פרק 1
עדותה של רוזאן על עצמה
(מטופלת, בית החולים הפסיכיאטרי של אזור רוסקומון, 1957 - )
העולם מתחיל מחדש בכל לידה, ככה אבא שלי היה אומר. הוא שכח להגיד שעם כל מוות העולם נגמר. או לא חשב שהוא צריך להגיד את זה. כי חלק נכבד מהחיים שלו הוא עבד בבית קברות.
*
העיר שנולדתי בה היתה עיר קרה. אפילו ההרים התרחקו ממנה. גם ההרים, ממש כמוני, לא סמכו על המקום הקודר הזה.
נהר שחור זרם דרך העיר ולא האיר פנים לבני תמותה, אבל לברבורים הוא האיר פנים, וברבורים רבים מצאו בו מקלט ואפילו דהרו לאורכו בהמונים, כמו עדר של חיות מסתערות.
הנהר גם נשא את הפסולת אל הים, וגם שברי חפצים שהיו שייכים פעם לאנשים והתנתקו מהגדות, וגם גופות, אם כי לעתים נדירות, אה, ולפעמים גם תינוקות מסכנים שרק גרמו מבוכה. העומק של הנהר והמהירות שלו היו בני ברית נאמנים לסודיות.
אני מתכוונת לעיר סלייגו.
סלייגו בנתה אותי וסלייגו הרסה אותי, אבל כבר הרבה קודם הייתי צריכה להפסיק להיות מישהי שעָרים של בני אדם יכולות לבנות או להרוס אותה, ולדאוג לעצמי בעצמי. האימה והכאב בסיפור שלי התרחשו מפני שבצעירותי חשבתי שאחרים יוצרים את המזל או את הביש מזל שלי; לא ידעתי שבן אדם יכול לבנות חומה מלבֵנים דמיוניות ומלט דמיוני, חומה שתגן עליו מפני מתקפת הזוועות ותחבולות הזמן האפלות והאכזריות, וככה ליצור את עצמו בעצמו.
עכשיו אני לא שם, עכשיו אני ברוסקומון. בבניין ישן שהיה פעם בית אחוזה, אבל עכשיו הוא צבוע כולו בצבע קרם עם מיטות ברזל ומנעולים על הדלתות. וכל זה הוא הממלכה של ד"ר גרין. ד"ר גרין הוא בן אדם שקשה לי להבין אותו, אבל אני לא פוחדת ממנו. לאיזה דת הוא שייך אני לא יודעת, אבל הוא דומה מאוד לתומס הקדוש, עם הזקן והקודקוד הקירח.
אני לגמרי לבדי, אין אף אחד בעולם שמכיר אותי מחוץ למקום הזה; כל בני המשפחה שלי, המעטים מאוד שהיו פעם, בעיקר האמא הציפורית שלי אני משערת, כולם כבר אינם עכשיו. וגם רוב אלה שרדפו אותי כבר אינם, אני חושבת, וכל זה מפני שאני מאוד מאוד זקנה עכשיו, אולי אפילו בת מאה, אף על פי שאני לא יודעת ואף אחד לא יודע. סתם מין שארית כזאת, שריד של אישה, ואני אפילו כבר לא נראית כמו בן אדם, אלא כמו שרוך כחוש של עור ועצמות, בחצאית וחולצה מרופטות וז'קט קנווס, ואני יושבת כאן בכוּך שלי כמו אדום־חזה שלא יכול לשיר — לא, כמו עכבר שמֵת מתחת לרצפה במקום חמים ליד האח, ושוכב עכשיו כמו מומיה בפירמידות.
אף אחד לא יודע אפילו שיש לי סיפור. בשנה הבאה, בשבוע הבא או מחר אני בטח אסתלק מהעולם, ורק ארון קטן יצטרכו בשבילי, ובור צר. לא תהיה מצבה מעל הראש שלי, וזה לא חשוב.
אבל אולי כל הדברים של בני האדם הם קטנים וצרים.
