הכרעה

פרק א': 'החצר'

ביום שישי 19 באוקטובר 1973 אחר הצהריים כתב סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים, לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק — ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין. הקשה ביותר יהיה לאחר המלחמה, יקירי, השלום חייב להגיע".1

סא"ל נאמן, בן קיבוץ בית השיטה, שימש ׳קצין לתפקידים מיוחדים׳ בחפ"ק של אלוף אריאל שרון. הוא כתב דברים אלו ביושבו צמוד לסוללת עפר על שפת תעלת סואץ, בתוך מתחם שכונה 'החצר', בתווך המעוזים לשעבר 'מצמד' א' ו־ב'. החל מ־15 באוקטובר ובמשך עשרה ימים רצופים הוא היה שותף בהכוונת המאמץ האדיר להעברת צה"ל לגדה המערבית של תעלת סואץ בעיצומה של מתקפת־הנגד במלחמת יום הכיפורים.

בונים חצר

הקמתה, ייעודה והכנתה של 'החצר' ב'מצמד' היו יוזמתו של אריאל שרון, אלוף פיקוד הדרום באפריל 1973. עוד בעיצומה של מלחמת ההתשה, תרו שרון וקציניו אחר מקומות שישמשו בבוא היום ראש גשר לצד המערבי של תעלת סואץ, למקרה שהאש עם המצרים תחודש במלוא היקפה.

לאחר המלחמה העיד אלוף (מיל') שרון בפורום סודי:

"אחת העבודות האחרונות ביצעתי באפריל 1973 בעת כוננות 'כחול־לבן'. אז הכנו את 'החצר' לצליחה. הכוונה ל'חצר' של [המעוז] 'מצמד'. לא התכוונו לבצע את הצליחה ב'מצמד' מכיוון שהמעוז היה מטרה מטווחת והיה ברור לנו שזה לא מקום מתאים לריכוז כוחות ולא לסירות גומי לצורכי מעבר. אבל שם ראינו מקום מרכזי לגשרים שאנחנו אמורים לבנות — גשרי הפוטונים. ראינו את החי"ר צולח מעט צפונה למקום של גשר הגלילים... כל גזרת הצליחה — שני ק"מ וחצי. לצורך זה סללנו את הדרכים לתעלה — את ציר 'נחלה'. את 'החצר' פינינו וניקינו, השארנו שם במיוחד מקום שהקיר של הסוללה הוא צר מאוד. גם השער היה לו סימון מיוחד. היתה שם ערימה של לבנים, זה הסימן. זה גם נועד בשבילי אחרי כן בלילה [בשעת הצליחה] שיכולתי לאתר בדיוק איפה הנקודה שצריך לפרוץ את הסוללה. כל סבב הכבישים שנבנה היה למען המאמץ הזה — מה שנקרא 'לכסיקון'־'מצמד', יציאה דרך 'טרטור' חזרה ל'לכסיקון' החוצה. אם דרך 'טרטור' — או לא דרך 'טרטור', האפשרויות לא היו חשובות. מה שלנו היה חשוב, שנוכל להכניס ולהוריד את חלקות הגשר. מדובר בהורדה של חלקות גשר מתוך משאיות [!]. זו הפעולה האחרונה שעשיתי כאלוף הפיקוד. עוד הספקתי לראות אותה עשויה".2

דברי שרון מלמדים ש'החצר' לא תוכננה להיות אתר הצליחה הבלעדי כפי שקרה בפועל בליל 15 באוקטובר. הסיבה העיקרית לכך היתה שאמצעי הגישור שעליו תוכננו הכוחות לחצות בראשונה את התעלה היה גשר שסוג קיומו היה ידוע למתי מעט ויתרונו המרכזי היה בהפתעת האויב במיקומו ובשיטת הפעולה שלו. גשר זה העשוי גלילים נועד להשקה בק"מ ה־95.5, כשני ק"מ צפונית למתחם 'מצמד'.

מכל מקום, התורה שהתגבשה בצה"ל בשנים 1973-1972 המליצה על שתי גזרות צליחה בשני מאמצים אוגדתיים נפרדים, ולא פחות חשוב, הצליחה אמורה לזנק מקו המים ולא 30 ק"מ מזרחה כפי שהכתיבו התנאים המערכתיים ב־15 באוקטובר.

צליחה היא פעילות רב־ממדית ומסוכנת במיוחד. היא חיבור של תורה ייחודית עם אמצעים ייחודיים. התיאורטיקנים הצבאיים — החל בקציני הצבא הרומאים שחצו נהרות, דרך התיאורטיקנים הצבאיים בני המאה ה־19: הגנרלים קלאוזביץ וז'ומיני וכלה במתכנני ובמפקדי מלחמות העולם — כולם ייחסו לצליחת מכשול מים חשיבות מופלגת לצד פגיעות ורגישות. יש בצליחה מן ההימור, יש בה מן החשיפה של הכוחות הצולחים, יש בה משום חלון זמן שבו הכוח הצולח נתון הן לחסדי הטבע והן לחסדי האויב כאחד. אחד מהם כינה את הצליחה כ"תחרות בין ארנבת רצה לצב שוחה".

ראש גשר משרת לא רק את הצליחה עצמה אלא גם את התנועה ואת ההתארגנות שתכליתן לקיים את רציפות המתקפה. למיקום ראש הגשר יש אפוא משמעות חשובה ביותר, כך גם לדרכי הגישה אליו ולקווי האספקה והלוגיסטיקה של המשאבים הנחוצים למתקפה. לשם כך נבנתה 'החצר'.

מיקום הצליחה חייב היה להביא בחשבון נגישות, הפתעה, תמרון עתידי בגדה המערבית ושיקולים נוספים שנגזרו מתמונת המצב של האויב ועיתוי המבצע.

ל'מצמד' נודעו שני יתרונות חשובים; האחד, ב־9 באוקטובר נחשף גבול הגזרה בין שתי הארמיות השנייה והשלישית המצריות, והשני הוא ההישענות על האגם המר הגדול כאגף דרומי מאובטח. הייעוץ המקצועי של חיל ההנדסה המליץ על אזור דוור־סוואר.3 היתה שם אפשרות היערכות נוחה לאורך האגם, מוגנת מירי ישיר, וכן היתה אפשרות זינוק מאזור האגם. אלוף הפיקוד שרון היה ער גם לנקודת התורפה במיקום זה. אפשר היה לשער שגם המצרים יבחינו בהכנות ובריכוז הכוחות וירכזו כוח אש כלפיו. מעוז 'מצמד' היה ללא ספק מטווח.

בסופו של דבר הוקמה 'החצר' מעט מצפון למוצא התעלה אל האגם המר הגדול, ומוקמה בתווך שבין שני המעוזים — מצפון לה 'מצמד' א', ומדרום לה — 'מצמד' ב' שלא היה מאויש. מתחם 'החצר', צורתו כשל טרפז, היה בגודל של כ־300 מטר על 150. מסביבו הוקמה סוללת עפר מלבנית.4

בסוללה המערבית של 'החצר', שגבלה בשפת התעלה, סומן בערימת לבנים קטע צר במיוחד שאפשר פריצה מהירה לצורך צליחה באמצעות כלים הנדסיים. שני צירי תנועה מרכזיים נשפכו ל'חצר' — 'טרטור' ו'נחלה'. ציר 'עכביש' — ציר הכביש מבסיס טסה — השיק לציר הרוחב העיקרי — ׳לכסיקון׳ — והוביל אל המעוז 'לקקן' כשלושה ק"מ מדרום לחצר. לקרב על הצירים הללו יהיה תפקיד חשוב בקיומה של הצליחה.

* * *

ראש גשר (bridgehead) בהגדרתו המצומצמת הוא מתחם צבאי שנועד להגן על שני צדדיו של גשר שמתחבר לגדה שבה נמצא האויב כדי לשמש בסיס להמשך המבצע.5 בתורה שפותחה בצה"ל ערב המלחמה חוברו יחדיו שני מרכיבים: האחד — מהירות העברת הכוחות על פני 160 המטרים של התעלה, והשני — אמצעי גישור גלילי שיושק באמצעות דחיפת טנקים מהגדה המזרחית. במצע שנכתב לצורך דיון בכנס שהתקיים במאי 1973 נאמר: "צליחת מכשול מים בטכניקת סער תיעשה על גבי אמצעי גישור סער שייגררו ויידחפו על ידי כוחות השריון הפורצים וישמשו למעבר מיידי לכיבוש הגדה הרחוקה, להרחבת ראש הגשר ופריצה ממנו לעומק".6 תורה חדשנית זו אמורה היתה להחליף את שיטת הצליחה הקודמת, האטית והחשופה, שבה היתה מותנית הקמת גשר בהשתלטות יחידות חיל הרגלים על הגדה הרחוקה. גשר הגלילים היה אמור ליצור רצף בין התנועה, הגישור והצליחה.

מה שכונה ׳צליחת סער׳ תאם את הרוח ההתקפית ששררה בצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים7: אין התניה של כיבוש מוקדם של הגדה הרחוקה לפני החדרת אמצעי גישור הסער; אפשר לרכז כוחות לפרקי זמן קצרים בחזית צרה; ניתן לשמר את תנופת ההתקדמות תוך הישענות על אמצעי הסער, ויש בה ניצול גורמי ההפתעה.

גשר הגלילים נוצר בבית מדרשם של הממציא רב־הדמיון, אל"ם דוד לסקוב, ושל סגן הרמטכ"ל רב־ההשפעה, אלוף ישראל טל. גודלו ומשקלו, 400 טון, הכתיבו במידה מרובה את המיקום לצליחה ואת הצירים אליה אך גם השפיעו עמוקות על התפיסה בכללותה.8 קיומו של הגשר נשמר בסודי סודות ורק מספר יודעי ח"ן היו שותפים לרזי הפעלתו. בקרב הצרכנים העתידיים שררה התלהבות מסויגת. לצד התפעלות מהטכנולוגיה ומהשיטה רווחו גם לא מעט ביקורות שתהו לגבי ישימותו בימי קרב ותחת אש. לא יעבור זמן רב והתורה תעמוד במבחן הביצוע.

לצד הגשר הגלילי היו אמורים לפעול אמצעים משלימים שיוחסה להם חשיבות משנית — דוברות וגשר יוניפלוט (Unifloat) או במקרה חירום דוברות ה'תמסחים' האמפיביות.9

גשר פלאי ורב־דמיון היה רק מרכיב אחד בתוכנית צליחה מקפת. היא כללה, בין היתר, ביצוע פעולות להכשרת הכניסה למים, סימון דרכי הגישה, הכוונת הכוחות לגשר וממנו בלי לאבד תנופה, מיקום גורמי הרפואה, החימוש, המפקדות ואבטחת אזור הפעולה.

מתחם ראש הגשר תוכנן להיות המקפצה למבצעים בגדה המערבית. אם ינותק, יעמוד המהלך כולו בסכנת הכחדה. מישהו אם כן היה צריך לפקד עליו ולנהל את המתחם, לקבל החלטות ובעיקר להבטיח את קיומו והישרדותו. אלא שצה"ל של ערב יום הכיפורים ראה את עצמו כצבא מסתער, והדגש בדיונים שקדמו למלחמה היה לתפיסת המאחז בצד השני של התעלה והפעלת 'חצר' הצליחה נדחקה לשולי הדיונים.

בתכנון הצליחה נידונו הספק הכוחות על הגשר, נשאלו שאלות לגבי זמן ההרצה של הגשר, מדדו עם סטופר את זמן החציה, התווכחו על היבטים טכניים של גישור, דנו בכיווני הפריסה לאחר הצליחה. רק 'לבנה' אחת היתה חסרה בתכנונים שקדמו למלחמה ועסקו בצליחה — הפעלת 'חצר' הצליחה בצדה המזרחי. למותר לציין שהפעלתה של 'החצר', כעורף לוגיסטי, מעולם לא תורגלה במתווה מלא של כוחות. בין 9-6 באוקטובר 1973 היה צורך להתאים תורה שמעולם לא נוסתה — צליחה של מכשול מים רחב על ידי כוחות עצומים בנסיבות שלא נחזו מראש — תפיסת ראש הגשר המיועד על ידי האויב. זה היה למעשה הניסוי הגדול ביותר שנוסה אי פעם בתולדות מלחמות ישראל.

* * *

על התכנון הלוגיסטי לצליחה, כיומיים לפני מועדה, שקדה קבוצה קטנה, שבראשה עמדו סגן מפקד אוגדה 143 אל"ם ג'קי אבן ומטהו, ולצדם קובצה יחדיו קבוצה רב־חילית שעניינה בחיבור הדוקטרינה למציאות.10 המשימות שהטיל פיקוד הדרום על אוגדה 143 היו רבות: לדחוף את הגשרים ל'חצר' ולנקודת ההשקה; להסיע כוחות צולחים מסוגים שונים מעבר לתעלה; לתחזק באופן שוטף את הגשרים וציוד הצליחה האחר; לתזמן בניית גשרים ודוברות; לקיים פיקוח היסעים; לדאוג למשמעת ולשיטור על הגשרים ולווסת את התעבורה. ובנוסף, לאבטח את אזור 'מצמד' והגשרים בפני מתקפות אוויריות, ימיות ויבשתיות ולקיים תשתית מינימלית לטיפול ולפינוי נפגעים. וכן, מן הסתם, גם להילחם — על הדרך, על הפרוזדור לצליחה, על נקודת המעבר.

האחריות התפעולית לראש הגשר הוטלה על גופי ההנדסה הייעודיים שאמורים לתפעל את הגשרים. זה אומר לבנות דוברות ולהשיטן, לבנות גשרים ולתחזקם ולהפעיל אמצעי הנדסה אחרים. כל משימה ב'חצר' דרשה יחידה ייעודית שתבצע אותה, וכך היה ראש הגשר לזירה רב־חילית שדרשה שילוב כוחות ואמצעים.

* * *

ערב המלחמה נבנו דרכי גישה, נערמו ערימות עפר ב'חצר מצמד', סומנו נקודות צליחה וצוירו סכמות למעברים. אך למצרים, הסתבר, היו תוכניות משלהם. עם פרוץ המלחמה הותקף המעוז על ידי כוחות חי"ר מצריים שחצו את התעלה והשתייכו לחטיבת החי"ר 112 שפעלה תחת דיביזיית חי"ר 16 המצרית, ועל ידי ארטילריה מצרית. במעוז שהו באותה עת 34 חיילים ישראלים, רובם אנשי חטיבת המילואים הירושלמית. לאחר יותר מיומיים שבהם צרו הכוחות המצריים על המוצב, ולאחר ניסיון היחלצות שנכשל, נכנעו אנשי המעוז בבוקר 9 באוקטובר. ללוחמי גדוד 68 המותשים היו שני הרוגים ו־32 חיילים נשבו על ידי המצרים.

