלת, ידו כבר טמונה בכיסו הפנימי.

"רציתי רק לדעת," הוא אמר בביישנות, ובעצם קצת בעצבנות, שלא כרגיל, "כמה זמן אורכת נסיעה באוטו מכאן לשדה התעופה הגדול באוסלו?"

"לגרדרמואן?" שאל אינר. "קח בחשבון כשעה וחצי. אם אתה נוסע לחוץ-לארץ אתה צריך להיות שם כשעה לפני הטיסה. כלומר, תחשב שעתיים וחצי. ואני במקומך הייתי מוסיף עוד חצי שעה ליתר ביטחון."

הוא ניגב בנמרצות מאפרה.

"טיסת בוקר?" שאל בסקרנות.

גונדר בחר גלידה מתוך המקפיא.

"עשר ורבע."

"אתה צריך לקום מוקדם."

הוא הפנה אליו את הגב והמשיך לעבוד. הוא לא היה ידידותי ולא חייכן. הוא נשמע כמו אדם שנפגע ולא הביט בעיניו של גונדר. "אני במקומך הייתי יוצא בשבע."

גונדר הנהן ושילם. הוא העדיף לשאול את אינר מאשר לחשוף את בורותו בפני האישה מחברת התעופה. אינר מכיר את גונדר ולא היה רוצה להביך אותו. עם זאת, עוד הערב יֵדעו כולם על הטיסה שלו.

"אתה נוסע רחוק?" שאל אינר כבהיסח הדעת וניגב מאפרה אחרת.

"רחוק מאוד," ענה גונדר בקלילות. הוא קרע את העטיפה של גביע הגלידה והלך לדרכו. הוא אכל אותה בשעת הנהיגה בקילומטרים האחרונים עד ביתו. נו, שיהיה לו על מה לחשוב, לבעל הקפה. אין לו לגונדר שום בעיה עם זה.

מריה לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. היא רצתה להיכנס לאוטו תכף ומיד ולבוא לביתו של גונדר. בעלה קָרסְטֶן היה בנסיעת עבודה, היה לה משעמם והיא רצתה לשמוע הכול. גונדר התפתל קצת, כי מריה הייתה חדת הבחנה, ולא מצאה חן בעיניו הידיעה שהוא עתיד להיחשף. אבל לא היה אפשר לעצור את מריה. כעבור שעה עמדה מחוץ לדלתו. גונדר בדיוק סידר את הבית. אם הוא יחזור לכאן עם מישהי, חשוב שהבית יהיה נקי. מריה עשתה קפה וחיממה ואפל אפוי בתנור. היא הביאה שמנת חמוצה וריבה בקופסת פלסטיק. זה נגע ללבו של גונדר. הם היו קרובים זה לזה, אבל לא ביטאו זאת בגלוי כלפי חוץ. הוא לא ידע אם היא מאושרת בנישואיה לקרסטן, היא אף פעם לא הזכירה את שמו, כאילו לא היה קיים. לא היו להם ילדים, אבל היא נראתה טוב. שחומת עור ויפה, כמו אמם. נמוכה ומעט רחבה, אך עדינה וחריפה. לדעתו של גונדר היתה יכולה להשיג כל גבר שרצתה, אך היא הסתפקה בקרסטן. היא מצאה את הספר "כל עמי העולם" על השולחן והתיישבה אתו בחיקה. הוא נפתח מעצמו בתמונתה של היפהפייה ההודית. היא הביטה באחיה וצחקה.

"עכשיו אני מבינה למה אתה רוצה לנסוע להודו, גונדר. אבל הספר הזה ישן. היא בטח כבר בת חמישים, מקומטת ומכוערת. אתה יודע שהנשים ההודיות נראות כאילו הן בנות חמש-עשרה עד גיל שלושים? ואז הן מזדקנות בבת אחת. זה בגלל השמש. אולי כדאי שתמצא לך מישהי שכבר עברה את התהליך, ככה לא יהיו לך הפתעות."

היא צחקה כל כך עד שגונדר לא יכול להתאפק וגם הוא החל לצחקק. הוא לא פחד מקמטים. מריה כנראה פחדה. לא היה לה ולו קמט אחד, אף על פי שהייתה בת ארבעים ושמונה. הוא מרח שמנת חמוצה על הוואפל.

"מה שהכי מעניין אותי זה האוכל והתרבות," אמר. "אמנות, מוזיקה, כאלה דברים."

"כן, אין לי ספק," צחקה מריה. "בפעם הבאה שאבוא לכאן לארוחת ערב אקבל בוודאי תבשיל שיגרום לי להוציא עשן. והקירות בטח יהיו מלאים בדרקונים."

"אני לא שולל את האפשרות הזאת," הוא חייך. ואז הם שתקו זמן רב ואכלו ואפלים ושתו קפה.

"שלא תסתובב שם עם הארנק בכיס האחורי," אמרה אחרי הפסקה ארוכה. "תקנה לך חגורת בטן כזאת. לא, בעצם אל תקנה, קח את שלי. הצבע שלה ניטרלי לחלוטין, בכלל לא נשי."

"אני לא יכול להסתובב שם עם תיק," אמר גונדר.

"אתה חייב. ערים גדולות כאלה מלאות כייסים. תאר לעצמך איכר כמוך לבד בעיר בין שנים-עשר מיליון איש."

"אני לא איכר," התקומם גונדר.

"ועוד איזה איכר אתה," אמרה מריה והתעלמה מהתקוממותו. "אתה לא פחות איכר מכל איכר אחר. ויותר מזה: זה ניכר עליך. כשאתה יוצא לטייל, אסור לך להיראות כמו משוטט."

"להיראות כמו משוטט?" תמה גונדר.

"אתה צריך ללכת בביטחון כאילו אתה בדרך לפגישה חשובה, ולהיראות עסוק מאוד. אתה איש עסקים בנסיעה חשובה, וחשוב מכול: אתה מכיר את בומביי כמו את כף ידך."

"מומביי," תיקן אותה. "כמו את כף ידי?"

"אתה מסתכל לאנשים שבאים מולך בעיניים. אתה הולך ישר בצעד בטוח. תכפתר את המעיל כדי שהתיק שלך לא יבלוט."

"אי אפשר ללבוש שם מעיל," אמר. "יש ארבעים מעלות בחוץ בעונה הזאת של השנה."

"אתה חייב," אמרה מריה. "אתה צריך להגן על עצמך מפני השמש." היא ליקקה כתם של שמנת חמוצה בזווית פיה. "או שתצטרך להשיג לך טוניקה."

"טוניקה?" צחקק גונדר.

"איפה אתה מתכוון ללון שם?"

"בבית מלון כמובן."

"כן, אבל איזה מין בית מלון?"

"בית מלון יפה."

"אבל איך קוראים לו?"

"אין לי מושג," ענה גונדר. "אני אדע כשאגיע לשם."

היא פקחה את עיניה בפליאה. "לא הזמנת מלון?"

"אני יודע להסתדר," אמר ועכשיו נעלב מעט. הוא הביט בה בחטף, במצחה הלבן ובגבותיה הדקות הצבועות בצבע איפור.

"נו, בוא נשמע," אמרה ולגמה מהקפה שלה ברעש. "בוא נשמע מה תגיד. אתה יוצא משדה התעופה העצום, המסובך, החם, המבולגן והומה מאדם, ומחפש לך מונית-אופניים, או מה שזה לא יהיה. ואז ניגש אליך בחור, נאחז בחולצה שלך ומקשקש משהו לא מובן כשהוא מתנפל על המזוודה שלך ומתחיל ללכת לאיזה כלי רכב בלתי אפשרי. ואתה מותש כל כך, ומזיע ומבולבל ובקושי יודע איך קוראים לך, והשעון שלך לא מכוון בגלל הפרשי הזמנים. ואתה עייף וכל מה שאתה רוצה זה מקלחת קרה. בוא נשמע מה אתה אומר, גונדר, לבחור השחום הקטן הזה."

מרוב בהלה הוא שמט את חתיכת הוואפל שלו. מה, היא צוחקת עליו?

ואז התעשת, יישר את גבו והישיר את מבטו אל אחותו.

"קח אותי בבקשה למלון הגון!" אמר באנגלית רהוטה.

מריה הנהנה. "בסדר, אבל לפני זה. מה אתה עושה לפני כן?"

"אין לי מושג," אמר גונדר.

"אתה בודק כמה זה עולה! אסור לך להתיישב בתוך מונית לפני שאתה מסכם מחיר עם הנהג. תשאל בשדה התעופה. אולי לחברת לופטהנזה יש שם דלפק, הנציגים שם יהיו לטובתך."

הוא הניד בראשו וחשב לעצמו שהיא בוודאי מקנאה בו. הרי מעולם לא הייתה בהודו. רק באיים הקנריים ובכרתים ובמקומות מהסוג הזה. שם כולם היו שוודים או נורווגים והמלצרים המקומיים קראו אל הבחורות "הי, סוֶנְסקָה פְליקָה1" והיא לא אהבה את זה. לא, לא, הודו זה אחרת.

"מה עם חיסונים נגד מלריה?" שאלה. "אתה צריך לקבל?"

"אני לא יודע," ענה.

"אתה צריך לצלצל לרופא. אתה לא חוזר הביתה עם מלריה או שחפת או צהבת או משהו דומה. ואסור לך לשתות שם מי ברז. אל תשתה מיץ ואל תאכל פירות. תוודא שהבשר שאתה אוכל עשוי היטב. תימנע גם מגלידה, אני יודעת שאתה אוהב גלידה וזה יופי, אבל אל תאכל גלידה בהודו."

"מותר לי לשתות משקה אלכוהולי?"

"כן, מותר לך. אבל תעשה לי טובה, אל תשתכר. אחרת באמת תהיה בצרות."

"אני אף פעם לא משתכר," אמר גונדר. "לא השתכרתי כבר חמש-עשרה שנה."

"אני יודעת. ותתקשר הביתה, כן? אני צריכה לדעת שהגעת בשלום. אני יכולה לקחת את הדואר שלך. ולהשקות את העציצים. הדשא שלך בטח צריך שיכסחו אותו פעם או פעמיים בשבועיים האלה. אתה יכול להעביר את הכספת שלך אלינו אם אתה רוצה. כך היא לא תעמוד כאן ותפתה גנבים. אתה מתכוון להחנות את האוטו שלך בשדה? זה בטח עולה הון תועפות."

"לא יודע," ענה גונדר.

"אתה לא יודע? אתה הרי צריך להזמין מקום מראש לחניה לטווח ארוך," הסבירה לו בקוצר רוח. "אתה צריך להתקשר אליהם מחר. אתה לא יכול פשוט לנסוע לשדה התעופה ולהחנות את האוטו שלך איפה שמתחשק לך."

"כן, אה," אמר. דווקא טוב שהיא באה. הוא הרגיש מסוחרר וניגש בנחישות אל הארון כדי להוציא משם בקבוק קוניאק. בהחלט היה מגיע לו.

מריה ניגבה את פיה וחייכה. "יהיה לך כיף, גונדר. תחשוב על כל מה שיהיה לך לספר כשתחזור. יש לך סרט צילום במצלמה? עשית ביטוח למקרה של ביטול? כתבת רשימה של כל מה שאתה צריך לזכור?"

"לא," ענה ולגם מן הקוניאק. "אולי את תעשי את זה בשבילי, מריה?"

מריה נמסה מיד ואצה רצה להביא עט ונייר. בעוד גונדר מחמם את הקוניאק בפיו כתבה מריה את רשימת הדברים שהוא צריך לזכור. הוא התבונן בה בהיחבא. היא מצצה את קצה העט, נקשה בו על שיניה כדי לחדד את מחשבותיה. הכתפיים שלה כה עגולות וטובות. טוב שיש לו את מריה. לא היו ביניהם שום בעיות לא פתורות.

יקרה מה שיקרה, מריה תהיה לו תמיד.

כך נראה גונדר כאשר ישב במטוס: גבו זקוף כמו תלמיד בית ספר. הוא לבש חולצה קצרה של "דרֶסמאן", מעיל עליון קצר בצבע כחול כהה ומכנסיים בצבע חאקי. הוא לא טס פעמים רבות בחייו, והתרשם מאוד מכל מה שראה סביבו. בתא המטען מעליו נח תיקו השחור, ובכיס פנימי עם רוכסן הייתה הקופסה הקטנה וסיכת הכסף בתוכה. בארנק היו לו רופיות הודיות, מארקים גרמניים ולירות סטרלינג. עתה עצם את עיניו. הוא לא אהב את תחושת השאיבה האלימה ברגעי ההמראה של המטוס.

"מַיי ניים איז גונדר," דיבר אל עצמו. "האוּ דוּ יוּ דוּ?"

הגבר במושב לידו הביט בו.

"הנשמה תמיד נשארת בגרדרמואן. נכון שזה מוזר?" שאל הגבר.

גונדר לא הבין.

"כשטסים במהירות שאנחנו טסים עכשיו, הנשמה נשארת מאחור, היכנשהו בשדה התעופה. היא כנראה נמצאת במקום כלשהו בבר. שתיתי כוס ויסקי לפני שעליתי."

גונדר ניסה לדמיין איך זה לשתות ויסקי בבוקר, אבל לא הצליח. הוא עצמו שתה כוס קפה ליד דלפק ארוך והתבונן בעוברים ושבים הממהרים. אחר כך הילך לו באיטיות בסנדליו הטובים והביט ברוגע סביבו. הנשמה שלו הייתה לגמרי במקומה תחת המעיל הקל שלו, בכך היה בטוח.

