הכל חינוך -מסע לעומקה של מערכת החינוך בישראל

 פתיחה משהו בשביל מישהו

הייתי תלמיד צעיר, ובני גילי התפצלו לשתי קבוצות עם קווי אופי ברורים שהבחינו ביניהן. קבוצה אחת נמנתה על אוהבי להקת תיסלם, והשנייה על אוהבי להקת בנזין.

תיסלם היו תל אביביים, אופנתיים, “מגניבים”. בנזין היו האנדרדוג. הם באו מהקריות, ולדיסטורשן של הגיטרות היה גם צליל של כאב מעורב במחאה. אהבתי את בנזין. הכרתי את מילות כל השירים, רכשתי את כל הקלטות ואף הלכתי לכמה הופעות.

אחר צהריים אחד החליט אחד מחברַי לגרור אותי להופעה של תיסלם. סירבתי, התנגדתי, ולבסוף הלכתי. חשתי בזרוּת, לא אהבתי את האווירה, את מה שייצגו חלק מהצעירים שסביבי. אבל רגע אחד נצרב בתודעה, לתמיד. זה היה בחושך, ודני בסן עמד במרכז, עם בגדים בצבע לבן וגיטרה בצבע כחול. הצלילים צרבו, המילים הכו:

כי אחרי ככלות הקול והתמונה

מישהו יכול לשאול בלי כוונה

מתי בפעם האחרונה

עשית משהו בשביל מישהו

(מילים מאת יענקל’ה רוטבליט)

המילים הללו הפכו ליתוש טורדני, לזמזום בלתי פוסק המלווה אותי כמעט בכל יום. מתי, מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל מישהו. המילים הללו הפכו להמנון פנימי, לצופן, לקוד. משפט שלוחשים ברגע של משבר, שמשננים ברגע של הצלחה. משפט שהופך להיות המצפן של חייך. מתי, רק תחשוב מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו?!

הספר שלפניכם איננו ביוגרפיה. אני מספר את הסיפור הזה רק כדי להבהיר ששם, בכיתה י”ב, קשרתי את גורלי עם מערכת החינוך. כשהייתי בן עשרים ושלוש פנה אלי הרב ד”ר יהודה ברנדס והציע לי לחנך כיתה בתיכון הדתי “הימלפרב” בירושלים. בשנתי הראשונה במערכת החינוך חינכתי את כיתה י”ב. חלק מתלמידַי הפכו עם השנים לחלק מחיי. עשרים וחמש שנים לאחר מכן הזמין אותי הרב דני סגל, אחד מתלמידי באותה כיתה, לנאום בטקס חנוכת בית הכנסת ביישוב אלון, שבו הוא מכהן כרב. הייתי אמור לעלות לבמה בשעה שבע. חמש דקות לפני כן התקשר אלַי יאיר לפיד ואמר: “מזל טוב, שי, אתה תהיה שר החינוך.” ככה, כשדני, מתלמידי הראשונים, עומד לצדי, קיבלתי את הבשורה המרגשת על מינויי לשר. לא חשבתי שזו סגירת מעגל, כי אם קו אחד רציף. מחויבותי העמוקה לחינוך לא נובעת רק מסיבות מקצועיות, מכישורים אישיים או מנסיון השנים. זו ברית פנימית עמוקה שכּרתּי עם אלוהַי ועם הסביבה. לעשות משהו בשביל מישהו - באמצעות חינוך. תפיסת עולמי החינוכית ברורה. הגעתי ללשכת שר החינוך אחרי שנים רבות של הוראה, ניהול, מחקר ופעילות ציבוריתחינוכית רחבה. ואף על פי כן, על אף הידע המקצועי והתפיסה החינוכית, המחויבות שלי לתפקיד, הכוח המניע, הגיע ממקומות פנימיים יותר. בכל אחת מתחנות החינוך שבהן עברתי, שמעתי יום אחרי יום את הפזמון הזה: “מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל מישהו.”

אני יודע שציניקנים קוראים טקסטים כאלה בחוסר אמון, מחפשים את נקודת התורפה, מבקשים לעקוץ ולזלזל, לטעון שזה לא מספיק עמוק, לפתח את חוש הביקורת, לחשוף מניעים נסתרים. לאלה אני מציע לא לקרוא את הספר. אולם רוב האנשים שהכרתי הם אנשים טובים, שיודעים להרגיש ולהתרגש, שלבם יודע לשנות את קצב הלמותו ברגעים הנכונים, שדמעה סוררת על לחי איננה מסגירה חולשה בעיניהם. אני כזה: מתרגש, מאמין באדם, מחפש טוב, רומנטיקן של המציאות.