גם הצירים המובילים למעוז נחסמו על ידי יחידות מצריות. קריטית במיוחד היתה חסימת הצירים 'טרטור' ו'נחלה' שהובילו ל'מצמד' ונועדו לשמש ציר לגרירת גשר הגלילים או לדוברות היוניפלוט. ראש הגשר המצרי הרחיק את התעלה מהאמצעים לצלוח אותה ב־25 ק"מ לפחות. זו היתה המציאות הקשה שצה"ל נקלע אליה. כדי להביא את אמצעי הצליחה לראש הגשר, מרחק של עשרות קילומטרים, נאלצו כוחות השריון, ההנדסה, הגישור והצליחה להבקיע את דרכם אל המים על פני צירים מועטים זרועי אויב מבוצר וערוך. הצירים החסומים וההבקעה אל ראש הגשר העסיקו בליל הצליחה את מפקדת אוגדה 143 לא פחות מהצליחה עצמה.

היה ברור, כאמור, שבכל תרחיש 'החצר' עצמה תספוג אש כיוון ש'מצמד' היה מטווח. ריכוז כוחות כל כך גדול בנקודה אסטרטגית כה חשובה טבעי שיהיה יעד להפגזות, להפצצות אוויריות או להתקפות־נגד. אך היו ל'חצר' נקודות תורפה גם סביבה, כמו הצירים הצרים שהובילו אליה ונקודת הכניסה והיציאה, אך זהו טיבו של כל ראש גשר.

* * *

בערב 15 באוקטובר יצא לדרכו מבצע 'אבירי לב' שנועד להפוך את הקערה על פיה. אוגדה 143 בפיקודו של אלוף אריאל שרון הובילה את אמצעי הצליחה לתעלה על פני צירים ארוכים ורוויי אויב. משימתה היתה לפתוח פרוזדור לתעלה, לגשר על פניה, לצלוח לצדה המערבי, ליצור ראש גשר משני צדי התעלה ולהכשיר את המעבר לאוגדת שריון נוספת — 162 של ׳ברן׳, אלוף אברהם אדן. זה היה ראשיתו של מהלך שנועד להכריע את צבא מצרים על ידי איגופו ממערב על אדמת מצרים.11 ליל 15 באוקטובר ידע את אחת הקרבות המרים ביותר במלחמה, אלפי אנשים וכלי רכב נלחמו מטווחים קצרים על פתיחת צירים ועל חייהם.

בליל 15 באוקטובר, בחשאי, מתחת לאפם של המצרים, כשברקע מאבק אלים ואכזרי על צירי התנועה, החלו להתקבץ ב'חצר מצמד' יחידות לוחמים שונות. האחת — לאבטחה, השנייה — להשקת סירות הגומי, השלישית — לצלוח מערבה. מיד אחריהן הגיעו יחידות ייעודיות נוספות. 'החצר' הפכה למתחם.

ראש גשר אם כן אינו רק מושג צבאי אלא גם מיקרוקוסמוס שמפגיש בין יחידות שעברו דרכו, אנשים שנקלעו אליו, מבקשי מחסה, מקלט לפצועים ומקום ריכוז להרוגים שלא ניתן היה לפנותם והם שנתנו לו עד מהרה את הכינוי 'חצר המוות'. אבל עבור המאמץ המלחמתי העצום בגדה המערבית שימשה 'החצר' 'ראש גשר לחיים' — הפרוזדור שדרכו נע כל המאמץ הלוגיסטי. את זה גם המצרים קלטו, גם אם באיחור מה. את העורק הזה הם עשו ניסיונות נואשים לחתוך או לחנוק.12

* * *

בשעות הלילה המאוחרות של 15 באוקטובר, התקדמה שיירת חטיבת הצנחנים 247 (חטיבה 55 בשמה ההיסטורי), בפיקוד אל"ם דני מט, על גבי זחל"מים, לנקודת הצליחה המיועדת ב'מצמד'. הכוח התנהל באטיות. הוא נשא את סירות הגומי ואת מפעיליהן. זה הכביד והקשה על החטיבה לשמש גוף לוחם של ממש. הירח עלה בסביבות השעה 22:00 והאיר את הדרך אבל הטור פיגר מאוד אחר לוח הזמנים. לקראת השעה 01:00 הורה מפקד האוגדה אריאל שרון למח"ט, אל"ם מט, לבצע את משימתו העיקרית ולא לבזבז זמן על טיהור 'מצמד'. מט השיב: "זה מה שאני עושה".

לגורם הזמן היתה חשיבות רבה. הפעולות נמדדו בדקות. בשעה 01:25 קיבל שרון מדני מט את מילת הקוד 'אקווריום' שמשמעותה — הסירות במים. הוא שאל את מט אם הוא כבר בצד השני, ועוד בטרם מט השיב, שרון הודיע לפיקוד על מעבר התעלה, 'גונב' כמה דקות עד ההודעה הרשמית: 'אקפולקו' — חצינו.

בשעה 01:32 של 16 באוקטובר, שבע דקות לאחר השקתן של שש הסירות הראשונות מפלוגת ההנדסה של החטיבה — נגעה סירתו של סגן אלי כהן ראשונה בגדה המערבית של תעלת סואץ.

"דיווחנו מילה אחת: 'אקפולקו'", סיפר המח"ט דני מט, "וקולו של הרמטכ"ל דוד אלעזר ענה לנו: 'כל הכבוד'".

* * *

ב־01:00 בלילה (16 באוקטובר) נכנס ל'חצר' כוח החלוץ של חטיבה 247 בפיקודו של הסמח"ט סא"ל יהודה בר (י"ב): "לא נפתחה אש. נכנסנו ל'חצר' עשינו סיור בשטח וקבענו — על פי מידע שהיה בידנו — שניתן לעשות רק נקודת החפה אחת. קבענו את המקום, במקום שבו היתה סוללה נמוכה יותר. נתנו הוראה להנדסה לפעול. הצבנו את הכוחות. הצבנו פנסים בנקודות 'אדום' ו'ירוק', שסימנו את נקודות העלייה על הסוללה. זה הלך מהר... ניתנה מכת אש לצד השני. לא היתה תגובה. חדלנו. שקט. עוד מכת אש. אין תגובה. התחלנו להעביר את הסירות". הפגזים הראשונים שנחתו על הכוח היו מצדה המזרחי של התעלה. הם פגעו בשני לוחמים. תוך שעתיים עבר אל הצד השני של התעלה הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית. הצליחה עצמה התבצעה, פחות או יותר, בהתאם לתכנון. השיט בין גדה אחת למשנה היה מהיר. האווירה פסטורלית, כמעט ללא הפרעה. הצנחנים צלחו לגדה המערבית. בגדה המזרחית הפעיל סא"ל יוסי פרדקין את אנשיו למשימותיהם הראשונות.

* * *

סא"ל יוסי פרדקין, חקלאי ממושב תל עדשים היה מ'זקני' הצנחנים. ביוני 1967 שימש מג"ד 28 בקרב על ירושלים. במלחמת יום הכיפורים כבר לא שובץ לתפקיד בחטיבה, אך כמו כל עמיתיו הוותיקים שמע קריאה ונזעק. רס"ן שמיל שקד (32), היה איש קבע, צנחן לשעבר, שישב בבית וחיכה לשיבוץ. כאשר פרצה המלחמה הגיעו שניהם לכתובת הביתית שלהם — מטה חטיבת 247 (55). "תפסתי טרמפ לסירקין — וסופחתי", נזכר אל"ם (דימ') שמיל שקד.13 ב־14 באוקטובר הוטל על פרדקין לקבץ כמה חיילים שינווטו ויסמנו את הנתיב לחטיבה בדרכה ל'חצר'. החיילים קובצו מפה ומשם. ותיקי קרבות לא משויכים שהכירו את חולות סיני משנת 1956 ואת סמטאות ירושלים מ־1967. בהמשך הם גובשו ליחידה של ממש וחולקו להם תפקידים: שמיל שקד מונה לסגנו של פרדקין; רב־סרן אברהם בן מאיר, שכנו של פרדקין מתל עדשים ולימים מנכ"ל משרד החקלאות, מונה לקמב"ץ; יורם רונן (שובק) ויעקב ברנע (וקסי) — עשו מה שהיה צריך לעשות, ד"ר מיכה רבאו — רופא צעיר שטרם סיים את הסטאז', סופח כמעט ללא ציוד רפואי; יגאל גורן, איש הטלוויזיה מילא טפסים וצייר מרשמים. אלה היו מעין מינויים רשמיים שלא טשטשו את אופיו המאולתר של הכוח. "כל הפקודות", נזכר פרדקין, "היו בחיפזון רב כשהכוח המיועד אינו מאורגן כלל. עשינו קבוצת פקודות קצרה מאוד. תדריך על מרשם שיגאל צייר, עם תצ"א ומפה, על איזה אוטו".14 מישהו מצא עבורם שני זחל"מים, על כל אחד מהם הועמסו 24 לוחמים. כך עשו דרכם מערבה ל'חצר'. לכוח לא היה תחילה כלי רכב, לא מכשיר קשר, לא אספקה ולא מים. עם זאת, עמדו לרשותם עשרות שנים של ניסיון מצטבר.

* * *

החבורה של פרדקין ביצעה בחופזה את הפעולות הראשונות לארגון 'החצר', הורדת נפ"קים (נקודות פיקוח) ותיעול הכוחות מציר 'לכסיקון', סיוע בפריצת הסוללה, אבטחה היקפית והכוונת הכוחות אל נקודות המעבר.

בנקודת הצליחה, ב'חצר', השתררו רגעי חרדה כאשר התברר שהמאבק המר על הצירים המובילים אליה נמצא רק בראשיתו. מסביב ל'חצר' ניהלה חטיבה 14 קרבות קשים מאוד ב'חווה הסינית' ובצירים המובילים אליה וממנה. למזלם של אנשי 'החצר' הלחימה פסחה עליהם. לא היה להם מושג מה קורה סביבם. גם למצרים לא.

בינתיים, על פי התכנון, התארגן ב'חצר' טור הזחל"מים לסבב נוסף על מנת להביא ל'חצר' את גדוד 416 בפיקוד סא"ל צביקי נור, שהמתין בנקודת היערכות על ציר 'טרטור' כמה ק"מ מזרחה. בראש הטור היוצא הוצב קמב"ץ החטיבה סרן גיורא קדר, בסופו — סרן יורם זמוש.

גיורא קדר: "המטרה שלנו היתה להוציא את הזחל"מים מ'החצר' מצפון, לחזור ולאסוף את הכוח של צביקי, שהיה אי שם על ציר החת"ם. באופן מעורפל ידעתי שגדוד הסיור של חטיבה 14, גדוד 87, נלחם מצפוננו על ציר לכסיקון ומאבטח. כך שלא הייתי מודאג. אני יוצא ומגיע לצומת לכסיקון. עדיין חושך. פתאום מעלי טנק יורה, ממש מטרים ספורים ממני. אני רואה את הבהק הירי. זיהיתי חבית מאחור, זה היה בוודאות טנק מצרי טי־34. לאחר מכן אני רואה טנק שני ושומע מכשיר קשר פולט קולות בערבית. אינסטינקטיבית נתתי מכה על הראש לנהג לעצור. הטנק לא ירה עלינו. כנראה הניח שמכיוון שהגענו ממערב אנחנו שייכים לכוחותיו. מימיני אני רואה חמש מדורות דולקות. הבנתי משדובר בכוח של יוחי גלעד שהלך איתנו את כברת הדרך לתעלה. אלו היו הטנקים שפגעו בו. הייתי בדילמה ממי אני מפחד יותר, מדני מט או מהמצרים. אבל תמונת המצב היתה ברורה. הצומת שאני אמור לעבור בו ולהוריד נפ"ק, חסום. בלית ברירה סובבתי את הזחל"מים וחזרנו ל'חצר'. חזרתי לדני מט והודעתי לו שיש טנקים מסביבנו. לבסוף יצאנו דרך הפתח הדרומי אל ציר 'עכביש'.15

בלילה הראשון צלחו 745 לוחמים מחטיבת הצנחנים. בבוקר חבר אליהם גדוד צנחנים נוסף (416) בפיקודו של סא"ל צביקי נור עם הסיירת, ולראש הגשר בצד המערבי של התעלה נוספו כ־210 לוחמים. ביומיים הבאים צלחו פלוגות נוספות והמפקדות שלהן. הן הרחיבו את ראש הגשר ארבעה ק"מ צפונה. אל"ם מט, בוגר של שלוש מלחמות, בטח בלוחמיו: "היה לי מספר גדול של אמצעי נ"ט, בזוקות, טילי לאו, ררנ"טים. ג'יפי תול"ר. וכן גדוד טנקים. לא הרגשתי אי־נוחות או דאגה בראש הגשר. לא הודאגתי מכל מיני ידיעות על 100–200 טנקים שמתקרבים אליו".16 ראש הגשר היה אם כן יציב, אך מה שהטריד אותו יותר הוא "אובדן שליטה מוחלט על הצירים. לא היה שום פיקוח".

* * *

ב־16.10, עם אור ראשון, הגיע ל'חצר' מפקד האוגדה אריאל שרון. מעט אחריו הגיעו על גלגלים דוברות התמסחים, מלוות בציוד מכני כבד ומאחוריהן גדוד השריון 264 בפיקוד רס"ן גיורא לב. זמן קצר לאחר מכן נסגר ציר 'טרטור' וזרימת הכוחות נעצרה. שרון לא השתהה והורה למפעילי הציוד המכני לפרוץ את הסוללה במקום שסומן זה מכבר בכמה לבנים. זה לקח שעות מספר. בשעה 06:30 נפרצה הפרצה הראשונה וה'תמסח' הראשון גלש אל המים. זה ריגש את רס"ן עמיקם דורון, סמג"ד התמסחים. "זה היה חלום שהתגשם", כתב לימים.17 15 'תמסחים' התחברו לחמש דוברות שנשאו על משטחיהן את עשרת הטנקים של גיורא לב אל הגדה המערבית של התעלה. שעה ורבע לאחר מכן הם חברו כולם לראש הגשר של הצנחנים בצדה השני. מעט מאוחר יותר הגיע מח"ט 421 אל"ם חיים ארז עם 18 טנקים נוספים מגדודו של סא"ל שושן שנפצע, ויחד נוצר כוח משימה של ממש מעבר לתעלה.

העברת הכוחות לראש הגשר ועיבוים נעשו בשקט יחסי. אולם כאשר שלמה המשימה הראשונית, נעצרה הצליחה. בין לבין התברר שגשר הגלילים, מפלצת הפלא, שהיה אמור לשאת את תנופת ההסתערות מערבה, נשבר, אין לדעת מתי יתוקן, ועוד נכונו לו שעות ארוכות של תיקונים.18 גם דוברות היוניפלוט של גדוד ההנדסה 630 התקשו לעבור בצירים הלא־מטוהרים והן חיכו לשעתן. בשעה 11:00 הגיעה פקודה מהפיקוד לעצור את העברת הטנקים מערבה עד להשקת גשר הדוברות של גדוד הנדסה 630.

