1
וִילה
"הוא חמוד," לחשה אחותי הַארְפֶּר כשהצטרפתי אל השולחן שבו ישבה ב"על קפה", בית הקפה הקטן שלי באושנסייד שעל קו החוף של וושינגטון. ידעתי בדיוק על מי היא מדברת, אבל סירבתי בתוקף להביט לעברו. באמת שאני לא צריכה להתייחס אליו בכלל. בשום אופן לא להסתכל. אסור להסתכל.
הסתכלתי.
"מי?" שאלתי בניסיון להסוות את העניין שלי בו. כבר הבחנתי בגבר הבלונדיני הגבוה ודק הגזרה שהתייצב בקביעות מול הדלפק. אחותי צדקה. הוא באמת היה חמוד. אבל לא מעלף כמו איזה דוגמן שער. הקסם שלו היה מעודן, מאופק. שערו צנח על מצחו ברישול ועיניו הכחולות היו חמימות. לפעמים הכחול שלהן נראה עמוק יותר, תלוי בצבע החולצה שלבש. היה לו שקע קטן בסנטר וגומה יחידה בלחי הימנית. ידעתי ששמו שון מהסיבה הפשוטה שכתבתי אותו על כוס קפה חד־פעמית. בפעם הראשונה שהזמין קפה כתבתי בטעות דון והוא תיקן אותי.
"אל תשחקי אותה תמימה, וילה. את יודעת בדיוק למי אני מתכוונת. הבחור הזה פשוט מהמם. תודי בזה."
משכתי בכתפי והעמדתי פנים אדישות. "אם את אומרת."
"הוא בא הנה הרבה?" הארפר רכנה קדימה כדי לראות אותו טוב יותר.
אחותי היתה פלרטטנית חסרת תקנה. היא תמיד היתה כזו, אבל האמת היא שמערכות היחסים שלה אף פעם לא החזיקו מעמד יותר מכמה שבועות. היא היתה החברותית והפתוחה במשפחתנו ואני הייתי המופנמת, הביישנית והמסוגרת. הארפר לימדה יוגה במרכז הכושר של אושנסייד, מרחק שני גושי בניינים בלבד מבית הקפה. היא היתה המורה המבוקשת ביותר שלהם, והיתה לכך סיבה טובה. עם הארפר הכול היה כיף, אפילו התעמלות, וזה אומר לא מעט.
"איך קוראים לו?" היא פשוט סירבה להניח לנושא.
בדרך כלל הייתי אומרת לה שתלך ותציג את עצמה והיא היתה דואגת לזה מיד. אבל הפעם נהגתי אחרת מסיבותי האנוכיות. ידעתי שתוך דקות ספורות הם יהיו שקועים בשיחה ערה. זה היה ממש אופייני לה. היא היתה בלונדינית, יפהפייה, בכושר מעולה, וחברה מהסוג שכולם חולמים עליו. עפעוף קל בעיניה הכחולות המדהימות וכל גבר היה נשבה בקסמיה.
"שון," עניתי, ומיד הרגשתי אשמה. זה לא שהיתה לי איזו זכות ראשונים עליו או שהיה סיכוי שהוא יתעניין בי בכלל. החלפנו בסך הכול כמה מילים. החיוך שלו היה חם ומזמין. מלבד האינטרס האישי שלי, היתה עוד סיבה שלא עודדתי אותה ללכת על זה. ידעתי שאם הארפר תתחיל איתו, מערכת היחסים שלהם לא תימשך זמן רב. אף אחד לא החזיק איתה מעמד ולא רציתי לראות אותו נפגע. הוא נראה לי טיפוס רגיש. אוי, אלוהים, מאיפה הביטחון? התנהגתי בצורה מגוחכת.
"שון," הארפר חזרה על שמו באטיות. "כמו שון קונרי?"
"לכי תציגי את עצמך," הצעתי אחרי שהצלחתי לבסוף לבלוע את הרצון העז להימנע מכך. התנהגתי בצורה אנוכית ושיפוטית.
פניה היפות של הארפר הוארו בחיוך ענקי והיא נענעה את ראשה. "אין מצב."
"למה לא?"
"הבחור הזה בשבילך, וילה," היא אמרה בקריצה שובבה.
פתחתי את פי למחות, אבל המילים הסתבכו על קצה לשוני והתפתלו במוחי לפני שהספקתי להודות או להכחיש שיש לי איזשהו עניין בו.
"סליחה," אמר שון לאליס, תלמידת התיכון ששכרתי לעבודה לאחרונה. "אני חושב שזה מקיאטו ולא אמריקנו."
אליס הציצה לעברי במבט מתוח. היא היתה עובדת חדשה וחששה מאוד לעשות טעויות. "חשבתי ש... שמעתי אותך אומר שאתה רוצה מקיאטו."
