הלביאות מטהראן

עמדתי על הרצפה המבריקה - אישה קטנה בשחור, ועל החזה שלי תג שֵׁם מלבני. חזותי המטופחת והנינוחה נועדה לשוות לי לא רק מראית עין של שביעות רצון אלא גם של עמדת עליונות בוטחת. באמריקה למדתי שהסוד להצלחה בתור אשת מכירות הוא להתנהג כאילו אני שייכת לאליטה, כאילו בעצם העובדה שאני מתיזה בושם על שורשי כפות ידיים מעוטרים בוורידים כחולים אני בעצם עושה טובה ללקוחות שמושיטות לי אותם.

המוני נשים ניו יורקיות מתנשאות הסיטו את מסלולן כדי לחמוק ממתזֵי הבושם שבידי. הודיתי לאל על קיומן של נשים פשוטות יותר, הטבחיות והאופות שעלו לקומת הקרקע ממחלקת כלי הבית שבקומת המרתף. הן נהגו בנימוס ולא דחו את הטיפות הריחניות שהצעתי להן. ניחוחות תפוז, חבצלת, יסמין וּורדים התחפרו בחריצי כפות ידי ובסיבי הבגדים שלגופי.

"כל הכבוד, אֵלִי! בקרוב תשתלטי על כל המחלקה. נראה שכדאי לי להיזהר!" כך לחשה באוזני חברתי ועמיתתי אנג'לה, שחזרה מהפסקת סיגריה ונעמדה לידי. היא לעסה מסטיק הוּבּה בּוּבָּה, אבל הריח שלו לא באמת טשטש את ריח הסיגריות שבהבל פיה.

הסירחון של הטבק העביר בי צמרמורת. הריח המריר והחמצמץ הזה הזכיר לי תמיד ערב אחד באיראן, לפני זמן רב. הערב שבו מעשה של בגידה שינה לנצח את החברוּת ביני לבין הוֹמָא ואת החיים של שתינו.

מרגע שקראתי אתמול בערב את המכתב ששלחה לי הומא הייתי שבר כלי.

ביטלתי בנפנוף יד את המחמאות של אנג'לה, אמרתי שהמכירות שלי דווקא די עלובות ושכואב לי הראש מפני שלא אכלתי כל היום.

"אני עוד עלולה להתעלף," הוספתי בשמץ של מלודרמטיות.

הוקל לי כשאנג'לה נאלצה להתפנות אל לקוחה תובענית.

אמא שלי תמיד אמרה שקנאה של אחרים מזמנת לנו את עין הרע שתביא עלינו את סופנו. היא אמרה לי לעתים קרובות שאם אנשים יחשבו עלי שאני מוכשרת מדי, מאושרת או מצליחה מדי, יבוא עלי מזל רע. ידעתי שאין שום טעם להאמין בכוח שיש לקנאה של אחרים או בתופעות כמו עין הרע. אבל בגיל שלושים ושמונה, באמצע הכולבו העצום הזה במנהטן, עדיין הייתי שבויה בעל כורחי באמונות תפלות.

לא יכולתי להימלט ממי שאני באמת. וגם לא מהכתם שבמשך שנים רבות כל כך ניסיתי למחות.

האשמה היתה תמיד שלי ורק שלי.

בתחילת אותו בוקר, בדירה שלנו באפּר איסט סייד במנהטן, בעלי מֶהְרדָאד ניסה לנחם אותי והגיש לי ארוחת בוקר. הוא הכין טוסט עם גבינת פטה וריבת דובדבנים. הוא חלט תה ברגמוט. אבל לא הצלחתי לאכול ולשתות. הריבה הוכנה על פי מתכון של הומא. קנקן התה הלבן, המעוטר בשני ורדים ורודים, הזכיר לי אותה. ברגע שהגיע המכתב ממנה, חסרונה השתלט שוב על חיי.

בהתחלה, כשראיתי את מעטפת דואר האוויר עם השוליים באדום ובכחול, הנחתי שזה מכתב מאמא שלי ושהוא יכיל את התערובת הרגילה של קינות ועדכונים על המצב הפוליטי המסוכן באיראן. ידעתי שהמכתבים האלה מן הסתם נפתחים ונקראים בידי נציגי המשטר, אבל אמא שלי בדרך כלל לא הטרידה את עצמה בעניין הזה וכתבה בבוטות: באמת שיש לך מזל, אלי. עזבת בזמן וברחת מההפגנות האלימות והמהומות הנוראות. התחמקת מההידרדרות של הארץ שלנו בחזרה לימי הביניים. נשים בארץ הזאת איבדו עשורים - לא, מאות שנים של זכויות. אני שמחה שאת חיה לך בנעימים עם הבעל הפרופסור שלך באמריקה. תודה לאל שיצאת מכאן!