מפקדים ב'חצר' הרגישו שאינם מנוצלים, שהם מחמיצים הזדמנות, שמישהו מהסס. גם מפקד האוגדה סבר כך. אבל 'החצר' היתה אי בודד של שקט בלבם של קרבות קשים. אנשי החצר לא היו מודעים להם. לקראת צהריים תקפו כמה מטוסים מצריים את 'החצר'. מעבר לזה, השקט היחסי נשמר. הוא ישתנה בתוך שעות.

'החצר' במצור

לפנות בוקר 16.10 התברר לאנשי 'החצר' שהשקט היחסי מתעתע והם נתונים למעשה במצור. בצומת 'טרטור'־'לכסיקון', שדרכו זרמה התנועה, לא הסתתר 'מארב' מצרי אלא מערך מובנה של דיביזיה מצרית 16, לרבות חי"ר וטנקים, שחזיתו כוונה לעבר הצומת. בנוסף, נחשף בבוקר כי בתעלות שמצפון לציר 'טרטור' ובשוליים הדרומיים של המתחם הקרוי במפה 'מיסורי', קיים מסך נ"ט פעיל, בסדר גודל של גדוד לפחות, שסוגר את ציר 'טרטור' ומאיים על ציר 'עכביש'. בחלק הצפוני של המסדרון החל מסתמן לחץ רציף של שריון מצרי. לחץ זה אילץ את מח"ט 14, אל"ם אמנון רשף, להסיג את כוחותיו חמישה קילומטרים לאחור — מציר 'אושה', עד ציר 'שיק'.

לאלוף שרון, שנמצא בבוקר בנקודת הצליחה ב'חצר', התברר שחלק ניכר מהמהלכים המבצעיים האוגדתיים שהוחל בהם לעת לילה לא הגיע עדיין למיצויו. צומת 'טרטור־לכסיקון' היה עדיין חסום, ציר 'טרטור' סגור, ציר 'עכביש' היה פתוח לתנועת כלי רכב כבדים, אולם נשלט חלקית באש מצרית. גשר הגלילים ניצב על עָמדוֹ קרוע על ציר 'עכביש', הדוברות תקועות אי שם מאחור — מחכות לעיתוי הנכון לעבור בציר 'עכביש'. חטיבה 14 מיצתה, למעשה, את כוחה, ושיוועה לרענון ולהתארגנות מחדש. חטיבה 600 המוקטנת ליקקה את פצעיה לאחר שגדוד 410 עלה על מוקשים בפעולת ההטעיה שלו, ולמעשה לא השפיעה כמעט על שדה הקרב.

* * *

לימים, נוכח ביקורת שהושמעה כלפיו בקרב הצליחה, טען שרון:

"הקמנו, ב־16 באוקטובר, אינני יודע אם לקרוא לזה ראש גשר או מאחז, אבל עובדה שהיה מקום היכן לדרוך עם הרגל כשהיה צריך להעמיד פה שתי אוגדות משוריינות. אולי זה לא היה מספיק גדול, אולם עשינו את ראש הגשר וביצענו את הצליחה. ביצענו את קרב ההבקעה. במקום אחד היה לנו יותר מארבעה ק"מ ובמקום אחר לא... הדברים קרו לא כי מישהו לא רצה או לא השתדל או כי מישהו לא נלחם. אני חושב, ואולי המספרים לא מדויקים, אני חושב שמתוך 500 חללים שהיו לאוגדה, בכל שלבי המלחמה, 300 מהם איבדה האוגדה בליל הצליחה. זה היה קרב נורא ואני חושב שלא היה מישהו באוגדה שלא לקח חלק בקרב הזה. זאת אומרת שלא נשמרו כוחות בעתודה. אבל זה מה שהצלחנו לעשות".19

שרון הלין על אי־ניצול ההצלחה שנדמה לו שהושגה. ב'דבלה', חמ"ל פיקוד דרום באום חשיבה, סברו אחרת. הם עוד לא זיהו הצלחה.

בערב 16 באוקטובר בשעה 19:40 דיווח המח"ט דני מט ל'דבלה' שהחטיבה מחזיקה גזרה של ארבעה קילומטרים — ובכלל זה המעברים החיוניים אל ראש הגשר. מעט לאחר מכן הודיע מפקד האוגדה שרון לאל"ם מט שהחטיבה צריכה לקבל אחריות על אזור הצליחה הן ממזרח והן ממערב. בכנס שנערך לאחר המלחמה שיתף אל"ם מט את הקהל בתחושותיו: "למרות שמסביב היו הגבעות שחורות ממצרִים, ההרגשה שלנו היתה שב־16 בחודש המצרים היו מבולבלים לגמרי ושאפשר היה להמשיך ולהתקדם".

* * *

לחבורה של פרדקין לא היתה הרבה תעסוקה בשעות הראשונות של בוקר 16 באוקטובר, שכן התנועה ממזרח פסקה עקב הסתימה בצירים. מצבם השתנה כאשר מהצד השני של התעלה החלו להגיע פצועים על סירות הגומי. עדיין לא היו ב'חצר' טנקי פינוי ולא תחנות איסוף גדודיות (תאג"ד), וקולטי הפצועים נאלצו לסחוב אותם באלונקות מגדות המים אל 'החצר'. זו היתה מלאכה קשה שדרשה כוח פיזי רב. רס"ל יורם רונן (שובק): "התפקיד שלי היה לסחוב את האלונקות 300 מטר מגדות התעלה אל התאג"ד. על אחת האלונקות מצאתי את מכרי הוותיק סרן ישי צימרמן איש יחידת 101 המיתולוגית. זו היתה כבר הפעם השנייה שפיניתי אותו משדה הקרב. אמרתי לו, בהומור, 'נמאס לי כבר לסחוב אותך', הוא נפצע באזור מעלה הירכיים אבל 'הרגיע' אותי שאשתו נמצאת בהיריון בחודש התשיעי עם הילד החמישי".

אמצעי הרפואה היו דלים. הרופא של כוח פרדקין, ד"ר מיכה רבאו, עבר זמנית20 לצדו המערבי של ראש הגשר ואת פני הפצועים קיבל התאג"ד החלקי של גדוד התמסחים בפיקודו של ד"ר עוזי ברוק. זה היה תאג"ד פגוע שציודו דל (ר' להלן).21 הציר למעוז 'לקקן', שם הוקם העורף הלוגיסטי, היה עדיין מאוים ונוצר קושי להעביר אליו נפגעים. בהיעדר מחסה, סוכך הציוד ההנדסי הכבד על הפצועים ועל המטפלים בהם. רובם שכבו בשטח בשוחות רדודות חשופים לגמרי. הגיעו גם הרוגים ראשונים שרוכזו בגבעה קטנה בתחום 'החצר'.

פרדקין: "כך ישבנו. מבצעית לא היה לנו מה לעשות. מלבד זה שקיבלנו הפגזות ותקיפות מטוסים. בשלב זה לא היו לנו כמעט נפגעים. בגלל השטח החולי מה שלא פגע ישירות לא גרם נזק". בלילה תוגבר 'כוח פרדקין' בכוחות לאבטחת המתחם הן מחטיבתו והן מיחידות שריון סמוכות. בין לבין סימנו אנשיו של פרדקין את מסלולי תנועת התמסחים והסירות, ואבטחו את הכוחות המעטים שהועמסו עליהם. אחד מאנשי כוח התגבור היה סרן נחמן סירקין ששב למלחמה משליחות במקסיקו. באחד הימים זכה נחמן לחוויה מיוחדת: "היה לי רגע משפחתי אחד בתופת שמסביב. באחד מימי הלחימה נשלחתי למשימה והגעתי לאזור שבו היו אלפי כלי רכב וכלי לחימה של צה"ל בפקק אחד ענק ליד התעלה. הבחנתי בקבוצת מפקדים שישבו מסביב למפות. זיהיתי אחד מהם וניגשתי אליו, הצדעתי וקראתי: 'המפקד! סרן סירקין לפקודתך'. הוא קם. זה היה אבא שלי, אל"מ בדימוס סניה סירקין, בן ה־68 שהתנדב כמהנדס לשרת ביחידת ההנדסה של אוגדת שרון".22 חיבוק, וכל אחד חזר לשורותיו.

כוח פרדקין היה יתום ברוב התקופה. לא סופקו לו מים ואוכל. "מצאנו מים בטנק שרוף", נזכר שמיל שקד, "אוכל שנוררנו מצוות טנק סמוך, למעשה כמעט לא היה לנו אוכל. היה בלגן לא רגיל. התפצלנו לחוליות משנה משימתיות. חלק היו פזורים על הסוללה לאבטחה, אחרים סייעו לפינוי הנפגעים. מפה ומשם ארגנו לעצמנו ג'יפ, זלדה ומשאית. הכול בברדק. יום אחד יצאנו שובק ואנוכי לחפש רכב ואוכל מ'החווה הסינית'. משם הבאנו רכב, משאית קלה 'אונימוג' מצרי".

שמונה ימים שהה כוח פרדקין ב'חצר', שבמהלכם ספג כמות ארטילריה חסרת תקדים בהיקפה.23 שקד: "ב־24 באוקטובר (יום הפסקת האש השנייה) פשוט שמחנו שנשארנו בחיים. היינו צריכים זמן להתאושש". אולם החוויה הקשה ביותר היתה מספר החללים שהלך ותפח על הגבעה. כ־60 הרוגים עד שדרך הפינוי נפתחה.

השגרה הורגת

בין 16 ל־17 באוקטובר היתה 'החצר' מעין בועה רגועה יחסית משתי סיבות: האחת, חטיבה 14 ספגה את עיקר הלחץ מצפון ומדרום ל'חצר'. השנייה, המצרים עדיין לא עמדו על טיבו של מהלך הצליחה ועל תפקידו האסטרטגי של ראש הגשר ב'מצמד'. אנשי 'החצר' ספגו מדי פעם הפגזות ארטילריות, ובהדרגה נעשו ניסיונות למסד ולארגן את הנהלים בה. האבטחה אורגנה היקפית. נקבעו סדרי עדיפות לטורים שהמתינו לצלוח.

לא רק הצנחנים אבטחו את 'החצר'. במסגרת ההתארגנות ההיקפית הוצבו על סוללות העפר שהקיפו את המתחם תותחי נ"מ 20 מ"מ של גדוד המילואים מתנייע 208 בפיקוד סא"ל ניסן גלעד.24 עד הצבתם ב'חצר' הפיל הגדוד ארבעה מטוסי האנטר. המראות שהגדוד נחשף אליהם בדרכו למתחם 'מצמד' היו קשים, כלים שרופים וגופות חיילים בצדי הדרך, אולם שום דבר לא הכינו למה שפגש ב'חצר' עם אור ראשון של יום ד' 17.10.25

המג"ד, ניסן גלעד: "בבוקר, בשעה 08:00, הפגזה ראשונה. אש תופת. מכל סוגי הארטילריה. אין לאן לברוח. אין מחסות. בכלל לא ראינו מי יורה עלינו. תחושה קשה מאוד. אתה מחפש כל תלולית וכל חור באדמה שישמש אותך למחסה או למסתור. האנשים הסתתרו תחת כלי רכב. היו חיילים שזו היתה להם פעם ראשונה להתנסות בהפגזה. תחושה של חוסר אונים. כל אחד דאג לעורו.

"היעד המרכזי של האויב היה הגשרים שאליהם הופנו המטוסים. הצלחנו ליצור צפיפות אש שקשה היה לאויב לחדור דרכה". לאויב היו טכניקות שונות. הוא פיתח שיטה שבה ניתכת אש ארטילרית רצופה ולפתע היו מזנקים מטוסים להתקפה, כדי להרדים ולהמם את כוחות הנ"מ. היה צורך לשמור על כוננות ללא הפסק. שבעה מטוסי אויב יירט הגדוד של ניסן בין 16–19 באוקטובר.26

תוך כדי לחימה היה צורך לארגן דפוסי חיים מבצעיים ונוהלי שגרה. גלעד: "אני והסמג"ד עברנו מסוללה לסוללה והסברנו להם את תפקידם. המפגש היה קשה. פגשתי אנשים מלאי ספקות וחרדות. האנשים לא ראו את הסוף של כל הדבר הזה. עזרנו להם מכוח האישיות שלנו ומכוח הדוגמה האישית. היו גם מקרים בודדים וקשים של הלם קרב. ראיתי את אחד החיילים עומד בעיצומה של הפגזה על הסוללה ופשוט לא מגיב. דיברתי אליו והוא לא השיב. הוא איבד את כושר השיפוט שלו. השתמשנו בכוח גופני כדי לסלק אותו מהשטח, ובכך הצלנו את חייו".

המפקד וסגנו עמדו בפני דילמות לא פשוטות. "לא היתה לי ברירה והוריתי להשאיר אנשים בכוננות על הכלים גם בעת הפגזה. עשיתי זאת ביודעי שאני חושף אותם לפגיעה. חיילים נהרגו כאשר ישבו במושב הכוון. קשה היה לי לבקר את המשפחות של הנפגעים כתוצאה מהחלטה זו", סיפר גלעד.

השגרה הרגה, פשוטו כמשמעו. גלעד: "באחת הפעמים עמדתי בזחל"ם ואחד החיילים רצה לגשת אלי, והנה פגז פגע בו וחתך אותו לשניים. דבר כזה משנה לך את ההשקפה על החיים. הנה אדם ופתאום אין לו זכר". בשעות הריקות כולם דיברו על המשפחות שלהם. זה גרם למועקה. הטיפול בחברים ובעמיתים היה קשה. חובשים הגיעו למצב של תשישות בשל ריבוי הנפגעים. את החללים היו מעבירים ל'גבעת המתים' שעליה היו משכיבים את ההרוגים, והמחזה של התל ההולך ומתמלא משעה לשעה היה קשה מנשוא. במשך חמישה ימים רצופים נדרש הגדוד ללא כל ניסיון קודם של אנשיו, תחת גשם ארטילרי בלתי־פוסק, להתמודד פיזית ונפשית עם מאמץ נחוש של מטוסי אויב לשבש את הצליחה.

נזכר אחד החיילים: "סבלנו שם מהפגזות בלתי־פוסקות. השילוב של ההפגזות יחד עם ההתקפות האוויריות היה לא פשוט. שכבנו בשוחות ומיד לאחר מכן היינו צריכים לעלות על הכלים, ואז שוב להתחפר בשוחות. זה נוהל שחזר על עצמו שוב ושוב".27

חייל אחר, ברירו דוד, סיפר: "במרחק מטר ממני התפוצץ פגז. הושלכתי ארצה. הזחל"ם בער והתחמושת החלה מתפוצצת. רחמים, יהודה ואנוכי סילקנו את הפגזים הנותרים והודות לכך שככה האש והזחל"ם ניצל". על מעשה זה עוטר בעיטור המופת. זאב מנקביץ (לימים חוקר שואה) קיבל צל"ש על הצלת קצין פצוע מהדוברות ב־17 באוקטובר. "היה גם צורך להתמודד עם הפחד מארטילריה. היות שהעמדה היא עמדה אישית, אתה יושב לבד ומחכה. כמה פגזים נופלים מלפניך, כמה מאחוריך, ואתה מחכה לבא שייפול עליך. הדמיון העשיר לא נח לרגע וממציא לך כל מיני תרחישים. אין תקשורת בין האנשים פרט לצעקות ושום דבר לא ברור באותם רגעים".