"כדאי לך להחליף את הוויסקי בקפה," אמר.

הגבר הביט בגונדר וצחק. "מה אתה מוכר?" שאל.

"זה כל כך בולט?"

"כן."

"אני מוכר מכונות חקלאיות."

"ועכשיו אתה נוסע ליריד מקצועי בפרנקפורט?"

"לא, לא. הפעם אני תייר."

"מי נוסע לתייר בפרנקפורט?" תהה הגבר.

"אני נוסע רחוק יותר," אמר גונדר והיה מרוצה. "אני טס עד מומביי."

"ואיפה זה?"

"בהודו. בעבר קראו לזה בומביי, אם זה אומר לך משהו." גונדר חייך, מלא חשיבות עצמית. "מאז 1995 קוראים לעיר מומביי."

הגבר קרא לדיילת שבדיוק עברה שם וביקש מנה של ויסקי עם קרח. גונדר ביקש מיץ תפוזים ועצם את עיניו. לא התחשק לו לדבר. כל כך הרבה מחשבות התרוצצו בראשו. מה הוא יספר על נורווגיה? על אלווסטד? על איך הם הנורווגים? איך הם באמת? והאוכל, מה יש לו לספר עליו? עוגות בשר. פודינג דגים וגבינת עזים חומה. מרוצי החלקה על הקרח. וֶרי קוֹלד. מגיע עד לארבעים מעלות מתחת לאפס. נפט נורווגי. הוא קיבל את המיץ ושתה אותו באיטיות. ישב ומצץ קוביית קרח. תחב את כוס הפלסטיק בסל-הרשת הצמוד לגב המושב שלפניו. בחוץ ראה את העננים החולפים כמו צמר גפן מתוק. אולי הוא לא ימצא שום אישה בהודו. אם הוא לא מצא אפילו אחת בארץ מולדתו, למה שימצא מישהי בארץ זרה? אבל משהו קורה. הוא בדרכו אל דבר חדש. איש באלווסטד לא היה בהודו, עד כמה שידוע לו. גונדר יומאן. אדם שטייל בעולם. הוא שכח לבדוק את הסוללות במצלמה, נזכר פתאום. אבל ודאי מוכרים סוללות בשדה התעופה. הרי בסך הכול הוא לא נוסע לכוכב אחר. איך קוראים לנשים הודיות? אם הוא יפגוש מישהי עם שם בלתי אפשרי אולי ימציא לה כינוי חיבה. אינדירה, נזכר. גנדי. זה לא שם קשה כלל וכלל. דומה לאלווירה. רוב הדברים הם משותפים לכל בני האדם, הרגיע את עצמו. ואז סוף-סוף נרדם. לרגע קצר היא הופיעה לנגד עיניו. עיניה השחורות זהרו.

מריה נסעה לביתו של גונדר מדי יום. היא בדקה את החלונות ואת הדלתות, הביאה את הדואר והניחה אותו על השולחן במטבח. בדקה את מצב המים בכל עציץ ועציץ. נשארה תמיד עוד כמה דקות כדי לשבת ולדאוג לו. הוא כל כך נותן אמון, כמו ילד מגודל, ועכשיו הוא משוטט שם בחום בין שנים-עשר מיליון איש. שמדברים בשפה שהוא לא מבין. אבל באותה מידה הוא אדם שאפשר לסמוך עליו. הוא לא היה אימפולסיבי, ובשום פנים לא היה מוּעד להשתכר. היא הביטה על הקירות, על תמונה של אמם, על תמונה שלה בגיל חמש כשלחייה היו עגולות וברכיה בצקיות. על תמונה של גונדר לבדו לבוש מדים של השירות הלאומי. על תמונה של אמם ואביהם עומדים זה לצד זה בחזית הבית. ליד כל אלה הייתה תלויה תמונה גרועה למדי של נוף חורפי, שנקנתה פעם במכירה פומבית שנערכה במרכז הקהילתי. היא הביטה על הרהיטים. יציבים וחזקים. שטיח קיר ישן שאמם ארגה פעם. אף לא גרגיר אבק בשום מקום. חלונות נקיים. אם אי-פעם ימצא לעצמו אישה, הוא יתייחס אליה כמו נסיכה. אלא שקרנו החלה לדעוך, כפי שאומרים. הוא עדיין היה גבר נאה בעיניה, אבל הכול כבר החל להידלדל אצלו. הבטן. הלחיים. קו השיער שהלך ונסוג לאט אבל בבטחה. כפות ידיו היו קשות ומחוספסות, כפי שהיו ידיו של אביהם. איזה אבא טוב הוא היה יכול להיות. עצב נפל עליה. אולי הוא ייאלץ להזדקן בגפו. מה הוא נסע לחפש בהודו? אישה? המחשבה הכתה בה בבת אחת. מה יגידו אנשי הכפר? היא עצמה לא תגיד דבר חוץ ממילים טובות. אבל האחרים, כל אלה שלא אהבו אותו באותה מידה שהיא אוהבת אותו. הוא יודע מה הוא עושה? כן, ככל הנראה. הקול שלו בטלפון, מאי-שם בהודו הרחוקה, מבעד לקרקושים ולרחשי הקו, היה נרגש. "עכשיו אני כאן, מריה. החום הוא כמו חומה. כל הגב שלי היה רטוב עוד לפני שירדתי מהמטוס. ומצאתי מלון. עכשיו אכלתי. במקום נחמד בדיוק מול המלון. כולם פה מדברים אנגלית. לא היו לי שום בעיות עם המלצרית, אמרתי לה צ'יקֶן, והיא חזרה עם עוף שלא טעמתי כמוהו בחיים. לא טעמת טעמו של עוף עד שביקרת בהודו!" אמר בהתלהבות. "גם זול פה. כשחזרתי למחרת המלצרית ניגשה לשולחן שלי ושאלה אם אני רוצה עוד צ'יקֶן. אז עכשיו אני אוכל שם כל יום. הרטבים משתנים מיום ליום, הם אדומים, ירוקים וצהובים. אין שום טעם לחפש מקום אחר כשיש לי את המקום הזה. קוראים למקום 'טנדֶלס טַנדוּרי' ויש להם כאן שירות מקסים."

המלצרית, חשבה מריה וחייכה לעצמה בסלחנות. ודאי הייתה הבחורה הראשונה שפגש, ונוסף על כך הייתה נחמדה אליו. זה כנראה הספיק לגונדר. עכשיו הוא יֵשב שבועיים במסעדת הטנדורי הזאת ולא יֵצא לראות שום דבר אחר. היא אמרה לו שהכול בסדר בבית. אבל האם הוא יודע שעל ההיביסקוס שלו השתלטו כנימות? רגע קל נשמע קולו של גונדר מודאג, אבל הוא התעשת במהירות. "יש לי חומר נגד כנימות במחסן. הצמח יצטרך להישאר בחיים עד שאחזור. אם לא, הוא ימות. פשוט מאוד."

מריה נאנחה. לא התאים לאחיה לדבר על הצמחים שלו באדישות. כשהיו מתים קיבל זאת כעלבון אישי.

היא ראתה על המדף את הספר שנתנה לו פעם במתנה. היא הבחינה בו כי הוא בלט מעט בין האחרים. היא אחזה בו בשתי ידיה והוא שוב נפתח מעצמו באותו עמוד. זמן מה עמדה ובחנה את האישה ההודית. ציירה לה את פניו של אחיה השקוע בתמונה היפה. מה יחשבו הנשים ההודיות על גונדר? איכשהו היה בו משהו מרשים. קודם כול, הוא גבוה וכתפיו רחבות לאין שיעור. ויש לו שיניים יפות, הוא מטפל בהן בקביעות. בגדיו היו נקיים אף שהיו מיושנים. והיה לו טבע כזה, מעורר אמון, ולזה שהוא איטי קצת הן אולי לא ישימו לב, כי הן יהיו עסוקות בניסיון להבין את דבריו. ואולי בדיוק בגלל זה הן יראו אותו כפי שהוא. איש הגון בעל לב זהב. לא הכי זריז, אבל ישר. איטי, ובכל זאת חרוץ. דאגן, אך נחוש. היו לו עיניים יפות. גדולות וכחולות. היפהפייה שבתמונה, גם העיניים שלה יפות, הן היו כמעט שחורות. להתבונן בעיניו הגדולות והכחולות של גונדר זה כנראה דבר אקזוטי בעיני אישה הודית. והיה לו הגוף הזה, הגדול והכבד - ההודים הם קטנים ורזים, קלים, חשבה לעצמה. אם כי צריך להודות שהיא לא יודעת על זה כל כך הרבה. היא בדיוק התכוונה לסגור את הספר כשנפל ממנו פתק קטן. קבלה מחנות תכשיטים. היא נעמדה במקומה ונעצה מבט בקבלה. סיכת נוי. אלף וארבע מאות קרונות, מה זה אומר? זה לא היה בשבילה, לא הייתה לה תלבושת לאומית. נראה שקורה פה הרבה יותר ממה שהיא מעלה על דעתה. היא החזירה את הפתק אל תוך הספר והלכה מהבית. רגע לפני שיצאה נפנתה כדי להביט בחלונות. אחר כך נסעה אל מרכז הכפר. מריה, לדברי גונדר ולדברי בעלה קרסטן, הייתה נהגת גרועה. כל תשומת לבה הופנתה אל הכביש שלפניה. מעולם לא הסתכלה בראי, רק אחזה בחוזקה בהגה והתרכזה בפס הלבן. היא דבקה במהירות אחת ויחידה: קצת מתחת לשבעים קילומטר לשעה, בכל האזורים. בהילוך החמישי של המכונית מעולם לא השתמשה. היא בהחלט לא שלטה בכול, אף שמשניהם היא זאת שהייתה מסדרת דברים כשקרה משהו. אבל היא הכירה את אחיה. עכשיו הייתה בטוחה: הוא נסע להודו כדי למצוא אישה. ועם העקשנות והסבלנות שלו, היא לא תתפלא אם הוא יצוץ פתאום אחרי שבועיים עם אישה כהת עור בזרועותיו. ועם סיכת נוי צמודה לבגד שלה. אלוהים ישמור, חשבה לעצמה ודהרה על פני מעבר חצייה עד שאישה עם עגלת תינוק נבהלה וקפצה לאחור. מה יגידו?

היא נעצרה ליד הקפה של אינר כדי לקנות סיגריות. אינר היה עסוק בצחצוח מכונת המוזיקה. קודם התיז עליה חומר ניקוי ולאחר מכן ניגב אותה בסמרטוט. החופש הגדול עוד לא נגמר. שתי נערות ישבו ליד אחד השולחנות. מריה הכירה אותן, לינדה וקארן. לינדה הייתה בעלת גוף דקיק וצחוק צורמני, פראי כמעט. שׂערה המתולתל היה כמעט לבן מרוב שהיה בהיר, פניה היו צרים ושיניה לבנות וחדות. בכל פעם שהביטה מריה בלינדה חשבה מיד שהבחורה הזאת תגמור רע. היא לא ידעה למה היא חושבת כך, אבל משהו באופי שלה, בעיניים שלה שזהרו כמעט בחוסר טבעיות, בתנועותיה התזזיתיות ובצחוק הצורמני שלה עוררו במריה את המחשבה שזאת אחת שרוצה יותר מדי. היא הייתה כל כך בולטת, כמו מנורה שמפיצה אור חזק מדי. יום אחד יסחוף אותה משם משהו. הבחורה האחרת, קארן, הייתה כהה יותר ורגועה יותר והיא ישבה במקומה, מופנמת. היא דיברה בקול שקט, שמרה על גופה לעצמה. אינר שלף ממקומה חבילת "ג'ון פלייר" ומריה שילמה לו. היא לא אהבה את אינר. הוא התנהג כיאה, אבל התהלך תמיד כאילו הוא מסתיר איזה סוד לא נעים. פניו לא היו רחבים ופתוחים כמו של גונדר, להפך, הם היו צרים ורזים. הייתה בהם הבעה של חוסר חשק. גם גונדר לא אהב אותו. לא שאי-פעם אמר זאת בקול רם, הוא אף פעם לא דיבר סרה באנשים. אם לא היה לו משהו נחמד להגיד, הוא פשוט לא אמר כלום ושתק. כמו באותה פעם שהיא שאלה אותו על הבחור הצעיר החדש בעבודה, ביורנסון. גונדר הרים את עיניו מהעיתון ואמר, "הכול בסדר עם ביורנסון." ואז השפיל שוב את עיניו ולא הוסיף. וכך היא ידעה שאינו מחבב אותו. אבל על נהג המונית של הכפר הוא היה מסוגל לדבר בלי סוף. "קאלה מואה הזמין בדואר וַקס להברקת המונית שלו", יכול היה לומר. "שש מאות קרונות הוא שילם בשביל שתי קופסאות קטנות. הבן אדם הזה לא ייאמן! אני חושב שהמכונית הזאת נסעה כבר חצי מיליון קילומטר. אבל זה לא ניכר בה. נראה לי שהוא שר לה שירי ערש בלילות," התבדח. וכך ידעה מריה שגונדר אוהב את קאלה. ואת אוּלֶה גונוולד עם חנות הכולבו שלו. הוא סובל ממיגרנות. גונוולד לא במצב הכי טוב. בעודה חושבת על כל אלה שמעה פתאום את צחוקה של לינדה והבחינה שאינר הפנה אליהן את מבטו. טוב, לפחות יש לו במה להסתכל כשהוא משפשף את מכונת המוזיקה שלו.

