הכריש

 פרק א' מרץ 1984, חוף אשדוד

הים היה אהבתו הראשונה של יורי גליקמן. אהבה ממבט ראשון שניצתה בו כבר ביום שעלה עם הוריו ממוסקבה לאשדוד, והוא בן שלוש. זה היה הזיכרון הראשון שלו, והוא היה חי וברור: הוא עומד בין הוריו, ידו האחת בכף ידו של אביו וידו השנייה בכף ידה של אמו, מולם עשרות מטרים של חול רך — ובהמשכו כחול עצום, חסר גבולות.

יורי חילץ את ידיו מידי הוריו והחל לרוץ. בתוך רגע כבר היה במים, מופתע שאינו מצליח לרוץ עוד כמו על החול. התחושה הייתה מסחררת, וכמוה ההנפה שלו מהמים בידי אביו, החיבוק שלו, החיבוק והצחוק והבכי של אמו.

בטרם מלאו לו ארבע שנים שחה לבדו עד שובר הגלים שנבנה עבור המרינה. היה זה אך טבעי עבורו לסיים את לימודיו התיכוניים באורט ימי, המכונה גם בית הספר לקציני ים, שברובע א' בעירו, במגמת שיט וחובלות. המפגש שלו עם לימודי האוקיינוגרפיה, השטת כלי שיט וניווט, עשו את ההחלטה שלו לשרת בחיל הים למובנת מאליה, והוא בחר להתנדב לצוללות, שנראו לו הכלי המאתגר והאפקטיבי ביותר.

לימודי התיכון שלו, שנמשכו מבוקר ועד ערב, הפרידו בינו לבין חבריו לשכונה באשדוד — רובם, כמוהו, בני עולים מחבר העמים, שעמם אהב לשחק כדורסל, לשיר, לשתות ומדי פעם שימש חיץ שבלם קטטות של שיכורים. רק חברתו טליה נותרה לצדו כל אותן השנים.

"תגיד לי שאתה אוהב אותי יותר מאשר את הים," ביקשה טליה ערב גיוסו לקורס צוללן, והוא — איש צעיר־זקן שכמותו — חשב וחשב, וענה לה, "אני לא יכול. הים זה אני. אני זה הים. ואותך אני אוהב נורא. אני והים שבתוכי." טליה בכתה קצת, אבל אהבתה לנער החסון, השזוף עד כי עיניו הכחולות ושערו הבהיר נראו כאילו נצבעו, השאירה אותה איתו.

1999, קורס צוללן

הצוללת הראשונה שאליה נכנסו ירון וחבריו לקורס הייתה צוללת מיושנת מסוג גל, בת לסדרת הצוללות הראשונה של חיל הים, שהוזמנה ויוצרה באנגליה. מפקד הקורס בחר לפתוח את הסיור בירכתיים, סמוך למנועים. "זה המנוע הראשי, מנוע החשמל שמניע את המדחף," הצביע על גוף ענקי שבחזיתו שני צינורות קצרים ורחבים בצורת V. "ואלה מנועי הדיזל גנרטורים, שטוענים את מצברי הצוללת," הצביע על שתי מערכות של צינורות מאוזנים הצמודים לשתי דופנות הצוללת. אחר כך, בשורה עורפית (שכן לא היה שם מקום לשניים זה לצד זה) וכפופים (שכן מעליהם עברו צינורות רבים) שמעו חניכי הקורס הסבר קצר על המערכת ההידראולית המרכזית ועל המדחס: גוף מתכת גדול, מוקף שעונים וידיות, שממנו יצאו צינורות בגדלים ובצבעים שונים ונמתחו לאורך דופן הצוללת.