אך היתה גם גאוות יחידה מקצועית. גלעד: "נפגשתי עם טייס מצרי שהופל מאש הנ"מ שלנו. התברר לנו שהאש שלנו אפקטיבית. קיבלנו הערכה רבה מכל הדרגים. מפקד הסוללה אורי: "היו קרבות אוויר מעלינו בהשתתפות עשרות מטוסים מכל הסוגים. לא פעם עזרנו למטוסים שלנו. מקרה בולט: מיג 21 התלבש על מיראז' שלנו בקרב אוויר. אש מתותחינו הפילה אותו. באחד הימים בשעה 09:00 תקפו אותנו 14 מטוסי אויב. הפלנו מטוס אחד. בצהרי שמחת תורה 18.10 תקף אותנו מבנה מעורב מצרי. הופלו שני מטוסים. בסך הכול הפילה הסוללה שלנו ארבעה מטוסים מאושרים. במהלך הלחימה ספג הגדוד אבידות. שניים נהרגו וכ־30 נפצעו.

הדוברות מגיעות

בלילה שבין 16–17 באוקטובר נכשל ניסיון נוסף של גדוד הצנחנים 890 לפתוח את ציר 'טרטור' אבל בחסות לחימתו נע בציר 'עכביש' אל התעלה גדוד הדוברות 630 בפיקוד סא"ל אבי זהר. הוביל את השיירה סגן מפקד אוגדה 162 תא"ל דוביק תמרי ש׳נתרם׳ אד־הוק לצורך הובלתה. כמעשה דוור העביר את המשלוח לנמען — מפקד אוגדה 143 — אישית.28 ב׳חצר׳ — עדיין נמשך טפטוף אקראי של פגזים. בדרך ליעד נפגע מטיל סאגר יעה אופני 988 (שופל) ומפעילו לוזי שטילמן נהרג. תשע דוברות של הגדוד הסדיר 605 עדיין בוססו בחול הטובעני, בדרכן מהגזרה הצפונית, בציר הרוחב 'כרטיסן' וסיכויי הגעתן נראו תלויים על בלימה. מתוך 12 דוברות של גדוד 605 הסדיר הצליחו שלוש דוברות בפיקוד סרן יהודה חודדה להגיע לטסה והצטרפו ליחידת הדוברות של גדוד 630, איתן נעו לאזור הצליחה ושולבו בהקמת הגשר הראשון. זה היה קריטי. חבירתן של שלוש דוברות נוספות השלימה את המניין המינימלי הדרוש לגשר. סמג"ד 605, סרן יהודה חודדה, מונה לאחראי על רתימת הדוברות והפיכתן לגשר בתוך המים.

שרון שחיכה ב'חצר' לשיירת הדוברות נשם אולי לרווחה אך ידע שהוא נמצא כחוט השערה מאי־מילוי משימתו. תורת הצליחה התנתה שני גשרים לפחות בגזרת הצליחה, אולם ב־17 בבוקר עמד לרשותו של מפקד האוגדה גדוד התמסחים ואילו גשר הדוברות המיועד עדיין היה בשלבי בנייה ראשוניים. גשר הגלילים היה מוטל בשלבי תיקון רחוק מתעלת סואץ.

ובכל זאת משהו זז. משעות הבוקר המוקדמות של 17 באוקטובר החלו דוברות גדוד 630 להתקבץ בחצר 'מצמד' ובשעה 07:00 הושקה הדוברה הראשונה במים. האש טפטפה אך הביאה לנפגעים. בשעה 07:50 נורה מטח קטיושות על 'החצר'. הדוברה של קצין הצנחנים לשעבר סגן יהודה מונהייט שנמצאה בסמוך לכניסה נפגעה ישירות, חביות הדלק שנמצאו על סיפונה, נדלקו ורוב אנשיה, שבעה במספר, נספו. בנו של מונהייט אורן נולד שלושה ימים לאחר מותו וכך גם שלושה צאצאים נוספים מ'דוברת המוות'. הדוברה המשיכה לבעור עוד שעות אחדות ולימים הפכה אנדרטה לזכר חללי יחידת הצליחה.

חבלי הלידה של הקמת הגשר היו קשים והבלבול גדול הן בשל קשיים טכניים והן בשל הפגזות אקראיות שהפריעו למלאכה. "הבלגן היה עצום", כתב סמג"ד התמחסים.29 חיבור הדוברות לגשר החל בשעה 09:30. בשעה 11:00 בעוד כל החזית צופה בבנייה בציפייה ובחרדה, דווח על מועד משוער לגמר בניית הגשר בשעה 16:00. וכך אכן היה. "זמן בניית הגשר היה ארוך ובלתי־סביר בכל קנה מידה", קבע לימים אל"ם (מיל') עמיקם דורון. ראוי להדגיש, עם זאת, כי לא זה מה שמנע את מעבר הכוחות לצד השני של התעלה. לעיכוב בבנייה לא היתה השפעה של ממש על האירועים.

להשתהות בצליחה חברו נסיבות אחרות לגמרי. אוגדה 162 שאמורה לצלוח על הגשרים טרם סיימה מלאכתה בגדה המזרחית.

ג'קי אבן תופס פיקוד

17 באוקטובר, צהריים

הצורך בארגון 'החצר' למתחם רב־תפקודי הודגש עם הגעת הדוברות ל'חצר' בבוקרו של 17 באוקטובר והתחלת בניית הגשר. נוסף על 'כוח פרדקין' הצטברו בחצר ׳מצמד' גדודי ההנדסה עם כליהם הענקיים, גדוד נ"מ שהיה כפוף לחיל האוויר, יחידות חיל רפואה, דרגים של הכוחות שמעבר לתעלה, ומאוחר יותר גם כוחות של חיל הים וצוללנים. ב'חצר' שרר אי־סדר. פצועים החלו להיאסף. היו גם כבר כ־30 שבויים מצרים שאיש לא לקח אחריות עליהם. בנוסף, וזה העיקר, כוחות אוגדה 162 היו אמורים להגיע לגשר לקראת צהרי היום.

הצורך בשליטה ממוקדת הן על הכוחות והמפקדות שבמתחם והן בצוואר הבקבוק, בדרכים המוליכות אליו, הפך למיידי. אריאל שרון שלף לאלתר ממשימותיו הלוגיסטיות את סגנו אל"ם ג'קי אבן, שעד אז נע ונד על ציר 'עכביש', ומינה אותו למפקד ראש הגשר. הפקדתו של הסגן על ראש הגשר לא היתה פרי תורה כתובה אלא תשובה למצב נתון שהכתיב צורך בנוכחות קצין בכיר בצומת הלוגיסטי הקריטי הזה, בשעה שגורל הצליחה, עצם קיומו של פרוזדור אל התעלה והמאחז בצד המערבי עדיין עמדו בסימן שאלה. איש לא תכנן זאת מראש.30

אבן הגיע ל'חצר' בשעה 11:00 שם פגש גם את מפקדו, שרון, שמיהר לדרכו. ביציאה נחבל שרון וראשו נחבש בתחבושת לבנה בולטת למרחוק. מעט מאוחר יותר הוא חזר והביא עמו אורח נכבד לביקור — שר הביטחון משה דיין. בתמונה שצולמה במפגש נראים המפקדים נינוחים ומחייכים, רובם ללא קסדות, נהנים מהפוגה בהפגזות. אבן: "כשהגעתי הגשר היה בראשית הבנייה. דיין שאל אותי: 'אתה מאמין שיהיה כאן גשר'? אמרתי: 'ב־16:00 יהיה גשר'. איך ידעתי? התייעצתי עם אבי זהר".31 דיין ומפקד האוגדה לא עמדו בפיתוי ועברו על 'תמסח' לגדה המערבית. לאחר כמה דקות חזרו.

אמנם ג'קי אבן נשאר רוב הזמן ב'חצר' אולם הוא נדרש גם למשימות נוספות. בבוקר 18.10, למשל, הוא הופקד על הבאת גשר הגלילים המתוקן לנקודת ההשקה שלו, בק"מ ה95.5-. הוא חזר אל ה'חצר' עם תום המשימה, רק בשעות המאוחרות בליל 18–19 באוקטובר. המצרים לא חיכו לשובו. גם המשימות לא.

גם בפיקוד נדרשו, אם כי באיחור ניכר, לסוגיית השליטה בראש הגשר. ברשימות של גבי כהן, קצין ההיסטוריה בפיקוד הדרום, מ־18 באוקטובר, מוזכרת פקודה של גורודיש לאבן: "ג'קי, אתה תהיה מפקד ראש הגשר מהלילה. יהיו לך טוביה [חט' 600], עוד עשרה כלים של קלמן והצנחנים. המשימה להגן על המעבר, לעלות שלושה ק"מ צפונה ולתפוס את הרמפות עם הטנקים".32

ואולם, הפיקוד עדיין התלבט בסוגיית השליטה. ב־19 בחודש הגיע ל'מצמד' תא"ל אהרן אבנון, ראש מנהל הסגל, ואמר שהוא אחראי לתנועות מטעם הפיקוד בכל המרחב. אבל הסתבר שאבנון לא התאים למשימה והוא חזר לעורף. אבן, ומפקדת אוגדה 143, המשיכו בתפקידם עד סוף המלחמה. יחד איתו פעל ב'חצר' חפ"ק מצומצם שעסק בשגרת פעולתה, מעין 'מפקדת מתחם' אד־הוק. זה לא פתר לחלוטין את סוגיית השליטה. מציאותן של יחידות לא אורגניות רב־חיליות — עשתה את מלאכת התיאום והשליטה בכוחות למורכבת. יוסי פרדקין: "אני קיבלתי את האחריות על האבטחה של ראש הגשר... כל הזמן אמרתי שאנחנו ת"פ החטיבה (צנחנים), בלי לנסות ליצור מלחמת אמביציות עם מפקד 'מצמד'".

לא רק הסמכויות היו שנויות במחלוקת, אלא גם התפקידים והמשימות. קצין ההנדסה הפיקודי סא"ל עובדיה בית־און התייחס לכך בדיעבד: "כוח השליטה באזור הצליחה — זו לא משימה שלנו. זו לא משימה של ההנדסה לארגן את אזור ראש הגשר. המשימה שלנו היא לגשר ולהיות אחראים על הגשרים. תמיד תפסו בפיקוד כל מיני מתנדבים שנשלחו כמו הגיבורים בסרטים לארגן את ראש הגשר וחזרו משם שבורים. כך זה לא יכול לעבוד. כי זה לא בנוי עם קשר, לא עם נגמ"שים, לא בנוי עם כלום. כאשר הגיע למקום אלוף הפיקוד, הוא עלה על הסוללה וראה את כל השיירות, על מי הוא צעק? על קצין ההנדסה... איך קצין הנדסה מסוגל לארגן את זה? הוא לא בנוי לזה, אין לנו כלים לזה. יצא שאף אחד לא היה אחראי על הנושא".33

כך אירע שחבורת הפיקוד של ג'קי אבן לקחה על עצמה את האחריות הפיקודית לתעבורה ואת הפיקוח על ההיסעים. בנוסף, היא שימשה הכתובת הפיקודית לפינוי הנפגעים, החללים והשבויים. עם התגברות התנועה על הגשרים החל מ־18 בחודש היא תואמה עם קצין ותיק בכיר נוסף מהפיקוד — אל"ם (מיל׳) אורי בר רצון, מח"ט גולני לשעבר. התקיים קשר בין חפ"ק 'מצמד' לבין נפ"ק (נקודות פיקוח) בפיקודו בצומת 'נחלה', והתנועה לגשר ווסתה בהתאם לעומס התנועה ולעוצמת ההפגזות בצירים ובראש הגשר.

למן 18 באוקטובר נעשה מאמץ למסד במתחם 'החצר' נוהל סדיר כלשהו. נקבעו מפקדות, ישיבות תיאום, הוגדרו תחומי אחריות והוקמו נפ"קים לוויסות התנועה אל החצר, בתוכה וממנה. התעבורה וההיסעים אל הגשרים ועליהם זכו להכוונה. נקבעו מסלולי הנסיעה אל הגשרים, ונקבעו לוחות זמנים למעבר. המדיניות היתה לשמור בכל מקרה על כך שלפחות גשר דוברות אחד יהיה תמיד פתוח למעבר כל סוגי הרק"ם. תא"ל (מיל') ישי דותן: "בניהול 'החצר' הורגשה יד מכוונת. כל יום היתה קבוצת פקודות אצל ג'קי". אולם באוגדה סברו שיותר מדי משימות מוטלות על שכמה. רמ"ט אוגדה 143, גדעון אלטשולר, פנה פעמים מספר לרמ"ט הפיקוד וביקש שהפיקוד יקבל על עצמו את האחריות על הצירים, מאחר שרוב התעבורה בציר היא של אוגדה 162 ויחידות אחרות שלא שייכות לאוגדה 143. התשובה היתה שלילית. גם 'החצר' נשארה באחריותה הישירה של האוגדה.

בהרהור בדיעבד ביקר אלוף (מיל') אבן בחריפות את המחדל המנהלי. "ראש הגשר חייב להיות מתקן פיקודי", כתב, תוצאתה העיקרית של הפקרת אחריותו של הפיקוד למשאב הלוגיסטי הכי חשוב והכי נדיר בחזית — צירי התנועה והגשרים על התעלה — היתה מצוקה לוגיסטית מתמשכת של עוצבות הפיקוד בגדה המערבית.34 על כל זאת נוספו ההפגזה הכבדה והרצופה של מתחם ראש הגשר שעיכבה את התנועה על גשריו, וחוסר מקצועיות עמוק שאפיין את כל הדרגים, כולל המטכ"ל, בכל הקשור לשימוש באמצעים לוגיסטיים אלטרנטיביים משלימים".

* * *

את פניו של ג'קי אבן והחפ"ק שלו ב'חצר' קיבל מטח קטיושות. המצרים זיהו תנועה מוגברת של כוחות והגיבו. מאז שעות הבוקר של 17 באוקטובר היה אזור הצליחה נתון להפגזה לא רציפה. מאבק ההישרדות של אנשי 'החצר' הפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של נוכחותם שם. הבעיה היתה לא רק בלחץ שהופעל על הכוחות הקטנים יחסית שהחזיקו ב'חצר', אלא ביכולת האופרטיבית של פיקוד הדרום לקיים את המאחז בגדה המערבית ולהבטיח רציפות תנועה מבצעית ולוגיסטית להמשך המערכה. הפתרונות ניתנו בכמה רבדים. בתחום הטקטי ניסתה האוגדה להרחיק את תחום האש הארטילרית המצרית באמצעות כוחות קרקעיים ואש נ"ס (נגד־סוללתית). קרב סרפאום הראשון היה הביטוי לכך. אולם זו היתה מלאכה סיזיפית. האש באה מכיוונים שונים בגדה המערבית וגם מצפון ל'חצר', בגדה המזרחית, מכיוון המתחם שכונה 'מיסורי'. בתחום האופרטיבי, היתה התשובה בנייה מהירה של גשרים נוספים וחיזוקו של המאחז בראש הגשר.