"אז מה, יומאן יצא לטייל בעולם הגדול?" שאל אינר פתאום. מריה הנהנה.

"להודו. לחופש."

"להודו, מה? שיהיה בריא. אם הוא יחזור הביתה עם אישה הודית, אהיה כולי ירוק מקנאה," צחק. מריה צחקה. האומנם כולם חושבים בדיוק את מה שהיא חושבת? היא יצאה מהקפה ונסעה לביתה במהירות ממוצעת של 68 קמ"ש. בלוח המחוונים נדלק אור אדום. היא צריכה לזכור להגיד את זה לקרסטן.

גונדר הזיע, אבל זה לא הפריע לו. החולצה שלו הייתה רטובה אבל לא היה לו אכפת. הוא ישב בשולחנו בשקט מוחלט והתבונן באישה ההודית. היא הייתה כל כך נמרצת וקלה, ידידותית וחייכנית. למותניה הייתה כרוכה חגורה עם נרתיק דומה לשלו, ובו החזיקה את העודף. היא לבשה שמלה פרחונית בלי שרוולים ובאוזניה היו תלויים עגילים עגולים מזהב. שׂערה הארוך השחור הכהה היה קלוע בצמה וכרוך בפקעת על ראשה. הוא ישב ותהה מה האורך של שׂערה. אולי הוא מגיע לה עד הישבן. היא הייתה צעירה ממנו, אולי בת ארבעים, ועקבות השמש ניכרו על פניה. כשחייכה חשפה את שיניה העליונות שהיו בולטות מאוד. מתוך גאווה ניסתה לעתים קרובות לעצור את עצמה מלחייך אך לבסוף התייאשה מכך. הייתה לה נטייה טבעית לחייך. כשפיה סגור היא יפה, חשב גונדר בלבו, ואת השיניים אפשר לסדר. בעודו יושב ומתבונן בה ושותה את הקפה האקזוטי שלו עם הקינמון והסוכר, הרגיש שהיא שמה לב שהוא מתבונן בה, ושאולי זה אפילו מוצא חן בעיניה. שישה ימים רצופים בא לאכול במסעדה הזאת. בכל פעם היא שירתה אותו. הוא רצה לומר לה משהו, אבל חשש לעשות צעד שגוי. אולי נאסר עליה לדבר עם האורחים. כל החוקים האלה שאינו מכיר בארץ הזאת - זה עצר בעדו. הוא יכול גם לשבת שם עד הסגירה ולאחר מכן לעקוב אחריה. מה פתאום, הוא לא יכול לעשות דבר כזה. הוא הרים את ידו. היא ניגשה אליו מיד.

"עוד קפה בבקשה," אמר והתרגש. הוא הרגיש שהוא הולך לקראת משהו. בגלל המתח נראו פניו רציניים מאוד, והיא הבחינה בכך. היא הנהנה בלא אומר והלכה להביא את הקפה. במהרה חזרה.

"קפה מצוין," אמר ונעץ בה את מבטו הכחול כדי שתוסיף לעמוד שם.

"קוראים לי גונדר," אמר לבסוף. "אני מנורווגיה." היא חייכה אליו חיוך רחב. שיניה הבולטות נחשפו.

"אה! מנורווגיה... קרח ושלג!" צחקה.

גם הוא צחק וחשב שיש לה בוודאי בעל וילדים, אולי שבט שלם. הורים מבוגרים שזקוקים לעזרתה. היא לעולם לא תעלה על דעתה לבוא אתו לשום מקום. עצב נפל עליו פתאום. אך היא המשיכה לעמוד שם.

"כבר ראית את העיר?" שאלה אותו.

הוא בהה בשולחן במבוכה. זה ימים שהוא משוטט בלא מטרה בעיר ומביט באנשים. הכול היה הומה מאדם. אנשים ישנו ברחוב, אכלו ברחוב, מכרו את מרכולתם ברחוב. הרחובות שימשו שוק, מגרש משחקים, מקום מפגש - כל דבר מלבד צירי תנועה. הוא לא ביקר באתרים מיוחדים. כל שעשה היה לחפש אותה.

"לא," אמר. "רק אנשים. אנשים יפים מאוד," הוסיף.

ואז היא הסמיקה והשפילה את עיניה. היא נראתה כאילו היא מצפה לשמוע עוד. היא לא חזרה למטבח, אלא נשארה לעמוד עוד קצת ליד שולחנו. גונדר התמלא אומץ. הוא חש דחיפות בשל זמנו המוגבל ולכן היה כמעט נואש, ונוסף על כך גם רחוק מאוד מהבית. החום הכבד, תחושת חוסר המציאות... והמטרה שלשמה בא. הוא הביט אל תוך עיניה השחורות ואמר, "באתי למצוא לי אישה."

היא לא צחקה. רק הנהנה באיטיות כאילו הבינה הכול. את העובדה שהוא חוזר שוב ושוב דווקא למקום הזה. אליה. היא הבחינה במבט שלו, וכעבור זמן חשבה עליו, על הר האדם הזה שעיניו כחולות. על השלווה האופפת אותו. האצילות שלו. הזרות שלו, השונוּת. היא שאלה את עצמה מה הוא מחפש. הוא היה ללא ספק תייר, ובכל זאת, לא בדיוק.

"אני אראה לך את העיר?" הציעה בזהירות. עתה לא חייכה ושיניה הבולטות לא נראו.

"כן. בשמחה! אני אחכה כאן," אמר וטפח על השולחן. "את תעבדי, אני אחכה."

היא הנהנה אך השתהתה במקומה.

"מירה נאם פּוּנָה הֵא," אמרה בשקט.

"מה?" שאל גונדר.

"פּוּנָה. קוראים לי פּוּנָה בַּאי." היא הושיטה לו יד שחומה.

"גונדר," השיב לה. "גונדר יומאן."

"ברוכים הבאים לבּוֹליווּד," צחקה.

הוא לא הבין את כוונתה, אבל שמע את לבו הולם ברכות ובתקווה זהירה. ואז קד לה קידה, וסוף-סוף היא התעשתה ונבלעה במטבח.

בערב צלצל למריה. הוא היה נרגש מאוד.

"את יודעת שהם קוראים לעיר הזאת בוליווד?" צחק מעברו של קו הטלפון, והיא יכלה כמעט לשמוע כמה חם לו. "הם מפיקי הקולנוע הגדולים ביותר בעולם. אגב, למדתי קצת הודית. 'טאן יֶה ואד' זה 'תודה'. יש בהודו יותר ממיליארד אנשים, מריה, תארי לעצמך."

"כן," ענתה מריה, "עוד מעט נהיה כל כך הרבה אנשים על כדור הארץ שנתחיל לאכול זה את זה."

גונדר צחקק.

"פגשת אנשים?" שאלה בחשדנות ובסקרנות שלא יכלה לכבוש.

כן, בוודאי שפגש אנשים, הרי זה ברור, עם מיליארד בני אדם מסביב איך אפשר להימנע מלהיתקל במישהו כל חמש דקות. "יש מיזוג אוויר במלון," המשיך, "כשאני יוצא מבעד לדלת החום מכה בי. זאת העונה הכי חמה."

"אתה שומר על הבטן שלך?" שאלה אותו.

כן, בוודאי, הוא שומר על הבטן שלו בעזרת כדורים והוא מרגיש מצוין, אבל בגלל החום הכול צריך להיעשות בהילוך איטי. מריה ציירה לעצמה את גונדר פוסע ברחובות מומביי בהילוך איטי.

"אתה בטח תשמח לחזור הביתה?" שאלה, כי זה מה שרצתה לשמוע. לא מצא חן בעיניה שאחיה האיטי נעשה פתאום איש העולם, והיא לא אהבה את הטון בקולו שרמז שהוא יודע יותר ממנה.

"יהיה נפלא לחזור הביתה," צחק. "וקניתי לך מתנה. משהו הודי טיפוסי."

"מה זה?" רצתה לדעת.

"לא, לא, לא. זה סוד."

"כיסחתי את הדשא היום. יש הרבה טחב, אתה יודע את זה?"

גונדר צחק. "אנחנו נכסח את הטחב הזה," אמר, "אסור לטחב להיות בדשא."

אנחנו? הוא היה במצב רוח כל כך מרומם. מריה לא זיהתה את אחיה. היא נאחזה בשפופרת הטלפון וחשה שהיא רוצה שיהיה בבית. היא לא יכולה להשגיח עליו כשהוא רחוק כל כך.

"גם אצלנו חם מאוד," אמרה. "אתמול היו עשרים ותשע מעלות בנֶסבּי."

גונדר פרץ בצחוק. "עשרים ותשע? אצלנו ארבעים ושתיים מעלות, מריה. ושלשום היה חם עוד יותר. ושאלתי את ההודים אם הם לא רגילים כבר לחום, הרי הם חיים בתוכו שנה אחרי שנה, והם ענו לי שלא, שהם סובלים ממנו באותה מידה. מוזר, לא?"

"כן. אם הם היו באים אלינו, לעשרים המעלות מתחת לאפס שלנו, הם היו הופכים לקרח," אמרה ביובש.

"אני חושב שלא," ענה גונדר. "ההודים עובדים קשה ושומרים על החום שלהם בכל מקרה. זה פשוט מאוד. אבל אני, לשמחתי, בחופש. אני מסתובב ברחובות בזרועות פתוחות לצדדים."

"לצדדים?"

"אני לא סובל ללכת כשהן צמודות לגוף," הוא צחק. "ואני נאלץ גם לאוורר את האצבעות. אבל יש מיזוג אוויר במלון," חזר.

"כן, ציינת את זה," אמרה. שניהם שתקו. מריה פלטה אנחה אופיינית לאחות שאחיה הוא בלתי אפשרי בעיניה.

"אני צריך ללכת," אמר גונדר. "יש לי פגישה."

"אה, כן?"

"אנחנו יוצאים לאכול. אני אצלצל אלייך שוב בעוד יום או יומיים." היא שמעה את צליל הניתוק. בעיני רוחה ראתה את אחיה, מחליק לו מסביב באצבעות מפוסקות וזרועות פרושות לצדדים. בחום המהביל. היא התקשתה לתפוס שהוא מאושר כל כך.

*

גונדר ופונה התחתנו ב-4 באוגוסט, בדיוק בחצות היום. ב"בית משפט העירייה", כפי שפונה כינתה זאת. גונדר השיג את המסמכים הדרושים ומשרד החוץ הנורווגי שלח פקס המאשר שמעמדו הרשמי הוא של רווק. הטקס היה פשוט אך רציני מאוד. גונדר עמד זקוף כמו עמוד, הקשיב וקיווה שהוא עונה כראוי במקומות הנכונים. פונה קרנה מאושר. צמתה הייתה קלועה בעיגול גדול על ראשה. היא אפילו לא ניסתה להסתיר את שיניה, אלא חייכה באושר לכל מה שהתרחש סביבה. האנגלית של גונדר הלכה והשתפרה. הם דיברו זה עם זה במשפטים קצרים ובחיוכים, החוו בידיהם והבינו היטב זה את זה. לעתים קרובות גונדר היה באמצע משפט והיא סיימה אותו בדיוק כפי שהיה עושה זאת הוא. כל כך פשוט. הוא הסביר לה על האזרחות בנורווגיה, זה עלול להימשך כמה שנים. מדהים כמה קשה להיעשות נורווגי, חשב לעצמו. אחר כך הלכו השניים לאִטם ביחד ברחוב, כבעל ואישה. היא בסנדליה המוזהבים ובסארי בצבע הטורקיז, שהצמידה אליו את סיכת הכסף היפהפייה קרוב לצוואר. הוא לבש חולצה חדשה לבנה, מכנסיים כהים ונעליים בהירות. זרועו הייתה כרוכה סביב מותניה. היא הרימה את עיניה אל גונדר, אל פניו הרחבים בעלי הסנטר החזק. הוא גבר חסון ומוצק ועם זאת איש רך. מפעם לפעם היה מסמיק, ואף על פי כן היה לו ביטחון עצמי, והוא היה אדיש לכל האנשים סביבו. שקוע כולו בה. היא הבחינה בשמחתו הכבושה, ראתה את חיוכו הרחב. לאיש הזה יש עולם משלו שבו הוא שולט, חשבה. וזה בסדר.

היא לא חשבה שהוא עשיר. הוא אמר לה את זה, אני בכלל לא עשיר. אבל יש לי בית ועבודה. גינה יפה. מכונית טובה. אחות נחמדה. היא תקבל אותך יפה. אנחנו גרים במקום קטן. שקט שם, אין שם הרבה תנועה. אדם יכול ללכת לאורך הכביש בלי לפגוש נפש חיה.

באוזני פונה זה נשמע מוזר. שקט גדול בלי אנשים. היא לא הכירה דבר מלבד ההמולה הגדולה של העיר. שקט זה דבר שראתה רק בתמונות.

"אני מעדיפה לעבוד," אמרה בנימה החלטית.

"בוודאי שתוכלי לעבוד. אבל אז אולי תצטרכי לנסוע לעיר. באלווסטד אין מה לעשות. אם תמצאי עבודה בעיר תוכלי לנסוע אתי."

"אני עובדת טובה," המשיכה. "אני לא מתעייפת מהר. אני לא גדולה, אבל אני חזקה. אתה לא צריך לפרנס אותי."