הם נעו בטור עורפי במסדרון המרכזי הצר והנמוך, כשמימינם ומשמאלם מעין כוכים מרובי ברזים, ידיות ושעונים ומעליהם צינורות. "כוך השסתומים", כפי שהעיד שמו, הכיל עשרות שסתומים, מתגים, שעונים וצינורות ולוח בקרה עתיר נוריות וכיתובים: "לחץ שמן", "חימום", "אספקת מתח", "אספקה משנית". כוך נוסף הכיל מערכות לשליטה בגנרטורים. מערכת ההתנעה שכנה בכוך שלישי, שבדופן הקדמית שלו הגאים, שעונים, מתגים ושסתומים. הם המשיכו אל כוך ובו עשרות ברזים זהים למראה והשלט "אין להפעיל — מכוון לשאיבת שיפוליים", ומשם אל החלל הדחוס שבו נקבעו שני הגאים, מעליהם שעונים ומצדיהם מצערות וברזים. "זה הגה עומק קדמי לשינוי עומקים ושמירת עומק," הצביע מפקד הקורס על אחד ההגאים, "וזה," הצביע על השני, "הגה הצוללת."

"אתה רואה את עצמך משתלט על כל זה?!" לחש אחד מחבריו של יורי מאחור. אבל יורי רק חייך לעצמו. הוא היה איש טכני במהותו.

המעבר הצר התרחב ולעיניהם נגלה תא שבמרכזו עמוד הפריסקופ ומצדדיו מחשבים, מקלדות ומתגים: המי"ק, חדר הפיקוד של הצוללת. בקורס למדו על חדר הפיקוד בחרדת קודש. מראהו האמיתי, על מידותיו הצנועות להפליא ודרגש העץ הצר שעליו ישב המפקד — היה מאכזב ביותר. מה גם שמיד אחריו התגלה תא השירותים: אסלת ברזל שבצדה האחד צינורות, בצדה האחר כיור ברזל ומעליה צינורות המחייבים את מי שעושה את צרכיו להתכופף ולהיזהר בקימה.

לא הספיקו חניכי קורס צוללן להירגע מהעליבות הזו, ומימין נגלה לעיניהם המטבח — מטר וחצי על מטר וחצי, שלצד תנורי הבישול והכיריים נקבעו בו עוד צינורות ושעונים של הצוללת. חדר המפקד שמולו לא היה גדול ממנו: מיטה צרה וקצרה, מעליה תאי אחסון נעולים, ושולחן צר שלצדו נדחק הסולם אל הגשר העליון.

"טוב, אתה כבר לא תהיה מפקד צוללת," לחש אחד מחבריו של ירון על אוזנו. "אתה ארוך מדי!"

הם המשיכו אל חדר הקצינים, ובו מיטות בקומות, שלידן שקועים בדופן הברזל ארונות אישיים קטנטנים, ומשם אל חדר השינה של הלוחמים, שבצדו האחד מיטות בשלוש קומות ומולן מיטות מתקפלות שהשתלשלו מהתקרה. "כאילו לקחו מנוע ישן וענקי והכניסו פנימה מיטות לגמדים, לא?" אמר אחד החניכים.

קורת רוח קטנה הזדמנה להם בחדר הלחימה. לבם רחב מעט למראה הצינורות משגרי הטורפדו — ושוב נפל כשראו את לוח הבקרה לצד כל אחד מהם, ועליו כשבעה כפתורים בגדלים שונים ושורת לחצנים.

"חבר'ה, אין מצב שנשתלט על כל זה בקורס של שנה וקצת," אמר אחד החברים. יורי שוב חייך לעצמו. מה שהפתיע אותו היה האינטימיות שבצוללת הקטנה: אורך גוף הלחץ, שבו נמצאים המנועים, ההגאים, השסתומים והאנשים, היה שלושים ושלושה מטר בלבד. כמעט כמספר החיילים והקצינים שחיים "אחד בתחת של השני", כפי שניסח קורסיסט אחר. ואם בצוללת הראשונה שבה שירת לא יכול היה יורי שלא להיות צמוד בכל רגע נתון לכתפו של אחד מחבריו, הרי שבצוללת הבאה זכה למרווח שלא עלה על עשרה סנטימטרים... רק כמפקד — אכן ארוך במקצת מדרגש השינה שלו — זכה לדקות של פרטיות.