משעות הצהריים המאוחרות של 17 באוקטובר חלה תפנית. 'החצר' אותרה על ידי המצרים ואותרו הכוונות שמסתתרות מאחורי הסוללה. המצרים הכבידו אישם. קציני תצפית שצפו על המקום מחורשות סמוכות כיוונו את הארטילריה המצרית בצורה יעילה ומסיבית אל המתחם הקטן. 21 סוללות שדה, כ־5 סוללות בינוניות ו־3 סוללות ארטילריה כבדה. סך הכול כ־144 קנים ארטילריים רוכזו לעבר 'החצר'. לאלה נוספו מרגמות ומטל"רים ומזמן לזמן מלמעלה הגיחו מטוסים או מסוקים שניסו לפגוע בגשר ובמתחם בפצצות ובחביות נפל"ם.35 ריכוז האש המצרית היה חסר תקדים. אלפי פגזים, מאות רקטות קטיושה ופצצות מהאוויר תקפו ריבוע בגודל מגרש כדורגל. האש הארטילרית היא זו שהוציאה בליל 17–18 את רוב התמסחים מכלל פעולה.

גם המחיר האנושי שנגבה היה גבוה מאוד. מבחינתם של המצרים היה זה מאמץ עצום לשיבוש הצליחה ולבידוד כוחות צה"ל בגדה המערבית. מבחינת אנשי 'החצר' זה היה קרב לחיים ולמוות עד לשניות האחרונות של המלחמה. 'החצר' היתה גם מאוימת תדיר מכוחות שריון מצריים שניסו להגיע אליה והתראות מפני תקיפתה על ידי קומנדו, שריון וצוללנים מצריים זרמו כל הזמן. בפועל, צריך לציין, 'החצר' לא הותקפה ישירות מהיבשה.

שבירותו של ראש הגשר יצרה חששות בפיקוד הבכיר שמא ההימור במהלך הצליחה יהיה לשווא. בצהרי 17 באוקטובר זומנו מפקדי האוגדות ל׳ועידת פסגה׳ בתעוז 'מכשיר'. האלוף שרון ננזף קשות על ידי מפקד החזית בר־לב על אי־עמידה במשימות וביעדים. המתח בין האלופים טיפס לשיאים חדשים. אוגדה 162 הופנתה כולה למאמץ לבלום את תנועתה של חטיבת השריון המצרית 25 לחתוך את ראש הגשר. הציפייה למעבר מהיר של האוגדה מערבה הפכה להמתנה.

במשך יום 17 באוקטובר עברו רק מעט כוחות על גבי 'תמסחים', גשר הדוברות הלך ונבנה. אולם התנועה על התעלה כמעט שממה. הפקודה אמרה לעצור. הצירים היו חסומים ומפקד החזית, רא"ל בר־לב חשש לכוח הקטן יחסית בגדה המערבית. פה ושם התגנבו כמה טנקים שהיו שייכים לחטיבה 421. היו אלה השלמות שלא הספיקו לעבור קודם לכן.

רק בשעה 16:20 עמד גשר הדוברות על מכונו וסומן בצורה בולטת בנצנצים ובתאורה מהכניסה ל'מצמד' ועד לגשר וביציאה מהגשר. צוות של רס"ן יהודה חודדה עם עוד שלושה־ארבעה אנשים ניצבו על הגשר על מנת לכוון את התנועה עם פנסים. אמנם הגשר הושק, אולם עמד בשיממונו עד השעה 22:00 כשכוח החלוץ של אוגדה 162 עבר עליו מערבה.

* * *

המתח, הלחץ והפציעות גבו מחיר מאנשי ההנדסה. אבי זהר, מג"ד 630, המומחה הראשי לבניין הדוברות, פונה לאחור לקבלת טיפול, מג"ד 605 משה אדלשטיין (לשם) נפגע גם הוא ופונה. נזכר סמג"ד התמסחים עמיקם דורון: "כל העת נחתו מטחי קטיושות ופגזים על הגשר וסביבתו. לחיילי צוותי הדוברות לא היתה תעסוקה והם חיפשו מחסה מפני ההפגזות. באחת מהן נהרג עמיאל נכט. התחושה היתה קשה, בעיקר הרגשת אין־אונים".

סרן ישי דותן, שהגיע מטיול באירופה, קיבל את הפיקוד בפועל על גדוד הסדיר 605. תא"ל (מיל') דותן: "הדאגה הראשונה היתה איך מפקדים על אנשים שאיני מכיר. הדאגה השנייה היתה ביטחונם של האנשים. חפרנו שוחות. לכל אחד צירפתי בן זוג. אחרי כל הפגזה וידאתי נוכחות. לא תמיד זה הספיק. בהפגזה האחרונה נהרגו חמישה לוחמים. חשוב היה לי שאנשים יראו אותי כל הזמן. היתה בעיה של פינוי נפגעים מהצד המערבי.36

לצדו של דותן פעל צוות גרעיני של אנשי מקצוע מגדודי ההנדסה: סרן חודדה סמג"ד 605, ארנון גולן סמג"ד התמסחים, רס"ן עמיקם דורון, איש הדוברות רס"ן ברוכי ושאר אנשי ההנדסה שנדרש מהם טיפול שוטף בגשרים. בתוך המהומה היו גם רגעים מרגשים: מ"מ התמסחים יכין כהן פגש להפתעתו את אחיו התאום בועז על אחד הטנקים שהעביר. אבל הגשרים ידעו בעיקר סיפורים טרגיים. דוברות התמסח החשופות והפגיעות־יחסית, ספגו פגיעות קשות, ובזו אחר זו יצאו מכלל פעולה.37 ב־18 באוקטובר חטפה הדוברה שעמד עליה הסמג"ד עמיקם דורון כמה פגיעות והתהפכה עם שני הטנקים שעליה. עמיקם דורון חולץ ממימי התעלה בקושי רב, אך רק שניים מאנשי הטנקים הצליחו לחלץ עצמם.

עמי גרנק נהג הטנק הראשון: "הדוברה חטפה פגז, התרוממה באלכסון והטנק גלש למים. הצלחתי להשתחל החוצה דרך המדף ונשאבתי לתוך מימי התעלה עם הטנק. איכשהו, למרות צלילה עמוקה, הצלחתי לעלות על פני המים. לידי צפו מפעיל הדוברה וסגנו והטען־קשר של הטנק. סירת גומי שנחלצה לעזרה החזירה אותנו לצד המזרחי".38 שישה טנקיסטים טבעו ובהם מ"פ הטנקים שבתאי זרחיה. אביו של סרן שבתאי זרחיה, מפקד יחידת חימוש בפיקוד, עשה ימים רבים על שפת התעלה במאמצים לחלץ את גופת בנו.39 עמידתם של אנשי ההנדסה עוררה התפעלות גם מצופה רב־ניסיון כעמוס נאמן: "שני חבר'ה מההנדסה — שאחד מהם נהרג — עמדו על הגשרים בתוך כל ההפגזה הזאת. הם היו לא נורמלים. פתאום אחד מהם אומר לי, יהודה חודדה נהרג. פגז ערף את ראשו (22.10). התיישבתי על אבן והזלתי דמעות. העיניים פשוט מתמלאות לך".

אוגדה 162 צולחת

ליל 17 באוקטובר

ב־17 באוקטובר, בשעה 22:40 נכנס גשר הדוברות לפעולה. מבחנם הראשון והעיקרי של אנשי 'החצר' היה העברת אוגדה שלמה על גבי הגשר אל צִדה המערבי של התעלה. הלחץ היה גדול הן בלוח הזמנים, הן במעבר הפיזי על גבי הגשר שדרש מיומנות מסוימת, הן במתח ששרר מטבע הדברים והן בסדר הכוחות העצום שצריך היה להזרים דרך הגשר הבודד. לאחר קרב מוצלח נגד חטיבה מצרית 25 החלה אוגדה 162 לחצות מערבה, מפקדה בראשה. אדן חלק עם קוראיו את רשמיו: "לפתע השתנה הנוף. באורו של ירח כמעט מלא, נגלתה לעיני תעלת סואץ. המים הרגועים נצצו, באמצע ניצב גשר גדול וחזק. האויב לא הפגיז ודממה שררה באזור... נתפסתי להתרגשות ושידרתי לכוחותי: בשעה טובה ומוצלחת אנו צולחים לאפריקה, מראה הגשר מרהיב והוא ממתין להגעתכם המהירה". מאי־שם נשלף בקבוק ויסקי. בשעה 23:30 החלה חטיבת השריון 460 לעבור. אך עברו כמה טנקים והגשר נשבר. שיתוף פעולה בין אדן, ג'קי ואנשי ההנדסה הביא לסתימת השבר על ידי טנק גישור, ולאחר שעתיים חודשה התנועה. התמסחים השלימו את המעבר.

התרוממות הרוח בנגמ"ש של אדן היתה מוצדקת. מעבר האוגדה סימן את מימושו של שלב ההכרעה במלחמה. עוד נכונו לאוגדה ימי לחימה קשים בהמשך. לא כולם מרוממים.

המעבר של אוגדה 162 היה גם שיאו של מאמץ לכל אנשי 'החצר'.

ג'קי אבן: "לקחתי לי את התפקיד לעמוד על הגשר ולכוון כל טנק שנכנס. חילקתי את החפ"ק שלי למשימות, כל אחד כיוון את הטנקים במקום אחר. כל טנק שהגיע אל הגשר הייתי נותן לו הוראות מדויקות איך לעבור. ייקח עוד דקה, עוד שתי דקות אבל שאני אהיה בטוח. כך העברנו את אוגדה 162. כשהם עברו נגולה אבן מעל לבי. ליל 18-17 באוקטובר היה הלילה הדרמטי והקריטי ביותר למבצע הצליחה כולו כי הוא היה מותנה בגשר. לאחר מכן החלו המצרים להבין את גודל הבעיה והחלו להפגיז את האזור באופן מסיבי".

מספר סא"ל עמוס נאמן: "יום ד' בלילה 17.10 היה הכי קשה שהיה לי בחיים. היתה חטיבה שצריכה לעבור ועוד ארטילריה. אני רץ עם פנס כיס קטן מטנק לטנק, מזה לזה, הפגזה איומה, כל טנקיסט אני אומר לו, 'פתח את המדפים' והוא סוגר בגלל ההפגזה". בשעות הבוקר המוקדמות של 18 באוקטובר עמדה חטיבה 460 במלוא כוחה בצד המערבי. מיד אחריה ניצבה חטיבה 217. החטיבה השלישית של האוגדה נשארה בינתיים בעתודה פיקודית. 165 טנקים שאת רובם העבירו דוברות התמסח ניצבו על אדמת מצרים. עוד באותו לילה, 19.10 בשעה 01:00, הושק סוף־סוף גשר הגלילים. על הובלתו שילם בחייו סא"ל ג'וני טנא קצין ההנדסה הפיקודי. בבוקר כבר חצתה עליו חטיבה 14. יום לאחר מכן הגיע גשר הדוברות השלישי, 'גשר הצנע', והתנועה הפכה דו־סטרית.40 בכך הושלם מתחם הגשרים ששירת את צה"ל עד סוף המלחמה.

המחיר בכלים היה כבד גם אם צפוי. מתוך 16 התמסחים שהגיעו לתעלה טבעו תשעה, אחד נפגע ביבשה, שישה הוצאו מהמים, רק ארבעה נסעו על גלגליהם. שניים נגררו ל'לקקן'.

עם זאת הצליחו מאמצי המיגון, האבטחה ורשת הביטחון שסביבה למנוע איום ישיר הן על 'החצר' והן על הגשרים עצמם.41

למתבונן מהצד, זו היתה התמונה: חצר באורך 300 מטר בערך. מסביבה צריחים של תותחי 20 מ"מ. בקצה הצפוני המעוז ההרוס 'מצמד', במרכז ציוד הנדסי כבד וכמה טנקים 'פגרים' ששמרו, בקצה הדרומי ישב החפ"ק. כל היתר מחופרים. אנשי ההנדסה עמדו על הגשר וכיוונו את התנועה, לידם היו אנשי יחידת צוללנים ששמרו על הגשרים וזרקו פצצות עומק. מאוחר יותר הניחו רשתות וזריקת המטענים פסקה. (ר' שרטוט להלן במקבץ התמונות.)

שריקתן גרועה מפגיעתן

18–24 באוקטובר

אנשי הסירות רכשו לעצמם שעת תהילה קצרה בליל 15 באוקטובר, שבו נשאו סירות הגומי על גבן את חטיבת הצנחנים לצדה המערבי של התעלה. זו חלפה במהירות ואת מקומה תפסו ימים ארוכים של עבודה אפורה תחת הפגזות. 'החצר' היתה מטווחת מכל עבר. מאוחר יותר נתפס באזור הקת"ק (קצין תצפית קדמי) המצרי שטיווח אותה. האימה הגדולה היו הקטיושות. שריקתן היתה גרועה מפגיעתן.

אלון (ניקי) כהן, מש"ק בפלוגת הסירות, גדוד 630: "...בבוקר הצליחה הסתובבתי עם קצין צנחנים בשטח ומצאנו באחד הבונקרים שני חיילים מצרים שהסתתרו. הם חוסלו. רוב פעילותי ופעילות הפלוגה כולה ב'חצר' היתה חילוץ פצועים. את ההרוגים היינו מביאים לגדה המזרחית ומשם הם היו נלקחים לתאג"ד על ידי יעה אופני או חיילים אחרים". חיים ברנשטיין היה מש"ק סירות ותיק יחסית: "הדרך שלנו להתמודד עם ההפגזות היתה חפירת שוחות. למזלנו, בשל תנאי השטח נפצעו מעטים. הפלוגה סבלה בימים אלה ממיעוט אספקה והמים היו במשורה. נראה לי שיומיים כמעט לא שתיתי והייתי על סף יובש. ואז ביום השלישי (לא זוכר בדיוק), בשעה שהסבנו לגרד משהו ממנת קרב, נפלה עלינו הפגזה. המראה האחרון שאני זוכר הוא 'תמסח' מתפוצץ. על מה שאירע לי אני זוכר רק ממה שסיפרו לי מאוחר יותר. קראו בשמי ולא עניתי. מצאו אותי עם עיניים מגולגלות כשאיני מגיב. הסמ"פ ומש"ק נוסף ניסו להעיר אותי בסטירות לחי ובבעיטות. לשווא. פינו אותי לתאג"ד והתעוררתי ברפידים".42

יוסי למפל, לימים מוזיקאי מוערך, זוכר שבאחד מפינויי הפצועים הוא פגש על האלונקה חבר מימים רחוקים מהפנימייה הצבאית — סמ"פ מהצנחנים שנפצע קשה והיה הלום קרב. ישראל לנצמן פגש תחת הפגזה כבדה את עמיאל נכט חברו מבסמ"ת חיפה. "כל אחד מאיתנו פנה לכיוונו. בדרך לשוחה שלו פגע בו רסיס והוא מת במקום". (נכט, איש ההנדסה, נהרג כאמור ב־18 בחודש.) מפגשים מהסוג הזה הפכו גם הם לחלק משגרת 'החצר'.