אבל כששלפתי מתוך המעטפה את הדף הדקיק ופרשׂתי אותו, הלב שלי כמעט הפסיק לפעום. מפני שעל הדף ראיתי את כתב ידה המסולסל והמוכר כל כך של חברתי הוותיקה הומא.

כשהיינו ילדות, ישבנו ליד אותו שולחן בבית הספר היסודי במרכז טהראן. יחד ציירנו בגיר ריבועים של משחק קלאס בסמטה בשכונת מגורינו ורצנו אל בית הספר בעוד התיקים מקפצים על מותנינו. הומא ואני זגזגנו יחד במבוכים של הבזאר הגדול, אכלנו קָסָטות ורקחנו חלומות על הנשים שנהיה כשנגדל. במטבח האבן שבביתה למדתי לבשל. אחזתי בידה כשקפצתי מעל המדורה הגדולה ביותר בחגיגות פסטיבל האש. כשטיילנו בהר אלבּוֹרז וראינו את טהראן פרושה לרגלינו, הרגשנו כאילו העולם כולו יכול להיות שלנו.

עד שרגע אחד של רשלנות נוראה הרס את הכול.

בשבע-עשרה השנים האחרונות היינו גַהְר - שרויות בנֶתק מכוּון - ולא היה בינינו כל קשר פרט למפגשים לא מתוכננים. עכשיו החזקתי את המכתב שלה בידי. איך היא ידעה איפה למצוא אותי? אה, כן, היא בוודאי קיבלה את הכתובת מאמא שלי.

עמוד אחד במכתב של הומא היה מלא בשאלות על חיי באמריקה. העמוד השני עסק במצבה באיראן. בריאותה היתה טובה (לחץ בסינוסים אבל לא יותר), מזג האוויר התאים לעונה (קר אבל נפלא בהרים - זוכרת את בית התה שהלכנו אליו?), ועבודתה כמורה סיפקה לה עיסוק. אבל היא היתה מוטרדת (לא תזהי את הארץ הזאת, אלי. אני לא יודעת איפה טעינו). בתחתית היה משפט על בָּהאר, הבת שלה, ועל כך שהיא אוהבת לשיר. היא סיימה את מכתבה במשפט את יכולה להתקשר, אֵלִי? בבקשה. המספר שלי הוא 272963. אני צריכה לדבר איתך. זה דחוף.

סיפרתי למהרדאד על המכתב, והוא חיבק אותי חזק ואמר בשקט, "אני שמח שהיא יצרה קשר. הייתן חברות כל כך טובות. הגיע הזמן לשכוח את כל מה שקרה. דברי איתה."

הלוואי שזה היה פשוט כל כך.

לא יכולתי להאשים את הומא על כך שניתקה איתי קשר. אבל עכשיו היא הפציעה שוב בחיי, מלאת כנות ולהט, ופערה מכתש שלם של שאלות בשתי המילים האחרונות שכתבה. זה דחוף.

בסוף המשמרת הסרתי את תג השם, הכנסתי אותו למגירה שבדלפק ואז לבשתי את המעיל החם מצמר גמלים ואת החותלות בדוגמת פסים.

מיהרתי החוצה אל תחנת הסאבּוויי. אוויר דצמבר הקר נשא עמו ניחוחות של ערמונים קלויים מדוכני אוכל ואדי דלק מאוטובוסים עירוניים שורקניים. גברים עם כרס גדולה ומבט עייף צלצלו בפעמונים בתלבושות של סנטה קלאוס וצעקו "חג מולד שמח!" סרטים זהובים וכסופים נתלו בחזיתות של חנויות ועצים עם קישוטים נוצצים קרצו מחלונות הראווה. הבל הפה שלי בקע בטבעות לבנות שריחפו באוויר הצונן.

המילים שכתבה הומא התרוצצו במוחי. פתאום סטתה מונית ממסלולה ממש קרוב אלי וצפרה בקול. לבי צנח כשנזכרתי בפעם אחרת שבה מכונית כמעט פגעה בי. אבל הפעם הנזק היחיד שנגרם היה מי שלולית עכורים שהרטיבו לגמרי את החותלות שלי.