רציתי להיות שר חינוך כדי לעשות משהו בשביל מישהו. בשביל ילד מהמרכז או מהפריפריה, בשביל ילד חילוני או חרדי או דתי, יהודי או ערבי, ילד מיוחד וילד ‘רגיל’. משהו בשביל מישהו, כי מילים גדולות כמו גאולה יכולות להיות מאוד פשוטות: לדחוף נער הנמצא על פי תהום לדרך המבטיחה קיום מכבד; לתת לנערה את הסיכוי להיות מי שהיא.

הייתי שר חינוך גם בשביל סבא וסבתא, משני הצדדים. אלה שבאו מארצות התופת אחרי שואה נוראית, ואלה שבאו ממצרים אחרי שנים של עשייה למען קהילתם. שני הצדדים חלמו על חברת מופת, אישאיש בשפתו. שניהם שרו את התקווה כשדמעות בעיניהם. לשניהם נראתה המדינה כחזון שאינו מובן מאליו. והרגשתי שאני חייב להם.

והייתי שר חינוך גם בשביל אבא ואמא שלי. בשביל אבא שהיה מחנך “טבעי” מלידה. אמא שלי, שהיתה מורה ומנהלת, מנכ”ל של רשת חינוך ומחזיקת תיק החינוך בעיר ואם בישראל. כל חייה היא נושמת ומדברת חינוך. לאמא היתה תמיד שורה של הורים וילדים שביקשו ממנה עזרה. זה תמיד היה דחוף, ומרגש. אמא אף פעם לא היתה צריכה לשאול את עצמה מתי בפעם האחרונה עשתה משהו בשביל מישהו.

הייתי שר חינוך גם בזכות ברוריה רעייתי, מחנכת בחסד. שנה אחרי שנה, כיתה אחרי כיתה, כמו החלילן מהמלין היא מגדלת דורות של תלמידות הכרוכות אחריה, בצדק.

וכיהנתי כשר חינוך גם לטובתם של הילדים שלי: אור, תורמת לחברה בדרכה הייחודית, מלאה כוחות של אכפתיות ואחריות חברתית; הדס, שכבר החלה לחנך כיתה וכל יום מימיה קשור בחינוך; אביה, קצין בצה”ל המתמודד יוםיום עם אתגרי השעה. כולם עוסקים בחינוך, בדרכם. הם וילדַי הצעירים יותר, איתן השוקד על לימוד התורה, נעם צעירה מלאת חיים ונאור הגיבור של חיי, ינקו מחלב אמם את מילות השיר שלנו: “מתי בפעם האחרונה עשינו משהו?”

כמעט שנתיים הייתי שר החינוך של מדינת ישראל. תמציתו של המסע נמצא לפניכם. הוא נקטע, ככה פתאום, ביום אחד. הוא נקטע בשבר גדול, תמהיל של כאב והחמצה. אבל בחרתי לא לכעוס, לא להיות מריר. לא להפוך את החלום לשבר. אני מחויב לחינוך באותה מידה גם היום. וגם כעת הפזמון לא מרפה, והשיר ההוא מכיתה י”ב חוזר אלי.

בלילה שבו נפרדתי מתפקידי החלטתי לספר את הסיפור, לכתוב מעין יומן מסע שתכליתו להפוך את הרפורמה ואת תכניות העבודה, את השינויים שחוללנו ואת אלה שלא הספקנו לחולל, לסיפור. ואין בו “הכל”, והוא לא מתעמת; הוא לא מבקש לסגור חשבון, לעקוץ, לחשוף או לטלטל. הוא מבקש לספר את הסיפור של החינוך בישראל דרך המשקפיים של שר חינוך.

***

זה היה במוצאי חג הסוכות. למחרת התעתדתי לנסוע עם תלמידַי בישיבת פתח תקווה למסע השנתי לפולין. יאיר לפיד ביקש שנשב לשיחת נפש קצרה. הוא הגיע. הרגשתי בדריכות, במשהו שמתרגש ומתרחש. “תשמע, בעוד ארבעה חודשים לערך תקום ממשלה בישראל. אחרי ההשבעה, יגיעו חברי הממשלה החדשה לבית הנשיא לתצלום המסורתי. יעמוד שם שר החינוך. אם תאמר עכשיו ‘כן’, זה יהיה אתה!”