עמוס נאמן כתב גלויה נוספת:

"היה שם לילה אחד (ליל 18.10) שעליו חשבתי: אם עברתי את הלילה הזה — אז זה נס. כל הזמן דפקו שם קטיושות. ועמדה שם שיירה של תחמושת. כל הזמן פחדתי שתתפוצץ מכונית דלק באמצע. היה שם במקרה טרקטוריסט על שופל שלקח כף חול וכיבה את הדליקה. בפעם אחרת נופלת הפגזה — קטסטרופה, החבר'ה ברחו מהמכוניות ואז אני רואה חייל שעלה על מכונית תובלה והוריד ממנה את הרדיו שלו — שיוכל לשמוע מוזיקה. אז מישהו צעק: 'פעם שנייה אל תברח מהאוטו — תישאר'. היו שם נהגים מבוגרים, לא נורמלים. עוד ממאורעות 1936. היה שם אחד בגיל של אבא שלי. המכונית שלו נדפקה. שאל אותי, 'מה אני עושה פה? אני כבר יומיים בשוחה'. שלחתי אותו ל'לקקן'. מה אני צריך אותו על המצפון שלי. פעם ירדו עלינו רציני. החליטו לגמור את הגשר וירדו בשלוש רביעיות, עד שבאו המיראז'ים שלנו, לקח איזה רבע שעה. בינתיים הם פגעו פגיעות ישירות בגשר שלנו. אז נהרג ברוך דיליאון, קצין ההנדסה (18.10). אחת הבעיות הקשות של הגשר היתה שהיהודים הם עם לא ממושמע. אני אומר לו, תמתין אני צריך להעביר שיירה מהצד השני, זו העדיפות, אז הוא בכל זאת מתפרץ וסותם את הגשר. היה שם אחד שהכיתי אותו. והיו לילות של טראומה של התקפות המסוקים. כל לילה חששנו מהתקפות קומנדו עלינו. זאת היתה ההרגשה שהיתה שם. הפסיביות הזאת. אתה לא יכול לעשות שום דבר".43

בשבת 20.10 כתב עמוס עוד מכתב: "אני בתוך נגמ"ש הפיקוד החפור עד מכסה בקרקע. טונות של פלדה לוהטת ורצחנית ירדו עלינו. אתה מתחיל לפתח חושים מדהימים של הסתגלות, לפי הרעשים, לפי זווית הכניסה של המטוס המצרי. אבל נגד הפצצות שיורדות בטווח קצר אין מה לעשות אלא להישאר סגור בתוך הנגמ"ש... יושבים בנגמ"ש הדחוס מנהלים שיחות מפקדים מדי פעם, מתווכחים על מהלך זה או אחר, מנסים לתפוס תנומה, חושבים עליכם... אבל תתפלאו, מתכננים את גמר המלחמה, אני גוש בוץ, לא שומע רדיו ולא קורא עיתון.. זוהי מלחמת העצמאות השנייה שלנו".

וההרוגים והפצועים המשיכו להצטבר. חלקם מ'החצר' עצמה וחלקם הובאו ממערב התעלה. בשל תנאי הקרקע יחס הפצועים היה גבוה ביחס להרוגים. מצד שני, אירע שהאנשים בתוך השוחות נקברו בחול ושניים מתו מחנק. רוב הנפגעים של ראש הגשר נפגעו מרסיקי אוויר או מפצצות ומסוגי מטענים שנזרקו ממסוקים.

וכך, בעוד היא ממשיכה לתפקד כראש גשר, הופכת 'החצר׳ מרכז פינוי נפגעים וידי הרופאים שהוזעקו למתחם מלאו עבודה.

בין חיים למוות

רס"ן (מיל') ד"ר עוזי ברוק היה מתמחה צעיר לרפואת ילדים בבית חולים השרון כאשר הוצב בגדוד התמסחים ביום פרוץ המלחמה.44 ב־15 באוקטובר נפגש לראשונה עם שדה הקרב והמפגש היה קשה. בדרכו אל קו המים של תעלת סואץ, עם שיירת התמסחים, פגע פגז במשאית שנשאה את הציוד הרפואי והעלה אותה באש. התאג"ד נשאר ללא ציוד רפואי ואמצעי חבישה. "כשהובהר לנו ממפקדת האזור שאין באפשרותם לשלוח לנו ציוד רפואי נוסף, הבנתי שעם המעט הזה אני חייב להסתדר". ועם המעט הזה הקים את התאג"ד הראשון ב'חצר'. זמן קצר לאחר הגיעם החלו ההפגזות.

הפצועים הגיעו מהצד השני על גבי התמסחים או באמצעות הסירות אולם ביומיים הראשונים עלתה במלוא חריפותה שאלת הפינוי לאחור. ברוק: "כרופא, התקשיתי להסתכל על החיילים הפצועים שלא יכלו לקבל טיפול הולם. לא יכולנו לפנות אותם, ולעתים זה הסתיים במוות. אני רוצה לציין את פעילותם האמיצה של חיילים פשוטים, שהתנדבו מרצונם לפנות את הפצועים לנקודת פינוי עד להעלאתם לרכב משוריין, תוך שהם מסכנים את עצמם מאוד. והם עוד חזרו לקו האש".

כשסביבו פצועים רבים המשוועים לעזרה ויכולתו לטפל מוגבלת, נדרש ד"ר ברוק להחליט החלטות קשות. "מחוץ לתאג"ד קיבצנו את גופות החללים, ובתוך התאג"ד דאגנו לשמור על חלוקה של פצועים: אלה שאובחנו על ידי, ואלה שלא אובחנו עדיין. היה חשוב לשמור על הסדר כדי לטפל בכמות הגדולה של האנשים. כמו כן, נאלצנו לעשות גם סדר עדיפויות בין סוגי הפציעות השונים ולתת קדימות למקרים הדחופים יותר". התנהגות הפצועים הרשימה את ברוק: "למשל, היה לוחם שהידק לידו תחבושת וביקש ממני לטפל קודם כל בפצועים האחרים. אחר כך הסתבר לי שהיתה לו פציעה חמורה ביותר כתוצאה מרסיס שפגע לו ישר בעורק". במקרה אחר היה ד"ר ברוק עד לחייל שריון שהגיע לחצר פצוע קשה ו"ביקש את אבא". קצת מוזר בהתחשב בנסיבות, אבל האב היה שם. סא"ל הלל כרמלי, קצין הקשר של האוגדה, הגיע וניסה לסייע בפינוי.

"לא היו חסרים גופים רפואיים במרחב", מסביר קצין הרפואה הפיקודי, סא"ל ד"ר ערן דולב, "הבעיה היתה בצווארי הבקבוק שנוצרו". ד"ר דולב מונה לקצין רפואה פיקודי בשנת 1972 לאחר שירות בחוד החנית של יחידות צה"ל. הוא החל את דרכו בצנחנים, שאיתם השתתף במלחמת ששת הימים. כקצין רפואה של סיירת מטכ"ל נטל חלק בפשיטת צה"ל על שדה התעופה בבירות. את מערך הרפואה הפיקודי הוא תפעל, עם צוות מצומצם, החל מ־6 באוקטובר, מחפ"ק הפיקוד באום חשיבה ('דבלה'). משם קיים את הקשר עם מוצב השליטה של חיל האוויר, שהיה ממוקם ב'דבלה', ועם בית החולים הזירתי ברפידים (249), שהיה תחת פיקודו.45 ההפתעה השפיעה גם על ההיערכות ועל כושר תפקודו של חיל הרפואה. בין השאר, בשל חסימת צירי פינוי, הקושי להגיע לחזית, מחסור ברכב ובאמצעי תובלה וקשיים בפינוי בהיטס.46

לפני המלחמה העביר קצין הרפואה הפיקודי את הימ"ח של בית החולים העיקרי (בית חולים שדה 249) מצריפין לרפידים. דולב: "את זה עשיתי בעת 'כוננות כחול לבן' בניגוד לעמדת קצין הרפואה הראשי. אוי ואבוי אם זה לא היה בפרוץ המלחמה".47 במהלך המלחמה קלט בית החולים ברפידים, בפיקודו של ד"ר עזרה זהר, כ־200 נפגעים ביום. 4,070 נפגעים ב־18 ימי לחימה. זו כמות עצומה, גדולה מכל תחזית.48 ב־6 באוקטובר הופצצה רפידים על ידי שני טילי פרוג ונהרס מחסן התרופות הקדמי שעליו התבסס רוב הזרמת הציוד הרפואי ליחידות מערב סיני.49 מהר מאוד הוקם מחסן חליפי מאולתר. בשיא המלחמה עמדו לרשותו של מר"פ דרום כ־300 רופאים מאורגנים בשלושה גדודי רפואה, וזאת בנוסף לרופאים האורגניים בגדודים ובחטיבות.50

ב־14 באוקטובר הציג דולב, קצין הרפואה הפיקודי, את תוכניתו למבצע 'אבירי לב':51 "שנה לפני המלחמה כבר היתה לי תוכנית כתובה. היינו צריכים להכין תוכניות לתרחיש הגרוע ביותר. נדרשתי לשלוש תוכניות אופרטיביות ששתיים מהן קשורות בצליחת התעלה: 'חתול המדבר', 'צפניה', 'שובך יונים'. תוכנית רפואית אומרת למפקד שיש מי שיטפל בנפגעים, וכיצד. אתה (המפקד) תדע איפה אני (הרופא), נמצא, לאן לפנות, יש תו"ל להיערכות צוותי הרפואה, נקבעים צירי פינוי והאמצעים לו, יש הערכת נפגעים, יש מצאי ציוד.52

הנחת היסוד של המערך הרפואי במערכת הצליחה, שהתבררה כנכונה, היתה כי מרב הנפגעים צפויים בהבקעת המערך המצרי בעוד בצליחה עצמה לא צפויים נפגעים רבים. רובו של המערך הרפואי שנע לאורך ציר 'עכביש' בשל הגודש עליו, היה יכול לסייע לנפגעים על הציר. עוד הונח כי לא יתאפשר פינוי נפגעים במסוקים מאזור הצליחה לציר 'עכביש' ולכן היה צריך ליצור מצב שיש גוף רפואי בנקודת הצליחה ויחידת רפואה במעוז לשעבר 'לקקן'.53

לנושא הצליחה, שהיה ייחודי גם לתורה הרפואית, היה צריך קבלן — פרויקטור. דולב מינה לתפקיד את סא"ל ד"ר יחזקאל קישון, מפקד גדוד רפואה 504 של אוגדה 143.54 בנוסף, הכפיף המר"פ לכוח הצליחה את פלוגות הרפואה של אוגדה 252.

ד"ר קישון: "גיוס הגדוד שלי החל בשעות לפני הצהריים של יום הכיפורים, ובסמוך גויסו הרכבים. הפער בין תקני הרכב של הגדוד לבין המצאי זעק לשמים. התקן דיבר על שישה זחל"מים, בפועל לא היה אף אחד. התקן דיבר על 41 משאיות, בפועל קיבלנו 18, רובן עם עבירות נמוכה, כולל טיוליות, משאיות עלית ותנובה. במקום 15 נ"נ (קומנדקרים), קיבלנו ארבעה, וגם מספר האמבולנסים והטנדרים לפינוי קוצץ לשליש".55 ובכל זאת עמדו לרשותו ב־15 באוקטובר ארבע פלוגות רפואה. פלוגות אלו הן שטיפלו בליל 16 באוקטובר בצנחני 890 בקרב בחווה הסינית על ציר 'טרטור'.

"בליל הצליחה, 15 באוקטובר", נזכר ד"ר דולב, "המתח היה עצום. גורודיש היה על הקצה. אני יושב ליד קצין האג"ם שי תמרי ומנסה לאתר בעיות. באמצע הצליחה אריק מדווח לי על ענייני דיומא של חוותו". אולם את ד"ר דולב הדאיגו בעיות אחרות. 700 לוחמים נפצעו בשלושת הימים הראשונים של מערכת הצליחה. יתירה מזאת, צוותי הרפואה התקשו להגיע ליעדם בחצר. רובם היו מנוידים על משאיות, או נ"נ והתקשו לעמוד בקצב חטיבות השריון הצולחות. חלקם אף נתקעו בדרך. פלוגה ב' 504, לדוגמה, נעצרה כדי לטפל בפצועים. פלר"ק (פלוגת רפואה קדמית) נוספת נתקעה בשל העומס בציר. פלוגת הרפואה של חטיבת הצנחנים 247 (55) בפיקוד ד"ר אסא לב־אל פיגרה מאחור והחטיבה צלחה רק עם אלמנט רפואי מצומצם. גדוד השריון של רס"ן גיורא לב צלח ללא התאג"ד שלו. הפלר"ק המלאה הראשונה הגיעה לגדה המערבית רק לאחר 48 שעות.56 בכנס לקחי חיל הרפואה לאחר המלחמה אמר ערן דולב, מר"פ דרום: "אני אומר זאת בפירוש וזה יהיה על המצפון של מי שאחראי על כך במטכ"ל, אנחנו איבדנו אנשים בגלל רכב. פשוט לא עמד לרשות הרופאים רכב פינוי מתאים".57

אי־הסדר הנורא ששרר ב'חצר', זימן הזדמנויות לאלה שידעו לנצל אותן: מפקדי הרפואה — ד"ר אדלר, קצין הרפואה של אוגדה 143, וד"ר קישון שמו יד על שמונה זחל"מים. רק למחרת ב־17 באוקטובר הגיע למקום טנק שרמן ("אמבוטנק") שיועד לפינוי נפגעים. ציר הפינוי 'עכביש' היה תחת אש, האמבולנסים שנשלחו שקעו בחול ולא ניתן היה להנחית מסוקים לפנות את הפצועים שהצטברו ב'לקקן'.

סד"כ הרפואה הראשוני באזור הצליחה עצמו היה קטן מדי. הוא הסתכם תחילה בתאג"ד ההנדסה ב'מצמד' ותאג"ד 407 ב'לקקן'. הבעיה החריפה לאור הניתוק החלקי של ציר 'עכביש' והיעדרו של רכב משוריין לסיוע הרפואי לפינוי.58 התשובה, כמו גם האמצעים, היתה מאולתרת. הוצאת הנפגעים מ'החצר' היתה מותנית תחילה בכלי רכב משוריינים או בטנק פינוי ייעודי. אלה לא עמדו לרשותם ביום הראשון. מפקד גדוד 504 "שאל" לצורך פינוי שני רכבי אלפא שנותרו בשטח והיו שייכים לסוללה ארטילרית שהושמדה. עתה עמדו מיותמים. מג"ד 504 מצא להם שימוש. האלפא היה רכב זחלי, לא ממוגן, אשר הורד זה עתה ממטוסים אמריקאיים כחלק מחבילת הסיוע לישראל. הרכב יועד במקור להעברת תחמושת ארטילרית, "סיפחנו אותו", סיפר ד"ר קישון. הרכב שימש להעברת נפגעים מ'לקקן' ו'מצמד' לא בציר התנועה המופגז. שני הכלים המסופחים ביצעו את מרב הפינויים בשל יכולתם לרדת מהציר לחולות.