שָקט לגמרי מסביב. היד שלי בריאה, יש לי עט כדורי נהדר מלא דיו כחולה שנתן לי החבר שלי הרופא, כי אמרתי שהצבע מוצא חן בעיני — הוא לא בן אדם רע למען האמת, אולי הוא אפילו פילוסוף — ויש לי חבילת ניירות שמצאתי בארון אחסון בין כל מיני דברים לא נחוצים, ויש קרש רופף ברצפה שמתחתיו אני מחביאה את האוצרות האלה. אני כותבת את תולדות החיים שלי על נייר שאף אחד לא רוצה — מה צריך יותר מזה. אני מתחילה דף חדש — הרבה דפים חדשים. כי עכשיו אני רוצה מאוד להשאיר דין וחשבון, איזושהי היסטוריה כנה ושבירה של עצמי, ואם אלוהים ייתן לי כוח, אני אספר את הסיפור הזה ואסגור אותו מתחת לקרש ברצפה, ואז אני אלך לי די בשמחה לנוח מתחת לאדמה של רוסקומון.
*
אבא שלי היה האדם הכי נקי בכל העולם הנוצרי, בכל סלייגו לפחות. הוא נראה לי חנוט לגמרי במדים שלו — לא היה בו שום דבר מקרי, הכול היה מסודר כמו ספר חשבונות. הוא היה מפקח של בית הקברות, ובשביל העבודה הזאת נתנו לו מדים מבריקים ממש, או ככה זה נראה לי כשהייתי ילדה.
היתה לו בחצר חבית שאספה את מי הגשמים, ובמים האלה הוא שטף את עצמו בכל יום בשנה. הוא אמר לי ולאמא שלי להסתובב עם הפנים לקיר של המטבח, וככה הוא עמד בלי פחד שיראו אותו בין האזוב והחזזית שבחצר, התפשט כולו וקירצף את עצמו בלי רחמים בכל מזג אוויר, גם כשמעמקי החורף נהמו כמו שור.
את הסבון הקַרבולי, שהיה מיועד לניקוי רצפה שמנונית, הוא התסיס לחליפה של קצף שהתאימה לו מאוד, ושיפשף את עצמו בחתיכת אבן אפורה, שאותה הוא נעץ בגומחה בקיר כשסיים, והיא בלטה מתוכה כמו אף. את כל זה ראיתי במבטים חטופים שהגנבתי ובהפניות ראש מהירות, כי לא הייתי בת נאמנה מהבחינה הזאת, ולא יכולתי לציית.
שום הופעה של קרקס לא היתה משעשעת אותי ככה.
אבא שלי היה זמר שאי־אפשר להשתיק אותו, הוא שר את כל השירים של האופרטות מהימים ההם. והוא גם אהב לקרוא דרשות של מטיפים שמתו מזמן. הוא אמר שככה הוא יכול לדמיין את הדרשות כשהיו חדשות פעם באיזה יום ראשון והמילים היו חדשות בפה של המטיפים. גם אבא שלו היה מטיף. אבא שלי היה פְּרֶסבּיטֶרי נלהב, אני יכולה כמעט להגיד אדוק, וזה לא היה מקובל כל כך בסלייגו. את הדרשות של ג'ון דאן הוא הכי אהב, אבל התורה האמיתית שלו היתה "רֶליגיוׂ מדיצ'י" של סר תומס בראון, ספר שעוד נמצא אצלי בין כל השרידים והמהומות של החיים שלי, בכרך קטן ובלוי. הוא נמצא כאן לפנַי, על המיטה שלי, ובתוכו השם של אבא שלי בדיו שחורה, ג'ו קְליר, והתאריך 1888, והעיר סאותהמפטון, כי בצעירותו הרחוקה הוא היה ספן, והפליג לכל נמל בעולם הנוצרי עוד לפני שהיה בן שבע־עשרה.
בסאותהמפטון קרה אחד האירועים הכבירים והמשפיעים
בחיים שלו, כי שם הוא פגש את אמא שלי, סיסי, שהיתה חדרנית באכסניה של ספנים שהיתה הכי חביבה עליו.
הוא תמיד סיפר סיפור מוזר על סאותהמפטון, וכשהייתי ילדה זה נראה לי אמת ממש כמו כתבי הקודש. אולי זאת היתה אמת בכל זאת.