"לא, לא," אמר לה גונדר. "יהיה נהדר אם תמצאי עבודה. ככה תלמדי לדבר נורווגית מהר יותר. יהיה לנו נפלא, פונה, אני אומר לך. הנורווגים אנשים נחמדים. קצת ביישנים אולי, ומאוד גאים, אבל ידידותיים."

לפונה היה רק אח גדול שהתגורר בניו דלהי. היא רצתה לכתוב לו ולספר לו על נישואיה הטריים. נוסף לזה הייתה צריכה לחסל את כל ענייניה בהודו לפני שהיא נוסעת לנורווגיה. היו דרושים לה כשבועיים. גונדר הזמין את הכרטיס ושילם עליו. הוא הסביר לה על העצירה בטיסה ועל שדה התעופה גרדרמואן. הוא נתן לה כסף כדי שלא יחסר לה דבר. רשם את הכתובת שלו ואת מספר הטלפון באותיות ובמספרים ברורים.

"אחיך ייפגע כשישמע על זה?" שאל אותה בדאגה.

"לא, לא," ענתה פונה, "אנחנו כמעט לא מתראים. שיראז חי את החיים שלו, יש לו אישה וארבעה ילדים. אני אוהבת לבשל," אמרה. "אני אכין עוף בקארי לך ולאחותך כשאגיע לנורווגיה."

"ואני אכין תבשיל נורווגי," צחק גונדר. "בשר כבש בכרוב."

"זה חריף?" שאלה.

"אין לנו אוכל חריף בנורווגיה. תביאי אתך הרבה תבלינים, פונה. נגרום למריה ולקרסטן להזיע קצת."

היא חשבה קצת על הדברים ואז אמרה, "מה אחותך תגיד כשתראה אותי באה ככה?"

"היא תשמח," אמר גונדר. "היא תיבהל בהתחלה אבל אחר כך היא תשמח. לא מוצא חן בעיניה שאני חי לבד. היא אומרת תמיד שאני צריך לנסוע לטייל קצת. עכשיו אני חוזר הביתה עם העולם כולו," צחק וחיבק אותה בחוזקה. ואז לא יכול להתאפק והניח את ידו על צמתה בעורפה. היא הייתה קשיחה ומתוחה וחלקה כמו משי. כשהיא התירה אותה נפתח שׂערה ונראה שופע ועבות. לכמה נשים באלווסטד יש שיער כזה? חשב בלבו. אף לא לאחת! היא פיזרה אותו רק בלילה. מראה שהיה שמור רק לו. באפלת הלילה זהר הלובן בעיניה. היא אחזה את גופו החסון בעדינות בזרועותיה הדקות. בכפות ידיו הגדולות ליטף גונדר את גבה בהיסוס. פונה הייתה מאושרת. גבר גבוה ונאה שעיניו כחולות הוציא אותה מהמטבח החם של המסעדה, תכנן לקחת אותה מהעיר הלוהטת בחום, מיַם האנשים ומהצפיפות, מחדרה הצר עם השירותים המשותפים. לגונדר יש אמבטיה משלו וציורים של ברבורים על הקיר. זה הדהים אותה. מאז הפעם הראשונה שנחו עיניהם זה על זה, בסקרנות מהולה בכמיהה, ידעו שניהם שילכו באותה דרך. בפעם הראשונה שרכן לפנים, חיבק את הגוף הדקיק בזהירות וראה את עיניה השחורות נעשות לחות, אחר כך את מבטה המיטשטש, ולבסוף את עיניה הנעצמות בעודה נחה על חזהו הרחב - כבר אז ידעו זאת. אף מילה לא נאמרה בלילה הראשון הזה, רק לבותיהם הלמו. שלו בכבדות איטית, שלה בקלילות מהירה. הם לא חששו כלל, עדיין לא. פונה הייתה צריכה להיפרד ממקום עבודתה ולרוקן את החדר הקטן שגרה בו. גונדר היה צריך לנסוע הביתה כדי לסדר ולנקות את הבית ואת הגינה. בבית המלון עזרו להם וצילמו אותם ביחד. הם עמדו זקופים זה ליד זה, בחגיגיות שמעידה על הברית שזה עתה כרתו ביניהם. היא בסארי בצבע טורקיז, הוא בחולצתו הצחורה. הוא הדפיס את התמונה בשני עותקים ונתן לה עותק.

מכיוון שהייתה חייבת לעבוד לא יכלה ללוות אותו לשדה התעופה. הם נפרדו על המדרכה מול בית המלון ולרגע שכח את ביישנותו וחיבק אותה בעוצמה רבה. באותו רגע ממש נוצר קרע בלבו מתחת לחולצתו. הרי סוף-סוף מצא אותה, ועכשיו הוא חייב לנסוע רחוק כל כך. המחשבה על כל מה שעלול לקרות לה הדאיגה אותו. היא הרימה אצבע וליטפה את אפו. ואז הסתלקה. הרגליים החומות הדקיקות נעלמו מעבר לפינה. אחר כך ישב במטוס במושבו הצר עם התצלום בידו. הוא חש את לבו מתרחב בחזהו, שואב דם רב מכרגיל. היה לו חם, חם מדי. פונה נגעה בו בכל מקום. אפילו בתוך האוזניים, שדבר חוץ ממקלות אוזניים לא נגע בו שם מעולם. הוא חש את אצבעות ידיו ורגליו, את שפתיו שרטטו רק מהמחשבה עליה. הוא הרגיש כאילו הכול בתוכו פועם ונדמה לו שכולם סביבו יכולים להבחין בכך. גונדר הוא גבר נאהב. גבר אוהב. הוא כמעט בער. הוא הביט אל הנוסעים האחרים אבל ראה רק את פונה. מה בעצם עשה בחייו עד עכשיו? חמישים שנה הוא מסתובב לבדו ודואג לעצמו, מפעם לפעם לאחותו. את החיים שנותרו לו יחיה למען פונה. הוא יחלוק אִתה הכול. אבל אם היא תתעייף או תהיה מותשת או חולה, היא תנוח. אם תתגעגע הביתה תוכל לנסוע לחופשה, ואם תסכים שיצטרף אליה הוא ישמח, אבל אם תרצה זמן לעצמה תקבל זאת. הוא יקשיב לה כשתדבר ולעולם לא יקטע את דבריה. מצפים לה קשיים לא מעטים והיא תזדקק לתמיכה ולהבנה, בייחוד בשנה הראשונה. הוא כבר ציפה לחג המולד, כדי להראות לה את העץ המקושט, את גמדי היער ואת המלאכים. הוא ציפה לשלג שיֵרד. ולאביב, כשהנבטים הראשונים ינצו מבעד לשלג. בעיניה זה ודאי ייראה כמו נס. גם בעיניו. מעתה יהיה הכול חדש ונפלא.

*

מריה התבוננה בתמונה בפליאה. למעלה, בפניו הגאים של אחיה, ובחזרה אל האישה ההודית פּוּנָה בַּאי יוּמאן, העונדת סיכה לחזהּ. זמן רב נשארה ללא אומר ודברים. האח שלה פשוט נסע להביא לו אישה מהודו. נכנס לתוך מסעדת טנדורי ובתוך כמה שעות כבש אותה. איזה נשק סודי שטרם ראתה היה ברשות אחיה? נדמה שהיא חיכתה לו שם, בתוך עיר המיליונים, בומביי.

"מומביי," תיקן אותה גונדר. "כן, ככה זה קרה. היא התהלכה שם בהודו וחיכתה לי. היא מגיעה ב-20 בחודש, אני נוסע להביא אותה משדה התעופה. תראי, הנה תעודת הנישואים," אמר בגאווה.

"אתה מציאה טובה בשבילה," אמרה מריה. "אני לא חושבת שלהרבה גברים בהודו יש הכנסה כמו שלך."

"היא יודעת שאני לא עשיר," אמר גונדר.

"שטויות! אתה עשיר כקורח! " אמרה מריה בלי חמלה, "היא בטח הבינה את זה."

הא הביט בה בעלבון, אך היא לא ראתה, כי עיניה עדיין היו נעוצות בתצלום.

"קרסטן יקבל התקף לב," אמרה. "תכין את עצמך לרכילויות."

אך למרות הכול התרגשה גם היא מהעניין. גיסה! מי היה מעלה על דעתו?

"רכילויות לא מטרידות אותי," אמר גונדר, ואת זה כבר ידעה מריה. באושר שאחיה שרוי בו, שום דבר לא יכול להטריד אותו.

"את תעזרי לה להתאקלם, נכון?" ביקש מאחותו. "אתן, הנשים, צריכות לנהל שיחות נשים לפעמים. בשקט ובשלווה. היא עדינה וידידותית."

"מעניין מה קרסטן יגיד," אמרה מריה שוב בדאגה גלויה.

"אני מקווה שזה לא משנה לך?"

"לא יודעת," אמרה ומשכה בכתפיה, "הוא בטח יחטוף הלם. אני מקווה שהאנשים יהיו נחמדים אליה."

"אני בטוח שכן," אמר גונדר בביטחון מלא. "למה שלא יהיו נחמדים?"

"אני חושבת על הצעירים. הם חסרי רחמים."

"היא לא מעוניינת בצעירים," אמר גונדר. "היא בת שלושים ושמונה."

"כן, כן, אני פשוט עוד המומה מכל זה. אבל היא יפה מאוד. מה אומרת המשפחה שלה?"

"יש לה רק אח אחד מבוגר ממנה, שחי בניו דלהי. הם לא בקשר הדוק."

"ואתה חושב שהיא תיהנה כאן? בארץ הקפואה הזאת?"

"קר פה רק בחורף," מיהר לענות. "גם בחום שלהם לא קל לחיות. כאן צונן יותר. סיפרתי לה את זה. האוויר שלנו יבש יותר. בהודו הלחות גבוהה כל כך שאתה נעשה רטוב כולך מזיעה ברגע שאתה יוצא לרחוב. היא רוצה לנסות למצוא עבודה. היא יעילה מאוד ומוכנה ללמוד. היא מעדיפה לתת שירות במסעדה. אנחנו כבר נמצא לה משהו."

מריה נאנחה. היא ישבה וליטפה פסל יפה של פיל משנהב שגונדר הביא לה. האופטימיות של אחיה הייתה גדולה ועזה כל כך שלא רצתה לקלקל לו אותה. ועדיין החזיקה בספקנותה. היא חשבה בעיקר על האישה ההודית, שתבוא לכפר הקטן הזה, מקום שכוח אל בסוף העולם, מיושב באיכרים ובבני נוער קשים. אנשים מתנשאים בכל בית. גונדר עוד יסבול את זה, אבל כמה זמן תחזיק היא מעמד עד שתתחיל להתגעגע לבני ארצה?

גונדר הצמיד את התמונה של פונה ושלו ללוח שעם מעל שולחן הכתיבה. הוא נאלץ להזיז תמונה של קרסטן ומריה, הרי אשתו ראויה להיות במרכז. בכל פעם שהביט בתמונה נמלא התרגשות גדולה כמו פרץ של מים מתוך מעיין עמוק בתוכו. זוהי אשתי, אמר לעצמו. בוא תכיר את אשתי, קוראים לה פונה. ואז נפנה במרץ ובלהיטות לעבודה שחיכתה לו. מצעים חדשים במיטה הזוגית. מצעים לבנים בעלי שוליים רקומים. מפה חדשה על שולחן האוכל. ארבע מגבות חדשות בחדר האמבטיה. להוריד את כל הווילונות, צריך לכבס אותם ולגהץ. מריה עזרה לו. להבריק את סכו"ם הכסף, אימא הותירה אחריה מערכת גדולה של סכו"ם. לשטוף את החלונות, הם צריכים להבריק כך שפונה תוכל להביט בעדם אל הגינה היפה, עם הוורדים והאדמוניות. היה צריך להחליף את המים באמבט הציפורים, ומאחר שאין שם ניקוז הוא רוקן אותו בעזרת דלי. אחר כך ניקה את האמבט במים וסבון ומילא אותו מחדש. הוא סידר את החצר שסביב הבית, זרק זבל, ניכש עשבים, גירף את שביל החצץ המוביל לחניית ביתו. כל העת שמע את קולה של פונה באוזניו, חש את הניחוח שלה. הוא ראה את פניה בעיני רוחו כשעלה על משכבו בלילות. הוא עדיין הרגיש את המגע העדין של האצבע שלה כשליטפה את אפו.

בעבודה היו כולם סקרנים ורצו לדעת איך היה הטיול שלו. הוא נראה שזוף ומרוצה וסיפר להם את מה שרצו לשמוע, אבל לא הזכיר את פונה. הוא רצה לשמור אותה לעצמו זמן מה. עוד יגיע זמנם לדעת, יגיע הזמן לכל המלמולים שלהם.

"אז מה, ישבת הרבה בשמש?" שאל ביורנסון והניד בראשו. הקרקפת החשופה של גונדר זהרה כמו נורה אדומה.

"אפילו לא לרגע," ענה גונדר. "לא הייתי מסוגל לשבת שם בשמש. הייתי רק בצל."

"אלוהים אדירים!" אמר ביורנסון.

ואף על פי כן, עמיתיו של גונדר חשדו שמשהו קורה. הוא דיבר בטלפון יותר מכרגיל. נכנס תכופות למשרד הריק וסילק במבט את כל מי שהגיע אל פתח הדלת. לעתים קרובות יצא לקניות בהפסקת הצהריים שלו. הגיעו אליו משלוחים רבים מרשת חנויות הכולבו לבית, ומחנות כלי בית, כלי מטבח ומצעים. פונה צלצלה בשיחות גוביינא. אחיה לא התלהב מנישואיה הטריים, אבל זה לא הפריע לה. "הוא פשוט מקנא," אמרה לגונדר. "הוא מאוד-מאוד עני, אתה מבין."