סרן ד"ר יהודה מלמד, איש סיירת שקד לשעבר, ולימים מחלוצי הרפואה התת־ימית, נתקל במצוקת פינוי קריטית. לקריאתו בקשר נענה חבר משכבר הימים סא"ל אמציה חן (פצי), מפקד שקד לשעבר, שצץ משום מקום עם נגמ"ש. אמציה חן וכוח המשימה המצומצם שלו עשו את הדרך בין 'החצר' למוצב 'לקקן' פעמים מספר תחת אש כבדה. הפינויים המאולתרים שיקפו את הנעשה ב'חצר'.

ב־17 באוקטובר, כאשר חטיבות אוגדה 162 החלו לעבור את התעלה, תוגבר מערך הרפואה ב'חצר' ונבנה העורף הלוגיסטי ב'לקקן'. החלה גם תחלופת צוותי רפואה בעיקר בשל הצורך לרענן את הרופאים ואת ציודם. אחת המחלקות נפגעה מהפגזות קשות, אמבולנס נשרף ושישה מאנשי צוותה נפצעו. פלוגה אחרת נתקעה עקב הפגזה על ציר 'עכביש'.

בליל 18–19 באוקטובר הגיעו ל'חצר' קצין הרפואה של אוגדה 162, סא"ל ד"ר יוסי סחר, וקצין החובשים שלו סרן בני לוי. הם תרו אחר מקום לתאג"ד, ליד שדה התעופה בדוור סוואר בגדה המערבית, כאשר פגע פגז בשניהם והרגם. פלוגות רפואה נוספות נקלעו להפגזה וספגו נפגעים.

העומס היה רב. ב־18 באוקטובר טיפלה פלוגת הרפואה ב', שפרסה ב'לקקן' וב'מצמד', בכ־180 נפגעים. באחד מרגעי השיא ב־19 באוקטובר הגיעו לתאג"ד ב'לקקן' תוך שעה 60 פצועים, רובם קשה. במשך 36 השעות הבאות הגיעו כ־140 פצועים.59 המאמץ היה רציף ומתיש והציוד הלך ואזל. אחת הפלוגות הופגזה קשות ב'מצמד' ליד הגשר. לא אושר לה להחליף מיקום והיא הכניסה את פצועיה לטנק פינוי וכך עברה את ההפגזה הכבדה.

* * *

קריאות המצוקה של פלוגות הרפואה הגיעו לאוזני המר"פ ב'דבלה' והוא החליט ב־19 באוקטובר לרדת לשטח בג'יפ. דולב: "יצאתי מוקדם, עברתי ביחידות. הדרך היתה איומה, מפוקקת ומופגזת. ברדק לא נורמלי. הגעתי לחצר בסביבות 12:00 ואת פני 'קיבלה' משאית תחמושת מתפוצצת. אמרתי לנהג להיצמד למשאית מפני שהפגזים עפים למעלה. לקחתי את תרמיל מס' 2 שמא נזדקק. בחצר לא ראיתי אף אחד, כולם שוכבים, מי בשוחתו ומי מתחת כלים כבדים. ניצב שם די־9 שמתחתיו הסתתרו אנשים ורציתי להיכנס, צעקו לי, ׳אין מקום׳. בא לקראתי עמוס נאמן, ידידי מהצנחנים. אמר לי, ׳אין לאן ללכת׳״.

עמוס נאמן: "מישהו קרא 'מטוסים'. איך שאני קופץ מהזלדה הם זרעו נפל"ם. חטפתי רסיסים ורצתי לכיוון הגשר. איך שאני רץ אני רואה רביעייה באה. אני נשכב, נדבק לסוללה. אני ניגש לגשר. בית מטבחיים. עשרה חבר'ה התחבאו בין הגשר לבין הסוללה. מתחת לטרקטור. המטוס שריקט פגע בטרקטור ודפק אותם שם. הצעקות היו איומות".

דולב: "שאלתי היכן מ"פ הרפואה שלי? אמרו לי שהמ"פ ישן. הוא היה בהלם קרב מוחלט. הצלחתי להעיר אותו. לא דיבר לעניין. החלפתי אותו על המקום. בינתיים הג'יפ שלי עלה באש". ברגע זה התחלתי לטפל באנשים... מוציא נפגעים וגופות... על הסוללה ישב בן־אדם שנראה לי לא חי. רסיס חתך לו את הראש, המוח חשוף אבל הוא היה חי. עשיתי לו עירוי. אחרי כמה שבועות יצאתי הביתה וביקרתי בבית החולים את חברי סא"ל גיורא חייקה, סמח"ט 217, לידו שכב הפצוע ׳שלי׳. זה היה איש ההנדסה מיכה שולדינר. מאז כל שנה ב־19 באוקטובר הוא מתקשר אלי".60 את פלוגה ב' דולב הוציא למנוחה ובמקומה נשלחה לחצר פלוגה אחרת.

האש הכבדה נמשכה. מסוקים הונחתו על ציר 'עכביש' שנפתח או במעוז 'לקקן', והפצועים קשה פונו בהיטס. עם הבאים היה גם סרן ד"ר ראובן לסקוב, מפקד אחת ממחלקות הרפואה של חטיבת הצנחנים. בלילה שבין 19-18 באוקטובר, נשלח התאג"ד בפיקודו של ראובן לסקוב לאבטח את גשר הגלילים שאביו, דוד לסקוב, המציא וזה עתה הונח על תעלת סואץ. לאחר מכן חבר לסקוב לכוחות בחצר. "בשנייה שהגענו חטפנו הפגזה איומה של קטיושות", נזכר ד"ר לסקוב. "למזלנו, באמצעות אתי חפירה חפרנו לעצמנו שוחות כדי להסתתר מההפגזות. אני זוכר סיטואציה נוספת, שבה ניסינו להכין קפה או תה וחטפנו הפגזה בכל פעם שהדלקנו את האש. הגעתי למסקנה שקציני תצפית מצרים רואים את האש ופועלים בהתאם. בסופו של דבר התייאשנו ולא שתינו תה באותו הערב.

"כשהקרב התחיל, כמות הפצועים האדירה שהגיעה לא הותירה לנו ברירה אלא לחפור שוחות גם לפצועים, כדי שלא יהיו חשופים לאש. שריקות הקטיושות נשמעו בכל מקום, ולא היה לי מושג מה יפגע בי ומתי. באחד המקרים נשכבתי על פצוע שאיני זוכר את שמו כדי להציל את חייו. זה היה רגע אחד ארוך של אימה, כשהטילים נופלים בכל מקום. כרופא, נדרשתי לטפל בפצועים תוך סכנת החיים שלי, אבל אין ברגעים כאלה שום ברירה — או שאתה פועל כדי להתגבר על הפחד, או שהפחד משתק אותך".61

חיל הרפואה בפיקוד הדרום היה מנקודות האור של נפגעי המלחמה ב'חצר'. בראש ובראשונה זו היתה הנחישות והמקצועיות של הרופאים בשטח. הם היו מאומנים לסוג זה של פציעות. גם ההתארגנות היתה מהירה יחסית: האלתור בכלי הרכב, הזרמת כוחות רפואה רבים ל'חצר', והתגברות על מחסור או קושי באמצעי פינוי. פועלו של מר"פ דרום ב'חצר' מצביע על יציאה מהירה ממצב כאוטי.

לא לכל סוגי הפגיעות היה המערך הרפואי בצה"ל ערוך. כ־350 נפגעי הלם קרב עברו בבית החולים ברפידים. כעשרה אחוזים מכלל הנפגעים. לכן כונה הצוות שהוזעק לטפל בהם 'צוות 10'. בהמשך התברר כי המספר 10 לא עומד במבחן המציאות. לא במניין הנפגעים ולא באופן הטיפול.

"המלחמה הזאת שורטת כל אחד באופן אחר"62

בשנת 1971 הגיע לידיו של ד"ר דולב ספר שכתב רופאו האישי של צ'רצ'יל, הלורד ד"ר מורן. סוד האומץ תיאר את ניסיונו של ד"ר מורן כרופא צעיר במלחמת העולם הראשונה. הוא שאל שאלה שמיעטה להעסיק עד אז את הצבאות הלוחמים — מה מביא להתמוטטות חייל בשדה הקרב ונגע בתופעה שתיוודע כ'הלם קרב'.

"הספר טלטל אותי", אומר דולב, "פניתי לממונים והפניתי את תשומת לבם. הם אמרו לי, אל תבלבל את המוח. אצלנו זה לא יקרה, אנחנו נלחמים מלחמות צודקות והמוטיבציה אצלנו אחרת, ואילו אני ראיתי שאנשים מגיעים מהקו בעיניים בוהות. הבנתי שיש מאחורי זה משהו".

תומס הארדי, הסופר האנגלי איש המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 כתב: "החיים עשויים לדלוף מתוך אדם על ידי מחשבות יותר מאשר מפצע פעור".63 בצבאות העולם הקדישו מעטים מחשבה לדליפה זו. לורד מורן התמקד בה ועסק בהיבטים רבים של הפחד וההתמודדות עמו, אך בעיקר הפנה את תשומת לבו לאנשים בחפירות שסבלו מעקת ההפגזות הרצופות והממושכות בקו החזית. הוא פשוט צפה בהם ולמד. ד"ר מורן נוכח שאפילו האמיץ באנשים אינו מסוגל לעמוד באש יותר ממספר מסוים של ימים רצופים, גם אם האש לא כבדה ורציפה. אין אדם שיכול להחזיק מעמד לנצח ובמוקדם או במאוחר חשים כל האנשים פחד שלעתים משתק את פעולתם. האומץ, על פי לורד מורן, הוא מעין מכל שתוכנו מתכלה והולך. בחפירות — כוח הרצון של החייל הוא הונו אשר הוא מבזבז אותו בהתמדה, ומורן תהה אם הגנרלים במלחמת העולם הראשונה מודעים לשינוי בנפשו של החייל.

התסמונות ללחץ נפשי שמורן צפה בהן היו מגוונות: פגז התפוצץ ליד חייל, אמנם הוא יצא ללא שריטה אבל רוחו נפלה ופקדו אותו תשישות, ביעותים, אדישות ועוד. על עצמו כתב מורן: "היתה לי הרגשה כאילו נפגעתי בגופי אף כי דבר לא נגע בי. הרצון לעשות את הדבר הראוי באותו רגע התאבן. הייתי המום ונתון לחסדי אותם אינסטינקטים רמזניים... ייתכן שהייתי צריך לקום על רגלי ולרוץ אילו היו גפי שייכים לי". "לא הייתי מפוחד ביותר, הייתי המום מכדי לחשוב, אולם הדבר גבה מחירו מאוחר יותר, פעמים רבות בשנתי". לורד מורן ידע לחזור לעצמו, לא כך רבים מחיילי החפירות. הוא נוכח שהחיילים סבלו מהפגזות כשהיו נייחים בחפירות יותר מכפי שסבלו בהסתערות. הסיום המזעזע, המגואל בדם, באמצעות פגז, היה למעלה מכוחם. "חיילים מתבלים במלחמה כמו בגדים", הוא כתב, ומצד שני למד ש"ההישג הוא שיקוי עז לרוח הלוחמים". מורן ייחס חשיבות רבה לנושא המנהיגות הקרבית. "ברגע שהחיילים בוטחים במפקדם כי ניחן ביכולת לעשות למען הניצחון, שוב אין הם מטילים ספק ברצונו ומפקידים בשמחה את חייהם תחת משמרתו".

ואולם הממסד הצבאי על כל שלוחותיו, לאורך הדורות, מיעט להקדיש תשומת לב לנושא. הצבא פחד מהפחד. מורך הלב הוא אחד מאויביו הקשים ביותר של החייל. רוח היחידה בכל הצבאות טיפחה את האומץ והוקיעה את החרדה שהרי אחרת לא ניתן לנצח בקרב. על כך נשען סולם הערכים שעליו גדלו וגידלו את החייל ואת המפקד. הפחד הוא צל מפריע, הוא בן לוויה ראוי לגינוי ואין הוא מופיע בספר הפציעות שראויות לשבח. מכאן חוסר הרצון להכיר בתופעה המאיימת, החמקמקה, הקשה כל כך לאבחון ולטיפול.64

המספר העצום של נפגעי תגובת קרב במלחמת העולם הראשונה, לא אפשר להמשיך את ההדחקה. הנושא עלה על סדר היום מסיבה נוספת — הופעתם על בימת ההיסטוריה של צבאות האזרחים הגדולים שגויסו מכל שכבות העם. כתוצאה מכך נוצרה זיקה בין העם לצבאו. תופעות שפעם העסיקו את הצבא בלבד, הפכו לעניינם של כל האזרחים ושל השלטון האזרחי. סטירת הלחי שנתן גנרל פטון לחייל במרפאה בסיציליה הדהדה באמריקה מקצה אל קצה. המלחמות הארוכות שהתישו גם את רוחו של העם אילצו את הרשויות להתמודד עם סוגיית כושר עמידתו של החייל/אזרח.

בסופה של מלחמת העולם הראשונה אף התפתחה דוקטרינה טיפולית שנראתה יעילה לטיפול בנפגעי תגובת קרב: ׳שיטת סלמון׳ שפותחה בארצות הברית שגרסה: א. קרבה: הטיפול צריך להינתן קרוב ככל האפשר לשדה הקרב ולמקום הפגיעה. ב. מיידיות: יש לטפל בפגוע מהר ככל האפשר. ג. ציפייה: הטיפול צריך לכלול מסר ברור שאין פינוי לעורף. מצופה מהנפגע להחלים ולחזור לתפקידו מכיוון שאיננו חולה אלא 'מגיב' בלבד.

* * *

מדינת ישראל, רווית המלחמות מאז היווסדה, היתה לכאורה אמורה לפתח גם כלים להתמודדות עם פגועי נפש בשדה הקרב אבל עד שדות הקרב של מלחמת 1973 היו מלחמותיה קיומיות, קצרות ועטורות תהילה. 60 שנה חלפו מאז מלחמת העולם הראשונה ולחיל הרפואה לא היו במלחמת יום הכיפורים כלים להתמודד עם ׳הלם הקרב׳, או ׳תגובת קרב׳ (ת"ק) בלשון המקצועית.65 היעדר הדוקטרינה הביא לכך שבעת משבר הביא כל מטפל את אבחנתו, שיטתו ודרכו הוא.