באחת הפעמים שהוא הגיע לנמל, הוא לא מצא מיטה באכסניה שהוא אהב ולכן הוא נאלץ ללכת הלאה לאורך שממה סחופת רוח של טורי בתים ושלטים, עד שמצא בית בודד עם שלט של חדרים פנויים שהתנוסס בחוץ בשביל למשוך לקוחות.
הוא נכנס אל הבית, ואישה חיוורת בגיל העמידה קיבלה את פניו ונתנה לו מיטה במרתף.
באמצע הלילה הוא התעורר כי היה נדמה לו שהוא שומע מישהו נושם בחדר. הוא נתקף בהלה והתעורר לגמרי, כמו שקורה כשנבהלים כל כך, ואז שמע גניחה ומישהו שנשכב לידו במיטה, בחושך.
הוא הדליק את הנר שלו בעזרת קופסת ההצתה. אף אחד לא נראה בחדר, אבל הוא ראה שהסדינים והמזרן מעוכים כאילו מישהו כבד שכב עליהם. הוא קפץ מהמיטה וקרא בקול, אבל לא היתה שום תשובה. רק אז הוא הרגיש בקרביים שלו רעב נורא, כמו ששום אירי לא הרגיש מאז הרעב הגדול. הוא מיהר אל הדלת אבל נדהם לראות שהיא נעולה. עכשיו הוא התרגז מאוד. "תני לי לצאת, תני לי לצאת!" הוא קרא בבהלה ובעלבון. איך הזקנה הזאת מעיזה לכלוא אותו! הוא דפק ודפק, עד שבסוף בעלת הבית הגיעה ופתחה את הדלת בשלווה. היא התנצלה ואמרה שכנראה בלי לשים לב היא נעלה את הדלת נגד גנבים. הוא סיפר לה על ההפרעה שהיתה, אבל היא רק חייכה אליו ולא אמרה כלום, ואז היא עלתה בחזרה לחדר שלה. היה נדמה לו שנודף ממנה ריח מוזר של עלים, של אדמה ושיחים, כאילו היא זחלה ביער. ואז נהיה שקט, והוא כיבה את הנר וניסה להירדם.
קצת אחר כך זה קרה עוד פעם. הוא שוב זינק והדליק את הנר וניגש אל הדלת. היא שוב היתה נעולה! ושוב הרעב העמוק כירסם בבטן שלו. משום מה, אולי בגלל המוזרות של בעלת הבית, הוא לא היה מסוגל לקרוא לה שוב, ולכן הוא ישן כל הלילה בכורסה, מזיע ומוטרד.
כשהשחר עלה הוא התעורר והתלבש, וכשניגש אל הדלת הוא גילה שהיא פתוחה. הוא לקח את התיקים שלו ועלה למעלה. ואז הוא שם לב לעליבות של המקום, שלא היתה גלויה כל כך בלילה, בחושך. הוא לא היה מסוגל להעיר את בעלת הבית, והספינה שלו היתה צריכה להפליג, ולכן הוא נאלץ לעזוב את הבית בלי לפגוש אותה, השליך כמה שילינגים על השולחן הקטן במסדרון והלך.
כשהוא יצא אל הרחוב והסתכל אחורה אל הבית, הוא נדהם לראות שרוב המשקופים של החלונות שבורים ושבגג השקוע חסרים רעפים.
הוא נכנס לחנות בפינה כדי להירגע קצת בשיחה עם יצור אנושי אחר, ושאל את החנווני לגבי הבית. הבית, אמר לו החנווני, סגור כבר כמה שנים ואף אחד לא גר בו. בכל מקרה אחר היו הורסים אותו, אבל הוא חלק מטור של בתים. לא יכול להיות שהוא ישן שם בלילה, אמר החנווני. אף אחד לא גר שם ואף אחד לא היה חושב אפילו לקנות את הבית הזה, כי אישה רצחה שם את בעלה — נעלה אותו במרתף עד שהוא מת מרעב. האישה עצמה נשפטה והוצאה להורג.
אבא שלי סיפר לי ולאמא שלי את הסיפור הזה בהתלהבות, כאילו הוא חי את הדברים מחדש תוך כדי דיבור. הבית הקודר, האישה החיוורת ורוח הרפאים הגונח, כל אלה צפו מאחורי העיניים שלו.