"נזמין אותו לנורווגיה כשהכול יהיה מסודר. הוא צריך לראות לאיזה חיים יפים את זוכה. אני אממן את הכרטיס."

"אתה לא צריך לעשות את זה," אמרה פונה. "לא מגיע לו. הוא והזעפנות שלו."

"הוא בטח יירגע בסוף. נצלם את עצמנו ונשלח לו תמונות. תמונה שלך מול הבית. ובמטבח. כך הוא יראה שלא חסר לך כלום."

20 באוגוסט הלך והתקרב, ומריה צלצלה כדי לבשר שקרסטן נוסע להמבורג בענייני עבודה ולא יהיה בבית כשפונה תגיע. "אתם בטח תרצו להיות לבד ביום הראשון," אמרה. "אני לא רוצה לכפות את עצמי עליכם מיד. בוא נסכם שאתם תבואו לאכול אצלי בצהריים ב-21 בחודש. אני אכין סטייק בשר צבי. ו-24 בחודש זה יום ההולדת של קרסטן. ואז היא תפגוש גם אותו. הוא רק יצטרך להתאמץ ולהיות קצת חברותי לשם שינוי."

"הוא לא חברותי?" שאל גונדר, מופתע מעט.

"אתה יודע איך הוא," ענתה.

"כולנו נצטרך קצת זמן להתרגל," אמר גונדר. "פונה תצטרך את זה יותר מכולם. מי שעוזבת את הכול ואת כולם לקראת משהו חדש היא פונה."

"מחר אסע לקנות פרחים. המפתח שלך עדיין אצלי," אמרה מריה בהתלהבות. "אניח אותם בסלון עם ברכה מקרסטן וממני. ככה היא תרגיש שהיא רצויה. מתי אתה נוסע לשדה?"

"הרבה לפני הנחיתה," אמר גונדר. "המטוס נוחת בשעה שש בערב. אתמול היא עצרה בפרנקפורט ובילתה שם את הלילה. היא רצתה לעשות שם קניות. אני רוצה להיות שם בחמש, כדי למצוא חנייה וכל זה."

"תתקשר אלי כשתגיע הביתה? אני רק רוצה לדעת שמצאתם זה את זה."

"שמצאנו זה את זה? למה שזה לא יקרה?"

"היא הרי מגיעה ממקום רחוק כל כך. לפעמים יש עיכובים בטיסות ודברים כאלה."

"ברור שנמצא זה את זה," אמר גונדר. פתאום הכתה באחותו הידיעה שהוא כלל אינו מעלה על דעתו שהיא עלולה לא לבוא כפי שהבטיחה. המחשבה שהיא תיסוג ברגע האחרון מעולם לא חלפה במוחו. כי במוחה, זו בדיוק המחשבה שחלפה. הוא נתן לה כסף והזמין לה כרטיס שאותו יכלה להחליף בחזרה לכסף. סכום עתק בשביל אישה ענייה. חוץ מזה, היא התקשתה לצייר לה אישה הודית בסארי בצבע טורקיז מבשלת במטבח של גונדר. היא לא אמרה לו את זה. היא ביקשה מאחיה שינהג בזהירות בכביש המהיר.

"התנועה שם נוראה," אמרה. "מחר זה לא היום המתאים לתאונת דרכים. זה יקלקל הכול."

"צודקת לגמרי."

20 באוגוסט.

הוא לקח יום חופש מהעבודה. התעורר בשבע בבוקר והסיט את הווילונות לצדדים. מזג האוויר היה יפה במשך ימים ארוכים, אבל היום היו השמים אפורים וכבדים וזה הרגיז אותו קצת. אבל נשבה רוח קלה, אולי העננים יתפזרו בהמשך היום. גונדר היה אופטימי. הוא התקלח ארוכות, התנקה ביסודיות והכין ארוחת בוקר דשנה. התעסק מעט בדברים בבית. התבונן בתצלום המשותף שלו ושל פונה שעל שולחן הכתיבה. הלך לבדוק את השמים כדי לראות אם חל שינוי. קרוב לשעה שתיים ראה פתאום סדק כחול בין העננים. כעבור זמן קצר זרחה בעדו קרן שמש. גונדר ראה בכך סימן. הקרן הזאת נועדה לפונה. כל הזמן צייר אותה בעיני רוחו, כפי שהניח שגם היא מציירת אותו, וכך כמו פגשו עיניו את עיניה לרגעים חטופים. ופתאום לא ראה אותה עוד, ואז צריך היה להיאחז במשהו, והלך, למשל, להביא את הדואר. דפדף בעיתון. עוד שעה וחצי, חשב, ואז אני נוסע לשדה. ובעצם, למה שלא אסע כבר עכשיו? התנועה עכשיו דלילה יותר. הוא קיפל שוב את העיתון בקפידה וקם בלהיטות מכיסאו. השאיר חלון אחד מעט פתוח, ובדיוק התכוון ליטול את המפתחות מהוָו כשצלצל הטלפון. צלצול מבשר רעות. ודאי מישהו מהעבודה. הם לא מסתדרים בלעדיו. לכן ענה בקוצר רוח. מן העבר האחר נשמע קול אישה. הוא לא הכיר אותה, אך הוא שמע את מילותיה בבהירות מבעד לשפופרת. מדברים מבית החולים המרכזי. מריה יומאן דאל, האם היא קרובת משפחה שלו? גונדר השתנק.

"כן, זו אחותי. מה קרה?"

"תאונת דרכים," ענתה.

הוא הביט בשעונו מבולבל. במה היא הסתבכה עכשיו? חשב.

"זה רציני?" שאל גונדר נבוך.

"ביקשו ממני להודיע למשפחה הקרובה ביותר," אמרה ביובש. "יש לך אפשרות להגיע?"

"בוודאי," ענה גונדר. "אני יוצא מיד. אהיה שם בעוד חצי שעה."

הוא חש מועקה קשה בחזהו. לא שחשב שקרה משהו רציני, היא לא נוהגת מספיק מהר לגרום לעצמה נזק גדול מדי, אבל הוא הרי צריך ללכת לקבל את פניה של פונה. הוא שיער שיספיק להגיע בזמן, מריה תצטרך להבין שזה חשוב לו. הוא לקח את המפתחות ויצא בחיפזון. נהג בחוסר ריכוז בכיוון העיר והציץ בשעונו כל הדרך. בעיני רוחו ראה יד בגבס, אולי כמה תפרים. שלום לבשר הצבי שהבטחת, חשב. אולי המכונית שלה נפגעה והיא תצטרך הסעה הביתה. ועוד היא זאת שאמרה לו לנהוג בזהירות! הוא נשם דרך האף כדי להרגיע את עצמו. עשה את דרכו אל בית החולים. חיפש חנייה בעצבנות.

"קומה אחת-עשרה, המחלקה הנוירולוגית," אמרה הפקידה בקבלה.

"נוירולוגית?" התפלא. ואז נכנס למעלית. עמד בתוכה ולבו הולם בעוצמה. פונה יושבת במטוס, חשב, היא יודעת שאני בא לאסוף אותה. כל זה לא ייקח עוד הרבה זמן. תחושת אשמה הציפה אותו פתאום, וגם כעס על הקרסטן הארור הזה שאף פעם לא בבית. הוא החל להזיע. ואז נעצרה המעלית. בקומה חיכה לו רופא.

"יומאן?"

"כן! מה שלומה?"

הרופא היה נבוך. גונדר הבחין בכך מיד. מילותיו יצאו מפיו בזהירות.

"כרגע אנחנו לא בדיוק יודעים," אמר. גונדר פקח את עיניו בתמיהה. מה, הם לא יודעים מה שלומה?

"לצערי הרב היא פצועה באורח קשה," המשיך, והביט בגונדר בעצב. "היא ספגה פגיעות בראש וכרגע היא נמצאת בתרדמת."

גונדר חש צורך להישען על הקיר.

"חיברנו אותה למכונת הנשמה. יש לה ריאה אחת מנוקבת. אנחנו מקווים שהיא תתעורר במהלך הערב, ואז נדע טוב יותר מה קורה. בנוסף, יש לה הרבה שברים -"

"הרבה שברים?" גונדר חש שראשו מתערפל. בה בעת הביט בשעון.

"מה אני צריך לעשות?" שאל וחש אבוד.

הרופא לא היה יכול לדעת דבר על הדילמה של גונדר. הוא הניע את ראשו מצד לצד באיטיות. "הדבר הכי טוב בשביל אחותך הוא שתשב ליד המיטה שלה. ושתדבר אליה. גם אם היא לא שומעת אותך. אתה תקבל כמובן מיטה למשך הלילה, אם תרצה."

גונדר חשב, אני לא יכול להישאר כאן. פונה מחכה לי. מלחמה פנימית אדירה פרצה בתוכו. אבל הוא רק אדם אחד, הוא אינו יכול להתחלק לשניים. הוא נעצר משום שהרופא נעצר.

"החזה שלה נמעך. כל הצלעות שלה שבורות. גם אחת הברכיים שלה נפגעה קשה. אם אי-פעם היא תצליח לעמוד שוב על הרגליים, צר לי לבשר שהברך הזו לעולם לא תחלים לגמרי."

"אם היא תצליח לעמוד על הרגליים?"

אני מרגיש בחילה, חשב גונדר. ארוחת הבוקר עמדה בגרונו. דלת רחבה נפתחה אל חדר קטן מידות. הוא הבחין בדבר מה כהה על הכרית הלבנה, אך לא הצליח לזהות שזו באמת היא, מריה אחותו. הוא עמד מול המיטה ורעד.

"חייבים למצוא את קרסטן," גמגם. "בעלה. הוא בהמבורג."

"טוב שהצלחנו להשיג אותך," אמר הרופא. הוא הביא לגונדר כיסא. העור תחת עיניה של מריה היה חיוור, כמעט כחול. צינור הוצמד לאזור שמעל פיה. הוא שמע את הרחש השקט והקבוע של מכונת ההנשמה. זה הזכיר לו שינה של ענק הישן עמוקות.

"הדבר הכי מהותי... מה שהכי מדאיג אותנו," אמר הרופא וכחכח בגרונו, "זה הפגיעות בראש. לא נדע את ההיקף שלהן עד שהיא תתעורר."

מה הכוונה? היא כבר לא היא עצמה? האם היא תתעורר ולא תזכור אותו? האם היא לא תזכור איך לדבר, או לצחוק, או לחבר אחד ועוד אחד? האם ייתכן שהיא תפקח את עיניה ותביט בו ולא תזהה אותו? גונדר הרגיש שהוא נופל לתוך תהום עמוקה. אבל הוא חשב על פונה. פניה הגיחו בשולי החשכה הגדולה שאפפה אותו, והיא חייכה. כל העת הביט בשעון. מריה נראתה קטנטנה במיטה, ופניה העגולים איבדו את צורתם. הוא ייאלץ לשתף מישהו בסוד שלו על פונה. מישהו שהוא סומך עליו, שלא יצחק ושלא יטיל בו ספקות. מישהו שמוכן לעשות לו טובה.

"מריה!" לחש.

דבר לא קרה. האם שמעה אותו?

"זה אני, גונדר. אני יושב כאן ליד המיטה שלך." הוא הרים את עיניו לרופא בייאוש. דמעות נקוו בזוויותיהן.

"הכל יהיה בסדר. פונה ואני נטפל בך."

עזר לו לומר את שמה של פונה בקול רם. הוא הרי לא לבד.

השעון המשיך לתקתק. הוא לא יכול לעזוב את מריה. מה היא תחשוב? מה יחשבו הרופאים אם הוא יציץ פתאום פנימה אל חדרם ויגיד להם: אני זז עכשיו. אני נוסע להביא מישהי משדה התעופה. הוא ניסה לסדר את מחשבותיו, אבל הן לא הניחו לו לעשות זאת. האם בסופו של דבר גורלו הוא להרוויח אישה ולאבד אחות? מיואש טמן את פניו בידיו. הרופא התקרב ונגע בכתפו.

"אני הולך. קרא לי אם תצטרך משהו."

גונדר שפשף בחוזקה את עיניו. על מי הוא סומך? אין לו חברים קרובים. מעולם לא רצה כאלה. או שמעולם לא הצליח לרכוש כאלה, הוא כבר לא ידע מה נכון. הזמן חלף. מכונת ההנשמה עינתה אותו ברחש השורקני שלה, הוא כמעט רצה לכבות אותה רק כדי להפסיק לשמוע אותה. היא התערבבה עם נשימתו ועשתה לו קוצר נשימה. לבסוף הרפה מידה של מריה וקם מכיסאו בבת אחת. הוא יצא אל המסדרון ומצא טלפון ציבורי.

גונדר מעולם לא השתמש במונית אך הוא ידע את המספר בעל פה. הוא היה רשום על שלדת המרצדס של קאלה באותיות גדולות. אחרי שני צלצולים הוא ענה.

"קאלה, זה גונדר יומאן. אני נמצא בבית החולים המרכזי. לאחותי הייתה תאונת דרכים!"

מעבר לקו שרר שקט. הוא שמע את קאלה נושם.

"זה איום ונורא," אמר בכובד ראש. "אני יכול לעזור במשהו?"

"כן!" קרא גונדר. "העניין הוא שאני מצפה לאורחת מחוץ-לארץ. מהודו," המשיך.