"לכי," הארפר דרבנה אותי בנעיצת מרפק. "את לא רוצה לקוח לא מרוצה."
דחפתי את הכיסא לאחור וניגשתי אל הדלפק. "הכול בסדר, אליס," אמרתי לנערה. לא הייתי צריכה להשאיר אותה לבד מאחורי הדלפק ביום השלישי שלה בעבודה.
פניתי אל שון, אבל נמנעתי מקשר עין כי פחדתי שהוא שמע במקרה את השיחה שניהלתי עם הארפר. "אני מתנצלת על הטעות. אמריקנו עם מקום לחלב, כמו תמיד?"
"כן, בבקשה."
"יש שבלולי קינמון טריים. רוצה אחד? על חשבון הבית." השתדלתי מאוד לוודא שכל הלקוחות שלי יֵצאו מרוצים.
הוא העיף מבט בתיבת התצוגה, שקל את ההצעה כמה שניות ואז סירב בחוסר חשק. "לא היום. אולי בפעם אחרת."
"אין בעיה," אמרתי ופניתי להכין את המשקה שלו. הושטתי לו את הכוס ברגע שסיימתי.
שון הוסיף חלב וסגר את המכסה. הוא כבר פנה לצאת אבל הארפר עצרה אותו. "היי," היא אמרה ושלחה אליו חיוך קורן כל כך שהיה ממיס אפילו את לבו של סְקרוּג' הקמצן מהספר של דיקנס. "יש לך כמה דקות להצטרף אלי ולאחותי לקפה?"
עמדתי שלושה צעדים מאחוריו ונופפתי לעברה כאחוזת טירוף בניסיון חרישי לגרום לה לסתום. ידעתי מה היא עושה ולא רציתי להשתתף במשחק השדכנית הקטן שהיא החליטה לשחק איתנו.
"אני בטוחה שלשון יש דברים יותר טובים לעשות," אמרתי במהירות. "חוץ מזה, אני צריכה לחזור לעבודה."
שון היסס והעיף בי מבט מעבר לכתפו. "אני אשמח מאוד להצטרף אליכן, אם זה בסדר מבחינתך."
"ברור שזה בסדר מבחינתה. חוץ מזה, אין תור," אמרה הארפר והחוותה לו בידה להתיישב.
היססתי ושלחתי אליה מבט זועם, אך היא התעלמה ממנו במפגיע.
"שבי, וילה," היא התעקשה.
נראה ששון לא ידע בדיוק מה לעשות ולכן פשוט המשיך לעמוד. המבט בעיניו הזכיר לי צבי תועה שנלכד בפנסי מכונית. כעסתי על הארפר שהעמידה אותו במצב כזה.
הוא הביט בי בחשש כשמשך בזהירות את אחד הכיסאות והצטרף לשולחן.
הארפר ירתה בי מבט מתרה ופקדה עלי ללא קול לעשות את המהלך שלי.
כן, בטח. אחותי הקטנה עדיין לא הבינה שאין לי מהלכים. אמא שלנו מתה ממפרצת במוח כשהייתי בת שלוש־עשרה, כך שהחמצתי לחלוטין את השנים חסרות הדאגה והעליזות של חטיבת הביניים. טיפלתי כמיטב יכולתי בכל מטלות הבית והתחלתי לבשל ולנקות בשביל אבא, הארפר ולוקאס, אחינו הבכור. לוקאס התגייס לצבא ברגע שסיים את התיכון. אבא שלנו התפורר בהדרגה בשנים שבאו לאחר מותה של אמא והטביע את יגונו בוויסקי. אחרי שהארפר חלתה בסרטן הוא הלך לראשונה לאלכוהוליסטים אנונימיים ולאחרונה היה פיכח רוב הזמן, אף על פי שהיו לו מעידות מדי פעם. הוא גר בפארק קרוואנים ועבד באחד משולחנות הקלפים בקזינו בשמורה אינדיאנית מחוץ לעיר.
דומייה ירדה על השולחן אחרי ששון התיישב. הארפר נעצה בי מבט זועם וחיכתה שאזום שיחה.
לא הייתי מסוגלת. הפה שלי התייבש לגמרי ומבטי היה נעוץ בקפה המתקרר כאילו הוא אוצר בתוכו את התשובות לכל בעיות היקום. זה היה אחד הרגעים המביכים ביותר בחיי. הארפר ניחנה בכישרון טבעי לגרום לאנשים להיפתח. דווקא היא היתה אמורה להבחין בחוסר הנוחות שהסיטואציה הזאת עוררה בי. אין לי מושג מה היא ציפתה שיקרה. הרגשתי את החום הלוהט שכבר החל לטפס בנחישות במעלה צווארי והתחיל להציף את לחיי.