"אז מזל שהיה אצלנו חדר פנוי בפעם הבאה שהגעת לנמל, ג'ו," אמרה אמא שלי בקול הכי נייטרלי שלה.
"נכון מאוד, בחיי, נכון מאוד," אמר אבא שלי.
סיפור קטן של בן אדם, סיפור של ספן, שאיכשהו עוד כלל בתוכו את היופי המלא ניגודים של אמא שלי ואת הקסם העצום שאבא שלי מצא בה מאז ומעולם.
כי היופי שלה היה מין יופי ספרדי כזה, עם שיער כהה ועור כהה, ועיניים ירוקות כמו אזמרגדים אמריקאים, ששום גבר לא יכול לעמוד בפניהן.
והוא התחתן איתה וחזר איתה לסלייגו, ושם היא חיה את החיים שלה מאז והלאה, לא צמחה באפלה הזאת אלא נצצה בייאוש, כמו שילינג שהלך לאיבוד על קרקע בוצית. אישה יפה ממנה לא ראו אף פעם בסלייגו. היה לה עור רך כמו נוצות, וחזה שופע וחמים, כמו לחם טרי ושמחה.
כשהייתי קטנה, הכי נהניתי לצאת עם אמא שלי בשעת השקיעה לרחובות של סלייגו, כי היא אהבה לפגוש את אבא שלי בדרך כשהוא היה חוזר הביתה מהעבודה שלו בבית הקברות. רק הרבה שנים אחר כך, כשהייתי מבוגרת יותר והסתכלתי אחורה, הבנתי שהיתה איזושהי חרדה בהליכה הזאת לקראתו, כאילו היא לא סמכה על הזמן ועל מהלך הדברים הרגיל שיביאו אותו הביתה. כי אני באמת חושבת שאמא שלי סבלה בצורה משונה מתחת להילת היופי שלה.
הוא היה המפקח בבית הקברות, כמו שסיפרתי לך, והוא לבש מדים כחולים וכובע מצחייה שחור כמו נוצות של שַחרור.
זאת היתה התקופה של מלחמת העולם הראשונה, והעיר היתה מלאה חיילים, כאילו סלייגו בעצמה היא שדה קרב, אבל היא לא היתה שדה קרב, כמובן. הם היו רק חיילים בחופשה, אלה שראינו שם. אבל הם היו דומים מאוד לאבא שלי, בגלל המדים, ולכן, כשאמא שלי ואני הלכנו, היה נדמה שהוא צץ בכל מקום ברחובות האלה, ואני חיפשתי אותו בפראות ממש כמוה. השמחה שלי היתה שלמה רק כשהתברר בסוף שזה הוא, חוזר הביתה מבית הקברות בערבים החשוכים של החורף נניח, בצעד קליל. וכשהוא היה רואה אותי, הוא היה משחק איתי, משתולל כמו ילד. והרבה מבטים ננעצו בו, כי אולי התנהגות כזאת לא התאימה לעבודה המכובדת שלו כמפקח על המתים של סלייגו. אבל היתה לו יכולת נדירה כזאת לתת לכל הדברים להירגע בתוכו כשהוא היה בחברת ילד, ולהתנהג בטיפשות ובעליזות באור הגווע.
הוא היה המפקח על הקברים, אבל הוא היה גם הוא עצמו, וכשלבש את המדים הכחולים ואת הכובע עם המצחייה, הוא היה יכול להוביל כל בן אדם לכל קבר של קרוב משפחה או חבר בצורה חגיגית ומכובדת, אבל כשהיה לבד בביתן שלו בבית הקברות, שהיה בית תפילה קטן מבטון, היה אפשר לשמוע אותו שר להפליא את "חלמתי כי בהיכלֵי שיש אשכון" מ"הנערה הבוהמית", אחת האופרטות שהוא הכי אהב.
וכשהיה לו חופש מהעבודה, הוא היה יוצא עם האופנוע שלו, אופנוע מֶצְ'לֶס, ודוהר בדרכים העקלקלות של אירלנד. אם הזכייה באמא שלי היתה אירוע כביר, אז בשנה הזאת, ברוכת המזל, בערך בזמן שנולדתי, הוא התחרה על האופנוע הנהדר שלו במסלול הקצר בָּאי מאן והגיע למקום המכובד שבאמצע השדה ואפילו לא נהרג, וזה תמיד העלה בו זיכרונות וגרם לו אושר, ואני בטוחה שזה עודד אותו בבית התפילה הקטן שלו בימים משמימים של חורף אירי, כשהיה מוקף בכל הנשמות הישֵנות האלה.