קאלה שתק. הוא ידע על נסיעתו של גונדר ודברים החלו להתבהר לו כעת.

"היא נוחתת במטוס מפרנקפורט בשעה שש והיא מצפה שאקבל אותה בשדה. אבל אני לא יכול לעזוב את מריה. היא שקועה בתרדמת," אמר באנחה עמוקה.

"מה אתה אומר." קולו של קאלה כמעט לא נשמע.

"אתה יכול להביא אותה במקומי?"

"אני?" שאל קאלה.

"כן, אתה צריך לנסוע לגרדרמואן ולמצוא אותה! יש לך מונית, ודאי מותר לך לחנות ליד הכניסה הראשית. אשלם כל מה שתדרוש. אבל אתה צריך לצאת לשם תכף ומיד כדי להספיק. כשהיא תצא אל האולם הראשי במסוף ולא תראה אותי, היא ודאי תלך לדלפק המודיעין. היא הודית," חזר. "יש לה שיער שחור וארוך קלוע בצמה. היא קצת צעירה ממני. ואם אתה לא מוצא אותה, אתה צריך לבקש שיקראו לה במערכת הכריזה. קוראים לה פונה באי."

"תחזור על השם?" ביקש קאלה בחוסר ביטחון.

גונדר חזר. לבסוף נדמה שקאלה נרתם למשימה. "להביא אותה לבית שלך?"

"לא, תביא אותה לכאן. לבית החולים."

"אני צריך את מספר הטיסה," אמר קאלה. "מאות טיסות נוחתות שם."

"שכחתי את זה בבית. אבל היא נוחתת בשעה שמונה-עשרה אפס אפס. מפרנקפורט."

גונדר הרגיש שחוסר האונים משתלט עליו. הוא חשב על החרדה שתאחז את פונה כשלא תמצא אותו.

"קאלה," לחש. "זאת אשתי. אתה מבין?"

"לא," אמר קאלה ונחרד.

"התחתנו ב-4 באוגוסט. היא באה כדי לגור אתי באלווסטד."

קאלה בהה בשמשה הקדמית בגבות מורמות. "אני יוצא לדרך מיד!" צעק. "תישאר עם אחותך, אני אטפל בזה."

"תודה!" אמר גונדר. תחושת ההקלה התבטאה בדמעות שהציפו את עיניו. "תגיד לפונה שאני מצטער."

קאלה התניע את המכונית אבל לא הפעיל את המונה. כעבור כמה דקות דהרה המרצדס הלבנה על הכביש המהיר לשדה.

גונדר חזר למריה. הכול דמם. רק לחשוב שאינה יכולה לנשום בכוחות עצמה. הוא דימה בנפשו את הריאה שלה כבלון דק שנדקר מחודן של עצמות שבורות. ושקרס והשתטח. ושהם ניפחו אותו והחזירו לו את צורתו. החתכים יירפאו מעצמם, אמר הרופא. גם זה לטובה. הוא הציץ בשעון. אחות נכנסה בפרקי זמן קבועים כדי לפקח. היא הביטה בו בחיוך. אמרה לו שיעשה הפסקה קטנה ויאכל משהו.

"לא מסוגל לאכול," אמר גונדר.

"אני אביא לך שתייה."

אט-אט הוא שקע בנמנום. מכונת ההנשמה החלה להרדים אותו; היא פעלה בדייקנות שיטתית. שאבה אוויר ממריה ונשפה לתוכה, שאבה ונשפה. השעה הייתה שתי דקות לשש. עכשיו פונה נוחתת, חשב. אני מתפלל שקאלה הספיק להגיע. שהוא ימצא אותה בהמולה הגדולה בשדה. הוא נעץ את עיניו באחותו. פתאום הכתה בו המחשבה שלא שאל אף לא שאלה אחת על התאונה. מה קרה לרכב האחר? מה עם האנשים שהיו בו? למה איש לא סיפר לו? מחשבה נוראה החרידה אותו, אולי היו גם הרוגים. מריה תתעורר לתוך סיוט. הוא חשב על קרסטן שעדיין אינו יודע דבר. האם ישב באותם רגעים מול הבירה המקציפה שלו וסביבו המולה של שירי שיכורים בגרמנית? בקרוב תקבל פונה את המזוודות שלה, חשב, ואין לה כל מושג על מה שקרה. קאלה מחפש אותה. הוא צייר לעצמו בבירור את ראשו של קאלה עם שׂערו המאפיר מחפש בתוך ההמון. האחות נכנסה שוב לחדר. גונדר התעשת.

"מה בעצם קרה?" שאל. "בתאונה. במה היא התנגשה? רכב אחר?"

"כן," ענתה האחות.

"ומה עם הנהג?"

"לא טוב," אמרה וניסתה להימנע מלענות.

"אני חייב לדעת מה המצב," ביקש בכל זאת. "אולי היא תתעורר ותשאל אותי. אני חייב לדעת מה לענות!"

היא נתנה בו במבט רציני.

"הוא נמצא כאן. אבל לא הצלחנו להציל אותו." היא רכנה מעל מריה ופתחה לרווחה את עפעפיה. הוא הבחין בהבעה העיוורת בעיניה ובלע את רוקו בתחושה כבדה. אדם נהרג, ואולי מריה אשמה בכך.

ואז נכנסה לחדר אחות נוספת. בידה החזיקה טלפון אלחוטי. לרגע ניתר לבו בציפייה. קאלה היה בטלפון.

"אני לא מוצא אותה," אמר מתנשף. "היא כנראה נסעה מפה במונית אחרת."

גונדר נתקף בהלה. "לא ראית אותה בכלל?"

"חיפשתי אותה בשדה כולו וקראו לה במערכת הכריזה, אבל היא כנראה הייתה זריזה בצורה בלתי רגילה ביציאה ממסוף המזוודות והמכס. שאלתי במודיעין אם היא ניגשה אליהם והם קראו לה כשעמדתי שם. אבל אף אחת לא באה."

"באיזו שעה הגעת לשם?" גמגם גונדר.

"אני לא יודע בדיוק. נסעתי הכי מהר שיכולתי," אמר והרגיש אומלל.

גונדר ריחם על קאלה, שבלי שום סיבה סבל ייסורי מצפון.

"היא כנראה נסעה לבית שלך," אמר. "אולי היא יושבת על מדרגות הכניסה. אני אסע לשם."

"תודה," אמר גונדר.

הוא החזיר את המכשיר לאחות. האחיות הביטו בו במבט שואל אבל הוא לא אמר להן מילה. הוא לא היה מסוגל לדבר. נצח קטן חלף, ואז נודע לו שפונה אינה מחכה בכניסה של ביתו כלל ועיקר. אולי היא לא עלתה על הטיסה? חשב בלבו והרגיש מבולבל. אפשר להתקשר לחברת התעופה. הם יוכלו לבדוק את זה. הוא יצא מהחדר אל הטלפון הציבורי וצלצל אל שדה התעופה. הם אישרו את דבר עלייתה לטיסה. פונה באי טסה בטיסה של "לופטהנזה" מפרנקפורט. הטיסה נחתה בדיוק בשעה שמונה-עשרה. גונדר עלה בחזרה במעלית. הביט באחותו השוכבת במיטה. הוא הרגיש שגופו כבד ושהעייפות הגדולה מכריעה אותו. בעל כורחו קם ויצא מהחדר. הוא נעמד בכניסה לחדר האחיות. הסביר שהוא חייב לנסוע כי משהו קרה, אך הוא מבטיח לחזור. ביקש שיתקשרו אליו אם קורה משהו.

האחיות הביטו בו בתמיהה. ודאי שהן יתקשרו אם קורה משהו. ואז נסע הביתה. הוא נהג שקוע במחשבותיו וכבר כמעט הגיע לביתו כשלפתע פתאום חלפה על פניו מכונית במהירות הבזק. היא נכנסה לנתיב שלו. הוא זרק את ההגה ימינה ונשנק. לרגע עמד לבו מלכת. באיזו מהירות דברים יכולים לקרות. תצא מוקדם כדי להגיע בזמן! סינן אל המראה האחורית. אחוריה של מכונית הסאאב נעלמו מעבר לעיקול.

השעה הייתה תשע וחצי כשפתח את המנעול בדלת ביתו. הוא התיישב בכיסא והביט בתמונה של פונה ושלו. הלילה ירד. סערה פנימית התחוללה בנפשו. האם חלה איזו אי-הבנה? כדאי להתקשר למשטרה? הרי הם לא יכולים לצאת לחיפוש חסר כל הקשר. איפה הם יחפשו? הוא נשאר ער כל הלילה. בכל פעם ששמע רעש עמום של מכונית זינק מכיסאו והסיט את הווילון. לכל דבר יש הסבר, חשב. בכל רגע עכשיו יכולה לבוא מונית ולעצור מול ביתו. בסופו של דבר היא תהיה אצלו. הוא לכסן את מבטו אל הטלפון. המכשיר לא צלצל. פירושו של דבר שמריה עדיין שוכבת מחוסרת הכרה, אינה מודעת לא למצבה ולא לנהג ההרוג. ולא לפונה שמבוששת לבוא.

כל העת ישב והתצלום המשותף שלהם בידו. הוא הביט בתיק הצהוב והצר שנשאה על מותניה תמיד. מעולם לא ראה דבר כזה. הוא נזכר איך נישקה אותו על אפו וליטפה את פניו בידיה החמות. איך הרימה את חולצתו וטמנה תחתיה את ראשה. כך הייתה יושבת ומאזינה להלמות לבו. הוא הרים את התמונה לגובה עיניו. פניה היו כה קטנים. הם נעלמו לגמרי מעבר לקצה אצבעו.

*

למחרת, ב-21 באוגוסט, נסעה ניידת באיטיות לאורכו של הכביש המהיר בכיוון אלווסטד. מכסה המנוע הלבן בהק באור השמש. שני גברים הביטו מבעד לשמשה. במרחק מה לפניהם נראתה התקהלות של אנשים.

"שם," אמר סקַארֶה.

הם ראו קרחת יער משמאלם. שדה פרחים מוקף יער. המפקח קוֹנרַד סֵייֶר השקיף אל שולי היער, שם עבדה קבוצה של אנשי משטרה. השדה כולו היה תחום בסרט משטרתי ושביל למעבר היה מסומן בתוכו. שני הגברים יצאו ממכוניתם בהחלטיות ופילסו את דרכם בעשב הגבוה, שעל חלקו כבר דרכו לפניהם. זמן רב תישאר קרחת היער הזאת כמו פצע פתוח, חשב לעצמו סייר. קבוצת סקרנים התגודדה על הכביש. צעירים אחדים על אופניים, כמה מכוניות. והתקשורת, כמובן, שלעת עתה הוגבלה מידת הקרבה שלה לזירה המרכזית, אך למרות זאת הבזיקו המצלמות ללא הרף. את סייר היה אפשר לזהות בקלות על פי הליכתו האופיינית. גופו הארוך נע בעשב ביציבות ובביטחון. הוא אף פעם לא מיהר ולא נהג בפזיזות. חשב תמיד לפני שדיבר. צעירים שלא הכירו אותו חשבו שהוא טיפוס איטי. אחרים, שראו את טבעו הרגוע, ידעו שמדובר באדם שלעתים רחוקות עושה דברים שהוא נאלץ להתחרט עליהם, ולעתים רחוקות עוד יותר הוא טועה. שׂערו המאפיר היה קצוץ לגמרי. הוא לבש חולצה שחורה בעלת צווארון גבוה, ומעיל עור חום לא רכוס. קבוצת השוטרים פינתה לו את הדרך. יאקוֹבּ סקארה הלך שני מטרים מאחוריו, סֵייר הסתיר לו את המראה.

פתאום היא הייתה שרועה לרגליהם. סקארה שאף הרבה אוויר. מה אמר הוֹלטְהֶמאן, מה זה היה? פשע אכזרי במיוחד.

סייר חשב שהוא מוכן למראות. הוא עמד בפיסוק קל ונעץ את עיניו באישה שבדשא. המראה בלבל אותו. הוא ראה צמה ארוכה מתפתלת כמו נחש שחור בין העשבים הבהירים. שאריות של פנים, מרוסקים עד העצם. אף לא איבר אחד בהם ישב במקומו. הפה היה חור פעור אדום ושחור. האף רוסק אל תוך הלחי, ואת העיניים הוא לא הצליח למצוא בתוך עיסת הבשר האדומה הזאת. הוא נאלץ להסיט את מבטו. הוא הבחין ביד מכוּוצת לאגרוף. סנדל מוזהב. כמויות של דם. הדם נספג בבגדיה והתפשט תחתיה בדשא היבש. הוא נגע בבד היפה והמשיי של השמלה, שצבעו היה טורקיז היכן שעוד לא הוכתם. הבזק של תכשיטים מנצנצים. היא התקשטה לכבוד משהו. כשהרים את עיניו הבחין בכתמי דם לרוחב הקרקע, הרחק מהאישה, כאילו גרר אותה מישהו על פני שטח גדול יותר. מבלי משים נדרכו כל חושיו. הוא רחרח באוויר, האזין לקולות, חש בקרקע הרעועה תחת רגליו. לרגע אחד נעץ את עיניו בשמים הכחולים ואז הוריד אותן בחזרה באיטיות.

היא הייתה רזה מאוד. הוא ראה כף רגל דקה. עקבים חומים צרים. כפות הרגליים היו יחפות בתוך הסנדלים. כפות רגליים קטנות, יפות ובעלות עור חלק. לא הייתה לו שום דרך להעריך את גילה. משהו בין עשרים לארבעים, חשב. בגדיה היו במקומם. לא היו פגיעות בידיה.