2000, תפקיד ראשון

אביו של יורי היה גאה עד אין קץ כשראה אותו לראשונה במדים הלבנים עם כנפי הצוללן ודרגות הסמל הזהובות הרקומות בטקס הסיום של קורס הצוללנים. שנה וחודשיים נמשך הקורס, ובמהלכו הוא והוריו כמעט לא התראו: את חופשות השבת שקיבל אחת לשלושה שבועות עשה לרוב עם טליה. בתום הקורס הוא התמנה למש"ק נשק באח"י תנין, והחל יוצא להפלגות.

באחת החופשות, לילה לפני שיצא להפלגה נוספת, התעורר בעלטה וחש את כתפיה של טליה רוטטות. "את בוכה?" שאל.

טליה לא השיבה.

הוא פנה אליה בבהלה והושיט את ידו ברכות אל פניה שטופות הדמעות.

"אז ככה זה הולך להיות מעכשיו?" שאלה בלחש. "אתה נעלם לחודש, לחודשיים, ואני נשארת לבד?"

יורי חשב על זה זמן רב, הבין את הסבל שהפרידות הללו גורמות לטליה אהובתו, אך ידע כי לא יוכל להיפרד מהים. "אולי כדאי שניפרד," אמר לבסוף בעצב עמוק. "חבל שתהרסי לעצמך את החיים בגללי."

הם נפרדו מדי הפלגה, ושבו והתאחדו לאחריה, דמעותיה מתמזגות במלח הים שדבק בו. הוא לא ידע כיצד לנחם אותה, וגם לא כיצד לתאר לה את התחושה העילאית שמילאה אותו בכל פעם שהצוללת התרחקה מהרציף בחיפה, כאשר העיר הלבנה־ירוקה הלכה וקטנה וכאשר נשמעה ההכרזה "עמדות צלילה". הוא לא ידע לתאר את ההתרגשות כאשר מפקד הצוללת השמיע את ה"מרכז — פתח פליטות ראשיות" ושאר פקודות הצלילה, והצוללת שקעה אל מתחת למים. בצוללת הראשונה שלו — התנין הראשונה, מסדרת גל — נאמרו כל הפקודות בעברית, אך בתקומה, כבשאר הצוללות מסדרת הדולפין, נהנה לשמוע את הקצין הטכני ממיר את הפקודות לשפת המערכת. ה־start diving ושאר הפקודות באנגלית גרמו לו לחוש שהוא חלק מסרט.

הוא גם לא ידע לתאר לה את תחושת הגאווה שמילאה אותו כשבחן את הטורפדו ואת טילי ההארפון, וידע שבכוחו לשגר טיל למרחק של מאות קילומטרים ולפגוע בדיוק היכן שיבקש. מובן שלא היה יכול לספר לה כיצד הרגיש כשצפה בביירות מבעד לפריסקופ, שבלט מעל פני הים לא יותר מאשר בקבוק שתייה שנזרק אל המים, ראה את צוקי החוף, את הנמל ששירת את החזבאללה ואת זה ששירת את חיל הים הלבנוני וידע שהם בהישג ידו. ולא היו לו המילים לתאר את העונג העילאי שמילא אותו כאשר הצוללת שבה ועלתה אל פני המים בלב ים — פעם עשה זאת המפקד כתרגולת חירום — כשהחרטום זינק אל מעל לפני הים כמו לווייתן ענקי, ופעם בשגרה, כשהסנפיר עטור התרנים עלה לאט מהמעמקים. אחר כך עלה הוא עצמו אל הגשר וריח הים מילא אותו.