לאבא שלי היה עוד סיפור "מפורסם", זאת אומרת, מפורסם בבית הקטן שלנו, סיפור מהתקופה שהיה רווק, והתאפשר לו יותר להגיע למפגשי האופנוענים המעטים שהתקיימו בימים ההם. זה קרה בטוֹלאמור, וזה היה סיפור משונה במיוחד.
הוא נסע לבדו בדרך במהירות גדולה, ומולו התרוממה גבעה ארוכה ורחבה, שהובילה לסיבוב חד במורד, ושם הדרך נתקלה בגדר אבן עבה וגבוהה שמסמנת גבול של נחלה, כמו שבנו בתקופה של הרעב הגדול, מין עבודה שלא היתה נחוצה לאף אחד אבל איפשרה לעובדים להמשיך ולהתפרנס. בכל מקרה, הרוכב שלפניו טס במורד הגבעה, צבר מהירות עצומה ובמקום לבלום נראה שהוא אפילו מאיץ לקראת החומה שחוסמת, ובסוף, במהומה איומה של עשן ומתכת ורעש שנשמע כמו יריות של תותחים, הוא התנגש בה בלי רחמים. אבא שלי הסתכל בכל זה דרך משקפי הרכיבה המלוכלכים שלו וכמעט איבד את השליטה על האופנוע, עד כדי כך הוא הזדעזע; אבל אז הוא ראה מחזה שהוא לא היה יכול להסביר בשום אופן ואף פעם לא יוכל להסביר — הרוכב התרומם כאילו יש לו כנפיים, וחצה את החומה הענקית בתנועה מהירה ורכה, כמו שחף שדואה למעלה עם הרוח. לרגע אחד, לרגע אחד הוא באמת חשב שהוא רואה נפנוף של כנפיים, ומאותו יום, בכל פעם שהוא קרא על מלאכים בספר התפילות שלו, הוא נזכר במקרה המופלא הזה.
לא, אין לך שום סיבה לחשוב שאבא שלי העמיד פנים, כי הוא לא היה מסוגל לזה. נכון שבאזורים כפריים ואפילו בעיירות אנשים אהבו לספר שהם ראו נפלאות, כמו הבעל שלי טום והכלב עם שני ראשים בדרך לאֶניסְקְרוֹני. נכון גם שסיפורים כאלה משכנעים רק אם מי שמספר אותם מעמיד פנים שהוא מאמין בהם לגמרי — או שהוא בעצמו באמת ראה דברים מופלאים כאלה. אבל אבא שלי לא היה קוסם של שקרים וסיפורים.
אבא שלי הצליח להאט את האופנוע שלו ולעצור, ואז הוא רץ לאורך החומה, מצא אחד מהשערים הקטנים והמשונים האלה, דחף את הברזל החלוד ומיהר דרך הסרפדים והחומעה כדי למצוא את הידיד הפלאי שלו. ושם, בצד השני של החומה, הוא שכב, אמנם חסר הכרה אבל גם בלי שום פגע, ואבא שלי נשבע שזאת האמת. בסופו של דבר, האיש הזה, שהתברר שהוא אדון הודי שמוכר צעיפים וכל מיני פריטים אחרים שהוא סחב במזוודה לכל אורך החוף המערבי, בסוף הוא התעורר וחייך אל אבא שלי. שניהם התפעלו מההצלה הבלתי מוסברת הזאת, שבאופן טבעי נהפכה לשיחת היום בטולאמור עוד הרבה שנים אחר כך. אם אי־פעם יזדמן לך לשמוע את הסיפור הזה, יכול להיות שהמספר יקרא לו "המלאך ההודי".