דבריו של יאיר נראו לי מופרכים ומוצקים כאחד. “סע לפולין,” אמר יאיר, “ומיד כשתחזור נתחיל במשימה. אתה תהיה שר החינוך.” היה משהו מאוד משכנע, חד, בהיר, בדברים של יאיר. אנחנו חברים. חברים טובים. לא על הכל אנחנו מסכימים, ולפעמים הוויכוחים שלנו נוקבים עד לתהומות הדעת. ואף על פי כן, יש ברית חברית עמוקה, חזקה מכל קוניוקטורה פוליטית, פורצת גבולות, אהבת אמת. “אני לא רוצה,” השבתי מיד. “לא נראה לי. אני רוצה להישאר עם התלמידים שלי.” היתה בתשובה הזו תערובת של אמונה תמימה עם פחד גדול מפני ההזדמנות, ובעיקר חשש מהשילוב הלאפשוט של עמדות בסיסיות של יאיר ושלי.

ידעתי שהמחיר יהיה כבד. ידעתי אילו מחירים אשלם בקהילה שממנה אני בא, ידעתי מה יעבור על ילדַי. ידעתי שאספוג ביקורות הגונות ולא הגונות, ידעתי שאעלה בהר של הישגים ואצלול בוואדי של אכזבות, ניסיונות שלא צלחו, וגם כישלונות.

אבל עד כמה שזה נשמע מוזר, תמונות של ילדים שהכרתי, כאלה שהמערכת ‘לא ראתה’, כאלה שלא מיצו חלום וייעוד; תמונות של מערכות חינוך שראיתי; כל המאמרים שקראתי, כל מה שעשיתי ולא עשיתי כמנהל בית ספר - הכל התכנס לרגע המזוקק הזה: “אם תאמר כן, תהיה שר החינוך של מדינת ישראל.”

שבתי מפולין. נעניתי להצעה, וכעבור ארבעה חודשים, בדיוק כמו שהבטיח, עמדתי לצד חברַי לממשלה בצילום הקבוצתי של הממשלה החדשה.

כניסה ללשכת שר החינוך היא כמו כניסתו של כוהן לקודש הקודשים. כניסה ללשכת שר החינוך איננה רק כניסה לתפקיד, מינוי, סמכויות ושררה. ביסודה ניצבת מחויבות גדולה והתמסרות לכל ילד וילדה בישראל. היא כוללת כמיהה עמוקה לשינוי ורצון עז לראות בישראל מקום ראוי יותר.

כמעט שנתיים כיהנתי בתפקיד. יום אחרי יום, תודעת השליחות הניעה אותי. עשינו ככל יכולתנו להוביל את מערכת החינוך לקראת שינויים מרחיקי לכת. החלטתי למקד את העבודה שלנו בתחום הפדגוגי. התחושה היתה שללא התאמת הלמידה למאה העשרים ואחת, ללא עיסוק עמוק ברלוונטיות של הלמידה, בשיפור החינוך הבסיסי ובצמיחתו, לא נצליח לשפר את מערכת החינוך. הישגי המערכת אינם היעד. ההישגים הם התוצאה. היעד הוא מערכת איכותית, שוויונית, רלוונטית. כזו היודעת לשלב בין כמיהה למצוינות לטיפול בכל ילד, כזו המסוגלת להפוך שיח על זהות וערכים לתכנית לימודית רצינית ולא רק לסיסמאות ולכותרות, כזו המשלבת בין למידה לעשייה קהילתית מקיפה. זה לוקח זמן. רפורמות חינוכיות בסדר גודל כזה לוקחות עשר שנים. לא פחות.

למדתי הרבה בשנתיים האלו. את ערכה של “תכנית אסטרטגית”, את הצורך לראות חוט מקשר חד וברור בין רעיון למשנהו; את הראייה הרחבה של צורכי כלל אזרחי המדינה, את הצורך לקבוע סדרי עדיפות לאומיים ממוקדים. אך בעיקר למדתי שאפשר ליישם חלום במציאות.

חברַי בהנהלת משרד החינוך, ובעיקר מנכ”לית המשרד, מיכל כהן, לימדו אותי מה ערכה של תכנית עבודה סדורה. ממיכל למדתי לבנות סולם המחבר שמים וארץ. למדתי לשאול שאלות פרקטיות שבעבר נראו לי “מעצבנות”, “קטנוניות”. רפורמת “ישראל עולה כיתה” רחוקה משלבי הסיום של יישומה. אבל היא החלה, עם תכנית פעולה מסודרת מגובה בשורה של חוזרי מנכ”ל מפורטים.

