הלילה של קומנדו מבצעים

זקני אוקונור אומרים שפעם היו בכפר זמנים טובים, אם כי קשה להם לתת תאריך מדויק לאותה תקופה של שפע. "כאן..." הם אומרים בתנועת יד רחבה שמצביעה על הבתים והשדות מסביב, עד האופק, "אתה לא יודע..." הם מוסיפים, בלי פרטים נוספים. אבל הם מקווים שמי ששומע אותם יֵדע, שיבין שהם מתייחסים לזמן שבו הכול היה קידמה. הם מדברים על הימים של הוריהם, או של הסבים והסבתות שלהם, אנרכיסטים איטלקים שבאו והקימו את "קולוניה הֵרמַנדַד", מושבת האחווה, ב־1907. הם מתייחסים לכך שהם הגיעו בחוסר כול, או כמעט בחוסר כול, וכי בתוך חמש־עשרה או עשרים שנה הכפר לבש צורה. והם אומרים שזאת היתה טעות לשנות את שמו, כפי שעשו כעבור עשרות שנים, טעות שהביאה מזל רע.

הצעירים תוהים אם הם אומרים את האמת. אם זה אכן כך. למעשה, למראה הכפר המשעמם והמעציב הזה, שדבר אינו משתנה בו, קשה להם לדמיין תקופה שבה הדברים היו באמת טובים והעתיד פעם בקצב הקידמה.

ובגלל זה כל כך הרבה צעירים, כשהם מסיימים את בית הספר התיכון, בוחרים לעזוב. החכמים ביותר או החרוצים ביותר יוצאים ללימודים בלָה פּלאטה ובסופו של דבר הופכים לעורכי דין, רופאים או רואי חשבון. כמובן, פרט לחוכמה וחריצות, הם זקוקים לכסף, כי אם הם ילדים ממשפחות עניות, הם לא הולכים לשום מקום, חרוצים ככל שיהיו.

העניים תמיד נשארים. העניים ואלה שנכשלים. מי שלא מסיימים את הלימודים, חוזרים. כאילו העיר מקיאה אותם. "בגלל שהם טיפשים או בגלל שהם עצלנים," מסכמות השכנות, שלא הולכות סחור־סחור כאשר צריך לקרוא לדברים בשמם. אם הם מגיעים ברכבת הם מבקשים שמישהו יאסוף אותם, כי אף אחד לא רוצה ללכת את שלושת הקילומטרים שמפרידים בין התחנה לכפר באמצע הלילה. היתרון של הגעה מאוחרת כזאת הוא שהכישלון נשאר חשאי במשך כמה שעות או כמה ימים. זה מספק את הזמן הדרוש לתושב החוזר להרכיב אליבי, מעין "עשרת התירוצים". "חזרתי כי התגעגעתי. חזרתי כי צריכים אותי בבית. חזרתי אבל רק לזמן קצר. חזרתי אבל אני יוצא שוב," זה מה שאומר החוזר. "חזרתי, אבל שלא יצחקו עלי כי אני עוד אלך ולא אחזור, הם עוד יראו," זה מה שהוא חושב.

אלה שמצליחים להישאר בלה פלאטה או בבואנוס איירס או ברוסַריו עד שהם מסיימים תואר, כבר לא חוזרים. הם חוזרים לביקור, כמובן, לחגים או לחופשות. מקבלים את פניהם בארוחות ברביקיו נדיבות, והשיחה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. העוזבים והנותרים אוהבים לוודא שעדיין יש להם מכנה משותף. שהם יכולים להבין אלה את אלה. שהם עדיין אוהבים. אבל זה לא מספיק. הם כבר לא מתאימים. חייהם של אלה שלומדים הם אחרים ושייכים למקום אחר. לכן באמת עדיף שהם יישארו רק כמה ימים. אחרת גם הם וגם אלה שלא יכלו לעזוב מרגישים מאוכזבים.

טוב שהם באים. וטוב שהם הולכים. כדי שהנשארים יוכלו להתגעגע אליהם, וכדי שההולכים ירגישו שבמידת הצורך, הם יכולים לחזור. אם כי זה לא נכון. כי אף אחד לא חוזר, פרט לביקור. משהו נחתך, משהו ניתק מהמרכז שלו או ממקומו. זה לא טוב ולא רע, זה פשוט ככה.

כאשר בסוף האירועים האלה משוחחים על דברים מסוג זה, יש המציינים את המקרה של פֵרמין פֵּרלאסי. הם מביאים אותו כדוגמה לבחור שעזב בגיל צעיר מאוד, עשה חיל וחזר ונשאר כאן. וזה נכון. אבל המקרה של פרלאסי שונה. ראשית משום שעזיבתו וחזרתו התרחשו לפני שנים רבות. יותר משלושים. והדברים אולי היו שונים בזמן ההוא. ושנית משום שהוא לא יצא ללמוד, אלא לשחק כדורגל. הוא עזב בגיל צעיר מאוד, שש־עשרה או שבע־עשרה. והאמת היא שהוא נחל הצלחה. הוא נעשה מפורסם, הוא זכה לתהילה של אותה תקופה. כלומר הופיע בעיתונים, ב"אֶל גראפיקו", בתוכנית החדשות בטלוויזיה שלוש או ארבע פעמים. אומרים שפעם אחת הופיע בעמוד הראשי של הירחון "אנשים", אבל רק אומרים, כי אף אחד בעיר לא ראה את התמונה, ופרלאסי לא אוהב להתפאר. הוא זכה לתהילה שממנה לא התעשר, אם כי הוא הרוויח יפה.

כי מה שבטוח הוא שפרלאסי חזר עם כסף. הרבה כסף. לפחות מנקודת המבט של תושבי אוקונור, זה היה הרבה. מה היו ב־1971, כשחזר פרלאסי לכפר, העסקים הגדולים שהוא היה יכול לקנות, אלמלא בחר בתחנת הדלק? חנות הרהיטים, שהתרחבה מאוד ומכרו בה גם טלוויזיות, מכשירי רדיו ופטיפונים. המסעדה בכיכר, שבה היתה פיצרייה בצד אחד ותפריט עשיר בצד השני. המלון, אולי.

אבל פרלאסי לא ידע לעשות עסקים והניח שתחנת הדלק תהיה עסק פשוט יותר. אולי הוא צדק. לכן הוא קנה את התחנה. התחנה הישנה, היינו אומרים עכשיו. כי יש שתיים. אבל בימים ההם היא היתה היחידה. לא עכשיו, כי עכשיו יש עוד אחת. השנייה, החדשה, היא של פוֹרטוּנָטוֹ מַנסי. היא נמצאת על כביש האספלט, החדש גם הוא, שמוביל ישר אל כביש 7. אבל מַנסי לא מאוקונור. הוא מהעיר חֶנֶרל וישֶגאס, העיר הראשית במחוז. וישֶגאס היא משהו אחר. כמו מַנסי.