האושר המוזר של אבא שלי היה ברור מאוד לעין כשהוא סיפר שוב את הסיפור הזה. כאילו בשבילו אירוע כזה הוא גמול על זה שהוא חי, חסד סיפורי קטן שגרם לו עונג כל כך גדול והעניק לו, גם בחלומות וגם כשהוא היה ער, הרגשה של זכות גדולה, כאילו פיסות קטנות כאלה של סיפורים ושל אירועים התחברו אצלו לבשורה מרופטת. ואם אי־פעם יכתבו ספר בשורה על החיים של אבא שלי — ולמה שלא יכתבו, הרי אומרים שהחיים של כל אדם יקרים באותה מידה בעיני אלוהים — אז אני מתארת לעצמי שהכנפיים האלה, שנראו רק לרגע על הגב של החבר ההודי שלו, יהיו כבר יותר ממשיות, ודברים שהוא רק רמז עליהם יהיו מוצקים יותר בסיפור החדש־ישן. אמנם לא יהיה אפשר להוכיח אותם, אבל הם יעלו לדרגה של נס, ככה שכולם יוכלו לשאוב מהם נחמה.
האושר של אבא שלי היה חסד יקר בפני עצמו, אולי כמו שהחרדה של אמא שלי היתה מקל שנתקע לה כל הזמן בגלגלים. כי אמא שלי אף פעם לא המציאה אגדות קטנות על החיים שלה, והיא היתה חסרת סיפורים במיוחד, אף על פי שבטח היו בחיים שלה סיפורים לא פחות טובים משל אבא שלי.
מצחיק, אבל פתאום אני חושבת שבן אדם שאין לו מעשיות קטנות שהוא מטפח בזמן שהוא חי, מעשיות שנשארות אחריו, סביר יותר שהוא יאבַד לגמרי לא רק להיסטוריה אלא גם לבני המשפחה שלו שיבואו אחריו. ברור שזה הגורל של רוב האנשים, והוא מצמצם חיים שלמים, מלאים ונהדרים, לשמות שחורים ועצובים באילנות יוחסין מנוונים, עם חצי תאריך שמידלדל אחריהם וסימן שאלה.
האושר של אבא שלי לא רק גאל אותו אלא גם דחף אותו לספר סיפורים, ובזכותו הוא חי בתוכי אפילו עכשיו, כמו נשמה שנייה, סבלנית ונעימה יותר, בתוך הנשמה העלובה שלי.
אולי האושר שלו היה מוזר וחסר כל בסיס. אבל למה אסור לבן אדם להשתדל להיות מאושר כמה שהוא רק יכול בפיתולים הארוכים והמוזרים של החיים? אני חושבת שזה בסדר גמור. אחרי הכול, העולם באמת יפה, ואם היינו כל יצור אחר חוץ מבן אדם, אולי היינו כל הזמן מאושרים בו.
*
את החדר המרכזי בבית הקטן שלנו, שגם ככה היה די צר, חלקנו עם שני חפצים גדולים, ואחד מהם היה האופנוע שהזכרתי קודם, שהיה צריך להגן עליו מהגשם. בחדר המגורים שלנו הוא חי חיים שקטים, אפשר להגיד, ואבא שלי היה יכול לשבת בכורסה שלו ובלי שום מאמץ להעביר מטלית עור על הכרום מתי שהוא רק רצה. החפץ השני שאני רוצה להזכיר הוא פסנתר קטן שאבא שלי קיבל במתנה מאלמן אסיר תודה, כי הוא חפר קבר לאשתו בלי שום תשלום, כי המשפחה השכולה סבלה מחסרון כיס. אז בערב קיץ אחד, זמן קצר אחרי הקבורה, הפסנתר הגיע בעגלה רתומה לחמור, והאלמן ושני הבנים שלו גררו אותו פנימה בחיוכים מלאי שמחה וגם במבוכה, והעמידו אותו בחדר הקטנטן שלנו. אני משערת שהפסנתר הזה לא היה שווה הרבה כסף, אבל בכל זאת היה לו צליל יפה מאוד, ולא ניגנו בו בכלל לפני שהוא הגיע אלינו, עד כמה שהיה אפשר לשפוט לפי מצב הקלידים, שהיו בלי שום רבב. על הדפנות בצד היו מצוירות תמונות של מקומות שלא נראו כמו סלייגו (כנראה תמונות של איזה איטליה דמיונית או משהו כזה) אבל בכל זאת יכלו להיות סלייגו, כי היו שם הרים ונהרות, ורועים ורועות שעמדו עם הכבשים הסבלניות שלהם. אבא שלי, שגדל בכנסייה של אבא שלו שהיה כומר, ידע לנגן בכלי הנהדר הזה, וכמו שאמרתי, הוא נהנה במיוחד מאופרטות ישנות של המאה הקודמת. בַּאלְף נחשב גאון בעיניו. היה לי מקום לידו על הכיסא של הפסנתר, ולכן די מהר, בזכות האהבה שלי אליו וההנאה העצומה שלי מהיכולת שלו, התחלתי לקלוט את עקרונות הנגינה, ולאט לאט התקדמתי והגעתי ליכולת של ממש, בלי שהרגשתי בכלל שאני מתאמצת או עומדת למבחן.