"אז, שון," אמרה הארפר, ומשכה כל מילה בכוונה רבה. "אתה חדש בעיר? אני לא חושבת שראיתי אותך קודם."
הוא מתח את זרועותיו קדימה ועטף את הקפה שלו בשתי ידיים. כמוני, גם הוא נראה מעוניין להפליא בתוכנו של הספל. "אני גר באושנסייד כבר שנה."
"כל כך הרבה זמן?" שאלתי בהפתעה. הוא נכנס לקנות קפה פעם או פעמיים לפני כמה חודשים, אבל אז הוא נעלם ולא ראיתי אותו שוב עד לאחרונה. בשבוע האחרון, ולא שספרתי או משהו, הוא הגיע מדי בוקר. הוא תמיד הזמין אמריקנו, ומדי פעם איזה מאפה לקחת. בדרך כלל הוא הגיע בסביבות עשר, אחרי הלחץ הגדול של הבוקר.
"קניתי בית בערך קילומטר מפה, ליד הָארְוֶוסט רוֹד."
"הבית של משפחת אֵנדְרוּז," אמרה הארפר בידענות.
בני הזוג אנדרוז היו אנשים טובים, והבית שלהם היה יפהפה. אני והבת הקטנה שלהם, לני, היינו באותה כיתה, אבל אף פעם לא היינו חברות טובות. באופן כללי, לא השתתפתי בהרבה פעילויות חברתיות בבית הספר כי הייתי שקועה כל כך בטיפול במשפחה שלי. לני היתה בוועד הכיתה ובנבחרת המעודדות. אפשר לומר שלא ממש חלקנו את אותו מעגל חברתי.
"מצחיק שעד היום לא נפגשנו ועכשיו אנחנו יושבים יחד," המשיכה הארפר בהתלהבות, כאילו הפגישה איתו היתה יד הגורל או משהו. היא לא הפסיקה לנעוץ בי מבטים מעודדים, ככל הנראה בתקווה שאמשיך את החקירה שלה ואדלה עליו פרטים רבים ככל האפשר.
מבטו של שון ניתר בחזרה אלי. "אני נוסע לא מעט במסגרת העבודה."
"ואשתך חיה עם זה בשלום?"
בעטתי באחותי מתחת לשולחן בעקבות הניסיון הבוטה לגלות את הסטטוס שלו. היא לא יכלה להיות שקופה יותר גם אם היתה מתאמצת.
"לצערי אני לא נשוי."
"באמת? גם וילה לא נשואה."
כמעט גנחתי בקול מרוב מבוכה. "שון," אמרתי בניסיון להשתלט על השיחה, "אני מתנצלת בשם אחותי, אני..."
חיוכו הידעני עצר אותי. "זה בסדר, וילה."
"אז אמרת שאתה נוסע הרבה," המשיכה הארפר והתעלמה מהצנזורה שניסיתי להפעיל. "מה אתה עושה?"
"אני מצלם."
"באמת?" זה עורר את עניינה של הארפר והיא הזדקפה במושבה.
"תמיד אהבתי את השם וילה," הוא שינה נושא בפתאומיות וקטע את הארפר בדיוק כשהתכוונה לפצוח בחקירה מדוקדקת לגבי הקריירה שלו. לי היה ברור ששון מעדיף להימנע מדיבורים על העבודה שלו, ושהוא לא היה מזכיר אותה כלל אלמלא אחותי.
"לאמא שלי היתה דודה שקראו לה וילה," הוא המשיך. "לא כל כך שומעים את השם הזה בשנים האחרונות."
הארפר ענתה גם הפעם. "ההורים שלנו קראו לווילה ככה על שם וילה קֵאתֶר. היא היתה אחת הסופרות האהובות על אמא שלנו."
"זה אומר שלך קראו על שם הארפר לי?" הוא שאל ויצר איתה קשר עין חטוף.
הארפר חייכה. "בול. ולאחינו הבכור קוראים לוקאס, אבל הוא לא קרוי על שם אף אחד. ממה שהבנתי, ההורים שלנו החליטו שאבא ייתן שמות לבנים ושאמא תיתן שמות לבנות."
"מתי פתחת את 'על קפה'?" הוא שאל והביט בי.
"לפני שש שנים כמעט." קיבלתי ירושה קטנה מהסבים שלנו ובמקור שמרתי את הכסף בשביל הקולג'. בסופו של דבר הלכתי למכללה הקהילתית באָבֵּרְדין ונסעתי כל יום כמעט ארבעים קילומטרים הלוך וחזור. נרשמתי לכל קורס עסקי שהצלחתי למצוא ואז לקחתי את מה שנשאר מהכסף וקניתי את הציוד הדרוש כדי לפתוח את המקום. השנים הראשונות לא היו קלות, אבל עכשיו כבר היה לי קהל לקוחות נאמן. העסק פרח, במיוחד בבקרים. לקחתי את בית הקפה ברצינות רבה ואפיתי כמעט הכול בעצמי, מה שדרש ממני לקום ממש מוקדם בבוקר, אבל זה ממש לא הפריע לי. נהניתי ממה שעשיתי, וההכנסה הספיקה לי ולהארפר כדי לשכור את הדירה שלנו בלי לדאוג איך נשלם תמורת החודש הבא.