שקיעות השמש בלב ים היו הדבר היפה ביותר שראה מעודו. אלף שקיעות, ואף אחת אינה דומה לרעותה. פעם זינקו דולפינים על רקע השמש השוקעת, ודמעות זלגו מעיניו מרוב יופי. אחד המפקדים הבחין בו אז ולא אמר דבר, אך מאז הקפידו לקרוא לו בכל פעם שהפריסקופ תפס להקת דולפינים או שקיעה יפה במיוחד, ואפילו הסונאריסטים קראו לו לשמוע באוזניות פעם דולפינים ופעם לווייתנים; כמה מהם ידעו גם לזהות את קולות החיזור והזיווג שלהם.

לבו נקשר לחבריו לצוללת, אנשים שחיו צמודים זה לזה פשוטו כמשמעו במשך רוב שעות היממה, והפליגו בשיחות מהוסות בשעות ארוכות שבהן ישבו מול המסכים. לבו נקשר גם לתא האטום שבו הוא נמצא, למנוע הענקי והשקט, למערכות השיגור של הטילים שצפנו כוח עצום, למעמקים האדירים שבהם שייטו בלי להיראות ולמרחבים האינסופיים שהתגלו בפריסקופ.

איך אפשר להסביר את כל זה במילים? האפשרות לוותר על השירות בצוללת כלל לא עלתה על דעתו של יורי, והאפשרות לוותר על יורי לא עלתה על דעתה של טליה.

2002, החובל יורי־ירון

דרכו לקורס החובלים הייתה צפויה מראש, ופרידותיהם בזמן הקורס היו ארוכות יותר, אבל טליה דבקה בו ובחלומותיו. בתום הקורס הוא החליט לשנות רשמית את שם המשפחה שלו מגליקמן לגל, ולהיפרד גם מן השם הרשמי שנתנו לו הוריו — ירוסלב. החברים והשכנים של הוריו ברוסיה סברו שקראו לו יורי על שמו של הקוסמונאוט הרוסי הנערץ יורי גגארין, שבשנת 1961 היה לאדם הראשון בחלל והפך לדמות נערצת בברית המועצות ובעולם כולו. הוריו היו אז ילדים, ולקחו חלק בהערצה זו — שרק גברה אחרי שנהרג בטיסת אימונים שבע שנים אחר כך. בברית המועצות של שנות השמונים היה נוח להיתלות בשמו של גגארין, ואולם אמו סיפרה לו בסוד שקראה לו כך על שמו של הסופר הצ'כי האהוב עליה. היא לא ידעה עד כמה רחוק גיבורו של ירוסלב האשק, השרדן־הברחן שזכה בתארים "שוטה מוסמך", "בוגד" ו"מתחזה" ועשה הכול כדי לא להגיע לחזית, מהאדם שיורי־ירון עמד להיות. "אולי אתה באמת לא החייל האמיץ שווייק," אמרה אמו כשהבינה עד כמה הוא נחוש בדרך הצבאית שבחר. ואז ביקשה שם של ספר עברי שבו הגיבור נקרא ירון.

"'חסמב"ה'," קרא ירון בחדווה בזכרו את ירון זהבי, אחד מגיבורי ילדותו, שחיבר אותו היטב לימים שלפני קום המדינה, ועל פניה של אמו השתררה עגמומיות שאותה לא הבין.