ואז יכולתי ללוות אותו כשהוא עמד באמצע החדר, עד כמה שהיה אמצע לחדר הזה, הניח יד אחת על המושב של האופנוע, נניח, דחף יד שנייה לתוך הז'קט כמו נפוליאון אירי, ושר בשלמות רבה, או ככה זה נשמע לי, את "בהיכלי שיש אשכון" או פנינים אחרות מהרפרטואר שלו. דרך אגב, השירים הקטנים האלה נקראים נפוליטנים, וברור שזה לא לזכר נפוליאון כמו שחשבתי, אלא מפני שהם הומצאו ברחובות נפולי, והשירים האלה היו עכשיו בגלות בסלייגו! הקול שלו נכנס לי לראש כמו מין דבש, שנשאר שם תוסס ומהדהד והבריח את כל פחדי הילדות שלי. כשהקול שלו התרומם, הוא התרומם כולו — הידיים, פאות הלחיים ורגל אחת שהתנדנדה קצת מעל השטיח הישן עם דוגמת הכלבים שחוזרת על עצמה, והעיניים שלו התמלאו עליצות מוזרה. יכול להיות שאפילו נפוליאון לא היה מכחיש שהוא אדם בעל סגולות מרוממות. ברגעים כאלה, גון הקול שלו בקטעים השקטים של השירים היה כל כך יפה, שעד היום הזה לא שמעתי יפה ממנו. כשהייתי צעירה, הרבה זמרים טובים הגיעו לסלייגו ושרו באולמות כשבחוץ ירד גשם, ואת כמה מאלה ששרו שירים פשוטים יותר אפילו ליוויתי בעצמי בפסנתר, טירטרתי להם תווים ואקורדים ואולי הפרעתי להם יותר מאשר עזרתי. אבל הקול של אף אחד מהם לא השתווה בעיני לייחודיות המשונה שהיתה בקול של אבא שלי.
*
ובן אדם שמסוגל להפיח בעצמו שמחה למרות האסונות שתקפו אותו בהמשך, כמו שהם תוקפים הרבה אנשים, בלי שום חסד או חמלה, בן אדם כזה הוא גיבור אמיתי.
yaelhar –
הכתובים הסודיים
הסיפור עוסק באשה בת 100 המאושפזת בבית חולים לחולי נפש באירלנד – שהפך עם השנים למוסד גריאטרי, מט לנפול, שהרשומות התפוררו ונעלמו ואיש אינו יודע על מה היא אושפזה. היא וגם הפסיכיאטר המטפל בה כותבים (כל אחד לחוד) יומן המתאר את חייהם כל אחד מנקודת ראותו. הסיפור מתפרש על פני כל המאה העשרים ואירלנד מככבת כגיבורה ראשית.
לא התלהבתי מהכתיבה. הכתיבה של שני היומנים מפותלת והרושם שנוצר אצלי היה שהסופר מנסה בכל כוחו למתוח את הקורא, באמצעים מלאכותיים: רמזים, השהייה של הסיפור ברגע המתח – אמצעים זולים. דמותה של רוזאן היא בלתי ברורה עד בלתי אפשרית, הרופא חסר כל מודעות עצמית, הסוף ממש מופרך ונראה שהסיפור מגוייס לאג’נדה של הסופר, שטווה אותו סביב ארוע מעברה של משפחתו. אפשר לקרוא, אבל לא הצלחתי ממש להנות.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=56356