סת' קיטון נכנס פנימה והעיף אלי מבט לפני שניגש לדלפק. אליס היתה מאחור וקרצה עוגיות מהבצק שהכנתי מוקדם בבוקר. שמחתי על ההזדמנות להימלט מהמצב המביך.
"תסלחו לי, בבקשה," אמרתי והרמתי את ספל הקפה שלי כשהתרוממתי מהכיסא.
"חוזרים לטחון," הארפר הקניטה אותי, "תרתי משמע."
שון חייך. "גם אני צריך לחזור לעבודה. תודה על השיחה," הוא אמר והביט בי.
"אה... בטח, בשמחה."
נשמתי לרווחה וניגשתי אל הדלפק ואל קיטון. שמו הפרטי היה סת', אבל אף אחד לא קרא לו ככה. הגודל שלו היה משהו מיוחד. גובהו היה מעל שני מטרים וכתפיו היו עצומות. הוא עבד כצבע בתים, אבל היה מוכשר הרבה יותר ממה שחשבו. הופתעתי כשגיליתי שקיטון צייר את ציורי הקיר הרבים שעיטרו את קירות העיירה. הוא היה נשוי לרופאה המקומית, אנני קיטון, שניהלה את המרפאה הציבורית של אושנסייד.
"מה תרצה?" שאלתי.
"לאטה וניל בכוס גדולה. ושיהיה רותח, אם אפשר."
"בשביל דוקטור אנני?"
הוא הנהן. "לא היה לה זמן לאכול ארוחת בוקר היום ויש לי הרגשה שרמת הסוכר שלה תתחיל לצנוח בקרוב."
"כבר מגיע." הכרתי את ההזמנה. קיטון לא היה איש של לאטה. הוא אהב אספרסו כפול ומאפים למיניהם. בייחוד את הדניש שלי, למרות חיבתו העמוקה לשבלולי הקינמון.
תנועת הלקוחות נחלשה עד שעת ארוחת הצהריים. הכריכים שלי מלחם תוצרת בית היו מבוקשים מאוד. היו לי רק כמה שולחנות בבית הקפה, ומרבית ההכנסה מהעסק התבססה על הזמנות לקחת. לאחרונה הרחבתי את תפריט ארוחת הצהריים, והמכירות התחילו לצבור תאוצה.
כשתנועת הלקוחות האטה שוב בשעות אחר הצהריים, לקחתי הפסקה ויצאתי להליכה קצרה על החוף. השתדלתי לעשות זאת לעתים קרובות ככל האפשר. שעות העבודה הקדחתניות שלי היו תובעניות להחריד והייתי זקוקה להפוגה באוויר הצח כדי למצוא איזון ולנשום קצת. השחפים צווחו כשהתרוממו על כנפי הרוח מעל ראשי. אמנם היינו רק באמצע יוני, אבל השמש זרחה בעוז וקרניה חיממו והרפו את השרירים הנוקשים של כתפי והשקיטו את הדאגות המזמזמות ללא הרף.
האוקיינוס תמיד היה מקור הנחמה והעידוד שלי. שאון הגלים המתנפצים על החוף רטט בראשי והשרה עלי תחושת סיפוק ושלווה. שמעתי פעם סברה שהקרבה לאוקיינוס, לצד רחש הגלים והמים המתנחשלים, מדמה שיבה לרחם. אין לי מושג אם יש לזה בסיס מדעי, אבל זה נשמע לי הגיוני. יש משהו במקצב הגאות והשפל, בחזרתיות האינסופית הזו, שמרגיע ומעניק תחושת ביטחון מסוימת.
נזקקתי לכך נואשות בייחוד כשהארפר היתה חולה והתנודדה בין חיים ומוות. החודשים הארוכים של המלחמה בסרטן גבו מאחותי מחיר כבד. הם גבו מחיר כבד מכולנו. הודיתי לאלוהים מדי יום שהיא שרדה. ובכל זאת, האיום שהלוקמיה תחזור ריחף מעל ראשינו כמו ענן סערה שחור ומאיים.
עצמתי עיניים והנחתי לרוח להכות בפני. הארפר היתה נקייה מסרטן כבר שלוש שנים, ולמרות זאת דאגתי. אחותי היתה הכול בשבילי, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד אותה. בזמן האחרון היתה לי מין תחושה כזאת, מין הרגשה מנקרת שמשהו לא לגמרי בסדר איתה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.