"סנוֹרָסוֹן?" אמר לבסוף.

"סנורסון בדרך," אמר קרלסן.

סייר הביט בסקארה. עמידתו הייתה מוזרה, קפואה, רק תלתליו התנועעו ברוח.

"מה יש לנו עד כה?" קרלסן פסע צעד קדימה. שפמו, שקצותיו היו מעוגלים ומסודרים בדרך כלל, היה פרוע. הוא נהג להעביר את ידו מעל פיו ברגעי חרדה.

"הגופה נמצאה על ידי אישה. היא צלצלה אלינו מתוך הבית ההוא," הוא הצביע על היער, ששם הבחין סייר בבית קטן. הוא הבחין באור הבוקע מהחלונות ומבעד לעצים.

"הכו אותה בחפץ כבד מאוד וכנראה קהה, לא ברור איזה. לא מצאנו דבר. יש סימני דם על פני שטח רחב, למעשה, עד הפינה ההיא שם," הוא הצביע על עברו האחר של היער, "וכמעט עד הכביש. כאילו הוא גרר אותה. יש הרבה דם גם בקטע מסוים מצד שמאל. אולי שם הוא תקף אותה. ואז היא הצליחה לברוח לו לזמן קצר עד שהוא תפס אותה שוב והמשיך. אבל אנחנו חושבים שבסופו של דבר היא מתה כאן, היכן שהיא שרועה."

קרלסן השתתק. "סנורסן בדרך," חזר כעבור כמה רגעים. "מי גר בבית הזה שם?" סייר החווה בראשו אל היער.

"אולֶה גונוולד. בעל מכולת באלווסטד, יש לו כולבו במרכז הכפר. החנות שלו סגורה היום כי הוא סובל ממיגרנה. כבר דיברנו אתו. הוא היה בבית אמש ובמשך הלילה. בסביבות השעה תשע הוא שמע צעקות חלושות ואחר כך קולות של מכונית מתניעה. עד שהוא קם המכונית נעלמה. זמן קצר לאחר מכן זה חזר על עצמו. צעקות חלושות ודלת של מכונית שנטרקת. נוסף לזה הוא זוכר שהכלב שלו נבח. הוא קשור בחצר שלו."

שוב הביט סייר באישה השרועה. הפעם היה ההלם קטן יותר, ובתוך עיסת הבשר והעצמות השבורות הוא הבחין בפנים צורחים. עור צווארה היה כמעט ללא פגע והוא ראה שצבעו חום בהיר. הצמה השחורה, עבה כמו מפרקי ידיה, נראתה לא שייכת. שלמה, יפה ובלתי נגועה. קשורה בקצהָ בסרט אדום.

"והאישה שטלפנה?" שאל והביט בקרלסן.

"היא מחכה לנו באחת הניידות."

"מה מצבה?"

"היא בסדר," אמר, ושוב העביר את ידו מעל פיו וכעת היה שפמו במצב של אסון. שקט השתרר במשך כמה רגעים וכולם חיכו.

"צריך להקים קו פתוח לכל מי שיודע משהו," אמר סייר בהחלטיות. "לאלתָר. לפתוח מיד בתשאול מדלת אל דלת. דברו גם עם כל האנשים שעומדים שם על הכביש ומסתכלים, כולל הצעירים. סקארה, תנעל מגִני נעליים וסרוק את כל השדה. לך במסלול מעגלי צפוף. תתחיל למטה ליד הכביש. קח אתך את פיליפ ואת סיב. הם ילכו אחריך. הם יראו את מה שאתה תפספס. אם אתה בספק אם להכניס משהו לשקית, תכניס אותו לשקית. אל תשכח ללבוש כפפות. אחר כך תסמנו כל מקום שיש בו דם או עשב רמוס. אנחנו נציב שני שוטרים למשמר להמשך היממה ועד סוף היממה הבאה. זה בתור התחלה. קרלסן! צלצל לתחנה ובקש מהם להשיג מפה של כל האזור. גדולה ומפורטת. אם זה אפשרי, תנסו להשיג מקומיים שמכירים שבילים שאינם מסומנים. סוּת! בצד האחר של הכביש יש דרך עפר שנכנסת לתוך היער. אני רוצה לדעת לאן היא מובילה. תשתמש בעיניים שלך!"

כולם בקבוצה הנהנו בהסכמה. סייר הסב שוב את פניו אל הגופה. הוא כרע על ברכיו והתבונן בה. מבטו גלש באיטיות לאורך השאריות של פניה. הוא ניסה לדמות אותם כפי שהיו קודם לכן. הוא ניסה לא לנשום. היא לבשה בגדים זרים, בצבע טורקיז. שמלה דקה בעלת שרוולים ארוכים מעל מכנסיים דקים ורחבים. הבד דמה למשי. אבל הדבר שלכד את תשומת לבו יותר מכול היה סיכת נוי. היא עוררה בו תמיהה. סיכת נוי של התלבושת הלאומית הנורווגית. כה מוכרת ובד בבד כה זרה על הלבוש האקזוטי. מכיוון שהפנים הושחתו כל כך הוא התקשה לקבוע מה המוצא של האישה. אולי היא נולדה וגדלה בנורווגיה, ואולי זו הפעם הראשונה שלה בארץ הזאת. סנדל זהב נשמט מרגלה. הוא מצא מקל דק והפך את הסנדל. הסוליה הייתה מוכתמת בדם, אך הוא הצליח להבחין באותיות. NDI. הבגדים עוררו בו מחשבה על הודו או על פקיסטן. הוא שלף את הטלפון הנייד מהכיס וטלפן לתחנה. איש לא צלצל להודיע על אישה נעדרת. עדיין. כמה מטרים מהגופה נח תיק צהוב. חפץ מוזר, פרוותי ובצורת בננה. היה לו רוכסן והוא נועד לחגירה סביב המותניים. באורח פלא היה נקי לגמרי. הוא הצמיד את התיק לקרקע בעזרת המקל ומשך בשתי אצבעות את הרוכסן כדי לפותחו. אודם. מראה. ממחטות נייר. מטבעות. וזהו. לא ארנק ולא מסמכים. שום דבר על זהותה. באוזן אחת ענדה עגיל, חישוק עבה משובץ כדור קטן. העגיל האחר כבר לא היה שם - אם ענדה אותו מלכתחילה. ציפורניה היו משוחות בלק אדום. היא ענדה שתי טבעות כסף, לא רבות ערך. לא היו כיסים בשמלתה אבל אולי היו תגיות מותג בבגדיה. אלא שאסור היה לו לגעת בכלום. זאת "האישה המתה", חשב. עד שיצלצל מישהו וישאל עליה. בכלי התקשורת, ברדיו, בטלוויזיה ובכל העיתונים היא נקראת בינתיים רק האישה המתה.

בעודו חוזר בשביל התחום העיף מבט אל שלושת השוטרים שסרקו את השדה. הם דמו לשלושה ילדים שמשחקים "חקה את המנהיג". בכל פעם שסקארה נעצר וכרע על הארץ נעצרו גם האחרים. הוא ראה שבשקית הפלסטיק השקופה שבידו של סקארה כבר היה תוכן כלשהו. הוא פנה בכיוון הניידת. האישה שמצאה את הגופה חיכתה לו בפנים. הוא הציג את עצמו, התיישב במכונית ונסע מאה מטר קדימה, הסתובב סיבוב פרסה ונעצר. האנשים שעמדו על הכביש הביטו בו בסקרנות. הוא פתח את החלון כדי שייכנס אוויר צח.

"ספרי לי מה היה," אמר בביטחון.

היציבות בקולו עזרה לה. היא הנהנה וכיסתה את פיה בידה. בעיניה בהקה החרדה מפני המילים שהיא צריכה למצוא ולומר בקול רם.

"לספר הכול מההתחלה?" שאלה.

"אנא ממך," אמר ברוגע.

"יצאתי ללקט פטריות. סביב הבית של גונוולד צומחות הרבה חריפיות. לא מפריע לו שאני קוטפת, לו עצמו אין כוח לעשות את זה. הוא חולה מאוד," הסבירה. "הייתה לי סלסילה מקש. הלכתי קצת אחרי השעה תשע." היא השתתקה לרגע, ואז המשיכה. "הגעתי מהקצה ההוא," היא הצביעה אל מורד הכביש. "פניתי מהכביש והמשכתי לאורך שולי היער. הכול היה שקט מאוד. פתאום הבחנתי במשהו כהה שוכב בין העשבים בשדה. זה קצת הדאיג אותי. אבל המשכתי לתוך היער והתחלתי ללקט פטריות. הכלב של גונוולד התחיל לנבוח, הוא תמיד עושה את זה כשהוא שומע מישהו. חשבתי על הדבר השחור. הייתי מוטרדת והלכתי עם הגב מופנה אליו. מוזר לחשוב על זה, כאילו הבנתי הכול מיד, אבל סירבתי להאמין. מצאתי הרבה פטריות, בעצם, איפה הסלסילה שלי?" היא איבדה ריכוז והביטה בסייר מבולבלת. כעבור כמה רגעים התעשתה והמשיכה.

"לא שאני מודאגת מהפטריות. לא לזה התכוונתי. פשוט נזכרתי בסלסילה -"

"אנחנו נמצא את הסלסילה," אמר בשקט.

"מצאתי גם כמה גביעוניות. ראיתי שיש לא מעט אוכמניות. חשבתי לי שאחזור לקטוף אותן ביום אחר. הלכתי אנה ואנה חצי שעה. ואז התכוונתי ללכת הביתה. משום מה לא רציתי לעבור על יד הדבר הזה שראיתי בין העשבים ולכן נשארתי בקצה השדה."

"כן?"

"אבל בכל זאת הייתי חייבת לראות. זה נראה כמו שק אשפה גדול, כמו שקיות הזבל השחורות. רציתי להמשיך ללכת אבל אז שוב נעצרתי. זה נראה כאילו הזבל נשפך מחוץ לשקית. וגם, חשבתי פתאום, אולי זו חיה גדולה שמתה. חזרתי אחורה כמה צעדים. אני לא יודעת באיזה מרחק הייתי כשהבחנתי בצמה השחורה הארוכה שלה. ואז הבחנתי בסרט שקשור עליה. ברגע ההוא הבנתי מה אני רואה." היא השתתקה והניעה את ראשה מצד לצד כמסרבת להאמין. סייר לא רצה לקטוע אותה.

"סרט לשיער. ואז פתחתי בריצה," אמרה. "ישר אל הבית של גונוולד. דפקתי על הדלת בחוזקה. צרחתי שחייבים לצלצל. שבשדה שוכבת גופה. גונוולד נבהל מאוד. הוא כבר לא כל כך צעיר. ישבתי וחיכיתי על הספה שלו. הוא עדיין יושב שם, לגמרי לבד. זה לא רחוק מהבית שלו. היא בטח צרחה, לא?"

"הוא שמע רק קריאות חלשות."

"אולי הטלוויזיה שלו פעלה," ענתה מבוהלת.

"איפה הבית שלך?"

"קרוב יותר למרכז הכפר."

הוא הנהן והגיש לה את הטלפון הנייד שלו.

"אולי את צריכה להתקשר למישהו?"

"לא."

"את צריכה לבוא אתי לתחנה. זה עלול להתארך קצת. אבל אנחנו נסיע אותך הביתה אחר כך."

"אני לא ממהרת."

הוא הביט בה וכחכח בגרונו בעדינות.

"הסתכלת על סוליות הנעליים שלך?"

היא החזירה לו מבט מבולבל ולא הבינה. היא רכנה לפנים והשילה את נעלי הקיץ הקלות שלה שסוליותיהן היו עשויות גומי לבן. "יש עליהן דם," אמרה מבוהלת. "אני לא מבינה את זה. הייתי רחוקה ממנה."

"יש באלווסטד תושבים ממוצא זר?" רצה לדעת.

"שתי משפחות. אחת מווייטנם ואחת מקוריאה. משפחת טוּאן ומשפחת טי. הן גרות כאן שנים. כולם מכירים אותן. אבל לא יכול להיות שזה מישהו מהן."

"לא יכול להיות?" שאל.

"לא," אמרה בהחלטיות ונענעה בראשה. "זה לא יכול להיות אף אחד מהן." שוב הניעה את ראשה בשלילה.

היא הביטה אל השדה.

"ואני חשבתי שזה שק אשפה," אמרה.

*

גונדר עדיין ישב על הכיסא כשהפציע הבוקר. הוא נרדם בתנוחה עקומה לגמרי. כשצלצל הטלפון קפץ בפתאומיות, זינק מהכיסא וחטף את השפופרת. ביורנסון מהעבודה.

"גם היום אתה מתכוון לעבוד מהבית?"

"לא," הוא ענה מתנשם, ונתמך מיד בשולחן. הוא התרומם מהכיסא מהר מדי.

"אתה חולה?" שאל ביורנסון.

גונדר נעץ את עיניו בשעון, ונבהל מהשעה המאוחרת. משהו הלם באלימות בתוך ראשו.

"לא," אמר. "אחותי בבית חולים. אני צריך ללכת," המשיך בלי שהתכוון לזה ממש, כי בתוך ראשו היה תוהו ובוהו ולא היה לו מושג איך יתמודד עם היום הזה.

"אני אצלצל אחר כך ואודיע מה קורה."