שלט ניאון של פיצרייה הבהב באדום ובצהוב סמוך לכניסה לתחנת הסאבוויי. המחשבה על משולש פיצה עוררה בי גל של שמחה.

מאז שהגעתי לניו יורק, לפני כמעט ארבע וחצי שנים, טיילתי בסנטרל פארק, ביקרתי במוזיאונים מלאים באמנות מכל העולם ואכלתי בכמה מסעדות יוקרתיות. אבל שום חוויה תרבותית לא עלתה על אכילת משולש חם, מלוח ועתיר גבינה של פיצה ניו יורקית. נדמה שכל הפיצריות בעיר חלקו את אותו המתכון הסודי של רוטב עגבניות חריף מעט ובצק פריך להפליא.

הסתכלתי על שעון היד שלי. אין שום טעם להיכנס לרכבת כשאני רעבה ומרוקנת מכל טיפת כוח. נכנסתי לפיצרייה ונעמדתי בתור להזמנות. שילמתי שבעים וחמישה סנט ויצאתי עם משולש גבינה נתון בקופסת קרטון משולשת גם היא. פתחתי אותה כדי ליהנות מהנגיסה הראשונה.

שמעתי אותה עוד לפני שראיתי אותה. היא נאנקה בקצב קבוע, כאילו מתוך כאב. באור העמום של פנס הרחוב שליד תחנת הסאבוויי קלטתי את דמותה: קשישה שישבה בגבה אל הפנס, לרגליה שתי שקיות ניילון ועל ראשה צעיף פרחוני שבקושי כיסה את שערה. בין אנחה לאנחה היא שאלה עוברי אורח אדישים, בקול חלוש ובחזרות מכניות: "גברתי, אולי יש לך כמה סנטים? אדוני, אולי יש לך מטבע לתת לי?"

רציתי להיכנס כבר לרכבת. להגיע הביתה. ידעתי שאני צריכה לחשוב, להחליט אם להתקשר לחברתי הוותיקה. אבל איך יכולתי להתעלם מהאישה הזאת? ניגשתי אלי והשתופפתי מולה. היא חייכה, והופתעתי לראות שיניים ישרות ומושלמות. הקשישה נעצה בי מבט. עיניה היו אטומות ורטובות מדמעות. היא משכה קלות בכתפיה. זיהיתי בתנועה הקלה הזאת הכרה שקטה באקראיות של גלגל המזל של החיים.

נתתי לה את הקופסה המשולשת שבידי - הפיצה שבתוכה עדיין היתה חמה ועוד לא נגסתי בה. מצאתי את הארנק עם סוגר הקליק-קלאק שאמא שלי נתנה לי כשהייתי ילדה באיראן, פתחתי אותו והוצאתי ממנו את כל המטבעות שהיו בו וגם כמה שטרות מקומטים. כסף אמריקאי עדיין נראה לי מוזר: כל כך ירוק ועבה בהשוואה לשטרות שהכרתי מאיראן. האישה לקחה בתדהמה את הפיצה, את המטבעות ואת השטרות.

קמתי והלכתי משם. כשירדתי לתחנה במדרגות הנעות סובבתי את ראשי רק פעם אחת.

היא אכלה את הפיצה מהר - ועל פניה הבעה של הקלה עצומה.

כשהרכבת שעטה לתוך התחנה ונעצרה בחריקת בלמים, כולנו התגודדנו ומיהרנו להיכנס פנימה. הקרון הצפוף הדיף ריח של שתן וצמר רטוב. למרבה המזל מצאתי מקום פנוי. נדחקתי בין שני זרים ושמחתי על האנונימיות. בכל העיר המלוכלכת, הצפופה, המרתקת, הנמרצת, המדכאת והמפתה הזאת לא היה אפילו אדם אחד שהכיר את העבר שלי או את רגשות האשמה והחרטה שכרסמו אותי מבפנים.

הרכבת יצאה בטלטלה ומיהרה לדרכה. מישהו שעמד קרוב לדלת התעטש, ואיש בכובע בייסבול זמזם מנגינה עליזה.

עצמתי עיניים. זכרתי הכול - כל חלק וחלק. הימים ההם שאפיינו את חברוּתנו, ימים של חיבור ושל כאוס, לא היו ימים שאפשר לשכוח.