אני מודה: אילו הייתי יודע שזה יהיה כל כך קצר, הייתי שוקל שוב אם להיכנס למערכת הפוליטית. אירוע קצר כל כך לא מצדיק עזיבה של בית הספר שאותו ניהלתי. סיומה הפתאומי של הכהונה הביא לשברון לב, פשוטו כמשמעו. משפטים כמו “אלה כללי המשחק הפוליטיים” לא ניחמו אותי, מפני שמעולם לא הצטרפתי לפוליטיקה. באתי כשליח חינוך. אין לי חלומות אחרים על קריירה פוליטית עשירה שבה מתקדמים מתפקיד אחד למשנהו.

ואף על פי כן, אני מרגיש שהתרומה המרכזית שלנו למערכת החינוך לא תלויה בכהונה של שר זה או אחר. אני מאמין שעיקר השינוי הוא במישור הרעיוני, התרבותי. אני מאמין שהגישה פרצה חומות, פתחה לבבות, הניבה פירות שאיש לא יוכל לפגוע בהם. היא גדולה ממני או מאלה שיבואו אחרי. אפשרנו לרוח לפרוץ פנימה, נתנו למה שהיה נחשב “מהפכני”, “חדשני”, “ייחודי” ו”ניסויי” להפוך לתכנית מגובשת, לשפה משותפת, לאמונה כוללת.

רק מי שלא מבין בבני אדם מזלזל בכוחן של מילים. רק מי שלא מבין את ערכה של הרוח, את כוחו של השיח, יכול לחשוב שמילים הן סתמיות, מרחפות, מנותקות.

זה קרה בעיקר בימי המשא ומתן להרכבת הממשלה הבאה. נחתמו הסכמים קואליציוניים, שבהם הוקדש מקום נרחב לביטולם של תכניות, תקנות וחוקים שעברו בזמן כהונתי. ואז, פתאום, החלו הקולות: “את כל זה הספקתם?”; “למה לא דיברתם?” בולמוס הביטולים הסביר עד כמה עמוק היה היישום, מתורגם לתקנות, להחלטות ביצועיות. אבל הבסיס לכל תכנית הוא רוח גדולה, אמונה בחינוך. אהבה לילדים.

היו ימים קשים, ביקורת ציבורית שבחלקה היתה לא הוגנת, קולות צורמים מבית, קולות שחשו אכזבה מהיעדר “מגזריות”, משיקולים “ממלכתיים מדי”. והיו לי גם טעויות. לא מעטות. שגיאה היא חלק מהותי מכל עשייה, כל שכן עשייה מורכבת, רחבה, תובעת ומאתגרת כמו במשרד החינוך. החברה הישראלית לא מגלה סובלנות לשגיאות. כשאסור לך לטעות, אסור לך גם לעשות. כשאסור לך לטעות, אתה משקיע מנגנוני נפש ונפח עצום של זמן כדי להסביר, לתרץ, לסדר ולהסתדר. לפעמים טעיתי, אבל תמיד עשיתי ככל יכולתי.

החברה הישראלית חייבת ללמוד לכבד גם טעויות; לאפשר לילדים, לבוגרים ולמנהיגים לחשב מסלול מחדש. לא כל מעשה הוא דרמה המסכנת את קיומנו, והתחושה כאילו אם לא אשמיע קול, אם לא אכתוב מאמר ביקורת נוקב או אומר מילים חריפות, תתרחש לנגד עיניכם קטסטרופה, היא תחושה שגויה המזיקה למדינת ישראל. מנהיגות זקוקה לנינוחות; לפעול מתוך תחושה שהיא זוכה לאמון; לפעול מתוך תחושה שתמיד אפשר לתקן. “כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן”, אמרו לנו כשהיינו בתנועת הנוער. והנר דולק, הרצון להאיר את הדרך, להיטיב את החיים, להגשים את חזון הנביאים ואת רצונם של המייסדים, קיים.

***

הספר נכתב במשיכת קולמוס אחת, מיד עם צאתי מהמשרד. הוא ליווה אותי בלילות הארוכים של קמפיין הבחירות לכנסת העשרים. הוא נבע מתוכי. חברי, דב איכנולד, מנכ”ל ידיעות ספרים, דחק בי ללא הרף שאכתוב, שאסיים, שלא אניח לדברים לשקוע. דובי הוא חבר נפש, איש רגיש המקשיב לכל תיבה ולכל תזוזה. הוא דחף אותי לכתוב למרות הימים העמוסים והקשים. עמיחי ברהולץ, עורך תחום יהדות וחברה, לקח על עצמו לסייע בלידתו של הספר. הוא הפקיד אותו בידיו האמונות של העורך, אריאל הורוביץ, שהצליח לתקן את הטעוןתיקון מבלי לפגוע בנשמת הסיפורים. תודה לכולכם.

***

תם ולא נשלם.

שי פירון

מוצאי חג השבועות תשע”ה, מאי 2015