הוא דידה אל חדר האמבטיה. הסיר ברישול את בגדיו. התקלח כשהדלת פתוחה לרווחה בתקווה לשמוע את הטלפון אם יצלצל שוב. אבל הוא לא צלצל. אחרי המקלחת צלצל הוא עצמו לבית החולים. שום שינוי לא היה במצבה של אחותו. היא עדיין שוכבת מחוסרת הכרה, אך מצבה יציב, כך אמרו לו. שום דבר כבר לא יציב, חשב גונדר בייאוש. לא היה לו כוח לאכול, והוא הכין קנקן קפה. התיישב מחדש בכיסא כדי להמתין. איפה בילתה פונה את הלילה? מדוע לא התקשרה? הרי הוא יושב עכשיו כאן, כמו כלב שמירה, ליד הטלפון. זמן רב ישב כך - מנומנם יותר מאשר ער. בכל רגע יכולה מריה להתעורר ואיש לא יֵשב ליד מיטתה. בכל רגע יכולה פונה להתקשר ולומר: טעיתי כנראה בדרך, אתה יכול לבוא לקחת אותי? ואז יישמע הצחקוק שלה, אולי קצת מבויש, מן העבר האחר של הקו. אבל הזמן חלף ואיש לא צלצל. אני צריך להתקשר למשטרה, חשב בלב כבד. אבל להתקשר פירושו להודות שמשהו קרה. הוא הדליק את הרדיו וניגש אל שולחן הכתיבה. האזין לכל יגון העולם המתומצת ברדיו. הקול היה שקט אך פה ושם קלט מילים בודדות בלי לתפוס את משמעותן. כשבכל זאת הרים את ראשו בתנועה פתאומית, היה זה משום ששמע את המילה אלווסטד. ברורה וחד-משמעית. הוא קם ממקומו וניגש אל המכשיר. הגביר את הקול. "אישה ממוצא זר. עברה התעללות קשה במיוחד."

הוא רכן מעל השולחן וגופו רעד כולו. באותו רגע פילח צלצול הטלפון את האוויר, אבל הוא לא העז להרים את השפופרת. עמד ולפת את פינת השולחן והצלצול נמשך ונמשך. הכול שייט לנגד עיניו. ואז השתתק הצלצול סוף-סוף. גונדר ניסה להזדקף. גופו היה קשיח ותחושתו מוזרה. הוא הסב את ראשו והביט במכשיר הטלפון, וחש דחף לצלצל למריה. כפי שעשה תמיד כשקרה משהו. אבל הוא לא יכול.

הוא יצא אל המסדרון כדי לקחת את מפתחות המכונית. פונה הייתה כנראה בעיר באחד מבתי המלון. במוקדם או במאוחר היא תופיע. האישה האחרת, זו שדיברו עליה ברדיו, אין לה שום קשר אליו. הרי יש אין-סוף מקרי רצח וזוועות. הוא יכול להשאיר פתק על הדלת למקרה שהיא תגיע בהיעדרו. פונה אשתי. הוא הביט בראי ונבהל ממראה פניו. עיניו הביטו בו מלאות חרדה. ואז צלצל הטלפון שוב. זו בוודאי היא! לא, חשב, זה מבית החולים. מריה נפטרה. אולי זה קרסטן מהמבורג שרוצה לדעת מה שלומה, הוא בדרך לשדה התעופה כדי להגיע בטיסה הראשונה. אך קאלה מואה הוא שצלצל. גונדר עמד עם השפופרת בידו רכון מעל שולחן הכתיבה.

"גונדר," אמר קאלה, "שמע, רק רציתי לשמוע מה קורה."

בקולו נשמע היסוס. גונדר נאלם דום. לא היה לו מה לספר. עלה בדעתו שהוא רוצה לשקר, ולומר: כן, היא יושבת כאן. היא תעתה בדרך כמובן. לקחה מונית מהעיר, נהג שלא מכיר את האזור.

"איך היה?" המשיך קאלה.

גונדר עדיין לא ענה. הדברים ששמע ברדיו זמזמו בראשו. אולי קאלה שמע אותם, ועכשיו באים למסכן הזה רעיונות. אבל יש אנשים כאלה, כמובן, תמיד חושבים על הגרוע מכול. וקאלה היה טיפוס דאגן.

"אתה שם, גונדר?"

"אני בדרך לבית החולים."

קאלה כחכח בגרונו. "מה שלום אחותך?"

"לא שמעתי דבר. אני מניח שזה סימן שהיא עוד לא התעוררה. אני לא יודע." הוסיף.

שוב השתרר שקט. נשמע שקאלה מסתיר משהו. גונדר בוודאי לא התכוון לעזור לו.

"לא," אמר קאלה, "פשוט נעשיתי כל כך מודאג. אני לא יודע אם שמעת בחדשות, אבל מצאו אישה בוויטֶמוּאֶן."

גונדר עצר את נשימתו. "כן?" אמר.

"הם לא יודעים מי היא," אמר קאלה. "אבל אומרים שהיא ממוצא זר. והיא מ- כלומר, מה שמצאו זה גופה של אישה, התכוונתי להגיד. ובגלל זה נעשיתי מודאג, הרי אתה מכיר אותי. לא שחשבתי שיש קשר כלשהו, פשוט זה לא כל כך רחוק מהבית שלך. פחדתי שזו האישה שחיפשתי אתמול. אבל היא הגיעה אליך בשלום?"

"היא תגיע במהלך היום," אמר גונדר בטון תקיף.

"הצלחת לדבר אִתה?"

גונדר השתעל. "אני בדיוק צריך לזוז לבית החולים."

"אני מבין."

הוא שמע את הספקנות של קאלה מבעד לטלפון. "אה, ואני צריך עוד לשלם לך על הנסיעה," מיהר גונדר להוסיף. "אז נדבר!"

הוא טרק את השפופרת. עמד לרגע בהיסוס. פתק לפונה, זה מה שהתכוון לעשות. הוא יכול להשאיר מפתח. גם בהודו משאירים מפתח מתחת לשטיח הכניסה? הוא מצא עט ונייר, אבל אז נזכר שאינו יודע לכתוב באנגלית. הוא רק ידע לדבר קצת. יהיה בסדר, חשב בלבו ויצא מהבית, השאיר את הדלת פתוחה והתיישב במכוניתו.

ויטֶמוּאן שכן במרחק קילומטר נוסף בכיוון יער רַנדסקוֹג. הוא לא צריך לעבור שם בדרך לבית החולים, ועל כך הוא שמח. הוא שם לב שבחוץ יש אנשים יותר מכרגיל. הוא חלף על פני שתי ניידות שידור של חברת הטלוויזיה הלאומית NRK ועל פני שתי ניידות משטרה. מחוץ לקפה של אינר עמדה שורה שלמה של מכוניות. ואופניים, והמון אנשים. הוא הסתכל בכל זה בבהלה כשחלף על פניהם. כשהגיע לבית החולים עלה במעלית והלך ישר אל חדרה של מריה. אחות היתה רכונה מעל מיטתה. היא הזדקפה כשנכנס לחדר.

"מי אתה?" אמרה בחשדנות.

"גונדר יומאן," מיהר להשיב. "אני אח שלה." היא שוב רכנה מעל מריה. "כל מבקר צריך להודיע על ביקורו בתחנת האחיות כשהוא מגיע," אמרה. גונדר השתתק. הוא עמד נבוך ואשם ליד המיטה של מריה ולא ידע מה לעשות בידיו. למה היא מתנהגת כך? הם לא שמחים שהוא בא סוף-סוף?

"ישבתי כאן אתמול כל היום," אמר במבוכה, "לכן חשבתי שזה בסדר."

"ואיך אני יכולתי לדעת את זה?" אמרה בחיוך מעושה, "הרי לא הייתי במשמרת אתמול."

הוא לא ענה. המילים נתקעו בגרונו כמו פקעת של שערות. הוא רצה לשאול אותה אם חל שינוי כלשהו. אבל הרגיש ששפתיו רועדות ולא רצה שהיא תראה שעוד רגע יפרוץ בבכי. הוא התיישב באיטיות על קצה הכיסא וידיו שלובות בחיקו. אשתי נעלמה, חשב מיואש. התחשק לו לצרוח אליה, לאישה הזאת שעומדת מעברה של המיטה ומווסתת את מכשיר העירוי, עד כמה כל זה קשה לו. מריה, אחותו היחידה, שוכבת מחוסרת הכרה, וקרסטן בהמבורג. ופונה שבלעה אותה האדמה. לא היה לו איש מלבדם. הוא רצה שתסתלק. ושלא תחזור. מוטב שתבוא הבחורה בהירת השיער שהייתה כאן אתמול, חשב. זו שחיוכה ידידותי, שהביאה לו שתייה.

"אמרו לך שלקרובי משפחה מותר לישון בבית החולים?" שאלה פתאום.

גונדר נבהל. כן, אמרו לו, אבל הוא היה צריך לחפש את פונה. הוא לא רצה לספר לה את זה. סוף-סוף היא הלכה. הוא רכן אל מריה. צליל חרישי של שאיבת רוק נשמע מהצינור שבפיה. פירושו שהרוק מצטבר שם, כפי שהסבירה לו האחות הבהירה. אבל אם הוא יצלצל בפעמון אולי תחזור האחות המרירה. כוחותיו לא עמדו לו להתמודד אִתה. הוא ישב זמן מה והאזין לקולות מכונת ההנשמה שדחסה אוויר לתוך מריה בנשיפות ארוכות ושורקניות. אם קולות הריר המצטבר יחריפו הוא ייאלץ לקרוא לאחות, חשב. הוא פשוט יצטרך להתמודד עם מי שתבוא.

אמרו לו לדבר אליה, אבל עתה לא היו לו מילים. ערב קודם לכן הוא היה שמח כל כך לקראת הפגישה עם פונה, למרות כל מה שאירע. "מריה?" לחש. אבל מיד התייאש וראשו צנח. הוא ניסה לחשוב על העתיד. קרסטן יצוץ פתאום בדלת וייקח על עצמו את כל הדבר הקשה הזה. הוא נזכר שמעל המיטה תלוי רדיו. הוא יכול להדליק אותו, או שזה יפריע למריה? הוא רכן מעל מעקה המיטה והוריד את הרדיו העטוף בד לבן. תחילה מצא את כפתור ויסות הקול וכיוון אותו לאפס. הוא קירב את הרדיו לאוזנו ושמע רחש ארוך שקט, וכיוון אותו לתחנה P4 שמשדרת חדשות בכל שעה עגולה. השעה תהיה עשר בכל רגע. הוא ציפה במתח, ולבסוף בקע קולו של הקריין מבעד לפתיח המוזיקלי והכריז על החדשות. פקד קונרד סייר מדווח ל-P4 שהאישה המתה שנמצאה בוויטמואן טרם זוהתה. הוא מבקש מהציבור לתרום כל מידע שיש ברשותו. המשטרה מדווחת שהאישה נחשפה לאלימות באמצעות כלי קהה, אך אינה יכולה למסור פרטים נוספים בשלב זה. מקורות של P4 מוסרים כי יש בידיהם ראיות שהגופה הייתה חשופה להתעללות קשה במיוחד, שכמעט לא נראתה כמוה בהיסטוריה של הפשע בנורווגיה. בנוסף, המשטרה פתחה קו טלפון לציבור והיא מבקשת מכל מי שהיה באזור ויטמואן באלווסטד אתמול אחר הצהריים או בערב או בלילה ליצור עמה קשר. כל מידע על תנועה באזור הוא בעל חשיבות. אישה מאלווסטד היא שמצאה את הגופה כשיצאה ללקט פטריות. צוין מספר הטלפון של הקו הפתוח. המספר היה קל, ובלי שגונדר רצה בכך הוא נחרת בזיכרונו. קולות הרוק מהצינור בפיה של מריה פילחו את מחשבותיו. המצב החמיר. אם הוא יצלצל בפעמון הקורא לאחות, והמרירה ששׂערה כהה תבוא, אולי היא תחשוב שגונדר רומז שאינה עושה את עבודתה כראוי. אבל היו כמה אחיות במשמרת, אולי תבוא מישהי אחרת. בדיוק אז נפתחה הדלת מעצמה ולשמחתו הרבה של גונדר הופיעה בפתחה האחות הבהירה. היא ניגשה אליו והניחה את ידה על כתפו. "הודענו לגיסך. הוא בדרכו הביתה."

גונדר כמעט פרץ בבכי מרוב הקלה. האחות ניגשה למיטתה של מריה כדי לרוקן את הצינור מהרוק. גונדר הרשה לעצמו לעצום עיניים, הרפה סוף-סוף את כתפיו.

"הסתדרת בסוף אתמול?" שאלה פתאום והביטה אל גונדר מצדה האחר של המיטה. הוא פקח את עיניו. קולו לא עמד לו.

"הזכרת אי-אילו בעיות..."

"אה... כן, כלומר, אני לא בדיוק יודע," גמגם.

היא שוב רכנה קדימה אך המשיכה להקשיב לו. הוא הרגיש שהיא מבינה יותר ממה שהיא מראה, אף על פי שלא חשב שיש לכך סיבה.

"הכול ישתפר כשגיסך יגיע," אמרה. "לא תצטרך עוד לטפל בכול לבד."

"כן," ענה. "הכול ישתפר." ואז אזר אומץ ונעץ בה מבט. "היא תתעורר?" שאל בקול חלוש.

היא הביטה במריה השוכבת במיטה. רק עכשיו שם לב לתג השם המוצמד לחלוקה של האחות.

"אני מאמינה שכן," אמרה האחות רַנהילד. "היא תתעורר."

*