אחרי הקורס מונה ירון לסגן קצין הנשק של התנין, והופקד על מערכות הצמ"טים שלה: חמישה צינורות משגרי טורפדו, שלושה צינורות שיגור של טילי ים־ים הארפון, ועוד מספר זהה במדור לטעינה חוזרת. הוא היה הצעיר שבקציני הצוללת: בשנת 2002 מלאו לו עשרים ואחת. כצעיר שבחבורה, ומאחר שממילא היה שתקן מטבעו, ירון כלל לא ניסה להתחבר לצוות הוותיק, המנוסה והעייף של התנין. מיומו הראשון בצוללת הדחוסה הוא העביר את מרבית זמנו בלימוד דקדקני של כלי הנשק ואמצעי השיגור, ובשארית הזמן נצמד בכל פעם לקצין אחר ולמד את שאר מערכות הצוללת, מהירכתיים ועד החרטום, ובכלל זה כל צג, מתג ונורית במרכז ידיעות הקרב ובמרכז הטכני. בתוך כמה חודשים כבר הכיר ירון כל צינור וכל מסך, כל מתג וכל שסתום — והיו כאלף מהם. הוא למד להכיר ולתפעל את הסונארים השונים הממוקמים לאורך הדפנות ובחרטום; הוא למד כיצד מעבדים המחשבים את האותות השונים, וכיצד מערכת ניתוח הרעש העצמי מודדת את רעשי הצוללת, מבצעת חיסור רעשים וכך מאפשרת לקבל תמונה מדויקת של כלי שיט זרים ועצמים אחרים במרחק של עשרות מיילים. הוא למד את מערכות השטח, את המכ"ם ואת הפריסקופ האופטרוני, את מערכות הקשר, את מערכת הניווט ואת מערכת הל"א — וכל זה התווסף להיכרותו העמוקה עם מערכות הנשק.

11.11.2004, אולמי אהובת הספן באשדוד

כאשר היה ברור — גם לירון וגם לטליה — שאהבתו לים היא חשוכת מרפא, וכך גם אהבתם שלהם, הם החליטו להתחתן.

אביו ביקש שלמסיבת החתונה יגיע ירון במדי הקצין שלו. ירון נעתר. לא הרבה שמחות סיפק להוריו, שמעולם לא חשו בבית בישראל, ורק הסביבה הרוסית התומכת — על חנויותיה, בתי הקפה שלה, שלטי החוצות והמוזיקה — מנעה מהם לשקוע בתוגת מהגרים. אף שהבקשה נראתה לו פתטית, הוא נענה לה "בתנאי שטליה תסכים".

ירון סבר שאין אולם עם שם מתאים יותר לחתונתו עם טליה מאשר "אהובת הספן", ולחתונה אכן הגיע עם כנפי צוללן וכנפי חובל, כומתת קצין ודרגות סגן מוזהבות על כתפיו. טליה הייתה גאה בו כמעט כמו הוריו. "נאש קפיטן," רב־החובל שלנו, הציג אותו אביו בפני חבריהם המעטים, שכניהם עולי חבר העמים, טכנאי המיזוג שעבדו לצדו ואנשי משרד רואי החשבון, שם עבדה אמו.

חבריו של ירון לצוללת וחבריו מקורס החובלים מילאו את הרחבה בריקודים סוערים, שירים וקריאות עידוד קולניות שסחפו את שאר האורחים. הם לבשו כולם חולצה אחידה, שעליה הודפסו ברוסית ובתעתיק עברי המילים "ז'יל אדנאז'דיה קפיטן" — "חי לו פעם קפיטן", השיר האהוב על ירון.

ואכן, מיד אחרי הטקס, שנוהל בידי רב חיל הים, נטל ירון את המיקרופון, ולשמחת הוריו ושאר החוגגים, וכמעין מתנת פרידה לעבָרו, פצח בקול צלול:

"ז'יל אַדנאז'דְיֶה קפיטן..."

"חי לו פעם קפיטן / הפליג לארצות הים / ולא פעם אוקיינוס חצה // תריסר פעמים טבע / ובין כרישים שחה / אך אף פעם לא מצמץ במבוכה // במצולות, בסערה / תמיד נשא קולו גם בשירה..."

וכאן הצטרפו לפתע בקול רועם לא רק הרוסים, חבריהם של הוריו, אלא כל חבריו לקורס, ששירו כבר היה שגור בפיהם, במבטא צברי מזעזע: "קפיטן, קפיטן אוּלבניצֶס / ויד אוּליבּקָה אֶטה פלאג קָרָבליָה..."

"קפיטן, קפיטן תן חיוך / הן חיוך הוא דגלה של הספינה / קפיטן, קפיטן תן חיוך / לאמיצים הים משיב אהבה..."

