הכל בסדר

המטבח הציל את חיי. לא במובן הקיומי של אכילה לצורך הישרדות, אלא באופן עמוק ומשמעותי. המטבח הוביל אותי בשבילי החיים הפתלתלים, העניק לי כוח, סייע לי לגדול, להתפתח ולהצליח, התווה את מסלול חיי וקבע את גורלי. המטבח העניק לי שליטה במה שקורה לי. לא פחות.

הייתי בת שש וחצי כשאחי הקטן נולד. אמי חזרה לעבוד מיד אחרי חופשת הלידה, ולתינוק החדש שכרו מטפלת מופלאה בשם שלי. היא היתה בשלנית מעולה וטיפוס סופר־מאורגן ומסודר - מה שאנחנו קוראים בלבוסטה. אמנם שלי כבר היתה פנסיונרית, אבל היתה לה אנרגיה של אישה צעירה. כבר בשבוע הראשון לעבודה אצלנו היא הוציאה את כל תכולת המזווה החוצה, מיינה, ניפתה וסידרה מחדש את הצנצנות והשקיות בארון. היא רוקנה את המקרר, ניקתה אותו וארגנה מחדש את תכולתו.

השנה הזאת, שבה נכנסה לראשונה לביתנו מישהי שבישלה בכל יום אוכל טרי וטעים וסידרה את המטבח, היתה יוצאת דופן. במבט לאחור, זאת היתה השנה הכי מוצלחת למשפחה שלי, ולא רק מבחינה קולינרית. הבית פרח ושגשג וכולם היו הרבה יותר רגועים ושמחים, אף על פי שהורי עבדו קשה מאוד. לאחי הגדול ולי היתה תקופה מצוינת בבית הספר מבחינה חברתית ולימודית, אמא קיבלה תפקיד חדש, אבא קודם בעבודתו וגם הזוגיות שלהם היתה אז בשיאה. אוכל מזין וטעים תמיד הוגש לשולחן, ומישהי קיבלה אותנו בחיוך כשחזרנו מהלימודים, אבל מעבר לכך היתה הרגשה כאילו שלי אוחזת במטה קסמים ומפזרת טוב בכל הבית. כילדה באמת האמנתי בכך. רק אחרי יותר מ־30 שנה הבנתי שאכן פעל על הבית איזשהו קסם, שנתן לכולנו כוח ואנרגיה, ואני לא מתכוונת רק לעזרה שניתנה להורי במטלות הבית.

אז מה קרה שם בדיוק? מדוע השנה ההיא היטיבה כל כך עם בני הבית? היום, במבט לאחור, אני יודעת להגיד בבטחה: המטבח, שהיה לגמרי הממלכה של שלי, היה בשיא תפארתו. היא סידרה וארגנה אותו. היא בישלה כמעט בכל יום ועשתה שימוש תדיר בחומרי גלם מצוינים. לכן היתה במטבח תחלופה גבוהה ונכונה של מצרכים - והאנרגיה הטובה שבו נעה בחופשיות, התפשטה בכל הבית והשפיעה על כולנו.

שנה לאחר מכן, כשאחי הקטן נכנס לפעוטון, שלי עזבה ואני התחלתי לבשל. לא הייתי מודעת לסיבה לכך ולא הבנתי אז את מה שאני מבינה היום, אבל ללא ספק הבחנתי בשינוי שהתחולל בביתנו בעקבות הטיפול המסור של שלי. הרגשתי איך הבישול והשעות שהשקעתי בסידור המטבח ובארגונו משפיעים על הדינמיקה בבית. בעצם רציתי לשמר את התחושה הטובה מהימים ששלי עבדה אצלנו.

וכך, מגיל שבע בערך, בזמן שילדות אחרות שיחקו בבובות, אני בררתי בהנאה גרגירי אורז והדבקתי מדבקות על הצנצנות במזווה. את רוב שעות היום העברתי בניסיונות בישול (חלקם היו מחרידים למדי) ובסידור מצרכי מזון. כל יום אחרי הלימודים צעדתי למכולת השכונתית כדי לקנות לחם אחיד וגבינה. זה היה סוג של תחביב עבורי, כמו קריאת ספר בספרייה או חוג בלט במתנ"ס. בשנות ה־80 המכולות בישראל היו קטנות ומבחר המוצרים היה מצומצם מאוד, ולכן בכל פעם שהגיע מוצר חדש למכולת התרגשתי ודמיינתי מה טעמו ומה אני יכולה לבשל איתו. בימי שישי, אחרי בית הספר, הצטרפתי לאבא לשוק, לקנייה מרוכזת של ירקות, פירות, גבינות, בשר ודגים.

התפקיד שלי בבית היה להרכיב את רשימת הקניות. רק אני ידעתי אילו חומרי גלם חסרים ומה עומד להיגמר. בכיתה ב', כשכבר ידעתי היטב לקרוא ולכתוב, לקחתי על עצמי את ניהול רשימות המלאי של המטבח. אני זוכרת שיום אחד חברה ביקרה בביתי ובדיוק אמא נכנסה ושאלה אותי מה צריך לקנות. החברה הסתכלה עלי בפליאה. הדהים אותה שאמא שלי שואלת אותי דבר כזה. עד לאותו הרגע הייתי בטוחה שכך זה עובד, הרי בהרבה משפחות, הילדים נמצאים בבית יותר שעות מהוריהם ולכן הגיוני שהם ידעו טוב יותר מה חסר. אבל אף אחת מחברותי לא התעסקה בזה.

בחטיבת הביניים המקצוע האהוב עלי היה כלכלת בית. למדנו על תזונה נכונה ועל הערך המוסף של בישול בבית וקיבלנו כלים מעשיים כיצד לחתוך, לטגן, לנפות, להקציף, לאפות ועוד. ללא ספק היתה בשיעורים האלה תרומה נהדרת לקואורדינציה, לכישורי המוטוריקה העדינה וגם לכישורים הקוגניטיביים, אבל אף ילד חוץ ממני לא התעניין בהם ולא התייחס אליהם ברצינות. אני לעומת זאת חיכיתי כל השבוע לשיעור כלכלת בית, וזה היה המקצוע היחיד בתעודה שקיבלתי בו מצוין. בדיעבד, ברור שהעיסוק שלי במטבח ובאוכל כקריירה החל כבר אז.