בשנת 1977, אולי בהשפעת מלחמת יום הכיפורים, הגדיר הפסיכיאטר ד"ר יהודה פריד במאמר את אפיוני האירוע החריג של תגובת הקרב: "הכרה פתאומית במידע נוסף — בלתי־תואם למידע שכבר קיים ושאיננו נתפס בהכרח כרלוונטי או כהגיוני. מדובר אם כן בתיאוריה שאינה תואמת את התיאוריה השלטת, שאינה מתקשרת לשרשרת האירועים הצפויה. לצופה מעורר האירוע חרדה המתלווה לספק".66

פריצתה הפתאומית של המלחמה גרמה הלם בצבא ובעם. הבלבול וההפתעה יצרו כר פורה למספר רב של נפגעים נפשיים. אולם הלם קרב עדיין נחשב לבושה — שרידים לתפיסה שרווחה בצבא הגאה והמנצח מאז 1948. נפגעי הת"ק נתפסו כפחדנים, בעייתיים או כ'ארטיסטים' אשר יש לפנותם לאחור, ואין חולק שהיו גם כאלה. אפילו המונחים היו חדשים: 'תגובת קרב' ותסמונת פוסט־טראומטית הינם מושגים מודרניים חדשים שבאו לתפוס את מקומו של המונח הוותיק 'נוירוזות המלחמה'. ראש ענף פסיכיאטריה בפרוץ המלחמה ד"ר אליעזר בר נתן אמר: "לאט־לאט שמענו על ׳שיטת סלמון׳ אבל בינינו לבין הקרפ"ר (קצין רפואה ראשי) היה פער גדול יותר מאשר בינינו לבין המצרים".67 ענף פסיכיאטריה שאולץ להתמודד במלחמת יום הכיפורים עם פגועי הנפש, היה דל באופן קיצוני. הוא כלל את מפקד הענף, ד"ר בר נתן, סגנו, שלושה פסיכיאטרים, 25 קב"נים. זה היה גוף עורפי שלא התנהלו בו הכשרות ואימונים שעסקו בתגובת הקרב, לא היו מינויי חירום. אפילו לא היה נשק אישי.

במלחמה זו נופצו, כמו בנושאים רבים, גם כמה מיתוסים מקודשים בתחום חיל הרפואה. מספרם הגבוה של נפגעי ת"ק ביום הכיפורים לצד ליקויים בהכנה לטיפול בהם, עוררו בעוצמה את המודעות הציבורית לתופעה. פרופסור יוסף ברנדייס, אחד המפקדים של בית חולים שדה, ולימים מנהל בית החולים רמב"ם, אמר על כך באחד הדיונים לאחר המלחמה: "לא היינו מוכנים לנושא הלם הקרב. היה לי פסיכיאטר אחד בבית חולים שדה ואני גירשתי אותו. אחר כך בכיתי מאוד על כך".68 בבית חולים שדה ברפידים היה מצוי צוות פסיכיאטרי מצומצם (שניים־שלושה רופאים) ולא מיומן. מערך קב"נים היה פרוש ביחידות קרביות סדירות אך לא היה מיומן בטיפול בהלם קרב. היעדר המודעות התבטא גם במיעוט מטפלים בבתי החולים בעורף, במחסור במתקנים מתאימים, ובטשטוש הקונספציה הטיפולית הנכונה.69 יתירה מזאת, פסיכיאטרים שגויסו למילואים שירתו כרופאים רגילים.

כאשר פרצה המלחמה התקשה בית החולים ברפידים לקלוט את הגלים המסיביים של הלומי הקרב שהחלו להגיע.70 אמנם הצוותים עשו כמיטב יכולתם, אבל העיר על כך בדיעבד אחד הרופאים: "הטיפול נעשה בדרך כלל על ידי ניסוי וטעייה... בסיכומו של דבר העבודה הטיפולית היתה אמפירית והשאירה סימני שאלה לאורך כל הדרך".71

הנוהל היה שנפגעי ת"ק אושפזו בבית החולים שלושה ימים ולאחר מכן הופנו לבתי החלמה באשקלון, נתניה ובמקומות נוספים. הטיפול 'נוסח סלמון', שגרס טיפול קדמי, כמעט ולא בא לידי ביטוי. בעדות שנתן ד"ר מוריס קליינהאוז, מפקד הצוות הפסיכיאטרי בבית החולים ברפידים, כחצי שנה לאחר המלחמה הוא קבע שכ־20 אחוז מנפגעי ההלם ניתן להחזיר ליחידותיהם בעזרת טיפול מתאים בתוך יממה מרגע הגעתם. עוד כ־40 אחוז ניתן לשקם תוך שלושה ימים. אולם זה לא נעשה. בהיעדר תורה אחידה התחרו התורות זו בזו עד כדי יריבות.72

על פי הנתונים שמסר רע"ן בריאות הנפש לאחר המלחמה היה אחוז נפגעי הלם הקרב כעשרה אחוזים מכלל הפצועים. הפסיכיאטרים בבית החולים ברפידים טיפלו ב־30 מקרים ביום, הרבה מעבר ליכולתם. בין 16 ל־24 באוקטובר, והימים ימי מתקפת הנגד, טופלו בבית החולים ברפידים 176 נפגעים פסיכיאטריים.73 לפי הנתונים הראשוניים הללו פונו לבית החולים 375 נפגעים פסיכיאטריים לאורך המלחמה כולה מתוך 700 נפגעים בסך הכול. כ־300 דווחו מאוחר יותר, לאחר המלחמה.

רק לאחר המלחמה חלה תפנית בגישה לכל הנושא. הביטוי היה רב־מערכתי. בראש ובראשונה בהגדרה מחודשת של המונחים, באפיוני התסמונות ובשיטות הטיפול. בשנת 1983 פורסם דוח חיצוני על ת"ק בצבא האמריקאי ולפיו מספר הנפגעים הנפשיים היה 14 ל־100 (12.5 אחוז) ביחס למספר הפצועים הכללי. הערכה נוספת היא של הפסיכולוג ד"ר שבתאי נוי, שלפי אומדנו הגיע מספר נפגעי הת"ק ביום הכיפורים ל־2,300, 30 אחוז מכלל הפצועים. הערכה זו הרחיבה את טווח ההגדרה.74 למשל, על ידי אימוץ המונח 'עומס נפשי' שלא נספר בסטטיסטיקה. ההגדרה הצרה מדברת עדיין על עשרה אחוזים.

הדוחות השונים לא מפרטים מיקום ונסיבות פגיעה. מרביתם לקוחים מהימים הראשונים. כ־30 אחוז. עם זאת, למרבה הפלא, כ־30 אחוז דווקא בימים לאחר שצה"ל עבר למתקפת הנגד הגדולה שלו. מאחר שנפגעי סואץ פונו לבית החולים בפאיד או הוטסו ישירות לעורף, ייתכן שחלק הארי הם נפגעי 'החצר׳. אנשי 'החצר' התאימו לפרופיל הפוטנציאלי ששורטט בספרו של הלורד מורן. פסיביות, שחיקה, חוסר אונים מסוים נוכח ההפגזות, היעדר מידע לגבי הצפוי, סביבה מעיקה, היעדר סיוע מיידי.

אבל בסופו של דבר ההתמודדות היא אישית. היא מותנית בתפקיד, בניסיון עבר, בתכונות אישיות, במנהיגות. בחצר עמדו רבים בנחישות עד להפסקת האש.

חצר המוות

"ליד התאג"ד היתה גבעה. שיפוע כזה. ואתה רואה אלונקות־אלונקות, מכוסות בשמיכות. הגבעה הזאת עם האלונקות היתה מחזה נורא. אתה עובר שם ורואה נעליים אדומות ושחורות. אתה רואה את קצוות השיער. היו שם איזה 200. כל הנפגעים עברו דרכנו. אבל לא היה זמן לפנות את ההרוגים. פינו רק את הפצועים", מספר עמוס נאמן. התלולית הקטנה קיבלה שמות שונים: ׳גבעת המתים׳, 'גבעת ההרוגים', 'גבעת הנעליים'. 'החצר' זכתה לשם 'חצר המוות'.

כ־40 שנים לאחר המלחמה השדים עוד רדפו את סא"ל נאמן: "באחד מסיורי בחצר ראיתי צוות של טנק יושב לקפה. פקדתי עליהם לעלות לטנק והתרחקתי מהמקום. אז החלה הפגזה, וכשחזרתי לטנק נוכחתי שלמעט החייל שהיה בטנק כל הצוות התרסק לחתיכות מפגיעה ישירה. הם לא מילאו אחר הפקודה שלי. המקרה לא נותן לי מנוח גם היום, והתמונות חוזרות אלי שוב ושוב".

אנשי 'החצר' נדרשו להתעמת נפשית ופיזית לא רק עם האש שנורתה עליהן אלא גם עם המחנק שסגר עליהם. הביטוי לכך היה מספר ההרוגים שהלך וגדל על 'גבעת הנעליים' בלי יכולת לפנותם בימים הראשונים. "לחצתי על האוגדה, קחו מפה את ההרוגים אחרת האנשים יישברו. אני כבר לא מדבר על הריחות. היה לי אח במלחמה ופחדתי לגשת למקום הזה. פחדתי להרים שמיכה",75 מתאר עמוס נאמן.

מספרי ההרוגים ב'חצר' שהקנו לה את שמה, שונים מגרסה לגרסה. לפי נתוני קצין ההיסטוריה רס"ן לוין, במהלך 18.10 פינתה רבנות האוגדה 56 חללים מאזור 'מצמד' ו'לקקן'.76 פרדקין העיד כי מישהו אמר ש'בחצר' עצמה היו כ־80 הרוגים ו־210 פצועים. קשה לדעת. חלק מההרוגים שרוכזו ב'חצר' הובאו מהגדה המערבית וממקומות אחרים.

לכוחות הקבועים היו בין 30 ל־40 הרוגים על פי ההערכה 77 אולם בהיעדר פינוי הם הפכו לחלק מעיק וקשה בנוף 'החצר'.

* * *

קצין הדת של אוגדה 143 רס"ן (לימים אל"ם) יוסי הראל, צנחן לשעבר, נפגש פנים אל פנים עם החובה הבלתי־נסבלת הזאת.78 הראל, איש קבע ברבנות הצבאית, שהה בפרוץ המלחמה בבית וחיכה למינוי חדש. לפני כן שירת כרב באוגדת סיני והכיר היטב את השטח. הוא לקח את הקלשניקוב ש׳זכה׳ בו במלחמת ששת הימים, מדי א' וכומתה אדומה והתייצב ברבנות פיקוד המרכז. שם נאמר לו על ידי הרב גורן שאריק שרון רוצה את "הרב הצנחן המשוגע" אצלו. באוגדה בטסה קיבל הראל מינוי חירום של רב האוגדה שמשימתו העיקרית היתה פינוי נפגעים. צוות של ממש לא עמד לרשותו, אז "תפסתי כל מיני אנשים עם כיפה שברחו מהמעוזים שיעזרו לי". על פי רוב היינו למעשה שניים, אני והנהג שלי איש 'עולם תחתון' אבל אדם אמין ואמיץ. פעם הוא נכנס לשדה מוקשים לחלץ גופות. החלטתי שאני לא משאיר אף גופה בשטח. אבל המשימה היתה נוראית". עד יום הצליחה, 15 באוקטובר, פינה הראל בשני נגמ"שים עשרות חיילים הרוגים. האנשים שליוו אותו לא החזיקו מעמד.

ב־19 בחודש (יום שישי) שהה הראל במפקדת האוגדה בטסה. "לפתע ראיתי פורד טורינו אדומה ענקית ובתוכה ישב הרב גורן. האוטו היה מלא לבנים, דברים טובים. ספרי תהילים. "באתי להישאר איתך שבת", אמר הרב גורן ונשאר לישון במכונית. אבל לאריק שרון היו תוכניות אחרות והוא שלח את הראל ל'חצר', שם עלתה במלוא חריפותה מצוקת פינוי ההרוגים. שאלת פינוים בשבת הועלתה בפני הרב גורן. הרב פסק לפנות. לקראת ערב שישי, 19 באוקטובר, נכנס הראל ל'חצר'. לפניו נסעה משאית תחמושת. "שמעתי זמזום של מטוס. המשאית חטפה פגיעה ישירה. היה פיצוץ אדיר. הרגשתי שאני עף באוויר. אמרתי 'שמע ישראל'. חשבתי שגמרתי. לא הרגשתי כאב. הרגשתי שאני עף, מרחף. פתאום שמעתי: חובש! הבנתי שאני חי. הייתי מלא דם. חבשתי את עצמי".

ב'חצר' הצטברו כבר עשרות הרוגים ללא כתובת פינוי, ללא אמצעים מסודרים. "בלגן לא נורמלי, פגשתי את עמוס נאמן שתדרך אותי והוביל אותי לגבעת הנעליים". עדיין על מדי א' ביצע הראל זיהוי ראשוני והחל לפנות הרוגים. "עצרתי נהגי משאיות להעמסת הגופות אך כשראו אותי, זרקו את המפתחות וברחו. את רוב ההרוגים העמסתי בעצמי. כך עבדתי כל יום 20 באוקטובר. חזרתי לטסה עם המשאית האחרונה של החללים. הייתי פצוע, מטושטש ותשוש". שמעתי את קולו של הרב גורן. הוא היה בדרכו לאריק כדי לחצות את התעלה. הוא עמד על קומנדקר וסביבו אנשים רבים. רץ אלי חיבק אותי. שאל, ׳היית צריך לנסוע בשבת?׳ זו היתה שאלתו הראשונה. אמרתי לו, ׳כן׳״. לימים חרצו הפעולות והזמן שעשה יוסי הראל ב'חצר' סימנים פיזיים ונפשיים קשים גם בו.

* * *

חצר הצליחה ב'מצמד' עמדה במבחן ראש הגשר, במבחן האש, במבחן המנהיגות ובמבחן כושר העמידה.

אולם אין להתעלם מהכשלים. ראש גשר היה נקודה קריטית במערכת צליחה מסובכת ומורכבת. אוגדה 143 התמודדה עם משימה שלא תורגלה מעולם בתנאים שנוצרו, והיא למדה את תורתה ׳תוך כדי תנועה׳. היה לכך מחיר. סדר עדיפויות מבצעי ששובש, גשר גלילים שלא הגיע, דוברות שנמנעה השקתן בזמן, אלתורים בביצוע, קשיים בפינוי נפגעים, לוח זמנים מתארך. כל זה הוליד ברגעים מסוימים ספקות בדבר עצם ביצוע המשימה. עם זאת, אפשר לומר בסבירות גבוהה שתפקודו של ראש הגשר לא עיכב ולא מנע מצה"ל את ביצוע משימותיו בגדה המערבית.

הכאוס הפנה את הזרקור לאנשים. 'החצר' הפכה למעין מעבדה אנושית שבה אנשים התמודדו עם הפחדים, עם הלחץ, עם החובה הצבאית, עם הרצון לנצח, עם החברות והמחויבות. עבור הבאים בשעריה של 'החצר' זה היה מבוא למלחמה שמחכה להם בצד השני של התעלה. אנחנו מתקדמים.