אז פנה ירון אל טליה, אחז בידה, הביט בעיניה מוצפות האושר והדמעות והמשיך: "אבל פעם הקפיטן / היה באחת מארצות הים / והתאהב, ממש כמו ילד קטן / תריסר פעמים גמגם / והסמיק במבוכה // אך איש לא היה שם לשיר לו בחיבה: קפיטן, קפיטן תן חיוך..."

רגעי אהבה וגאווה כאלה לא היו לשגרת יומם של יורי וטליה. שבוע אחד העניק להם הצבא כ"ירח דבש" בבסיס חיל הים באילת, ובתומו נותרה טליה שוב לבדה בדירתם הקטנה באשדוד, סמוך להוריו ולהוריה, שעה שאהובה הספן יצא שוב אל הים, והפעם כקצין הנשק של אח"י תקומה.

רק שנים אחדות אחר כך, כשירון חתם על תקופת שירות נוספת וארוכה במסגרת "תוכנית שירות", הצבא אִפשר לו לצאת ללימודים, ושוב עברה עליהם תקופה נפלאה יחד. ירון בחר ללמוד גיאוגרפיה והתמחה בגיאו־אינפורמטיקה, שמשכה את לבו בהיותה מבוססת על טכנולוגיה מתקדמת, אך גם קורסים בגיאומורפולוגיה חופית ואפילו בגיאוגרפיה היסטורית עניינו אותו מאוד — ולשמחתו היו כרוכים בסיורי שטח רבים. טליה השלימה באותן שנים לימודי תעודה בחינוך מיוחד. נותר להם זמן רב לשוטט בירושלים ולהעביר ערבים שקטים בדירה ששכרו בגבעה הצרפתית, מרחק דיווש של דקות ספורות מהאוניברסיטה, באופניים שירון רכש.

כמי שגדלו באשדוד, נראתה להם ירושלים יפה ומופלאה. מבני האבן, ההרים והנוף שנשקף מכל עבר, החומות, מצודת דוד והעיר העתיקה. הם אהבו לאכול במסעדות הקטנות והדחוסות שבנחלת שבעה, לשבת בברים שנפתחו במחנה יהודה, וירון אפילו חזר להתנסות בנרגילה, שעליה ויתר עם גיוסו. ירושלים נקשרה מאז בסיפור אהבתם.

* * *

אחרי שסיים את תקופת שירותו כקצין הנשק של התקומה סומן ירון כבעל פוטנציאל לפיקוד על צוללת. מפקד חיל הים עצמו ראיין אותו, וירון החל לעבור הכשרה קפדנית, שנמשכה כמעט ארבע שנים. בסופה הוסמך כמפקד צוללת וחזר אל התקומה, הפעם כסגן המפקד. בתקופה זו נולדה ריטה, בתם הבכורה. הוא עזב את טליה בסוף החודש השמיני להריונה להפלגה של "רק שלושה שבועות", אבל בגלל משימת תצפית דחופה שנכנסה לפתע חזר רק שלושה ימים אחרי הלידה.

כעבור שנתיים מונה ירון למפקדהּ של התקומה. שהותו בבית התקצרה והלכה, שכן גם ההכנות להפלגה והדיונים במטֶה הוטלו עליו. לאחת ההפלגות יצא שלושה ימים לאחר לידתה של גלית, בתם הצעירה. זו הייתה הפלגה מבצעית, ו"לא הייתה שום ברירה", להבנתו.

בהפלגות חש את מלוא כובד האחריות של המפקד. הוא העריך את מקצועיותו של מיכאל שושן, שהתמנה להיות סגנו, אך אין דומה האחריות של סגן לזו של המפקד, אשר לו נתונה המילה האחרונה. הוא לבדו ממונה על עשרות אנשים שתלויים במוצא פיו, ובמעמקים אינו יכול אפילו ליצור קשר עם מפקדת חיל הים ולהתייעץ.